אוזוולד שפנגלר

העיתונות כיום היא צבא בעל כלי נשק מאורגנים היטב, העיתונאים הם קציניו, והקוראים הם חייליו. הקורא אינו יודע, וגם אינו אמור לדעת, למען אילו מטרות משתמשים בו ואיזה תפקיד עליו למלא.

אוזוולד ארנולד גוטפריד שפנגלר (Oswald Arnold Gottfried Spengler) היה היסטוריון ופילוסוף של ההיסטוריה גרמני שתחומי התעניינותו כללו מתמטיקה, מדע ואמנות, והקשר שלהם לתיאוריה המחזורית שלו על ההיסטוריה. הוא מוכר בעיקר בזכות יצירתו הדו-כרכית "שקיעת המערב" (The Decline of the West), שפורסמה בשנים 1918 ו-1922, הסוקרת את כל ההיסטוריה העולמית. המודל של שפנגלר להיסטוריה מניח שכל תרבות היא אורגניזם-על בעל תוחלת חיים מוגבלת וצפויה.

שפנגלר חזה כי בסביבות שנת 2000, הציוויליזציה המערבית תיכנס לתקופת חירום של טרום-מוות, שהתמודדות עמה תוביל לכ-200 שנים של קיסרות (Caesarism) – כוח כל-יכול חוץ-חוקתי של הזרוע המבצעת של הממשל המרכזי – לפני קריסתה הסופית של הציוויליזציה המערבית.

שפנגלר נתפס כלאומני וכאנטי-דמוקרט, והיה חבר בולט ב"מהפכה השמרנית". עם זאת, הוא מתח ביקורת על הנאציזם בשל גזענותו המוגזמת. במקום זאת, הוא ראה בבניטו מוסוליני (Benito Mussolini), ובטיפוסים יזמיים כמו איל הכרייה האימפריאליסט ססיל רודס (Cecil Rhodes), דוגמאות עובריות לקיסרים העתידיים של התרבות המערבית, על אף ביקורתו החריפה על הרפתקאותיו האימפריאליות של מוסוליני.

הוא השפיע רבות על היסטוריונים אחרים, בהם פרנץ בורקנאו (Franz Borkenau), ובמיוחד ארנולד ג'. טוינבי (Arnold J. Toynbee) וממשיכי דרך אחרים כמו פרנסיס פארקר יוקי (Francis Parker Yockey), קרול קוויגלי (Carroll Quigley) וסמואל פ. הנטינגטון (Samuel P. Huntington).

ג'ון קלברט (John Calvert) מציין כי הוא פופולרי גם בקרב אסלאמיסטים, המגייסים את ביקורתו על המערב.

ביוגרפיה### חיים מוקדמים ומשפחה אוזוולד ארנולד גוטפריד שפנגלר נולד ב-29 במאי 1880 בבלנקנבורג (Blankenburg), דוכסות בראונשוויג, הקיסרות הגרמנית, כילד הבכור ששרד מבין ילדיהם של ברנהרד שפנגלר (1844–1901), פקיד בדואר, ופאולינה שפנגלר (1840–1910), לבית גרנצוב, צאצאית למשפחה אמנותית. אחיו הבכור של אוזוולד נולד פג לאחר שמונה חודשים בשנת 1879, כאשר אמו ניסתה להזיז סל כביסה כבד, ומת בגיל שלושה שבועות. אוזוולד נולד עשרה חודשים לאחר מות אחיו. אחיותיו הצעירות היו אדלה (1881–1917), גרטרוד (1882–1957) והילדגרד (1885–1942). סבו מצד אביו, תיאודור שפנגלר (1806–1876), היה מפקח מטלורגי (Hütteninspektor) באלטנברק.

אביו של אוזוולד, ברנהרד שפנגלר, החזיק במשרה של מזכיר דואר (Postsekretär) והיה אדם חרוץ בעל סלידה מופגנת מאינטלקטואליזם, שניסה להנחיל את אותם הערכים והעמדות לבנו.

ב-26 במאי 1799, סבא-רבא מצד אמו של שפנגלר, פרידריך וילהלם גרנצוב, שוליית חייט בברלין, נשא אישה יהודייה בשם ברוינכן מוזס (כ-1769–1849), שהוריה, אברהם וריילה מוזס, כבר הלכו לעולמם באותה עת. זמן קצר לפני החתונה, מוזס הוטבלה כיוהאנה אליזבת אנספאכין (שם המשפחה נבחר על שם מקום הולדתה – אנסבך). לזוג היו שמונה ילדים – שלושה לפני החתונה וחמישה אחריה – אחד מהם היה סבו מצד אמו של שפנגלר, גוסטב אדולף גרנצוב (1811–1883) – רקדן סולן ומנהל בלט בברלין, שנשא ב-1837 את קתרינה קירכנר (1813–1873), רקדנית סולנית יפהפייה אך עצבנית ממשפחה קתולית ממינכן; השנייה מבין ארבע בנותיהם הייתה אמו של אוזוולד שפנגלר, פאולינה גרנצוב. כמו משפחת גרנצוב בכלל, פאולינה הייתה בעלת אופי בוהמי, ולפני נישואיה לברנהרד שפנגלר, ליוותה את אחותה הרקדנית בסיורים. היא הייתה החברה הפחות מוכשרת במשפחת גרנצוב. במראה החיצוני היא הייתה שמנה וקצת מגושמת. מזגה, שאותו ירש אוזוולד, השלים את מראהה ומבנה גופה השברירי: היא הייתה מדוכדכת, עצבנית וזועפת.

### חינוך כשאוזוולד היה בן עשר, עברה משפחתו לעיר האוניברסיטאית האלה (Halle). כאן הוא קיבל חינוך קלאסי בגימנסיה המקומית (בית ספר תיכון בעל אוריינטציה אקדמית), כשהוא לומד יוונית, לטינית, מתמטיקה ומדעים. כאן, גם פיתח את נטייתו לאמנויות – במיוחד שירה, דרמה ומוזיקה – והושפע מרעיונותיהם של יוהאן וולפגנג פון גתה (Johann Wolfgang von Goethe) ופרידריך ניטשה (Friedrich Nietzsche). בגיל 17, כתב דרמה בשם "מונטסומה".

לאחר מות אביו בשנת 1901, שפנגלר למד במספר אוניברסיטאות – מינכן, ברלין והאלה – כחוקר פרטי, והשתתף בקורסים במגוון רחב של נושאים. לימודיו הפרטיים לא היו מכוונים. ב-1903, הוא נכשל בתזה לדוקטורט שלו על הרקליטוס שכותרתה "Der metaphysische Grundgedanke der heraklitischen Philosophie" (המחשבה המטפיזית הבסיסית של הפילוסופיה ההרקליטית), שנכתבה בהנחיית אלואיס ריהל (Alois Riehl), בשל חוסר במראי מקום. בסופו של דבר הוא ניגש שוב לבחינה בעל פה וקיבל את הדוקטורט מהאלה ב-6 באפריל 1904. בדצמבר 1904, החל לכתוב את עבודת הגמר המשלימה (Staatsexamensarbeit) הנדרשת כדי להיות מורה בבית ספר תיכון. זו הפכה ל"התפתחות איבר הראייה בשלבים העליונים של ממלכת החי" (Die Entwicklung des Sehorgans bei den Hauptstufen des Tierreiches), טקסט שאבד כיום. העבודה אושרה והוא קיבל תעודת הוראה. בשנת 1905 סבל שפנגלר מהתמוטטות עצבים.

### קריירה ביוגרפים מדווחים שחייו כמורה היו חסרי אירועים. הוא שימש לזמן קצר כמורה בסארברוקן ולאחר מכן בדיסלדורף. מ-1908 עד 1911 עבד בגימנסיה (Realgymnasium) בהמבורג, שם לימד מדעים, היסטוריה גרמנית ומתמטיקה.

בשנת 1911, לאחר מות אמו, עבר למינכן, שם חי עד מותו ב-1936. הוא חי כחוקר מתבודד, הנתמך בירושתו הצנועה. שפנגלר התקיים מאמצעים מוגבלים מאוד וחייו התאפיינו בבדידות. לא היו בבעלותו ספרים, והוא נאלץ לעבוד כמורה פרטי או לכתוב עבור מגזינים כדי להרוויח הכנסה נוספת.

הוא החל לעבוד על הכרך הראשון של "שקיעת המערב", במטרה להתמקד בתחילה בגרמניה בתוך אירופה, אך משבר אגאדיר ב-1911 השפיע עליו עמוקות, והוא הרחיב את היקף מחקרו:

באותו זמן מלחמת העולם הופיעה בפניי גם כקרובה וגם כביטוי החיצוני הבלתי נמנע של המשבר ההיסטורי, ומאמצי היו להבין זאת מתוך בחינת רוח המאות הקודמות – לא השנים. ... לאחר מכן ראיתי את ההווה – מלחמת העולם הקרבה – באור אחר לגמרי. זה כבר לא היה צירוף רגעי של עובדות מקריות בשל רגשות לאומיים, השפעות אישיות או נטיות כלכליות, המוענקות במראה של אחדות והכרח על ידי תוכנית של היסטוריון כלשהו של סיבה ותוצאה פוליטית או חברתית, אלא סוג של שינוי פאזה היסטורי המתרחש בתוך אורגניזם היסטורי גדול בעל היקף מוגדר, בנקודה שנקבעה מראש עבורו לפני מאות שנים.

הספר הושלם בשנת 1914, אך פרסומו התעכב בשל הסכסוך והוא הופיע בשנת 1918, זמן קצר לפני סוף מלחמת העולם הראשונה. הוא הפך אותו בן רגע לסלבריטי. בשל בעיית לב חמורה, שפנגלר שוחרר משירות צבאי. במהלך המלחמה, לעומת זאת, הירושה שלו הייתה חסרת תועלת ברובה מכיוון שהושקעה מעבר לים; לכן הוא חי בעוני של ממש בתקופה זו.

כשפורסם "שקיעת המערב" בקיץ 1918, הוא זכה להצלחה פראית. ההשפלה הלאומית של חוזה ורסאי (1919) ומאוחר יותר השפל הכלכלי סביב 1923, שהוזן על ידי היפראינפלציה, נראו כמוכיחים ששפנגלר צדק. הספר ניחם גרמנים בכך שנראה כרציונליזציה לנפילתם כחלק מתהליכים היסטוריים עולמיים גדולים יותר. הספר זכה להצלחה רחבה גם מחוץ לגרמניה, ועד 1919 תורגם למספר שפות אחרות. שפנגלר דחה הצעה מאוחרת יותר להפוך לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת גטינגן, באומרו שהוא זקוק לזמן כדי להתמקד בכתיבה.

הספר נדון רבות, אפילו על ידי אלה שלא קראו אותו. היסטוריונים נפגעו מהגישה הבלתי מדעית שלו. הסופר תומאס מאן (Thomas Mann) השווה את קריאת ספרו של שפנגלר לקריאת שופנהאואר בפעם הראשונה. אקדמאים העניקו לו קבלת פנים מעורבת. הסוציולוג מקס ובר (Max Weber) תיאר את שפנגלר כ"חובבן מבריק ומלומד מאוד", בעוד שהפילוסוף קרל פופר (Karl Popper) כינה את התזה "חסרת תכלית".

### אחרית דבר סקירה של המגזין "טיים" משנת 1928 על הכרך השני של "שקיעה" תיארה את ההשפעה והמחלוקת העצומה שרעיונותיו של שפנגלר נהנו מהן במהלך שנות ה-20: "כאשר הכרך הראשון של 'שקיעת המערב' הופיע בגרמניה לפני כמה שנים, נמכרו אלפי עותקים. השיח האירופי המשכיל הפך במהירות לרווי בשפנגלר. שפנגלריזם פרץ מעט עטיהם של אינספור תלמידים. היה הכרחי לקרוא את שפנגלר, להזדהות או למרוד. זה עדיין נשאר כך".

בכרך השני, שפורסם ב-1922, טען שפנגלר כי הסוציאליזם הגרמני שונה מהמרקסיזם, ולמעשה תואם את השמרנות הגרמנית המסורתית. ב-1924, בעקבות התהפוכות החברתיות-כלכליות והאינפלציה, נכנס שפנגלר לפוליטיקה במאמץ להביא את גנרל הרייכסווהר הנס פון זקט (Hans von Seeckt) לשלטון כמנהיג המדינה. הניסיון נכשל ושפנגלר התגלה כלא יעיל בפוליטיקה מעשית.

בשנת 1931 פרסם את "האדם והטכניקה" (Man and Technics), שהזהיר מפני הסכנות של הטכנולוגיה והתיעוש לתרבות. הוא הצביע במיוחד על הנטייה של הטכנולוגיה המערבית להתפשט ל"גזעים צבעוניים" עוינים, שישתמשו אז בנשק נגד המערב. הספר התקבל בצורה גרועה בשל האנטי-תיעוש שבו. ספר זה מכיל את הציטוט הידוע של שפנגלר: "אופטימיות היא פחדנות".

למרות שהצביע להיטלר על פני הינדנבורג ב-1932, שפנגלר מצא את הפיהרר וולגרי. הוא פגש את היטלר ב-1933 ולאחר דיון ארוך נותר לא מתרשם, באומרו שגרמניה אינה זקוקה ל"טנור הירואי". הוא הסתכסך בפומבי עם אלפרד רוזנברג (Alfred Rosenberg), והפסימיות שלו והערותיו על הפיהרר הובילו לבידוד ושתיקה ציבורית. הוא דחה הצעות נוספות מג'וזף גבלס (Joseph Goebbels) לשאת נאומים פומביים. עם זאת, שפנגלר אכן הפך לחבר באקדמיה הגרמנית במהלך אותה שנה.

"שעת ההכרעה" (The Hour of Decision), שפורסם ב-1934, היה רב-מכר, אך המפלגה הנאצית אסרה אותו מאוחר יותר בשל ביקורתו על הנאציזם. ביקורתו של שפנגלר על הליברליזם התקבלה בברכה על ידי הנאצים, אך שפנגלר לא הסכים עם האידיאולוגיה הביולוגית שלהם ועם האנטישמיות. בעוד שמיסטיקה גזעית מילאה תפקיד מפתח בתפיסת עולמו, שפנגלר תמיד היה מבקר חריף של התיאוריות הגזעיות הפסאודו-מדעיות שפרופסורו הנאצים ורבים אחרים בזמנו, ולא נטה לשנות את דעותיו עם עליית היטלר לשלטון. למרות שהיה בעצמו לאומן גרמני, שפנגלר ראה בנאצים צרים מדי בגרמניותם, ולא מערביים מספיק כדי להוביל את המאבק נגד עמים אחרים. הספר גם הזהיר מפני מלחמת עולם קרבה שבה הציוויליזציה המערבית מסתכנת בהשמדה, והופץ באופן נרחב בחו"ל לפני שנאסר בסופו של דבר בגרמניה. סקירה של ה"טיים" על "שעת ההכרעה" ציינה את הפופולריות הבינלאומית שלו כפולמוסן, וציינה כי "כשאוזוולד שפנגלר מדבר, בני עולם מערביים רבים עוצרים להקשיב". הסקירה המליצה על הספר ל"קוראים שנהנים מכתיבה נמרצת", ש"ישמחו לקבל שפשוף נגד כיוון השיער על ידי האפוריזמים הקשים של שפנגלר" ותחזיותיו הפסימיות.

### חיים מאוחרים ומוות ב-13 באוקטובר 1933 הפך שפנגלר לאחד ממאה הסנטורים של האקדמיה הגרמנית.

שפנגלר בילה את שנותיו האחרונות במינכן, בהאזנה לבטהובן, בקריאת מולייר ושייקספיר, ברכישת כמה אלפי ספרים, ובאיסוף נשק טורקי, פרסי והודי עתיק. הוא ערך טיולים מזדמנים להרי ההארץ ולאיטליה. באביב 1936, זמן קצר לפני מותו, העיר בנבואה במכתב לרייכסלייטר הנס פרנק (Hans Frank) כי "בעוד עשר שנים, רייך גרמני כנראה כבר לא יהיה קיים" ("da ja wohl in zehn Jahren ein Deutsches Reich nicht mehr existieren wird!").

שפנגלר מת מהתקף לב ב-8 במאי 1936, במינכן, שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-56 ובדיוק תשע שנים לפני נפילת הרייך השלישי.

תפיסות### השפעות במבוא ל"שקיעת המערב", מצטט שפנגלר את יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך ניטשה כהשפעותיו העיקריות. את הויטליזם של גתה ואת הביקורת התרבותית של ניטשה, בפרט, ניתן להדגיש ביצירותיו.

שפנגלר הושפע גם מהחזון האוניברסלי והמחזורי של ההיסטוריה העולמית שהציע ההיסטוריון הגרמני אדוארד מאייר (Eduard Meyer). האמונה בהתקדמות ציוויליזציות דרך תהליך אבולוציוני הדומה ליצורים חיים ניתנת לייחוס לעת העתיקה הקלאסית, אם כי קשה להעריך את היקף ההשפעה שהייתה להוגים אלו על שפנגלר: קאטו הזקן, קיקרו, סנקה, פלורוס, אמיאנוס מרקלינוס, ומאוחר יותר, פרנסיס בייקון, שהשווה בין אימפריות שונות בעזרת אנלוגיות ביולוגיות.

### שקיעת המערב (1918) המושג של פילוסופיה היסטורית שפיתח שפנגלר מבוסס על שתי הנחות: קיומם של ישויות חברתיות המכונות 'תרבויות' (Kulturen), הנחשבות לשחקניות הגדולות ביותר האפשריות בהיסטוריה האנושית, אשר כשלעצמה אין לה משמעות מטפיזית, וההקבלה בין האבולוציה של תרבויות אלו לבין האבולוציה של יצורים חיים. שפנגלר מנה תשע תרבויות: מצרית, בבלית, הודית, סינית, יוונית-רומית, 'מאגית' או 'ערבית' (כולל הנצרות המוקדמת והביזנטית והאסלאם), מקסיקנית, מערבית ורוסית – שקיימו אינטראקציה זו עם זו בזמן ובמרחב אך היו נבדלות זו מזו על ידי תכונות 'פנימיות'. לדבריו, "תרבויות הן אורגניזמים, והיסטוריה עולמית היא הביוגרפיה הקולקטיבית שלהן."

שפנגלר משווה גם את האבולוציה של תרבויות לגילאים השונים של חיי האדם, "כל תרבות עוברת דרך שלבי הגיל של האדם הפרטי. לכל אחת יש ילדות, נעורים, בגרות וזיקנה". כאשר תרבות נכנסת לשלב המאוחר שלה, טוען שפנגלר, היא הופכת ל'ציוויליזציה' (Zivilisation), גוף מאובן המאופיין בעידן המודרני על ידי טכנולוגיה, אימפריאליזם וחברה המונית, אשר הוא צפה שתתאבן ותשקע משנות ה-2000 ואילך. המזרח הקרוב של האלף הראשון היה, לדעתו, לא מעבר בין העת העתיקה הקלאסית, הנצרות המערבית והאסלאם, אלא תרבות חדשה ומתהווה שכינה 'ערבית' או 'מאגית', ומסביר כי היהדות המשיחית, הזורואסטריות, הנצרות המוקדמת והאסלאם הם ביטויים שונים של תרבות אחת החולקת תפיסת עולם ייחודית.

ההיסטוריון הגדול של העת העתיקה אדוארד מאייר החזיק בדעה גבוהה על שפנגלר, אם כי הייתה לו גם ביקורת עליו. עמימותו, אינטואיציוניזם והמיסטיקה של שפנגלר היו מטרות קלות, במיוחד עבור פוזיטיביסטים וניאו-קאנטיאנים שדחו את האפשרות שיש משמעות בהיסטוריה העולמית. המבקר והאסתטיקן הרוזן הארי קסלר (Harry Kessler) חשב אותו ללא מקורי ודי אווילי, במיוחד בנוגע לדעתו על ניטשה. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (Ludwig Wittgenstein), לעומת זאת, שותף לפסימיות התרבותית של שפנגלר. עבודתו של שפנגלר הפכה לבסיס חשוב לתורת המחזור החברתי.

### פרוסיות וסוציאליזם (1919) בסוף 1919, פרסם שפנגלר את "פרוסיות וסוציאליזם" (Preußentum und Sozialismus), מאמר המבוסס על הערות שנועדו לכרך השני של "שקיעת המערב", שבו הוא טוען שהסוציאליזם הגרמני הוא הסוציאליזם הנכון בניגוד לסוציאליזם האנגלי. לדעתו, לסוציאליזם הנכון יש רוח "לאומית" הרבה יותר.

על פי שפנגלר, האנושות תבלה את מאות השנים הבאות והאחרונות של קיומה במצב של סוציאליזם קיסרי, כאשר כל בני האדם יסונרגו לכדי מכלול הרמוני ומאושר על ידי דיקטטור, כמו שתזמורת מסונרגת למכלול הרמוני על ידי המנצח שלה.

על פי כמה מבקרים עדכניים כמו ישעיה לנדא (Ishay Landa), ל"סוציאליזם פרוסי" יש כמה מאפיינים קפיטליסטיים מובהקים. שפנגלר מצהיר על עצמו כמתנגד נחרצות לשביתות עבודה (שפנגלר מתאר אותן כ"סממן הלא-סוציאליסטי של המרקסיזם"), לאיגודי עובדים ("בולשביזם של שכר" במונחים של שפנגלר), למיסוי פרוגרסיבי או לכל הטלת מיסים על העשירים ("בולשביזם יבש"), לכל קיצור של יום העבודה (הוא טוען שעובדים צריכים לעבוד אפילו בימי ראשון), כמו גם לכל צורה של ביטוח ממשלתי למחלה, זיקנה, תאונות או אבטלה.

באותו זמן שבו הוא דוחה כל הוראות סוציאל-דמוקרטיות, שפנגלר מהלל את הרכוש הפרטי, התחרות, האימפריאליזם, צבירת הון, ו"עושר, שנאסף בידיים מעטות ובקרב המעמדות השליטים". לנדא מתאר את ה"סוציאליזם הפרוסי" של שפנגלר כ"עבודה רבה מאוד, עבור מינימום מוחלט, אבל – וזה היבט חיוני – להיות מאושרים מכך."

### נאציזם ופשיזם במסמכיו הפרטיים, גינה שפנגלר את האנטישמיות הנאצית במונחים חריפים עוד יותר, ותהה "כמה קנאה ביכולתם של אנשים אחרים לנוכח חוסר היכולת של עצמו חבויה באנטישמיות!", וטען כי "כאשר מישהו מעדיף להרוס עסקים ומלגות מאשר לראות יהודים בתוכם, הוא אידיאולוג, כלומר, סכנה לאומה. אידיוטי". שפנגלר היה מעריץ של האריסטוקרטיה הפרוסית הישנה והפגין בוז לאופי הפרולטרי והדמגוגי של המפלגה הנאצית, וראה בדוקטרינה הגזעית הארית שטויות. בשנת 1934, נשא שפנגלר את נאום ההספד עבור אחד מקורבנות ליל הסכינים הארוכות ופרש ב-1935 ממועצת המנהלים של ארכיון ניטשה המשפיע מאוד בהתנגדות למשטר.

שפנגלר, לעומת זאת, ראה בהפיכתן של דמוקרטיות המוניות אולטרה-קפיטליסטיות למשטרים דיקטטוריים דבר בלתי נמנע, והוא הביע אהדה מסוימת לבניטו מוסוליני ולתנועה הפשיסטית האיטלקית כסימפטום ראשון להתפתחות זו.

הוא גם ראה ביהדות "אלמנט מפרק" (zersetzendes Element) הפועל בצורה הרסנית "בכל מקום שבו הוא מתערב" (wo es auch eingreift). לדעתו, יהודים מתאפיינים ב"אינטליגנציה צינית" (zynische Intelligenz) וב"חשיבת כסף" (Gelddenken) שלהם. לכן, הם לא היו מסוגלים להסתגל לתרבות המערבית וייצגו גוף זר באירופה. עם ספקולציות אנטישמיות אלו תרם שפנגלר רבות לאכיפת סטריאוטיפים על "היהודים" בחוגים גרמניים שלפני מלחמת העולם השנייה.

יצירות

- Der metaphysische Grundgedanke der Heraklitischen Philosophie [המחשבה המטפיזית הבסיסית של הפילוסופיה של הרקליטוס], בגרמנית, 1904. - Der Untergang des Abendlandes: Umrisse einer Morphologie der Weltgeschichte [שקיעת המערב: קווי מתאר למורפולוגיה של ההיסטוריה העולמית], Gestalt und Wirklichkeit; Welthistorische Perspektives, בגרמנית, 1918–22, 2 כרכים. – שקיעת המערב; מהדורה מקוצרת מאת הלמוט ורנר, תורגם על ידי פ. אטקינסון. "על דפוסי הסגנון של התרבות." בתוך טלקוט פרסונס, עורך, תיאוריות של חברה, כרך II, ההוצאה החופשית של גלנקו, 1961. - "על דפוסי הסגנון של התרבות." בתוך טלקוט פרסונס, עורך, תיאוריות של חברה, כרך II, ההוצאה החופשית של גלנקו, 1961. - Preussentum und Sozialismus, 1920, תורגם ב-1922 כ-Prussianism And Socialism על ידי סי. אף. אטקינסון (פרוסיות וסוציאליזם). - Pessimismus?, ג. סטילקה, 1921. - Neubau des deutschen Reiches, 1924. - Die Revolution ist nicht zu Ende, בערך 1924. - Politische Pflichten der deutschen Jugend; Rede gehalten am 26. Februar 1924 vor dem Hochschulring deutscher Art in Würzburg, 1925. - Der Mensch und die Technik, 1931, Man and Technics: A Contribution to a Philosophy of Life, תורגם על ידי סי. טי. אטקינסון, קנופף, 1932. - Die Revolution ist nicht zu Ende, 1932. - Politische Schriften, 1932. - Jahre der Entscheidung, 1933, The Hour of Decision, תורגם על ידי סי. אף. אטקינסון. - Reden und Aufsätze, 1937, ערוך על ידי הילדגרד קורנהרדט – מסות נבחרות תורגמו על ידי דונלד או. וייט. - Gedanken, בערך 1941, ערוך על ידי הילדגרד קורנהרדט – אפוריזמים שתורגמו על ידי גיזלה קוך-וזר אובראיין. - Briefe, 1913–1936, 1963 [מכתבי אוזוולד שפנגלר, 1913–1936], ערוך ותורגם על ידי א. הלפס. - Urfragen; Fragmente aus dem Nachlass, 1965, ערוך על ידי אנטון מירקו קוקטנק ומנפרד שרטר. - Frühzeit der Weltgeschichte: Fragmente aus dem Nachlass, 1966, ערוך על ידי א. מ. קוקטנק ומנפרד שרטר. - Der Briefwechsel zwischen Oswald Spengler und Wolfgang E. Groeger. Über russische Literatur, Zeitgeschichte und soziale Fragen, 1987, ערוך על ידי קסניה ורנר.