לואיג'י כרוביני: המלחין שבטהובן כינה הגדול מכולם
בטהובן (Beethoven), שלא נטה להרעיף שבחים בקלות על בני דורו, כינה את לואיג'י כרוביני (Luigi Cherubini) "המלחין החי הגדול ביותר של זמנו", החזיק עותק אישי של אחד מהפרטיטורות שלו, ולימים ציין אותו כאחד המשפיעים החשובים ביותר עליו. נפוליאון (Napoleon), לעומת זאת, מצא את כרוביני "מורכב מדי" ומעולם לא התחבר אליו. הפער הזה – הערצה מצד המוח המוזיקלי התובעני ביותר של התקופה, ואדישות מצד המוח הפוליטי החזק ביותר שלה – שזור לאורך כל הקריירה של כרוביני, ילד פלא איטלקי שהפך לחיוני למוזיקה הצרפתית יותר כמעט מכל צרפתי בן דורו.
בנו של אמן הצ'מבלו
כרוביני נולד בשם מריה לואיג'י קרלו זנוביו סלבטורה כרוביני (Maria Luigi Carlo Zenobio Salvatore Cherubini) ב-8 בספטמבר 1760 בפירנצה (Florence), בדוכסות הגדולה של טוסקנה, בנו של ברתולומאו כרוביני (Bartolomeo Cherubini), אמן צ'מבלו שהחל ללמד את הילד מוזיקה בגיל שש. לפי כל העדויות הוא היה ילד פלא של ממש, שלמד קונטרפונקט וסגנון דרמטי בצורה כה אינטנסיבית עד שהחל להלחין יצירות דתיות כבר בגיל 13. בשנת 1780 העניק לו הדוכס הגדול של טוסקנה מלגה ללימודים בבולוניה (Bologna) ומילאנו (Milan), והאופרות המוקדמות שלו הלכו בעקבות המוסכמות של המלחינים האיטלקים המובילים של התקופה; האופרה הקומית הראשונה שלו, Lo sposo di tre e marito di nessuna, הועלתה בבכורה בוונציה בשנת 1783.
מלונדון לחצר הצרפתית
מתוך תחושת מגבלה של המסורת האופראית האיטלקית, נסע כרוביני ללונדון (London) בשנת 1785 כדי לכתוב עבור תיאטרון המלך (King's Theatre), ובאותה שנה הכיר לו הכנר ג'ובאני בטיסטה ויוטי (Giovanni Battista Viotti) את מארי אנטואנט (Marie Antoinette) וחוגים רחבים יותר בחברה הפריזאית – קשר שהוביל להזמנה לכתיבת Démophoon, הטרגדיה המוזיקלית (tragédie en musique) הצרפתית המלאה הראשונה שלו. למעט חזרות קצרות ללונדון וטורינו (Turin), העביר כרוביני את שארית חייו בצרפת, ובסופו של דבר אימץ את הצורה הצרפתית של שמו. בשנת 1789 מונה למנהל ה-Théâtre de Monsieur, ובמהלך שנות ה-90 של המאה ה-18 יצר את האופרות שביססו את המוניטין שלו: Lodoïska (1791), Elisa (1794), ובמרץ 1797 את Médée, עיבוד לסיפור מדיאה מאת אוריפידס (Euripides) וקורניי (Corneille), ש"המוזיקה הסוחפת והדרמה הבלתי מתפשרת" שלה זכו בבכורה לקבלת פנים פושרת באופן מפתיע. הוא נשא לאישה את אן ססיל טורט (Anne Cécile Tourette) בשנת 1794, ונולדו להם שלושה ילדים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפטרון המסויג של נפוליאון
הטלטלות הפוליטיות של צרפת המהפכנית והנפוליאונית עיצבו את הקריירה של כרוביני בכל שלב. הוא הלחין יצירות פטריוטיות כמעט מדי שנה במשך למעלה מעשור, ונפוליאון מינה אותו למנהל המוזיקה בווינה (Vienna) למשך חלק מהשנים 1805–1806, שם ניצח כרוביני על כמה מיצירותיו שלו – אך נפוליאון עצמו, לפי רוב הדיווחים, מעולם לא קיבל אותו במלואו ועל פי הדיווחים מצא את המוזיקה שלו תובענית מדי מבחינה אינטלקטואלית. ככל שהטעם הפריזאי עבר למלחינים צעירים יותר והמזל התיאטרוני של כרוביני דעך, הוא פנה יותר ויותר למוזיקה דתית, ובסופו של דבר הלחין שבע מיסות ושני רקוויאמים. הרקוויאם בדו מינור (Requiem in C minor) שלו (1816), שנכתב לזכרו של המלך לואי ה-16 (Louis XVI) שהוצא להורג, הפך לאחת מיצירותיו המוערכות ביותר וזכה לשבחים מצד בטהובן, שומאן (Schumann) וברהמס (Brahms) כאחד.
הכרה דרך בטהובן, ומאוחר יותר דרך קאלאס
הערצתו של בטהובן לכרוביני לא הייתה התלהבות חולפת. הוא העריך במיוחד את Faniska (1806) ואת הרקוויאם בדו מינור, והיסטוריונים רואים בכרוביני השפעה אמיתית על כתיבתו הדרמטית והמקהלתית של בטהובן עצמו. ל-Médée היו חיים משונים: לאחר קבלת הפנים הפושרת ב-1797, היא נשכחה בהדרגה, תורגמה לאיטלקית ושמה שונה ל-Medea ב-1909, ונותרה יצירה שולית עד 1953, כאשר מריה קאלאס (Maria Callas) ביצעה אותה בפירנצה בהפקה שהחזירה פתאום את האופרה – ואת תפקיד הנושא הבלתי מתפשר שלה – למרכז הרפרטואר האופראי, שם היא נותרה מאז.
שנות הקונסרבטוריון
בשנת 1822 הפך כרוביני למנהל הקונסרבטוריון של פריז (Conservatoire de Paris), תפקיד שממנו עיצב את החינוך המוזיקלי הצרפתי במשך שני עשורים, ובשנת 1835 פרסם את ספר הלימוד המשפיע שלו Cours de contrepoint et de fugue. כהונתו שם הביאה אותו לעימות גלוי עם הקטור ברליוז (Hector Berlioz) הצעיר, שלימים הציג קריקטורה לא מחמיאה של המלחין המזדקן בזיכרונותיו, ובכך קיבע את תדמיתו של כרוביני כנוקשה ועצבני, תדמית שליוותה אותו מאז. עם זאת, הוא שמר על חברויות אמיתיות לאורך דורות וטמפרמנטים שונים, עם דמויות כמו רוסיני (Rossini) ושופן (Chopin), ובשנת 1841 נעתר לבקשתו של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר (Jean Auguste Dominique Ingres) לצייר פורטרט מפורסם שלו. צרפת העניקה לו את עיטוריה האזרחיים הגבוהים ביותר: אביר לגיון הכבוד (Chevalier de la Légion d'honneur) בשנת 1814, חברות באקדמיה לאמנויות יפות (Académie des Beaux-Arts) בשנת 1815, ובשנת 1841, מפקד לגיון הכבוד (Commandeur de la Légion d'honneur) – המוזיקאי הראשון שקיבל דרגה זו.
מדוע לואיג'י מכונה גאון
הראיה החזקה ביותר לכך שכרוביני הוא גאון אינה קונצנזוס של מבקרים, אלא שיפוט ספציפי ושקול של בטהובן, ללא ספק המלחין התובעני ביותר של התקופה, שכינה אותו המלחין החי הגדול ביותר של זמנו וספג אלמנטים מהטכניקה הדרמטית והמקהלתית שלו לתוך עבודתו שלו – אישור שהיסטוריונים מתייחסים אליו כמשמעותי יותר מכל פרס או תואר. הכישרון ההלחנתי האמיתי שלו היה נעוץ בסינתזה נדירה: בהירות מלודית איטלקית משולבת בתחושה צרפתית של ארכיטקטורה דרמטית ותזמורתית רחבת היקף, כפי שניכר בתעוזה ההרמונית ובעוצמה התיאטרלית של Médée ושל הרקוויאם. גם טיעון הנגד הכן הוא משמעותי – האופרות שלו יצאו מהאופנה עוד בחייו, נפוליאון מצא אותו לא מושך, ברליוז תיאר אותו כבירוקרט צר-אופקים, ו-Médée עצמה נזקקה לזמרת ספציפית מהמאה ה-20, קאלאס, כדי להינצל מהזנחה כמעט מוחלטת. הגאונות של כרוביני הייתה אפוא אמיתית אך שברירית מבחינה היסטורית – היא הוכרה באופן מכריע על ידי בני דורו מדרגה ראשונה, אך דרשה שוב ושוב גילוי מחדש על ידי דורות מאוחרים כדי לשרוד ברפרטואר הסטנדרטי.
מורשת
כרוביני מת בפריז ב-15 במרץ 1842, בגיל 81, ונקבר בבית הקברות פר לשז (Père Lachaise Cemetery), במרחק מטרים ספורים משופן, תחת מצבה שעיצב אשיל לקלר (Achille Leclere) וכוללת פסל של המוזיקה מאת אוגוסטן-אלכסנדר דימון (Augustin-Alexandre Dumont). ספר הלימוד שלו על קונטרפונקט ופוגה עיצב את הפדגוגיה של הקונסרבטוריון במשך דורות, המוזיקה הדתית שלו נותרה אבן בוחן למלחינים רומנטיים שבאו אחריו, ו-Médée – תודות במידה רבה לקאלאס – עומדת כיום כאחד מתפקידי הסופרן הדרמטיים התובעניים והחגוגים ביותר באופרה, תיקון מאוחר למלחין שבטהובן הכיר כיוצא דופן מאה שנה קודם לכן.