לואיג'י קאדורנה (Luigi Cadorna): הגנרל שלעולם לא הודה בדבר
אחת-עשרה פעמים בין יוני 1915 לספטמבר 1917 הוא שלח את חיל הרגלים האיטלקי אל אותו נהר. נהר האיזונצו (Isonzo) ויתר על גוריציה (Gorizia) ועל רמת באינסיצה (Bainsizza) וגבה בתמורה מאות אלפי גברים. כאשר הקו נפרץ לבסוף בקפורטו (Caporetto) באוקטובר 1917, ההסבר של לואיג'י קאדורנה לא היה שהיערכויותיו כשלו. הוא טען שחייליו היו פחדנים. הוא פוטר תוך שבועיים, ושבע שנים לאחר מכן איטליה של מוסוליני העניקה לו דרגת מרשל.
בנו של האיש שכבש את רומא
הוא נולד ב-4 בספטמבר 1850 בורבניה (Verbania), שהייתה אז בממלכת סרדיניה, בנו של הגנרל רפאלה קאדורנה (Raffaele Cadorna). הוא הוסמך כסגן משנה בארטילריה בשנת 1868 ולקח חלק בכיבוש רומא בשנת 1870 — המערכה שפיקד עליה אביו. החל מ-1892 הוא היה קולונל שפיקד על רגימנט הברסאליירי (Bersaglieri) ה-10, והגיע לדרגת לוטננט גנרל ב-1898. כאשר הוצע לו תפקיד ראש המטה הכללי ב-1908, הוא סירב לו: הוא התנגד למידת השליטה הפוליטית שהייתה כרוכה בכך. התנגדות זו מייצגת את האיש במלואו.
הוא קיבל את התפקיד ב-27 ביולי 1914, ימים לפני שאירופה קרסה, בתנאים הקרובים לאלו שלו. על פי האנציקלופדיה 1914-1918-Online, הוא החזיק בדעה ש"הרשויות האזרחיות חייבות להיענות לכל בקשה של הצבא ללא התנגדות" וכי הוא "לא סבל התערבות מכל סוג שהיא בפעולות המלחמה".
צבא שנשלח צפונה ללא ציוד מספק
איטליה נכנסה למלחמה במאי 1915. קאדורנה הציב שלושים ושישה דיוויזיות חיל רגלים — כ-875,000 גברים — ובדיוק 120 תותחים מודרניים, שכן ציוד הצבא דלדל בשל המערכה בלוב בטריפוליטניה ובשל מדיניות הניטרליות הארוכה של אנטוניו סלנדרה (Antonio Salandra). אל תוך המחסור הזה הוא יצק דוקטרינה שכתב בעצמו: הוא היה מחברו של מדריך לטקטיקת חי"ר המדגיש את ההתקפה, ומלחמת העולם הגדולה מעולם לא ערערה את ביטחונו בה. "אמונתו של קאדורנה בטקטיקות שלו לא התערערה מעולם", מציינת האנציקלופדיה, "למרות היעדר ההתקדמות או האבדות הגבוהות באופן מדאיג".
אחת-עשרה קרבות על נהר אחד
הקרב הראשון על האיזונצו, 23 ביוני עד 7 ביולי 1915, עלה ב-14,917 אבדות לאיטלקים לעומת 10,400 לאוסטרו-הונגרים. השני, מ-24 ביולי עד 3 באוגוסט, עלה בכ-42,000 איטלקים ויותר מ-47,000 אוסטרים. השלישי והרביעי, מסוף אוקטובר ועד תחילת דצמבר 1915, השיגו את אוסלביה (Oslavia) והר קלוואריו (Mount Calvario). נקודת השיא שלו הגיעה בקרב השישי, 6-17 באוגוסט 1916, כאשר כבש את גוריציה — ההצלחה המשמעותית ביותר של פיקודו, שהגיעה באותה שנה כמו כיבוש אסיאגו (Asiago) מחדש והפכה אותו לזמן קצר לדמות לאומית. העשירי, 12-28 במאי 1917, הבטיח את אזור קוק-וודיצ'ה (Kuk-Vodice). באחד-עשר, באוגוסט 1917, שישה מיליון פגזי ארטילריה פרצו לרמת באינסיצה והשמידו יותר מ-38 אחוזים מהתותחים האוסטריים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →משמעת כדוקטרינה
קאדורנה ניהל את משטר המשמעת הקשוח ביותר מכל צבא במלחמה. הוא פיטר 217 קצינים. שישה אחוזים מהחיילים האיטלקים עמדו בפני אישומים משמעתיים ו-61 אחוזים מתוכם הורשעו. כ-750 גברים הוצאו להורג — המספר הגבוה ביותר בכל צבא במלחמת העולם הראשונה. בקפורטו הוא הורה על הוצאה להורג ללא משפט של קצינים שיחידותיהם נסוגו.
השאלה האם הוא החיה את הדצימה (decimation), הריגת אדם אחד מכל עשרה, נותרה שנויה במחלוקת. מקרה אחד מתועד: במאי 1916, שנים-עשר חיילים מחטיבת החי"ר ה-141 קטאנצארו (Catanzaro) נורו לאחר מרד, וקאדורנה אישר את הפעולה בטלגרם. הפרשנות של ג'ון קיגן (John Keegan) היא ש"אכזריותו השיפוטית" של קאדורנה כללה "הוצאות להורג ללא משפט של עריקים בודדים, ולא סינון רשמי של פלוגות שלמות" — הבחנה שחשובה להיסטוריונים ומשמעותה הייתה מועטה מאוד עבור העריקים.
מאחורי ההוצאות להורג עמד דבר מה מאכל יותר. עבור קאדורנה, לפי ניסוח האנציקלופדיה, "צרכי החיילים היו משניים לחלוטין", ופיקודו הפגין "הזנחה חמורה של הצרכים הרגשיים והחומריים של החיילים" בעוד ש"כישלונות בלתי נמנעים נענשו מיידית ובחומרה". הוא לא שמר על קשר ישיר עם הכוחות. הוא גם התעקש על אחדות פיקוד מוחלטת עד כדי כך ש"איש לא הורשה לסתור את סמכותו", מה שהוביל, בסופו של דבר, ל"בידודו המוחלט".
קפורטו
ב-24 באוקטובר 1917 תקף כוח משולב אוסטרו-הונגרי וגרמני בקוברים (Kobarid). קאדורנה היה בחופשה ברוב אותו חודש; הכפוף הישיר שהחזיק בגזרה היה חולה מאוד; הכוחות היו ערוכים רחוק קדימה עם מעט הגנה לעומק, ואזהרות על המתקפה הקרבה הניבו רק פקודות חצי-לבביות וללא פיקוח על ביצוען. עד 12 בנובמבר עמד האויב על נהר הפיאווה (Piave). כ-275,000 חיילים איטלקים נפלו בשבי.
הוא האשים את האנשים. בעלות הברית הבריטיות והצרפתיות דרשו את הדחתו, והוא פוטר ב-7 בנובמבר 1917, הוחלף על ידי ארמנדו דיאז (Armando Diaz) והועבר למועצת המלחמה העליונה של בעלות הברית בוורסאי. ועדת קפורטו הרשמית של 1919 הייתה נוקבת, וכללה האשמות כי הוא נמלט לפדובה (Padua) ונטש את הארמייה השנייה. הוא השיב בספר זיכרונות בן שני כרכים, La guerra alla fronte italiana (המלחמה בחזית האיטלקית), שבו הגן על הכל.
מדוע לואיג'י מכונה גאון
לרוב הוא אינו כזה, וזה המקום הכן להתחיל בו. דייוויד סטיבנסון (David Stevenson) מה-LSE כותב כי קאדורנה "זכה לגינוי כאחד המפקדים חסרי הרגש והלא-כשירים ביותר של מלחמת העולם הראשונה", והדיוקן המקובל הוא של איש צבא נוקשה וחסר דמיון שחזר על מתקפה כושלת אחת-עשרה פעמים ומעולם לא הודה בטעות.
הטיעון לזכותו, שהועלה ברצינות הרבה ביותר על ידי ההיסטוריון האיטלקי ג'ורג'ו רוקאט (Giorgio Rochat), אינו נוגע לגאונות אלא ליכולת. רוקאט מציב אותו לצד ז'ופר (Joffre) והייג (Haig) וטוען שללוחמת החפירות "היה הגיון נורא משלה" שהיה בלתי תלוי ברובו בקאדורנה, וזוקף לזכותו יעילות אמיתית בלוגיסטיקה צבאית ותחושת שליחות בלתי ניתנת לערעור. זו הטענה האמיתית: כוח אדמיניסטרטיבי וארגוני. הוא לקח צבא חסר ארטילריה, מוכן בצורה גרועה, והניע אותו בהמוניו על פני חלק מהשטחים הגרועים ביותר באירופה במשך שנתיים וחצי, תוך תמיכה במתקפות שאכן כבשו בסופו של דבר את גוריציה ואת הבאינסיצה. היסטוריונים מסוימים מייחסים גם את קפורטו פחות לחוסר יכולתו מאשר להגעת כוחות גרמניים עדיפים.
אבל זו כשירות, לא מקוריות קוגניטיבית, ואפילו לכשירות יש חור שהמקורות מצביעים עליו במדויק: חוסר יכולת להבין את צרכיו של צבא המונים. היכולת שמפקד מודרני היה זקוק לה ביותר — למידה מראיות — היא זו שהייתה חסרה לו באופן מופגן. אחת-עשר קרבות איזונצו אינם אחת-עשרה רעיונות. דעת החוקרים עליו משתנה משמעותית והוא נותר שנוי במחלוקת באופן אמיתי, אך הוויכוח הוא בשאלה אם היה רגיל או הרסני, לא בשאלה אם היה גאון. דבר ברשומות אינו תומך במילה זו.
מורשת
בשנת 1924, שנתיים לאחר שמוסוליני תפס את השלטון, קאדורנה מונה למרשל של איטליה, שיקום שחב יותר לתיאבון של המשטר לסמלים צבאיים מאשר לכל תיקון של ממצאי 1919. הוא מת בבורדיגרה (Bordighera) ב-21 בדצמבר 1928, בגיל 78. בנו, רפאלה קאדורנה הבן (Raffaele Cadorna Jr.), פיקד על כוחות ההתנגדות האיטלקיים במלחמת העולם השנייה, ונלחם נגד המדינה שהשיבה לאביו את דרגתו. בזיכרון האיטלקי קפורטו שורד כשם עצם לקטסטרופה, והאיש שעמד בראשה נותר הגנרל שעליו מתנהל הוויכוח הרב ביותר שהמדינה ייצרה.