אוזוולד הר: הנכה שחימם את הארקטיקה
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19, ארגזי סלעים הגיעו לציריך מגרינלנד ומספיצברגן, שנשלחו על ידי משלחות קוטב שלא ידעו מה לעשות איתם. הם נפתחו על ידי פרופסור שוויצרי חולה שחפת, שבאותה עת בקושי יכול היה לצאת מחדריו. אוזוולד הר (Oswald Heer) קרא את טביעות העלים שבפנים והגיע למסקנה שהארקטיקה הגבוהה נשאה בעבר צמחייה שאינה דומה כלל לטונדרה שכיסתה אותה – שהצפון הרחוק היה, בזמן עמוק, מקום חם ועמוס. הוא עבד עם עלים שטוחים, והוא צדק בקוויים כלליים.
בנו של כומר בהאלה
הר נולד בשנת 1809 בנידר-אוצוויל (Niederuzwil), בקנטון סנט גלן, בבית של כומר פרוטסטנטי. הוא נשלח להאלה (Halle) כדי להתכונן לכמורה וקיבל תוארי דוקטור בפילוסופיה וברפואה בדרך, אך החל משנת 1828 לערך, מדעי הטבע משכו אותו. ההכשרה הכנסייתית הותירה חותם קבוע על חשיבתו, ולא רק בדרך המובנת מאליה: היא העניקה לו את ההרגל הפילולוגי להתייחס לטקסט קשה כאל דבר שיש לקרוא בקפידה ולשחזר, וזה פחות או יותר מה שהוא בילה חמישים שנה בעשייתו ללוחות אבן גיר מהשלישון.
חיפושיות תחילה
המוניטין הראשון שלו היה אנטומולוגי. משנת 1834 הוא פרסם בהתמדה על חיפושיות אלפיניות, וספרו Fauna Coleopterorum Helvetica (1838–41) הפך ליצירה הסטנדרטית – הספר שפרסם את שמו לפני שמישהו קישר אותו למאובנים. הוא מונה לקתדרה באוניברסיטת ציריך בשנת 1851 (מקורות מסוימים מציינים 1852), שם לימד בוטניקה ואנטומולוגיה וניהל את הגן הבוטני, והוא החזיק במשרה זו עד סוף חייו המקצועיים, קרוב לחצי מאה של הוראה באותו מוסד.
שנות החיפושיות חשובות יותר ממה שהן נראות. הן העניקו להר את המיומנות היחידה שעבודתו המאוחרת דרשה בהחלט: היכולת לזהות אורגניזם מעדות חלקית, מעוותת ומשומרת רע, ולדעת בדיוק עד כמה ניתן לדחוף זיהוי כזה לפני שהוא הופך לניחוש.
המפנה לצמחים מאובנים
נקודת המפנה הגיעה עם גילוי שרידי צמחים מאובנים ליד לוזאן. משם עבר הר לפלאובוטניקה ובנה מחדש את התחום למעשה. ספרו Flora Tertiaria Helvetiae – הצמחייה השלישונית של שווייץ, שפורסם משנת 1855 – ביסס את מעמדו הבינלאומי, ובעקבותיו באה סדרה כמעט רצופה של עבודות, כפי שתיאר זאת בן זמנו. הוא גם כתב את Die Urwelt der Schweiz, "עולמה הקדום של שווייץ", סינתזה עבור קהל רחב יותר, וחקר את שרידי הצמחים שנמצאו בבתי הכלונסאות הפרהיסטוריים של שווייץ, מה שהציב אותו גם בראשיתה של הארכאובוטניקה.
קשה להפריז בקנה המידה של התפוקה שלו. לאורך הקריירה שלו תיאר הר בערך 2,632 מיני צמחים, מתוכם כ-1,627 היו חדשים למדע. מפיקדון מאובנים בודד באונינגן (Oeningen) הוא תיאר 826 מיני חרקים. הוא לא רק קטלג: באונינגן הוא שחזר מערכת אקולוגית, וקרא צמחים וחרקים יחד כקהילה פרהיסטורית מתפקדת, דבר שלא היה נהוג בקרב רוב בני זמנו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריאת הארקטיקה
עבודתו הידועה ביותר היא Flora Fossilis Arctica, שפורסמה בכרכים משנת 1868 ועד שנת מותו ב-1883. החומר הגיע ממשלחות הארקטיקה הגדולות של התקופה, והר הפך לאדם שכולם שלחו אליו את מאובני הצמחים שלהם. הוא עבד גם על חומרים אירופיים – מרבצי בוביי טרייסי (Bovey Tracey) בדבונשייר, שנבחנו יחד עם ו. פנגלי (W. Pengelly) – אך האוספים הארקטיים היו אלו שפרצו את הדרך לשאלה כללית.
מה שהראו המאובנים מגרינלנד ומספיצברגן היה צמחייה שלישונית בעלת עושר ואופי שהארקטיקה המודרנית אינה יכולה לתמוך בהם. המסקנה המתבקשת, וזו שהר הסיק, הייתה שהאקלים בקווי רוחב גבוהים השתנה באופן עצום. כיום זה דבר שבשגרה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 זו הייתה טענה משמעותית לגבי ההיסטוריה של כדור הארץ כולו, שנבנתה על עלים.
השערת הארקטו-שלישון
הר הרחיק לכת, וזהו הרעיון המעניין ביותר שלו. הוא הציע את מה שנודע כתיאוריית הארקטו-שלישון (Arcto-Tertiary theory): שהארקטיקה תפקדה כמרכז שממנו התפשטו קבוצות צמחים דרומה, ושהגירה זו הסבירה את אחת התעלומות העומדות בבוטניקה – הדמיון המרשים בין הצמחייה של מזרח אסיה לבין מזרח צפון אמריקה, שני אזורים המופרדים על ידי אוקיינוס ויבשת. מוצא צפוני משותף, ולאחריו נסיגה דרומה ככל שהאקלים התקרר, מסביר את התבנית ללא צורך בשום דבר מופלא.
הוא גם טעה בדברים מסוימים. כמה מהשיוכים הסטרטיגרפיים שלו – מה שכינה מיוקן בפרט – תוקנו על ידי חוקרים מאוחרים יותר, וספירות המינים שלו כוללות לא מעט פיצול יתר מהסוג שפקד את כל המדע התיאורי של המאה ה-19.
הוויכוח שלא היה לו עם דרווין
הר התכתב עם צ'ארלס דרווין (Charles Darwin), שהעריך את שיקול דעתו על צמחים מאובנים, והשניים נותרו ביחסים לבביים בזמן שחלקו בבסיס עמדותיהם. הר דחה את הברירה הטבעית מסיבות דתיות. במקומה הוא הציע תקופות של בריאה, שבהן מינים יכלו להוליד צאצאים קשורים – מודל של טרנספורמציה מהירה יחסית במקום שינוי הדרגתי רציף. זו עמדה שנראית כיום כפעולת מאסף, וכך אכן הייתה; ראוי גם לציין שהאדם שסיפק חלק ניכר מהעדויות המאובנות שישמשו לטענה בעד רציפות אבולוציונית לא קיבל בעצמו את הטיעון.
מדוע אוזוולד מכונה גאון
היכולת היא טווח היסק מעדויות דלות. עלה מאובן הוא מריחת פחמן עם תבנית ורידים. הר היה יכול לתת לו שם, למקם אותו באקלים, להציב אותו בקהילה עם החרקים שניזונו ממנו, ואז להשתמש בתפוצתו על פני שתי המיספרות כדי להציע היסטוריה גלובלית של הגירת צמחים. השרשרת הזו – מעלה שטוח בודד להשערה על האופן שבו יערות העולם הגיעו להיות מסודרים – היא סימן לדמיון מדעי רב עוצמה, ממושמע על ידי דיוק של טקסונום לגבי מה שהדגימה מראה ומה שלא.
יתרה מכך, הוא עשה זאת בתנאים שהיו מסיימים את רוב הקריירות. שחפת שחלה בה בשנות הארבעים לחייו ריתקה אותו בהדרגה לתוך הבית; הוא היה מרותק למיטה בסוף; והאנציקלופדיה בריטניקה של 1911 מסכמת את חיי עבודתו כאחד של "אמצעים דלים ובריאות לקויה". הוא מעולם לא נישא, ואת הארקטיקה ששחזר בפירוט כזה הוא מעולם לא ראה.
טיעון הנגד: הר היה מתאר יותר מאשר תיאורטיקן, ואפילו השערתו המרכזית היא הסקה מתפוצה ולא ממנגנון. התיארוכים שלו תוקנו במידה ניכרת. סירובו לקבל את דרווין לא היה זהירות מדעית אלא דוקטרינרית, והוא השאיר אותו דוגל במודל בריאה שלא הוביל לשום מקום. חלק גדול ממעמדו הבינלאומי בבריטניה היה חייב לתמיכתו של צ'ארלס לייל (Charles Lyell) ולא להישגיו שלו. מה שכן עומד במבחן הוא רעיון הארקטו-שלישון והמסה העצומה של תיאור מדויק ושימושי שהשאיר אחריו – שהיא הבסיס שעליו בנו אנשים מאוחרים יותר את התיאוריה שלהם.
מורשת
הר מת בלוזאן ב-27 בספטמבר 1883, בן שבעים וארבע, כשהכרך האחרון של הצמחייה הארקטית שלו בקושי מאחוריו. כתב העת Nature, בציון מותו, ציין שהקושי האמיתי יהיה למצוא מישהו מוכשר לעבוד על חומרי משלחות הקוטב בקצב שלו – צורה פרקטית באופן יוצא דופן של הוקרה. החברה הגיאולוגית של לונדון העניקה לו את מדליית וולאסטון (Wollaston Medal) ב-1874 (מקורות מסוימים מציינים 1873), וכף הר-אודן (Cape Heerodden) בספיצברגן נושא את שמו על קרקע שהוא חקר מיד שנייה. פלאובוטניקה כדיסציפלינה המסוגלת לומר משהו על אקלים, הגירה וזמן עמוק מתחילה ברובה איתו.