לודוויג ויטגנשטיין (Ludwig Wittgenstein)
לודוויג יוזף יוהאן ויטגנשטיין (באנגלית: Ludwig Josef Johann Wittgenstein; 26 באפריל 1889 – 29 באפריל 1951) היה פילוסוף אוסטרי-בריטי שעסק בלוגיקה, בפילוסופיה של המתמטיקה, בפילוסופיה של הנפש ובפילוסופיה של השפה.
ויטגנשטיין נולד בווינה למשפחה מן העשירות באירופה. מ-1911 עד 1913 למד באוניברסיטת קיימברידג' בהדרכתו של ברטרנד ראסל והיה בקשר הדוק בין היתר עם ג'ון מיינרד קיינס וג'ורג' إدوارد מור. בתקופה זו ירש הון, שחלק ממנו תרם למשוררים ולאמנים שונים. הוא גם החל במה שעתיד להיות חיבורו הפילוסופי החשוב הראשון. אולם, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזב את האקדמיה כדי להתגייס לצבא האוסטרו-הונגרי. לאחר סדרת קשיים אישיים — כולל התאבדותו של אחיו הבכור (השלישי מאחיו הבכורים שהתאבדו במהלך חייו), מותו של ידידו הקרוב ואהובו דייוויד פינסנט, וכליאתו במחנה שבויים איטלקי — הוא שקע بديכאון ומסר את יתרתו הונו לאחיו. הוא עבד כמורה מבית ספר בסביבות וינה. למרות נסיגות אלו, עבודתו הפילוסופית פורסמה ב"טרקטטוס לוגי-פילוסופי" ב-1921, ואחריה תרגום לאנגלית ב-1922 בעזרתו של פרנק רמזי, והיא זכתה לדיון רב ולשבחים.
בעידודם של ראסל, קיינס ורמזי, שב ויטגנשטיין לקיימברידג', שם לימד מ-1930 עד 1947, והעביר הרצאות בפילוסופיה שלעיתים קרובות היו ספוגות במחקרו המקורי. במהלך מלחמת העולם השנייה עזב שוב את האקדמיה כדי לעבוד בבית החולים גאי בלונדון ובבית החולים המלכותי ויקטוריה בניוקאסל אבון טיין. ויטגנשטיין לא פרסם חיבור פילוסופי נוסף בחייו, אך לאחר מותו ב-1951 נערכו כתבי היד העצומים שלו ופורסמו לאחר מותו. הספר הראשון והידוע ביותר בסדרה זו לאחר מותו הוא ספר משנת 1953, "חקירות פילוסופיות".
הפילוסופיה של ויטגנשטיין מחולקת לרוב לתקופה מוקדמת, המדגימה ב"טרקטטוס", ותקופה מאוחרת יותר, המנוסחת בעיקר ב"חקירות פילוסופיות". ויטגנשטיין המוקדם התעניין ביחס הלוגי בין הטענות לעולם, והאמין שעל ידי מתן הסבר ללוגיקה הבסיסית ליחס זה, הוא פתר את כל הבעיות הפילוסופיות. ויטגנשטיין המאוחר דחה רבות מההנחות של ה"טרקטטוס", בטענה שמשמעות המילים מובנת בצורה הטובה ביותר כשימושן במסגרת משחק שפה נתון.
ויטגנשטיין זכה להערכה רבה בקרב אנשי אקדמיה בחייו, ואף עוטר על אומץ ליבו במלחמת העולם הראשונה. עם זאת, הוא נתקל במחלוקת במהלך תקופת הוראה שלו בשל שימושו בעונשים גופניים אלימים בבנים ובבנות (ראו תקרית היידבאاور). עבודתו (הן המוקדמת והן המאוחרת) תוארה כשנויה במחלוקת ועוררה מגוון תגובות שונות. פרשנים ופילוסופים מאוחרים הסכימו בדרך כלל שהוא אחת הדמויות החשובות ביותר בפילוסופיה של המאה ה-20.
רקע
### בני משפחת ויטגנשטיין
על פי אילן יוחסין שהוכן בירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה, סבא-רבא מצד אביו של ויטגנשטיין היה משה מאייר, סוכן קרקעות יהודי אשכנזי שגר עם אשתו, ברנדל סימון, בבאד לאספה בדוכסות ויטגנשטיין, וסטפליה. ביולי 1808 הוציא נפוליאון צו שעל פיו כל אדם, כולל יהודים, חייב לאמץ שם משפחה עובר בירושה, ולכן בנו של מאייר, משה גם הוא, לקח את שם מעסיקיו, הסיין-ויטגנשטיינים, והפך למשה מאייר ויטגנשטיין. בנו, הרמן כריסטיאן ויטגנשטיין — שלקח את השם האמצעי "כריסטיאן" כדי להתרחק מרקעו היהודי — נישא לפאני פיגדור, יהודייה אף היא, שהתגיירה לנצרות ממש לפני שנישאו, והזוג הקים עסק מצליח למסחר בצמר בלייפציג. סבתו של לודוויג, פאני, הייתה בת דודה מדרגה ראשונה של הכנר יוזף יואכים.
הם הביאו לעולם 11 ילדים — וביניהם אביו של ויטגנשטיין. קרל אוטו קלמנס ויטגנשטיין (1847–1913) הפך לטיקון תעשייתי, ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-19 היה לאחד האנשים העשירים באירופה, עם מונופול אפקטיבי על קרטל הפלדה של אוסטריה. הודות לקרל, הפכו בני משפחת ויטגנשטיין למשפחה השנייה בעושרה באירופה האוסטרו-הונגרית, ורק בני משפחת רוטשילד היו עשירים מהם. קרל ויטגנשטיין נתפס כמקביל האוסטרי לאנדרו קרנגי, שאיתו היה חבר, והיה לאחד האנשים העשירים בעולם עד שנות ה-90 של המאה ה-19. כתוצאה מהחלטתו בשנת 1898 להשקיע משמעותית בהולנד, בשווייץ ובחו"ל, במיוחד בארצות הברית, הייתה המשפחה מוגנת במידה מסוימת מפני היפר-אינפלציה שפקדה את אוסטריה ב-1922. עם זאת, עושרם פחת עקב היפר-אינפלציה שלאחר 1918 ולאחר מכן בזמן השפל הגדול, אם כי אפילו עד שנת 1938 הם החזיקו ב-13 אחוזות בווינה לבדה.
### חיים מוקדמים
ויטגנשטיין היה יהודי במוצאו. אמו הייתה ליאופולדין מריה יוזפה קלמוס, שכונתה בקרב חברים "פולדי". אביה היה יהודי בוהמי, ואמה הייתה קתולית אוסטרית-סלובנית — היא הייתה סבתו היחידה שאינה יהודיה. פולדי הייתה דודתו של חתן פרס נובל פרידריך האייק מצד אמה. ויטגנשטיין נולד בשעה 20:30 ב-26 באפריל 1889 ב"וילה ויטגנשטיין" במה שהפך לנויואלדגר שטראסה 38 בפרבר נויואלדג [de] מחוץ לווינה.
לקרל ופולדי היו תשעה ילדים בסך הכל — ארבע בנות: הרמינה, מרגרט (גרטל), הלנה, ובת רביעית דורה שמתה כתינוקת; וחמישה בנים: יוהנס (האנס), קורט, רודולף (רודי), פאוֹל — שהפך לפסנתרן קונצרטים למרות שאיבד זרוע במלחמת העולם הראשונה — ולודוויג, שהיה הצעיר במשפחה.
ויטגנשטיין ואחיו גודלו באמונה הרומית-קתולית של אמו. המשפחה הייתה במרכז חיי התרבות של וינה; ברונו ולטר תיאר את החיים בארמון משפחת ויטגנשטיין כ"אווירה חובקת-כל של אנושיות ותרבות". קרל היה פטרון מוביל של האמנות, הזמין יצירות מאוגוסט רודן ומימן את אולם התערוכות וגלריית האמנות של העיר, בניין הזצסיון. גוסטב קלימט צייר דיוקן של אחותו של ויטגנשטיין, מרגרט, לרגל חתונתה, ויוהנס ברהמס וגוסטב מאהلر נתנו קונצרטים קבועים בחדרי המוזיקה הרבים של המשפחה. לדברי ג'ון קינג, ויטגנשטיין "היה תמיד נקי ומסודר להפליא, קומה נמוכה ועם עיניים כחולות חודרות מתחת לרעמת שיער מתולתל".
ויטגנשטיין, שהעריך דיוק ומשמעת, מעולם לא מחשב מוזיקה קלאסית בת זמננו מקובלת. הוא אמר לידידו דרורי ב-1930:
> המוזיקה הגיעה לעצירה מלאה עם ברהמס; ואפילו בברהמס אני מתחיל לשמוע את רעש המכונות.
ללודוויג ויטגנשטיין עצמו הייתה שמיעה אבסולוטית, ומסירותו למוזיקה נותרה בעלת חשיבות חיונית עבורו לאורך כל חייו; הוא השתמש לעיתים קרובות בדוגמאות ובמטפורות מוזיקליות בכתביו הפילוסופיים, והיה מיומן באופן יוצא דופן בשריקת קטעים מוזיקליים ארוכים ומפורטים. הוא נודע כשורק מדהים, כישרון שפיתח כילד בזמן שאחיו ניגנו בכלי נגינה כילדים. ויטגנשטיין היה נותן עצות לשורקים אחרים אם הם היו מחוץ לכוונון. הוא למד לנגן בקלרינט בשנות ה-30 לחייו. קטע מוזיקלי (שלושה תיבות), שהולחן על ידי ויטגנשטיין, התגלה באחת ממחברותיו משנת 1931 על ידי מיכאל נדו, מנהל מכון ויטגנשטיין בקיימברידג'.
### מזג משפחתי והתאבדויות האחים
ריי מונק כותב שמטרתו של קרל הייתה להפוך את בניו לקברניטי תעשייה; הם לא נשלחו לבית ספר שמא ירכשו הרגלים רעים אלא חונכו בבית כדי להכינם לעבודה באימפריה התעשייתית של קרל. שלושה מחמשת האחים התאבדו מאוחר יותר. הפסיכיאטר מייקל פיצגראלד טוען שקרל היה פרפקציוניסט קשוח שחסר אמפתיה, ושאימו של ויטגנשטיין הייתה חרדה וחסרת ביטחון, לא מסוגלת לעמוד מול בעלה. יוהנס ברהמס אמר על המשפחה, שאותה ביקר בקביעות:
> נראה שהם התנהגו זה כלפי זה כאילו היו בחצר מלכות.
נראה כי למשפחה הייתה נטייה חזקה לדיכאון שעברה בה. אנתוני גוטליב מספר סיפור על פאול שתרגל באחד הפסנתרים בארמון המשפחה הראשי של בני משפחת ויטגנשטיין, כאשר לפתע צעק על לודוויג בחדر הסמוך:
> אני לא יכול לנגן כשאתה בבית, כי אני מרגיש את הספקנות שלך מחלחלת אליי מתחת לדלת!
בארמון המשפחה שכנו שבעה פסנתרים מפוארים וכל אחד מהאחים עסק במוזיקה "בהתלהבות שלעיתים גבלה בפתולוגיה". האח הבכור, האנס, זכה לשבחים כעילוי מוזיקלי. בגיל ארבע, כותב אלכסנדר וո, האנס יכול היה לזהות את אפקט דופלר בצפירה חולפת כירידה של רבע טון בגובה הצליל, ובגיל חמש החל לבכות "לא נכון! לא נכון!" כששתי להקות כלי נשיפה בקרנבל ניגנו את אותו הנגינה בסולמות שונים. אך הוא מת בנסיבות מסתוריות במאי 1902, כאשר ברח לארצות הברית ונעלם מסירה بمפרץ צ'ספיק, סביר להניח שהתאבד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שנתיים לאחר מכן, בן 22 ולומד כימיה באקדמיה של ברלין, האח השלישי בגודלו, רודי, התאבד בבר ברלין. הוא ביקש מהפסנתרן לנגן את "Verlassen, verlassen, verlassen bin ich" ("עזוב, עזוב, עזוב אני") של תומאס קושאט, לפני שערבב לעצמו משקה של חלב וציאניד האשלגן. הוא השיר כמה מכתבי התאבדות, אחד מהם להוריו ובו אמר שהוא מתאבל על מותו של חבר, ואחר שהתייחס ל"נטייתו המעוותת". דווח באותו זמן שהוא התייעץ עם הוועדה המדעית-הומניטרית, ארגון שניהל קמפיין נגד סעיף 175 לחוק הפלילי הגרמני, שאסר על יחסי מין הומוסקסואליים. אביו אסר על המשפחה להזכיר את שמו שוב. (לודוויג אולי היה גם הומוסקסואל בארון, שהפריד בין יחסי מין לאהבה, וזלזל בכל צורות האחרון). האח השני בגודלו, קורט, קצין ומנהל חברה, ירה לעצמו ב-27 באוקטובר 1918, ממש לפני סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר חייליו האוסטרים שפיקד עליהם סירבו לציית לפקודותיו וערקו בהמוניהם. הרמינה אמרה שקורט נראה נושא "את זרע הסלידה מהחיים בתוך עצמו". מאוחר יותר כתב לודוויג:
> הייתי צריך... להפוך לכוכב בשמיים. במקום זאת נשארתי תקוע על האדמה.
1903–1906: בית ספר תיכון
### ריאלישול (Realschule) בלינץ
בשל התעקשותו שילמדו חינוך ביתי מלא על ידי מורים פרטיים כמו אחיהם, קרל ויטגנשטיין מנע מבניו הצעירים פאול ולודוויג מללמוד בבית ספר תיכון. לאחר היעלמותו (והתאבדותו המשוערת) של האנס ב-1902 והמתחים הנלווים בבית, הוא נכנע סוף סוף. בניגוד לפאול, ויטגנשטיין נכשל בבחינת הכניסה לגימנסיה האקדמית יותר בווינר נוישטדט. הוא הצליח רק בקושי, לאחר שיעורים פרטיים נוספים, לעבור את הבחינה לריאלישול המלכותי והקיסרי הטכני יותר בלינץ, בית ספר תיכון ממלכתי קטן של כ-300 תלמידים. ב-1903, בהיותו בן 14, החל שם את שלוש שנות לימודיו הרשמיים, והתגורר בקרבת מקום במהלך הסמסטר עם משפחתו של יוזף שטריגל, מורה בגימנסיה המקומית, והמשפחה העניקה לו את הכינוי לוקי.
אדולף היטלר היה תלמיד עמית ובאותו גיל אך מעולם לא היה באותה כتاה, מכיוון שהוכרח לחזור על שנתו הראשונה 1900/1901. הונח שתי כיתות מעל היטלר, ומשוער שויטגנשטיין גם קודם בשנה. היטלר עזב את לינץ ב-1904 כדי לבלות את שנת הלימודים 1904/1905 בריאלישול בשטייר. כפי שמציינים ריי מונק והאנס סלוגה, אין שום ראיה לכך ששניהם אי פעם היו קשורים זה לזה במהלך השנה שבה חפפו, 1903–1904. אחיו של ויטגנשטיין, רודי, התאבד ב-2 במאי 1904, וזה גרם לו להפסיד שיעורים רבים במהלך שארית שנת הלימודים וזו שבאה אחריה.
ההיסטוריונת בריגיטה האמן כותבת שהוא בלט מבין שאר הילדים, משום שדיבר צורה טהורה באופן יוצא דופן של גרמנית עילית עם גימגום, התלבש באלגנטיות, והיה רגיש ולא חברותי. מונק כותב ששאר הילדים צחקו עליו, ושרו אחריו, "Wittgenstein wandelt wehmütig widriger Winde wegen Wienwärts" (ויטגנשטיין נודד בעצב לכיוון וינה [ב]רוחות מחמירות). בתעודת העזיבה שלו, קיבל ציון גבוה — 5 — בלימודי דת; 2 על התנהגות ואנגלית; 3 בצרפתית, גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה ופיזיקה; ו-4 בגרמנית, כימיה, גיאומטריה וציור חופשי. הייתה לו בעיה מיוחדת בכתיב והוא נכשל במבחן הכתיבה שלו בגרמנית בגלל זה. הוא כתב ב-1931:
> הכתיב הגרוע שלי בנעורים, עד גיל 18 או 19 בערך, קשור לכל שאר האופי שלי (החולשה שלי בלימודים).
### אמונה
ויטגנשטיין הוטבל כתינוק על ידי כומר קתולי וקיבל הדרכה רשמית בדוקטרינה הקתולית כילד. בריאיון, אחותו גרטל סטנבורו-ויטגנשטיין אומרת ש"הנצרות החזקה, הקשורה, חלקה סגפנית" של סבם הייתה השפעה חזקה על כל ילדי ויטגנשטיין. בזמן שהיה בריאלישול, הוא החליט שחסרה לו אמונה דתית. עם זאת, הוא האמין בחשיבות פרקטיקת הווידוי. הוא כתב ביומניו כי עשה כמה וידויים לאחותו הבכורה, הרמינה, בזמן שהיה בריאלישול; מונק משער שזה עשוי להיות על אובדן האמונה שלו. הוא גם דן בכך עם גרטל, אחותו השנייה, והחל לקרוא את "העולם כרצון וכדימוי" של ארתור שופנהאואר בהמלצת גרטל. כמתבגר, ויטגנשטיין אימץ את האידיאליזם האפיסטמולוגי של שופנהאואר. אולם, לאחר שלמד את פילוסופיית המתמטיקה, הוא נטש את האידיאליזם האפיסטמולוגי לטובת הריאליזם המושגי של גוטלוב פרגה. בשנים מאחרות יותר, ויטגנשטיין ביטל לחלוטין את שופנהאואר, ותיאר אותו כהוגה "שטחי" בסופו של דבר:
> אפשר לכנות את שופנהאואר נפש גסה למדי.... היכן שמתחיל עומק אמיתי, שלו מסתיים.
המעורבות של ויטגנשטיין בנצרות ובדת בכלל, שאליה הביע בעקביות אהדה כנה ומסורה, התפתחה, בדיוק כמו ההשקפה הפילוסופית שלו. ב-1912 כתב ויטגנשטיין לברטרנד ראסל שמוצרט ובטהובן היו בני האלוהים ה'אמיתיים'. אולם ויטגנשטיין התנגד לדת המאורגנת, ואמר שקשה לו "لكרוע ברך", למרות שאמונות סבו המשיכו להשפיע על ויטגנשטיין — כפי שאמר, "אני לא יכול שלא לראות כל בעיה מנקודת מבט דתית." ויטגנשטיין התייחס לאוגוסטינוס מהיפו ב"חקירות פילוסופיות". מבחינה פילוסופית, מחשבתו של ויטגנשטיין מראה התאמה לשיח הדתי. לדוגמה, הוא היה לאחד המבקרים העזים ביותר במאה של המדענות.
אמונתו הדתית של ויטגנשטיין צמחה במהלך שירותו בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, והוא היה קורא מסור של כתביו הדתיים של פיוודור דוסטויבסקי ולב טולסטוי. הוא ראה בחוויות המלחמה שלו מבחן שבו שאף להיצוא לרצונו של אלוהים, וברשימת יומן מ-29 באפריל 1915, הוא כותב:
> אולי קירבת המוות תביא לי את אור החיים. יהי רצון שאלוהים יאיר את עיניי. אני תולעת, אבל דרך אלוהים אני הופך לאדם. אלוהים היה איתי. אמן.
בסביבות זמן זה כתב ויטגנשטיין ש"הנצרות היא אכן הדרך הבטוחה היחידה לאושר", אך הוא דחה את הרעיון שאמונה דתית היא רק חשיבה שדוקטרינה מסוימת היא נכונה. מאז ואילך, ראה ויטגנשטיין באמונה הדתית דרך חיים והתנגד לטיעונים רציונליים או הוכחות לקיומו של אלוהים. עם הגיל, רוחניות אישית מעמיקה הביאה לכמה הבהרות ובירורים, כאשר פרם בעיות שפה בדת — ותקף, לדוגמה, את הפיתוי לחשוב על קיומו של אלוהים כעניין של ראיות מדעיות. ב-1947, כשמצא קושי רב לעבוד, הוא כתב:
> קיבלתי מכתב מידיד ותיק באוסטריה, כומר. בו הוא אומר שהוא מקווה שעבודתי תלך טוב, אם זה יהיה רצון אלוהים. עכשיו זה כל מה שאני רוצה: אם זה יהיה רצון אלוהים.
ב"תרבות וערך", ויטגנשטיין כותב:
> האם מה שאני עושה (העבודה שלי בפילוסופיה) באמת שווה את המאמץ? כן, אבל רק אם אור זורח עליו מלמעלה.
חברו הקרוב נורמן מלקולם כתב:
> חייו הבוגרים של ויטגנשטיין סומנו בחוזקה על ידי מחשבה ורגשה דתית. אני נוטה לחשוב שהוא היה דתי יותר מעמוק מרבים האנשים שרואים את עצמם בצדק כמבוגרים מאמינים.
לקראת הסוף, כתב ויטגנשטיין:
> באך כתב בעמוד השער של ספר העוגב שלו, "לתהילת אלוהים עליון, ולתועלת שכני". זה מה שהייתי רוצה להגיד על העבודה שלי.
### השפעתו של אוטו וויינינגר
בהיותו תלמיד בריאלישול, הושפע ויטגנשטיין מספרו משנת 1903 של הפילוסוף האוסטרי אוטו וויינינגר "מין ואופי" (Geschlecht und Charakter). וויינינגר, שהיה יהודי, טען כי המושגים גבר ואישה קיימים רק כצורות פלטוניות וכי יהודים נוטים לגלם את צורת הנשיות הפלטונית. יתרה מכך, הוא טען, שבעוד שגברים הם רציונליים בעיקרון, נשים פועלות רק ברמת הרגשות ואיברי המין שלהן. יהודים, טען וויינינגר, דומים לכך, רווים בנשיות, ללא תחושת טוב ורע, וללא נשמה. וויינינגר טוען כי האדם חייב לבחור בין הצד הגברי והנשי שלו, המודעות והתת-מודעות, אהבה פלטונית ומיניות. אהבה ותשוקה מינית עומדות בסתירה, ולכן אהבה בין אישה לגבר נידונה לאומללות או לחוסר מוסריות. החיים היחידים שכדאי לחיות הם הרוחניים — לחיות כאישה או כיהודי פירושו שאין זכות לחיות כלל; הבחירה היא גאונות או מוות. וויינינגר התאבד, וירה לעצמו ב-1903, זמן קצר לאחר שפרסם את הספר. ויטגנשטיין, אז בן 14, השתתף בהלוויה של וויינינגר. שנים רבות לאחר מכן, כפרופסור באוניברסיטת קיימברידג', חילק ויטגנשטיין עותקים מספרו של וויינינגר לעמיתיו האקדמיים המופתעים. הוא אמר שהטיעונים של וויינינגר היו שגויים, אבל הדרך שבה הם היו שגויים הייתה מעניינת. במכתב מתאריך 23 באוגוסט 1931, כתב ויטגנשטיין את הדברים הבאים לג'ורג' إدوارد מור:
> יקירי מור, תודה על מכתבך. אני יכול לתאר לעצמי שאתה לא מעריץ גדול של וויינינגר, בהתחשב בתרגום הנורא הזה ובעובדה ש-וו. חייב להרגיש זר מאוד לך. זה נכון שהוא פנטסטי אבל הוא גדול ופנטסטי. זה לא הכרחי או ליתר דיוק בלתי אפשרי להסכים איתו אבל הגדולה טמונה במה שאנחנו לא מסכימים איתه. זו הטעות העצומה שלו שהיא גדולה. כלומר, בקיצור אם תוסיף "~" לכל הספר הוא אומר אמת חשובה.
בצעד יוצא דופן, ויטגנשטיין הוציא עותק מיצירתו של וויינינגר ב-1 ביוני 1931 ממדור ספרי ההזמנות המיוחדות בספריית האוניברסיטה. הוא נפגש עם מור ב-2 ביוני, אז כנראה נתן למור את העותק הזה.
### יהדות
יש דיונים רבים בנוגע למידה שבה ויטגנשטיין ואחיו — שהיו ממוצא יהודי של שלושה רבעים — ראו את עצמם, היו, ונראו, כיהודים. במחברותיו משנת 1929–1931 לערך, ויטגנשטיין התייחס לעיתים קרובות לעצמו כיהודי, לעיתים קרובות באופן מבקר עצמי. לדוגמה, תוך ביקורת עצמית על היותו הוגה "רפרודוקטיבי" ולא "פרודוקטיבי", הוא כתב: "הקדוש הוא ה'גאון' היהודי היחיד. אפילו ההוגה היהודי הגדול ביותר אינו אלא מוכשר. (אני עצמי למשל.)"
ויטגנשטיין טען מאחר יותר, בשיחה ב-1949 עם ידידו דרורי, כי "מחשבותיי הן מאה אחוז עבריות". אם כן, טען האנס סלוגה,
> שלו הייתה יהדות מטילת ספק עמוק בעצמה, שתמיד היה לה את האפשרות לקרוס לשנאה עצמית הרסנית (כפי שקרה במקרה של וויינינגר) אך גם נשאה הבטחה עצומה של חדשנות וגאונות.
אף על פי שעל ידי "עברי", טען סלוגה מאוחר יותר, ויטגנשטיין התכוון לכלול את המסורת הנוצרית שהשתלשלמה מהיהדות, בניגוד למסורת היוונית, תוך החזקה שלא ניתן ליישב בין טוב לרע.
1906–1913: אוניברסיטה
### הנדסה בברלין ובמנצ'סטר
ויטגנשטיין החל את לימודיו בהנדסת מכונות בטכנישה הוכשולה ברלין בשרלוטנבורג, ברלין, ב-23 באצטוקבר 1906, והתגורר עם משפחתו של פרופסור ז'ול. הוא למד במשך שלושה סמסטרים, וקיבל דיפלומה (Abgangzeugnis) ב-5 במאי 1908.
במהלך שהותו במכון, ויטגנשטיין פיתח עניין באווירונאוטיקה. הוא הגיע לאוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר באביב 1908 כדי ללמוד לדוקטורט, מלא בתוכניות לפרויקטים אוווירונאוטיים, כולל עיצוב והטסת מטוס משלו. הוא ערך מחקר על התנהגות עפיפונים באטמוספירה הגבוהה, וערך ניסויים באתר תצפית מטאורולוגית ליד גלסופ בדרבישייר. באופן ספציפי, החברה המטאורולוגית המלכותית חקרה ובדקה את הייוניזציה של האטמוספירה העליונה, על ידי תליית מכשירים על בלונים או עפיפונים. בגלסופ עבד ויטגנשטיין תחת פרופסור לפיזיקה סר ארתור שוסטר.
ויטגנשטיין עבד על עיצוב מדחף עם מנועי סילון קטנים (סילון קצה) בקצה להביו, דבר שרשם עליו פטנט ב-1911, וזיכה אותו במלגת מחקר מטעם האוניברסיטה בסתיו 1908. באותה תקופה, עיצובי מדחפים בני זמנם לא היו מתקדמים די הצורך כדי ליישם את הרעיונות של ויטגנשטיין בפועל, ועברו שנים עד שנוצר עיצוב להב שיכול לתמוך בעיצוב החדשני של ויטגנשטיין. העיצוב של ויטגנשטיין דרש שאיבת אוויר וגז לאורך זרועות המדחף לתאי בעירה בקצה כל להב, שם הם נדחסו לאחר מכן על ידי הכוח הצנטריפוגלי שהפעילו הזרועות המסתובבות והוצתו. מדחפים של אותה תקופה היו בדרך כלל מעץ, בעוד להבים מודרניים עשויים מלוחות פלדה כבושים כחצאיות נפרדות, אשר לאחר מכן מרותכות יחד. זה מעניק ללהב פנים חלול ובכך יוצר נתיב אידיאלי לאוויר ולגז.
העבודה על המדחף המונע בסילון התבררה כמתסכלת עבור ויטגנשטיין, שהיה בעל ניסיון מועט מאוד בעבודה עם מכונות. ג'ים במבר, מהנדס בריטי שהיה חברו וחברו לספסל הלימודים באותה תקופה, דיווח כי
> כאשר דברים השתבשו, מה שקרה לעיתים קרובות, הוא היה זרוק את זרועותיו, רוקע רגליים וקלל בשטף בגרמנית.
לדברי ויליאם אקלס, חבר אחר מאותה תקופה, ויטגנשטיין פנה אז לעבודה תיאורטית יותר, והתמקד בעיצוב המדחף — בעיה שדרשה מתמטיקה מתוחכמת יחסית. באותה עת החל להתעניין ביסודות המתמטיקה, במיוחד לאחר שקרא את "עקרונות המתמטיקה" של ברטרנד ראסל (1903), ואת "חוקי היסוד של המתמטיקה" של גוטלוב פרגה, כרך 1 (1893) וכרך 2 (1903). אחותו של ויטגנשטיין, הרמינה, אמרה שהוא הפך לאובססיבי למתמטיקה כתוצאה מכך, ובכל מקרה איבד עניין באווירונאוטיקה. הוא החליט במקום זאת שהוא צריך ללמוד לוגיקה ויסודות המתמטיקה, ותיאר את עצמו כנמצא ב"מצב תמידי, בלתי מתואר, כמעט פתולוגי של סערה נפשית". בקיץ 1911 הוא ביקר אצל פרגה באוניברסיטת יינה כדי להראות לו קצת פילוסופיה של המתמטיקה והלוגיקה שכתב, ולשאל האם שווה להמשיך בכך. הוא כתב:
> הוכנסתי לחדר העבודה של פרגה. פרגה היה איש קטן ומסודר עם זקן מחודד שקפץ ברחבי החדר בזמן שדיבר. הוא פשוט ניגב איתי את הרצפה, והרגשתי דיכאון רב; אבל בסוף הוא אמר 'אתה חייב לבוא שוב', אז התעודדתי. היו לי מספר דיונים איתו לאחר מכן. פרגה מעולם לא דיבר על שום דבר מלבד לוגיקה ומתמטיקה, אם התחלתי בנושא אחר, הוא היה אומר משהו מנומס ואז צולל חזרה ללוגיקה ולמתמטיקה.
### הגעה לקיימברידג'
ויטגנשטיין רצה ללמוד אצל פרגה, אך פרגה הציע לו ללמוד באוניברסיטת קיימברידג' תחת ראסל, כך שב-18 באצטוקבר 1911 הגיע ויטגנשטיין ללא הודעה מוקדמת לחדריו של ראסל בטריניטי קולג'. ראסל שתה תה עם צ. ק. אוגדן, כאשר, לדברי ראסל,
> גרמני לא ידוע [כך במקור] הופיע, דובר מעט מאוד אנגלית אבל סירב לדבר גרמנית. התברר שהוא אדם שלמד הנדסה בשרלוטנבורג, אך במהלך קורס זה רכש, בכוחות עצמו, תשוקה לפילוסופיה של המתמטיקה ועכשיו הגיע לקיימברידג' במיוחד כדי לשמוע אותי.
עד מהרה החל לא רק להשתתף בהרצאות של ראסל אלא לשלוט בהן. ההרצאות היו דלות השתתפות וראסל מצא את עצמו מרצה לעיתים קרובות רק בפני צ. ד. ברוד, א. ה. נוויל, וה. ט. י. נורטון. ויטגנשטיין החל לעקוב אחריו בחזרה לחדריו לאחר ההרצאות כדי לדון בפילוסופיה נוספת, עד שהגיע הזמן לארוחת הערב בהול. ראסל החל להתעצבן; הוא כתב למאהובתו ליידי אוטולין מורל: "החבר הגמרי שלי מאיומים להיות מטרד." ראסל הגיע עד מהרה להאמין שויטגנשטיין הוא גאון, במיוחד לאחר שבחן את עבודתו הכתובה של ויטגנשטיין. הוא כתב בנובמבר 1911 שבתחילה חשב שויטגנשטיין עשוי להיות מוזר, אך עד מהרה החליט שהוא גאון:
> כמה מהשקפותיו המוקדמות הקשו על ההחלטה. הוא טען, למשל, בזמן מסוים שכל הטענות הקיומיות הן חסרות משמעות. זה היה בחדר הרצאות, והזמנתי אותו לשקול את הטענה: 'אין היפופוטם בחדר הזה כרגע.' כאשר סירב להאמין בכך, חיפשתי מתחת לכל השולחנות מבלי למצוא אחד; אך הוא נשאר לא משוכנע.
שלושה חודשים לאחר הגעתו של ויטגנשטיין אמר ראסל למורל:
> אני אוהב אותו ומרגיש שהוא יפתור את הבעיות שאני זקן מכדי לפתור... הוא הצעיר שאליו מייחלים.
ויטגנשטיין אמר מאוחר יותר לדייוויד פינסנט שהעידוד של ראסל הוכיח את הצלתו, והביא סוף לתשע שנים של בדידות וסבל, שבהן חשב ללא הרף על התאבדות. בעידודו להמשיך בפילוסופיה ובצידוק נטייתו לנטוש את ההנדסה, ראסל הציל, פשוטו כמשמעו, את חייו של ויטגנשטיין. חילוף התפקידים בין ברטרנד ראסל לוויטגנשטיין היה עד מהרה כזה שראסל כתב ב-1916 לאחר שויטגנשטיין ביקר את עבודתו של ראסל עצמו:
> הביקורת שלו [של ויטגנשטיין], למרות שאני לא חושב שהבנת זאת בזמנו, הייתה אירוע בחשיבות ראשונה במעלה בחיי, והשפיעה על כל מה שעשיתי מאז. ראיתי שהוא צודק, והבנתי שאני לא יכול לקוות עוד לעשות עבודה בסיסית בפילוסופיה.
### מועדון המדעים המוסריים של קיימברידג'
ב-1912 הצטרף ויטגנשטיין למועדון המדעים המוסריים של אוניברסיטת קיימברידג', קבוצת דיון משפיעה עבור מורים וסטודנטים לפילוסופיה, והציג שם את מאמרו הראשון ב-29 בנובמבר באותה שנה, שיחה בת ארבע דקות המגדירה פילוסופיה כ"כל אותם משפטים פרימיטיביים המונחים כאמת ללא הוכחה על ידי המדעים השונים". ויטגנשטיין עזב את קיימברידג' ב-1913, אך יחזור לקיימברידג' ב-1929 ויחזור להשתתף בפגישות.
### השליחים של קיימברידג' (Cambridge Apostles)
הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס הזמין אותו גם להצטרף לשליחי קיימברידג', אגודה סודית עילית שהוקמה ב-1820, שאליה הצטרפו גם ברטרנד ראסל וג'ורג' إدوارد מור כסטודנטים, אך ויטגנשטיין לא נהנה ממנה במיוחד והשתתף בה רק לעיתים רחוקות. ראסל חשש שויטגנשטיין לא יעריך את סגנון הדיון האינטלקטואלי הסוער של הקבוצה, את תחושת ההומור היקרה שלה, ואת העובדה שהחברים היו מאוהבים זה בזה לעיתים קרובות. הוא התקבל ב-1912 אך התפטר כמעט מיד כי לא יכול היה לסבול את סגנון הדיון. אף על פי כן, השליחים של קיימברידג' אפשרו לוויטגנשטיין להשתתף בפגישות שוב בשנות ה-20 כשחזר לקיימברידג'. לפי הדיווחים, לוויטגנשטיין הייתה גם בעיה לסבול את הדיונים במועדון המדעים המוסריים של קיימברידג'.
### תסכולים בקיימברידג'
ויטגנשטיין דיבר בגלוי על הדיכאון שלו בשנותיו בקיימברידג' ולפני שיצא למלחמה; בהזדמנויות רבות, סיפר לראסל על צרותיו. נראה שהמצוקה הנפשית שלו נבעה משני מקורות: עבודתו וחייו האישיים. ויטגנשטיין השמיע הערות רבות לראסל על כך שהלוגיקה משגעת אותו. ויטגנשטיין גם אמר לראסל שהוא "מרגיש את הקללה של אלה שיש להם חצי כישרון". מאוחר יותר סיפר על כך שהיה במצב רוח בינוני עקב חוסר ההתקדמות בעבודתו הלוגית. מונק כותב וויטגנשטיין חי ונשם לוגיקה, וחוסר השראה זמני הפיל אותו לייאוש. ויטגנשטיין סיפר על עבודתו בלוגיקה שמשפיעה על מצבו הנפשי בצורה קיצונית. עם זאת, הוא סיפר לראסל סיפור אחר. בסביבות חג המולד, ב-1913, הוא כתב:
> איך אני יכול להיות לוגיקן לפני שאני בן אדם? כי הדבר החשוב ביותר הוא להשלים עם עצמי!
הוא גם אמר לראסל שהוא מודאג מהלוגיקה ומהחטאים שלו, וכשהגיע לחדריו של ראסל בלילה אחד, הודיע לראסל שיהרוג את עצמו ברגע שיעזוב. מזגו של לודוויג תועד גם ביומנו של דייוויד פינסנט. פינסנט כתב
> אני חייב להיות זהיר וסבלני בצורה נוראית כשהוא מקבל את התקפות הזעף הללו
ו
> אני חושב שהוא נמצא במצב נוירוטי רגיש עוד יותר מהרגיל כרגע
כשדיבר על התנודות הרגשיות של ויטגנשטיין.
### נטייה מינית ומערכת יחסים עם דייוויד פינסנט
לוויטגנשטיין היו קשרים רומנטיים עם גברים ונשים כאחד. ההנחה הרווחת היא שהוא התאהב בלפחות שלושה גברים, והיה לו קשר עם שני האחרונים: דייוויד יוּם פינסנט ב-1912, פרנסיס סקינר ב-1930, ובן ריצ'רדס בסוף שנות ה-40. מאוחר יותר הוא טען שכמתבגר בווינה, היה לו רומן עם אישה. בנוסף, בשנות ה-20 ויטגנשטיין התאהב באישה שווייצרית צעירה, מרגריט רספינגר, עיצב פסל חזה שדגם עליה ושקל ברצינות נישואים, אם כי בתנאי שלא יהיו להם ילדים; היא החליטה שהוא לא מתאים לה.
מערכת היחסים של ויטגנשטיין עם דייוויד פינסנט התרחשה במהלך תקופה מעצבת מבחינה אינטלקטואלית והיא מתועדת היטב. ברטרנד ראסל הכיר בין ויטגנשטיין לפינסנט בקיץ 1912. פינסנט היה סטודנט לתואר ראשון במתמטיקה וקרוב משפחה של דייוויד יום. ויטגנשטיין והוא הפכו עד מהרה קרובים מאוד. הגברים עבדו יחד על ניסויים במעבדת הפסיכולוגיה על תפקיד הקצב בהערכת המוזיקה, וויטגנשטיין הציג מאמר בנושא בפסיכולוגיה הבריטית באיגוד בקיימברידג' ב-1912. הם גם טיולו יחד, כולל לאיסלנד בספטמבר 1912 — ההוצאות ששולמו על ידי ויטגנשטיין, כולל נסיעה במחלקה ראשונה, שכירת רכבת פרטית, ובגדים חדשים וכסף כיס לפינסנט. בנוסף לאיסלנד, ויטגנשטיין ופינסנט טיולו לנורווגיה ב-1913. בקביעת יעדן, ויטגנשטיין ופינסנט ביקרו במשרד תיירות בחיפוש אחר מיקום שיעמוד בקריטריונים הבאים: כפר קטן הממוקם על פיורד, מיקום הרחק מתיירים, ויעד שלם כדי לאפשר להם ללמוד לוגיקה וחוק.
בבחירת אויסטסה, ויטגנשטיין ופינסנט הגיעו לכפר הקטן ב-4 בספטמבר 1913. במהלך חופשה שנמשכה כמעט שלושה שבועות, ויטגנשטיין הצליח לעבוד במרץ על לימודיו. ההתקדמות העצומה בלוגיקה במהלך שהותם הובילה את ויטגנשטיין להביע בפני פינסנט את הרעיון שלו לעזוב את קיימברידג' ולחזור לנורווגיה כדי להמשיך בעבודתו בלוגיקה. יומניו של פינסנט מספקים תובנות חשובות על אישיותו של ויטגנשטיין: רגיש, עצבני וקשוב לפגיעה או לשינוי הקטן ביותר במצב הרוח מצד פינסנט. פינסנט גם כותב על כך שויטגנשטיין היה "מזעף ונרגן בהחלט" לפעמים. ביומניו כתב פינסנט על קניות רהיטים עם ויטגנשטיין בקיימברידג' כאשר האחרון קיבל חדרים בטריניטי. רוב מה שמצאו בחנויות לא היה מינימליסטי מספיק לאסתטיקה של ויטגנשטיין:
> הלכתי ועזרתי לו לראיין המון רהיטים בחנויות שונות... זה היה די משעשע: הוא בררן נורא והובלנו את בעל החנות ריקוד מפחיד, ויטגנשטיין [כך במקור] פלט "לא – מגעיל!" ל-90 אחוז ממה שהציג לנו!
הוא כתב במאי 1912 שויטגנשטיין רק החל ללמוד את ההיסטוריה של הפילוסופיה:
> הוא מביע הפתעה נאיבית ביותר שכל הפילוסופים שהוא סגץ להם פעם בבורות הם אחרי הכל טיפשים ולא ישרים ועושים טעויות מגעילות!
הפעם האחרונה שבה ראו זה את זה הייתה ב-8 באוקטובר 1913 בלורדסווד האוס בבירמינגהם, אז מעונה של משפחת פינסנט:
> קמתי ב-6:15 כדי להיפרד מלודוויג. הוא היה צריך ללכת מוקדם מאוד — חזרה לקיימברידג' — מכיוון שיש לו הרבה מה לעשות שם. נפרדתי ממנו מהבית במונית בשעה 7:00 — כדי לתפוס רכבת בשעה 7:30 בבוקר מתחנת ניו סטריט. היה עצוב להיפרד ממנו.
ויטגנשטיין עזב לגור בנורווגיה.