קרל פופר

קרל פופר

סר קרל ריימונד פופר (28 ביולי 1902 – 17 בספטמבר 1994) היה פילוסוף, איש אקדמיה ופרשן חברתי אוסטרי-בריטי. פופר, מאנשי הפילוסופיה של המדע המשפיעים ביותר במאה ה-20, ידוע בדחייתו את הגישות האינדוקטיביסטיות הקלאסיות לשיטה המדעית לטובת הפרכה אמפירית שהתאפשרה הודות לקריטריון ההפרכה שלו, וכן בייסוד המחלקה לפילוסופיה בבית הספר לכלכלה של לונדון (London School of Economics and Political Science). לפי פופר, לא ניתן להוכיח תיאוריה במדעים האמפיריים, אך ניתן להפריך אותה, מה שאומר שניתן (וצריך) לבחון אותה בניסויים מכריעים. פופר התנגד לגישת הצידוק הקלאסית לידע, והחליף אותה ב"פילוסופיה הלא-צידוקית הראשונה בתולדות הפילוסופיה", הלוא היא הרציונליזם הביקורתי.

בשיח הפוליטי, הוא ידוע בהגנתו הנמרצת על הדמוקרטיה הליברלית ועל עקרונות הביקורת החברתית, שלתפיסתו הפכו חברה פתוחה ומשגשגת לאפשרית. הגותו הפוליטית שוכנת במחנה הרציונליזם וההומניזם של תקופת הנאורות. הוא היה יריב נחרץ של הטוטליטריות, הקומוניזם, הלאומנות, הפשיזם, ההיסטוריציזם וסוגים אחרים של רעיונות ריאקציוניים ולא רציונליים (לפי השקפתו), וזיהה את הדמוקרטיות הליברליות המודרניות כהתגלמות הטובה ביותר עד כה של חברה פתוחה.

חיים וקריירה

### משפחה והכשרה

קרל פופר נולד בווינה (אז באוסטרו-הונגריה) בשנת 1902 להורים ממעמד הביניים הגבוה. כל סביו וסבתותיו של פופר היו יהודים מתבוללים; משפחת פופר התנצרה ללותרניזם לפני שנולד, ולכן הוא קיבל טבילה לותרנית. אביו, זימון זיגמונד קרל פופר (1856–1932), היה עורך דין מבוהמיה ודוקטור למשפטים מאוניברסיטת וינה. אמו, ג'ני שיף (1864–1938), הייתה פסנתרנית מוכשרת ממוצא שלזי והונגרי. דודו של פופר היה הפילוסוף האוסטרי יוזף פופר-לינקאוס. לאחר שהשתקעו בווינה, משפחת פופר טיפסה במהירות בסולם החברתי הווינאי, שכן אביו של פופר הפך לשותף במשרד עורכי הדין של ראש העיר הליברלי של וינה ריימונד גריבל, ולאחר מותו של גריבל ב-1898 השתלט על העסק. פופר קיבל את שמו האמצעי על שם ריימונד גריבל. (באוטוביוגרפיה שלו, פופר נזכר בטעות ששמו הפרטי של גריבל היה קרל). הוריו היו חברים קרובים של רוזה גראף, אחותו של זיגמונד פרויד. אביו היה ביבליופיל שהחזיק ב-12,000–14,000 כרכים בספרייתו האישית והתעניין בפילוסופיה, בקלאסיקות ובנושאים חברתיים ופוליטיים. פופר ירש ממנו גם את הספרייה וגם את הנטייה. מאוחר יותר, הוא תיאר את אווירת גידולו כ"ספרותית בהחלט".

פופר עזב את הריאלגימנזיום בגיל 16 והחל להשתתף בהרצאות במתמטיקה, פיזיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה ותולדות המוזיקה כסטודנט אורח באוניברסיטת וינה. ב-1919 נמשך פופר למרקסיזם והצטרף לאגודת תלמידים סוציאליסטים. הוא גם הפך לחבר במפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של אוסטריה, שהייתה באותה עת מפלגה שאימצה את המרקסיזם במלואו. לאחר קרב הרחוב בהורגאסה (Hörlgasse) ב-15 ביוני 1919, שבו ירתה המשטרה בשמונה מחברי מפלגתו הלא חמושים, הוא הפנה עורף למה שראה כמטריאליזם ההיסטורי של הפילוסוף קרל מרקס, זנח את האידיאולוגיה ונשאר תומך בליברליזם חברתי כל חייו.

פופר עבד זמן קצר בסלילת כבישים אך לא יכול היה להתמודד עם העבודה הפיזית הקשה. הוא המשיך לפקוד את האוניברסיטה כסטודנט אורח והחל התמחות בנגרות, אותה סיים כפועל מוסמך. באותה עת חלם להקים מעון יום לילדים, ועבורו הניח שהיכולת לייצר רהיטים עשויה להיות שימושית. לאחר מכן, התנדב באחת מהמרפאות לילדים של הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר. ב-1922 השלים את בחינות הבגרות (Matura) במסלול השכלה שנייה והצטרף סוף סוף לאוניברסיטה כסטודנט מן המניין. הוא השלים את הסמכתו כמורה בבית ספר יסודי ב-1924 והחל לעבוד במועדון לאחר שעות הלימודים לילדים בסיכון חברתי. ב-1925 עבר למכון הפדגוגי (Pädagogisches Institut) שזה עתה נוסד והמשיך ללמוד פילוסופיה ופסיכולוגיה. בתקופה זו החל לחזר אחרי יוזפין אנה הנינגר, שלימים הפכה לאשתו.

בשנת 1928 קיבל פופר דוקטורט בפסיכולוגיה בהנחייתו של קרל ביהלר (Karl Bühler) – כאשר מוריץ שליק (Moritz Schlick) היה היושב ראש השני של ועדת התזה. עבודת הדוקטורט שלו נקראה Zur Methodenfrage der Denkpsychologie (על שאלות מתודולוגיות בפסיכולוגיה של החשיבה). ב-1929 קיבל אישור ללמד מתמטיקה ופיזיקה בבית ספר תיכון והחל לעשות זאת. הוא נשא לאישה את עמיתתו יוזפין אנה הנינגר (1906–1985) בשנת 1930. מתוך חשש מעליית הנאציזם והאיום של האנשלוס, החל לנצל את הערבים והלילות כדי לכתוב את ספרו הראשון Die beiden Grundprobleme der Erkenntnistheorie (שתי הבעיות היסודיות של תורת ההכרה). הוא נזקק לפרסום ספר כדי לקבל משרה אקדמית במדינה בטוחה לאנשים ממוצא יהודי. בסופו של דבר, הוא לא פרסם את העבודה הדו-כרכית, אלא גרסה מקוצרת עם חומר חדש תחת השם Logik der Forschung (לוגיקה של גילוי מדעי) בשנת 1934. שם הוא ביקר את הפסיכולוגיזם, הנטורליזם, האינדוקטיביזם והפוזיטיביזם הלוגי, והציג את תיאוריית ההפרכות הפוטנציאלית שלו כקריטריון להבחנה בין מדע ללא-מדע. בשנים 1935 ו-1936 לקח חופשה ללא תשלום כדי לצאת לממלכה המאוחדת לביקור לימודי.

### חיים אקדמיים

בשנת 1937 הצליח פופר סוף סוף לקבל משרה שאפשרה לו להגר לניו זילנד, שם הפך למרצה לפילוסופיה בקולג' האוניברסיטאי קנטרברי של אוניברסיטת ניו זילנד בכרייסטצ'רץ'. שם כתב את ספרו המשפיע 'החברה הפתוחה ואויביה'. בדנידין פגש את פרופסור לפיזיולוגיה ג'ון קריו אקלס ופיתח עמו ידידות לכל החיים. בשנת 1946, לאחר מלחמת העולם השנייה, עבר לממלכה המאוחדת כדי להפוך לקורא (Reader) בלוגיקה ושיטה מדעית בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), מוסד של אוניברסיטת לונדון, שם שלוש שנים לאחר מכן, ב-1949, מונה לפרופסור ללוגיקה ושיטה מדעית. פופר היה נשיא האגודה האריסטוטלית בין השנים 1958 ל-1959. הוא התגורר בפן, בקינגהאמשייר.

פופר היה מעורב ב"ויכוח הפוזיטיביזם" על המתודולוגיה של מדעי החברה במהלך שנות ה-60, והיה ביקורתי כלפי אסכולת פרנקפורט (תיאודור אדורנו, יורגן הברמאס). הוא פרש מהחיים האקדמיים ב-1969, אם כי נותר פעיל אינטלקטואלית לשארית חייו. ב-1985 חזר לאוסטריה כדי שאשתו תוכל להיות בקרבת קרובי משפחתה בחודשים האחרונים לחייה; היא נפטרה בנובמבר אותה שנה. לאחר שהאגודה על שם לודוויג בולצמן (Ludwig Boltzmann Gesellschaft) לא הצליחה למנותו למנהל של סניף חדש שנוסד למחקר פילוסופיה של המדע, הוא חזר לממלכה המאוחדת ב-1986, והתיישב בקנלי, סארי.

### חיים אישיים ומוות

פופר היה נשוי ליוזפין אנה הנינגר. הם בחרו שלא להביא ילדים לעולם בשל נסיבות המלחמה בשנותיהם הראשונות של נישואיהם. פופר העיר שזו "הייתה אולי החלטה פחדנית אך במובן מסוים החלטה נכונה".

פופר נפטר מ"סיבוכים של סרטן, דלקת ריאות ואי-ספיקת כליות" בקנלי בגיל 92 ב-17 בספטמבר 1994. הוא עבד ללא הרף על הפילוסופיה שלו עד שבועיים לפני מותו, אז חלה לפתע במחלה סופנית, ואף כתב את מכתבו האחרון שבועיים לפני פטירתו.

לאחר שריפת גופתו, אפרה הובא לווינה ונקבר בבית העלמין ליין (Lainzer) הצמוד למרכז ה-ORF, שם כבר נטמנה אשתו יוזפין אנה פופר (שכונתה "הני").

### לאחר מותו

עזבונו של פופר מנוהל על ידי מזכירתו ועוזרתו האישית מליטה מיו ובעלה ריימונד. כתבי היד של פופר הועברו למכון הובר (Hoover Institution) באוניברסיטת סטנפורד, חלקם במהלך חייו וחלקם כחומר משלים לאחר מותו. אוניברסיטת קלגנפורט רכשה את ספרייתו של פופר ב-1995. ארכיון קרל פופר הוקם בתוך ספריית אוניברסיטת קלגנפורט, ומחזיק בספרייתו של פופר המונה כ-6,000 ספרים, כולל אוסף הביבליופיליה היקר שלו, וכן עותקים קשיחים של החומר המקורי ממכון הובר ומיקרופילמים של החומר המצטבר. הספרייה, כמו גם אוספים חלקיים אחרים, פתוחים לשימוש חוקרים. שאר חלקי העיזבון הועברו ברובם לקרן הצדקה של קרל פופר. באוקטובר 2008 רכשה אוניברסיטת קלגנפורט את זכויות היוצרים מהעיזבון.

תארים ופרסים

פופר זכה בפרסים ותארים רבים בתחומו, כולל פרס ליפינקוט (Lippincott Award) של האגודה האמריקאית למדע המדינה, פרס סונינג (Sonning Prize), מדליית השלום אוטו האן של איגוד האומות המאוחדות של גרמניה בברלין, וחברות בחברה המלכותית, האקדמיה הבריטית, בית הספר לכלכלה של לונדון, קינגס קולג' לונדון, דרווין קולג' קיימברידג', האקדמיה האוסטרית למדעים ואוניברסיטת קארל בפראג. אוסטריה העניקה לו את העיטור הגדול של כבוד בזהב על שירותים לרפובליקה של אוסטריה בשנת 1986, והרפובליקה הפדרלית של גרמניה העניקה לו את הצלב הגדול עם כוכב ואבנט של מסדר ההצטיינות, ודרגת השלום של מסדר ה"פור לה מריט". הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה אליזבת השנייה ב-1965, ונבחר לעמית בחברה המלכותית ב-1976. הוא הושבע לעיטור חבר במסדר עמיתי הכבוד (Order of the Companions of Honour) ב-1982.

פרסים והוקרה נוספים לפופר כללו את פרס העיר וינה למדעי הרוח (1965), פרס קרל רנר (1978), העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1980), פרס ד"ר ליאופולד לוקאס מאוניברסיטת טובינגן (1980), טבעת הכבוד של העיר וינה (1983) והפרס הבינלאומי (Premio Internazionale) של אגודת פרידריך ניטשה האיטלקית (1988). ב-1989 הוא היה הראשון שזכה בפרס קטלוניה הבינלאומי על "עבודתו לפיתוח ערכים תרבותיים, מדעיים ואנושיים בכל רחבי העולם". בשנת 1992 זכה בפרס קיוטו באמנויות ובפילוסופיה על "סמליות הרוח הפתוחה של המאה ה-20" ועל "השפעתו העצומה על עיצוב האקלים האינטלקטואלי המודרני".

פילוסופיה

### רקע להגותו של פופר

דחייתו של פופר את המרקסיזם בשנות נעוריו הותירה חותם עמוק על מחשבתו. בנקודה מסוימת הוא הצטרף לאגודה סוציאליסטית, ובמשך כמה חודשים בשנת 1919 החשיב את עצמו לקומוניסט. למרות שידוע שפופר עבד כנער משרד במטה הקומוניסטי, לא ברור אם אי פעם הפך לחבר במפלגה הקומוניסטית. במהלך תקופה זו התוודע לנקודת המבט המרקסיסטית על כלכלה, מאבק מעמדי והיסטוריה. למרות שהתפכח במהירות מהדעות שהציגו המרקסיסטים, הניסוי שעשה עם האידיאולוגיה הוביל אותו להתרחק מאלה שהאמינו ששפיכות דמים למען מהפכה היא דבר הכרחי. לאחר מכן אימץ את ההשקפה שכאשר מדובר בהקרבת חיי אדם, יש לחשוב ולפעול בזהירות יתרה.

כישלונן של המפלגות הדמוקרטיות למנוע מהפשיזם להשתלט על הפוליטיקה האוסטרית בשנות ה-20 וה-30 טראומטי עבור פופר. הוא סבל מההשלכות הישירות של כישלון זה, שכן אירועים לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה על ידי הרייך הגרמני ב-1938) אילצו אותו לצאת לגלות קבע. יצירותיו החשובות ביותר בתחום מדעי החברה – 'עוני ההיסטוריציזם' (1944) ו'החברה הפתוחה ואויביה' (1945) – קיבלו השראה מהרהוריו על אירועי זמנו וייצגו, במובן מסוים, תגובה לאידיאולוגיות הטוטליטריות הרווחות ששלטו אז בפוליטיקה של מרכז אירופה. ספריו הגנו על הליברליזם הדמוקרטי כפילוסופיה חברתית ופוליטית. הם גם ייצגו ביקורות מקיפות על ההנחות הפילוסופיות העומדות בבסיס כל צורות הטוטליטריות.

פופר האמין שהיה ניגוד בין התיאוריות של זיגמונד פרויד ואלפרד אדלר, אותן החשיב ללא-מדעיות, לבין תיאוריית היחסות של אלברט איינשטיין שחוללה את המהפכה בפיזיקה בראשית המאה ה-20. פופר חשב שהתיאוריה של איינשטיין, כתיאוריה המעוגנת כראוי במחשבה ובשיטה מדעית, הייתה "מסוכנת" מאוד, במובן שניתן היה לגזור ממנה תוצאות שהיו שונות משמעותית מאלה של הפיזיקה הניוטונית ששלטה אז; תחזית אחת כזו, שכוח הכבידה יכול להסיט אור, אומתה על ידי הניסויים של אדינגטון ב-1919. לעומת זאת, הוא חשב ששום דבר לא יכול, אפילו לא באופן עקרוני, להפריך תיאוריות פסיכואנליטיות. לפיכך הגיע למסקנה שיש להן יותר מן המשותף עם מיתוסים פרימיטיביים מאשר עם מדע אמיתי.

זה הוביל את פופר למסקנה שמה שנחשב לחוזקות המדהימות של התיאוריות הפסיכואנליטיות הן למעשה חולשותיהן. תיאוריות פסיכואנליטיות נבנו בצורה שאפשרה להן להפריך כל ביקורת ולתת הסבר לכל צורה אפשרית של התנהגות אנושית. אופיין של תיאוריות כאלה הפך את זה לבלתי אפשרי עבור כל ביקורת או ניסוי – אפילו באופן עקרוני – להראות שהן שקריות. כאשר פופר התמודד עם בעיית הדמוקרטיה (Demarcation problem) בפילוסופיה של המדע, מסקנה זו הובילה אותו להניח שחוזקה של תיאוריה מדעית טמונה בכך שהיא חשופה להפרכה. הוא סבר שאם תיאוריה אינה יכולה, באופן עקרוני, להיות מופרכת על ידי ביקורת, היא אינה תיאוריה מדעית.

### פילוסופיה של המדע

הפרכיות ובעיית הדמוקרטיה

פופר טבע את המונח "רציונליזם ביקורתי" כדי לתאר את הפילוסופיה שלו. פופר דחה את ההשקפה האמפיריציסטית (בעקבות קאנט) שטענות יסוד הן בלתי ניתנות לטעות; במקום זאת, לפי פופר, הן תיאורים ביחס למסגרת תיאורטית. באשר לשיטת המדע, המונח "רציונליזם ביקורתי" מצביע על דחייתו את האמפיריציזם הקלאסי, ואת הגישה האובסרבציוניסטית-אינדוקטיביסטית הקלאסית למדע שצמחה ממנו. פופר טען בתוקף נגד האחרונה, וטען שתיאוריות מדעיות הן מופשטות באופיין וניתן לבחון אותן רק בעקיפין, על ידי התייחסות להשלכותיהן. הוא גם החזיק בדעה שתיאוריה מדעית, והידע האנושי בכלל, הם השערתיים או היפותטיים באופן בלתי ניתן להפחתה, ונוצרים על ידי הדמיון היוצר כדי לפתור בעיות שהתעוררו במסגרות היסטוריות-תרבותיות ספציפיות.

לוגית, שום מספר של תוצאות חיוביות ברמת הניסויים אינו יכול לאשר תיאוריה מדעית, אך דוגמה נגדית אחת היא מכרעת מבחינה לוגית; היא מראה שהתיאוריה, שממנה נגזרה ההשלכה, שגויה. התיאור של פופר לגבי האסימטריה הלוגית בין אימות להפרכה נמצא בלב הפילוסופיה של המדע שלו. זה גם נתן לו השראה לקחת את ההפרכיות כקריטריון ההבחנה שלו בין מטאפיזיקה למדע: חוק צריך להיחשב מדעי אם ורק אם הוא מנבא תחזיות, ללא קשר לתוקפן או ליכולתנו להוכיח שהן שקריות. זה הוביל אותו לתקוף את הטענות של הפסיכואנליזה והמרקסיזם העכשווי למעמד מדעי, על בסיס שהם אינם מנבאים תחזיות, אלא תואמים לכל תצפית אפשרית.

בספרו 'החיים הם פתרון בעיות' (All Life is Problem Solving), פופר ביקש להסביר את ההתקדמות הנראית לעין של הידע המדעי – כלומר, כיצד נראה שהבנתנו את היקום משתפרת עם הזמן. בעיה זו נובעת מעמדתו שתוכן האמת של התיאוריות שלנו, אפילו הטובות שבהן, אינו יכול להיות מאומת על ידי בדיקה מדעית, אלא יכול להיות מופרך בלבד. כאשר רק הפרכות אפשריות מבחינה לוגית, כיצד נוכל להסביר את צמיחת הידע? לפי השקפתו של פופר, התקדמות הידע המדעי היא תהליך אבולוציוני המאופיין בנוסחה שלו:

P S

1

→

T T

1

→

E E

1

→

P S

2

.

{\displaystyle \mathrm {PS} _{1}\rightarrow \mathrm {TT} _{1}\rightarrow \mathrm {EE} _{1}\rightarrow \mathrm {PS} _{2}.\,}

בתגובה למצב בעייתי נתון (

P S

1

{\displaystyle \mathrm {PS} _{1}}

), מספר השערות מתחרות, או תיאוריות ניסיוניות (

T T

{\displaystyle \mathrm {TT} }

), נתונות באופן שיטתי לניסיונות ההפרכה הקפדניים ביותר האפשריים. תהליך זה, סילוק טעויות (

E E

{\displaystyle \mathrm {EE} }

), ממלא פונקציה דומה למדע שברירה טבעית ממלאת לאבולוציה ביולוגית. תיאוריות ששורדות טוב יותר את תהליך ההפרכה אינן אמיתיות יותר, אלא "מותאמות" יותר – במילים אחרות, ישימות יותר למצב הבעייתי העומד על הפרק (

P S

1

{\displaystyle \mathrm {PS} _{1}}

). כתוצאה מכך, בדיוק כפי שההתאמה הביולוגית של מין אינה מבטיחה הישרדות מתמשכת, כך גם בדיקות קפדניות אינן מגנות על תיאוריה מדעית מהפרכה בעתיד. עם זאת, מכיוון שנראה שמנוע האבולוציה הביולוגית הפיק, לאורך דורות רבים, תכונות מסתגלות המצוידות להתמודד עם בעיות הישרדות מורכבות יותר ויותר, באופן דומה, אבולוציה של תיאוריות באמצעות השיטה המדעית עשויה, לדעתו של פופר, לשקף סוג מסוים של התקדמות: לעבר בעיות מעניינות יותר ויותר (

P S

2

{\displaystyle \mathrm {PS} _{2}}

). עבור פופר, באינטראקציה שבין תיאוריות ניסיוניות (השערות) לבין סילוק טעויות (הפרכה) הידע המדעי מתקדם לעבר בעיות גדולות יותר ויותר; בתהליך הדומה מאוד לאינטראקציה שבין וריאציה גנטית לברירה טבעית.

פופר גם כתב בהרחבה נגד הפרשנות המפורסמת של קופנהגן למכניקת הקוונטים. הוא התנגד נחרצות לאינסטרומנטליזם של נילס בוהר ותמך בגישה הריאליסטית המדעית של אלברט איינשטיין לתיאוריות מדעיות על היקום. הוא מצא שהפרשנות של בוהר הכניסה סובייקטיביות לפיזיקה, וטען מאוחר יותר בחייו כי:

> בוהר היה "פיזיקאי מופלא, אחד הגדולים בכל הזמנים, אבל הוא היה פילוסוף עלוב, ולא היה אפשר לדבר איתו. הוא דיבר כל הזמן, אפשר לך בקושי מילה או שתיים ואז מיד קטע אותך."

הפרכיות זו של פופר מזכירה את הפאליביליזם (תורת הטעויות) של צ'ארלס פירס מהמאה ה-19. בספרו 'על שעונים ועננים' (1966), העיר פופר כי הלוואי שהיה יודע על עבודתו של פירס מוקדם יותר.

הפרכה ובעיית האינדוקציה

בין תרומותיו לפילוסופיה נמנית טענתו כי פתר את הבעיה הפילוסופית של האינדוקציה. הוא קובע שבעוד שאין דרך להוכיח שהשמש תזרח, ניתן לגבש את התיאוריה שבכל יום השמש תזרח; אם היא לא תזרח ביום מסוים, התיאוריה תופרך ותצטרך להיות מוחלפת באחרת. עד שמתרחש מקרה מפריך כזה, אין עבור פופר צורך לדחות את הקבלה הניסיונית של התיאוריה, גם אם היא לעולם אינה מוצדקת במובן אינדוקטיבי. כמו כן, לטענת פופר, לא רציונלי לבצע במקום זאת את ההנחה המורכבת יותר שהשמש תזרח עד יום מסוים, אך תפסיק לעשות זאת ביום שלמחרת, או טענות דומות עם תנאים נוספים. תיאוריה כזו תהיה נכונה בסבירות גבוהה יותר מכיוון שלא ניתן לתקוף אותה בקלות רבה:

כדי להפריך את הראשונה, מספיק למצוא שהשמש הפסיקה לזרוח;

- כדי להפריך את השנייה, צריך בנוסף את ההנחה שיום מסוים עדיין לא הגיע.

פופר החזיק בדעה שהתיאוריה הכי פחות סבירה, או הכי ניתנת להפרכה בקלות, או הפשוטה ביותר (תכונות שהוא זיהה ככולן כדבר אחד) שמסבירה עובדות ידועות היא זו שצריך להעדיף באופן רציונלי. התנגדותו לפוזיטיביזם, שגרס שיש להעדיף את התיאוריה הסבירה ביותר להיות נכונה, הופכת כאן לברורה מאוד. בלתי אפשרי, טוען פופר, להבטיח שתיאוריה תהיה נכונה; חשוב יותר שהיא תהיה ניתנת להפרכה.

פופר הסכים עם דייוויד יום שלעתים קרובות קיימת אמונה פסיכולוגית שהשמש תזרח מחר ואין הצדקה לוגית להנחה שהיא תזרח, פשוט מכיוון שהיא תמיד זרחה בעבר. פופר כותב:

> ניגשתי לבעיית האינדוקציה דרך יום. יום, הרגשתי, צדק לחלוטין כשציין שלא ניתן להצדיק אינדוקציה באופן לוגי.

### רציונליות

פופר החזיק בדעה שהרציונליות אינה מוגבלת לתחום התיאוריות האמפיריות או המדעיות, אלא שהיא רק מקרה מיוחד של השיטה הכללית של ביקורת, השיטה של מציאה וסילוק סתירות בידע ללא אמצעים אד-הוק. לפי השקפה זו, דיון רציונלי על רעיונות מטאפיזיים, על ערכים מוסריים ואפילו על מטרות הוא אפשרי. תלמידו של פופר, וו. וו. בארטלי השלישי, ניסה להקצין את הרעיון הזה וטען טענה שנויה במחלוקת שלא רק שביקורת יכולה לחרוג מעבר לידע אמפירי, אלא שניתן לבקר באופן רציונלי כל דבר.

עבור פופר, שהיה אנטי-צידוקיסט, פילוסופיה מסורתית מולכת שולל על ידי העיקרון השקרי של סיבה מספקת. הוא חושב שאף הנחה לעולם אינה יכולה או צריכה להיות מוצדקת, כך שהיעדר הצדקה אינו הצדקה לספק. במקום זאת, יש לבחון ולחקור תיאוריות. המטרה אינה לברך תיאוריות בטענות של ודאות או הצדקה, אלא לסלק בהן טעויות. הוא כותב:

> [א]ין דברים כאלה כסיבות חיוביות טובות; וגם אין לנו צורך בדברים כאלה [...] אבל [פילוסופים] כמובן לא יכולים להאמין [לעצמם] שזו דעתי, ועוד פחות מכך שהיא נכונה. (הפילוסופיה של קרל פופר, עמ' 1043)

### פילוסופיה של האריתמטיקה

עקרון ההפרכיות של פופר נתקל בקשיים ראשוניים כאשר נשקל הסטטוס האפיסטמולוגי של המתמטיקה. קשה לתפוס כיצד ניתן להראות שטענות פשוטות באריתמטיקה, כגון "2 + 2 = 4", הן שקריות. אם הן אינן פתוחות להפרכה הן אינן יכולות להיות מדעיות. אם הן אינן מדעיות, יש להסביר כיצד הן יכולות לספק מידע על אובייקטים ואירועים בעולם האמיתי.

הפתרון של פופר היה תרומה מקורית בפילוסופיה של המתמטיקה. הרעיון שלו היה שניתן לקחת טענת מספר כגון "2 תפוחים + 2 תפוחים = 4 תפוחים" בשני מובנים. במובן של המתמטיקה הטהורה, "2 + 2 = 4" הוא נכון לוגית ולא ניתן להפרכה. לעומת זאת, במובן של המתמטיקה היישומית שבו הוא מתאר את ההתנהגות הפיזית של תפוחים, ניתן להפריך אותו. ניתן לעשות זאת על ידי הנחת שני תפוחים במיכל, ואז המשך הנחת שני תפוחים נוספים באותו מיכל. אם ישנם חמישה, שלושה, או מספר תפוחים שאינו ארבעה במיכל האמור, התיאוריה ש-"2 תפוחים + 2 תפוחים = 4 תפוחים" מוכחת כשגויה. להפך, אם ישנם ארבעה תפוחים במיכל, תיאוריית המספרים מוכחת כישימה למציאות.

### פילוסופיה פוליטית

ב'החברה הפתוחה ואויביה' וב'עוני ההיסטוריציזם', פופר פיתח ביקורת על ההיסטוריציזם והגנה על ה"חברה הפתוחה". פופר החשיב את ההיסטוריציזם כתיאוריה שההיסטוריה מתפתחת ללא הרף ובהכרח על פי חוקים כלליים שניתן לדעת לקראת סוף קבוע. הוא טען שהשקפה זו היא הנחת היסוד התיאורטית העיקרית העומדת בבסיס רוב צורות הסמכותנות והטוטליטריות. הוא טען שההיסטוריציזם מבוסס על הנחות מוטעות לגבי טבעו של חוק מדעי ותחזית. מכיוון שצמיחת הידע האנושי היא גורם סיבתי באבולוציה של ההיסטוריה האנושית, ומכיוון ש"אף חברה אינה יכולה לנבא, באופן מדעי, את מצבי הידע העתידיים שלה", נובע מכך, לטענתו, שלא יכולה להיות מדע ניבויי של ההיסטוריה האנושית. עבור פופר, אי-דטרמיניזם מטאפיזי והיסטורי הולכים יד ביד.

בשנותיו הראשונות פופר התרשם מהמרקסיזם, בין אם של קומוניסטים או סוציאליסטים. אירוע שקרה ב-1919 השפיע עליו עמוקות: במהלך מהומה, שגרמו הקומוניסטים, ירתה המשטרה בכמה אנשים לא חמושים, כולל כמה מחבריו של פופר, כשניסו לשחרר חברי מפלגה מהכלא. המהומה הייתה, למעשה, חלק מתוכנית שבה ניסו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית עם קשרים לבלה קון לתפוס את השלטון בהפיכה; פופר לא ידע על כך באותה עת. עם זאת, הוא ידע שמסיתי המהומה הושפעו מהדוקטרינה המרקסיסטית שמאבק מעמדי ייצר הרבה יותר מתים מאשר המהפכה הבלתי נמנעת שהובאה מהר ככל האפשר, ולכן לא היה להם שום עכבות לסכן את חיי המתפרעים כדי להשיג את מטרתם האנוכית להפוך למנהיגים העתידיים של מעמד הפועלים. זו הייתה ההתחלה של הביקורת המאוחרת שלו על ההיסטוריציזם. פופר החל לדחות את ההיסטוריציזם המרקסיסטי, שאותו שייך לאמצעים מפוקפקים, ומאוחר יותר את הסוציאליזם, שאותו שייך להעמדת השוויון לפני החירות (לחיסרון האפשרי של השוויון).

פופר אמר שהוא היה סוציאליסט במשך "כמה שנים", ושמר על עניין בשוויון חברתי, אך נטש אותו ככלל מכיוון שהסוציאליזם היה "חלום יפה", אך, בדיוק כמו השוויון, הוא אינו תואם לחירות הפרט. פופר ראה בתחילה את הטוטליטריות כבעלת אופי ימני בלבד, אם כי כבר ב-1945 ב'החברה הפתוחה' תיאר את המפלגות הקומוניסטיות כנותנות התנגדות חלשה לפשיזם בשל היסטוריציזם משותף עם הפשיזם. עם הזמן, בעיקר בהגנה על הדמוקרטיה הליברלית, החל פופר לראות בקומוניזם מהסוג הסובייטי צורה של טוטליטריות, וראה את הנושא העיקרי של המלחמה הקרה לא כקפיטליזם מול סוציאליזם, אלא כדמוקרטיה מול טוטליטריות. בשנת 1957, פופר הקדיש את 'עוני ההיסטוריציזם' ל-"זכרם של אינספור הגברים, הנשים והילדים מכל אמונה או לאום או גזע שנפלו קורבן לאמונה הפשיסטית והקומוניסטית בחוקים בלתי נמנעים של גורל היסטורי."

בשנת 1947, פופר היה שותף להקמת החברה להר מונט פלרין (Mont Pelerin Society), יחד עם פרידריך האייק, מילטון פרידמן, לודוויג פון מיזס ואחרים, אם כי הוא לא הסכים לחלוטין עם האמנה והאידיאולוגיה של צוות החשיבה. באופן ספציפי, הוא המליץ ללא הצלחה שיש להזמין סוציאליסטים להשתתף, ושיש לשים דגש על היררכיה של ערכים הומניטריים ולא על דגילה בשוק חופשי כפי שחזה הליברליזם הקלאסי.

פרדוקס הסובלנות

אף על פי שפופר היה תומך בסובלנות, הוא גם הזהיר מפני סובלנות בלתי מוגבלת. ב'החברה הפתוחה ואויביה', הוא טען:

> סובלנות בלתי מוגבלת חייבת להוביל להיעלמות הסובלנות. אם נרחיב סובלנות בלתי מוגבלת אפילו לאלה שאינם סובלניים, אם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מפני המתקפה של הבלתי סובלניים, אזי הסובלניים יושמדו, והסובלנות איתם. בניסוח זה, איני מרמז, למשל, שעלינו תמיד לדכא את הביטוי של פילוסופיות לא סובלניות; כל עוד נוכל להתנגד להן על ידי טיעון רציונלי ולשמור עליהן תחת ביקורת על ידי דעת הקהל, דיכוי בהחלט יהיה לא חכם. אבל עלינו לתבוע את הזכות לדכא אותן במידת הצורך אפילו בכוח; שכן זה עלול להתברר בקלות שהם אינם מוכנים לפגוש אותנו ברמה של טיעון רציונלי, אלא מתחילים בגינוי כל טיעון; הם עשויים לאסור על חסידיהם להקשיב לטיעון רציונלי, כי הוא מטעה, וללמד אותם לענות לטיעונים באמצעות שימוש באגרופיהם או באקדחיהם. לכן עלינו לתבוע, בשם הסובלנות, את הזכות לא לסבול את הבלתי סובלניים. עלינו לתבוע שכל תנועה המטיפה לחוסר סובלנות מציבה את עצמה מחוץ לחוק, ועלינו לראות בהסתה לחוסר סובלנות ולרדיפה כפלילית, באותו אופן שבו עלינו לראות בהסתה לרצח, או לחטיפה, או להחייאת סחר העבדים, כפלילית.

"תיאוריית הקונספירציה של החברה"

פופר ביקר את מה שהוא כינה "תיאוריית הקונספירציה של החברה", ההשקפה שאנשים או קבוצות חזקים, דמויי אלים ביעילותם, אחראים במכוון להביא את כל תחלואי החברה. השקפה זו אינה יכולה להיות נכונה, טען פופר, מכיוון ש-"שום דבר אף פעם לא מסתדר בדיוק כפי שהתכוונו." לפי הפילוסוף דייוויד קודי, "פופר צוטט לעתים קרובות על ידי מבקרי תיאוריות קונספירציה, ודעותיו בנושא ממשיכות להוות אורתודוקסיה בחוגים מסוימים." עם זאת, הפילוסוף צ'ארלס פיגדן ציין כי הטיעון של פופר חל רק על סוג קיצוני מאוד של תיאוריית קונספירציה, לא על תיאוריות קונספירציה באופן כללי.

### מטאפיזיקה

אמת

כבר ב-1934 כתב פופר על החיפוש אחר האמת כ-"אחד המניעים החזקים ביותר לגילוי מדעי." ובכל זאת, הוא מתאר ב'ידע אובייקטיבי' (1972) חששות מוקדמים לגבי המושג המבוקר מאוד של אמת כהתאמה. אז הגיעה התיאוריה הסמנטית של האמת שנוסחה על ידי הלוגיקן אלפרד טרסקי ופורסמה ב-1933. פופר כתב על הלמידה ב-1935 על ההשלכות של התיאוריה של טרסקי, לשמחתו העזה. התיאוריה ענתה להתנגדויות ביקורתיות לאמת כהתאמה ובכך שיקמה אותה. התיאוריה גם נראתה, בעיניו של פופר, ככזו התומכת בריאליזם מטאפיזי וברעיון המכוון של חיפוש אחר האמת.

לפי תיאוריה זו, התנאים לאמת של משפט כמו גם המשפטים עצמם הם חלק ממטא-שפה. כך, למשל, המשפט "השלג לבן" הוא אמיתי אם ורק אם השלג לבן. למרות שפילוסופים רבים פירשו, וממשיכים לפרש, את התיאוריה של טרסקי כתיאוריה דפלציונית, פופר מתייחס אליה כתיאוריה שבה "הוא אמיתי" מוחלף ב-"תואם לעובדות". הוא מבסס פרשנות זו על העובדה שדוגמאות כגון זו שתוארה לעיל מתייחסות לשני דברים: טענות והעובדות אליהן הן מתייחסות. הוא מזהה את הניסוח של טרסקי לתנאי האמת של משפטים כהקדמה של "פרדיקט מטא-לשוני" ומבחין במקרים הבאים:

"ג'ון התקשר" הוא אמיתי.

המקרה הראשון שייך למטא-שפה ואילו השני סביר יותר ששייך לשפת האובייקט. לפיכך, "זה אמיתי ש" מחזיק בסטטוס הלוגי של יתירות. "הוא אמיתי", לעומת זאת, הוא פרדיקט הכרחי לביצוע תצפיות כלליות כגון "ג'ון אמר את האמת על פיליפ."

על בסיס זה, יחד עם זה של התוכן הלוגי של טענות (שבו תוכן לוגי עומד ביחס הפוך להסתברות), המשיך פופר לפתח את המושג החשוב שלו של וריסימיליטודה או "דמיון לאמת". הרעיון האינטואיטיבי שמאחורי הוריסימיליטודה הוא שניתן למדוד אובייקטיבית את הטענות או ההשערות של תיאוריות מדעיות ביחס לכמות האמת והשקר שהן מרמזות. ובדרך זו, תיאוריה אחת יכולה להיות מוערכת כנכונה יותר או פחות מאחרת על בסיס כמותי, אשר, פופר מדגיש בתוקף, אין לו שום קשר ל-"הסתברויות סובייקטיביות" או שיקולים "אפיסטמיים" אחרים בלבד.

הניסוח המתמטי הפשוט ביותר שפופר נותן למושג זה ניתן למצוא בפרק העשירי של 'השערות והפרכות'. כאן הוא מגדיר זאת כ:

V s

( a ) =

C T

v

( a ) −

C T

f

( a )

{\displaystyle {\mathit {Vs}}(a)={\mathit {CT}}_{v}(a)-{\mathit {CT}}_{f}(a)\,}

כאשר

V s

( a )

{\displaystyle {\mathit {Vs}}(a)}

הוא הוריסימיליטודה של a,

C T

v

( a )

{\displaystyle {\mathit {CT}}_{v}(a)}

הוא מדד לתוכן האמת של a, ו-

C T

f

( a )

{\displaystyle {\mathit {CT}}_{f}(a)}

הוא מדד לתוכן השקר של a.

הניסיון המקורי של פופר להגדיר לא רק וריסימיליטודה, אלא מדד ממשי שלה, התברר כבלתי הולם. עם זאת, הוא נתן השראה לשפע של ניסיונות חדשים.

שלושת העולמות של פופר

ידע, עבור פופר, היה אובייקטיבי, הן במובן שהוא אמיתי אובייקטיבית (או דמוי-אמת), וגם במובן שלידע יש סטטוס אונטולוגי (כלומר, ידע כאובייקט) בלתי תלוי בסובייקט היודע (ידע אובייקטיבי: גישה אבולוציונית, 1972). הוא הציע שלושה עולמות: עולם אחד, שהוא העולם הפיזי, או מצבים פיזיים; עולם שני, שהוא עולם הנפש, או מצבים נפשיים פרטיים של פרטים, רעיונות ותפיסות; ועולם שלישי, שהוא גוף הידע האנושי הציבורי המבוטא בצורותיו המרובות (למשל, "תיאוריות מדעיות, עקרונות אתיים, דמויות ברומנים, פילוסופיה, אמנות, שירה, בקיצור כל מורשת התרבות שלנו"), או תוצרים של העולם השני שהתגשמו בחומרי העולם הראשון (למשל, ספרים, מאמרים, ציורים, סימפוניות, קתדרלות, מאיצי חלקיקים). עולם שלישי, טען פופר, היה תוצר של בני אדם בודדים בדיוק באותו מובן ששביל חיות בג'ונגל הוא יצירה של חיות רבות בודדות, אך לא מתוכנן או מכוון על ידי אף אחת מהן. לעולם השלישי יש אפוא קיום ואבולוציה בלתי תלויים בכל סובייקט יודע בנפרד. ההשפעה של העולם השלישי על נפש האדם הבודד (עולם שני) היא לדעתו של פופר לפחות חזקה כמו ההשפעה של העולם הראשון. במילים אחרות, הידע המוחזק על ידי נפש בודדת נתון חייב לפחות לאותה כמות של העושר המצטבר הכולל של הידע האנושי שהתגשם כפי שהוא חייב לעולם הניסיון הישיר. ככזה, ניתן לומר שצמיחת הידע האנושי היא פונקציה של האבולוציה העצמאית של העולם השלישי.

פילוסופים עכשוויים רבים, כגון דניאל דנט, לא אימצו את השערת שלושת העולמות של פופר, בעיקר בשל מה שהם רואים כדמיונה לדואליזם של גוף-נפש. פופר עצמו, לעומת זאת, ראה זאת יותר כצורה של ריאליזם פלורליסטי, עם כוח הסבר רב יותר מאשר פיזיקליזם או דואליזם.

מקור ואבולוציה של החיים

הוויכוח בין יצירה לאבולוציה העלה את השאלה האם ניתן לכנות רעיונות בריאתניים מדע באופן לגיטימי. בוויכוח, שני הצדדים ואפילו בתי משפט בהחלטותיהם הסתמכו על קריטריון ההפרכיות של פופר (ראו מבחן דוברט). בהקשר זה, קטעים שכתב פופר מצוטטים לעתים קרובות שבהם הוא מדבר על נושאים כאלה בעצמו. לדוגמה, הוא הצהיר בצורה מפורסמת "דרוויניזם אינו תיאוריה מדעית ניתנת לבדיקה, אלא תוכנית מחקר מטאפיזית—מסגרת אפשרית לתיאוריות מדעיות הניתנות לבדיקה." הוא המשיך:

> ובכל זאת, התיאוריה שלא תסולא בפז. אני לא רואה איך, בלעדיה, הידע שלנו היה יכול לצמוח כפי שהוא עשה מאז דרווין. בניסיון להסביר ניסויים עם חיידקים שמסתגלים, נניח, לפניצילין, ברור מאוד שאנו נעזרים מאוד בתיאוריה של ברירה טבעית. למרות שהיא מטאפיזית, היא שופכת אור רב על מחקרים קונקרטיים ומעשיים מאוד. היא מאפשרת לנו לחקור הסתגלות לסביבה חדשה (כגון סביבה מוצפת פניצילין) בצורה רציונלית: היא מציעה את קיומו של מנגנון הסתגלות, והיא אפילו מאפשרת לנו לחקור בפירוט את המנגנון הפועל.

הוא ציין שהתאיזם, כשהוא מוצג כמסביר הסתגלות, "היה גרוע יותר מהודאה גלויה בכישלון, שכן הוא יצר את הרושם שהושג הסבר סופי". פופר אמר מאוחר יותר:

> כשמדברים כאן על דרוויניזם... זו תיאוריה מרשימה ועוצמתית להפליא. הטענה שהיא מסבירה לחלוטין את האבולוציה היא כמובן טענה נועזת, ורחוקה מאוד מלהיות מבוססת. כל התיאוריות המדעיות הן השערות, אפילו אלה שעברו בהצלחה מבחנים חמורים ומגוונים רבים. הבסיס המנדליאני של הדרוויניזם המודרני נבדק היטב, וכך גם תיאוריית האבולוציה....

הוא הסביר שהקושי בבדיקה הוביל כמה אנשים לתאר ברירה טבעית כטאוטולוגיה, ושהוא עצמו תיאר בעבר את התיאוריה כ-"כמעט טאוטולוגית", וניסה להסביר כיצד התיאוריה יכולה להיות בלתי ניתנת לבדיקה (כמו טאוטולוגיה) ועדיין בעלת עניין מדעי רב:

> הפתרון שלי היה שהדוקטרינה של ברירה טבעית היא תוכנית מחקר מטאפיזית מוצלחת ביותר. היא מעלה בעיות מפורטות בתחומים רבים, והיא אומרת לנו למה נצפה מפתרון מקובל לבעיות אלה. אני עדיין מאמין שהברירה הטבעית פועלת בדרך זו כתוכנית מחקר. עם זאת, שיניתי את דעתי לגבי יכולת הבדיקה והסטטוס הלוגי של תיאוריית הברירה הטבעית; ואני שמח שיש לי הזדמנות לחזור בי.

פופר סיכם את השקפתו החדשה כדלקמן:

> את תיאוריית הברירה הטבעית ניתן לנסח כך שהיא רחוקה מלהיות טאוטולוגית. במקרה זה היא לא רק ניתנת לבדיקה, אלא מתברר שהיא לא נכונה באופן אוניברסלי לחלוטין. נראה שיש יוצאים מן הכלל, כפי שיש בכל כך הרבה תיאוריות ביולוגיות; ובהתחשב באופי האקראי של הווריאציות שעליהן פועלת הברירה הטבעית, התרחשותם של יוצאי דופן אינה מפתיעה. לפיכך לא כל תופעות האבולוציה מוסברות על ידי ברירה טבעית בלבד. ובכל זאת בכל מקרה ספציפי זו תוכנית מחקר מאתגרת להראות עד כמה ניתן להחשיב את הברירה הטבעית כאחראית לאבולוציה של איבר או תוכנית התנהגותית מסוימת.

קטעים מצוטטים לעתים קרובות אלה הם רק חלק קטן ממה שפופר כתב על אבולוציה, עם זאת, ועשויים לתת רושם מוטעה שהוא דן בעיקר בשאלות של הפרכות שלה. פופר מעולם לא המציא את הקריטריון הזה כדי לתת שימוש מוצדק במילים כמו מדע. למעשה, פופר הדגיש ש-"הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, עם זאת, הוא לדגול בדוגמה אחרת" וכי "מה שיש לכנות 'מדע' ומי יש לכנות 'מדען' חייב תמיד להישאר עניין של מוסכמה או החלטה." הוא מצטט את האמרה של מנגר ש-"הגדרות הן דוגמות; רק המסקנות שנלמדו מהן יכולות להעניק לנו תובנה חדשה" ומציין כי ניתן לדון ולהשוות באופן רציונלי הגדרות שונות של מדע:

> אני לא מנסה להצדיק [את מטרות המדע שיש לי בראש], עם זאת, על ידי הצגתן כמטרות האמיתיות או החיוניות של המדע. זה רק יעוות את הנושא, וזה יסמן חזרה לדוגמטיות פוזיטיביסטית. יש רק דרך אחת, עד כמה שאני יכול לראות, להתווכח בצורה רציונלית בתמיכה בהצעות שלי. זו לנתח את ההשלכות הלוגיות שלהן: להצביע על הפוריות שלהן—על כוחן להבהיר את בעיות תורת ההכרה.

לפופר היו השקפות מתוחכמות משלו על אבולוציה שחורגות הרבה מעבר למה שהקטעים המצוטטים לעתים קרובות אומרים. למעשה, פופר הסכים עם כמה נקודות של בריאתנים ונטורליסטים כאחד, אך לא הסכים עם שניהם בהיבטים מכריעים. פופר הבין את היקום כיישות יצירתית שממציאה דברים חדשים, כולל חיים, אך ללא הצורך במשהו כמו אל, במיוחד לא כזה שמושך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא אמר שאבולוציה של הגנוטיפ חייבת, כפי שאומרים הבריאתנים, לעבוד בצורה מכוונת מטרה אך לא הסכים עם השקפתם שהיא חייבת בהכרח להיות ידו של האל שמטילה מטרות אלה על במת החיים.

במקום זאת, הוא ניסח את מודל ראש החנית של אבולוציה, גרסה של פלורליזם גנטי. על פיו, לאורגניזמים חיים יש מטרות, והם פועלים על פי מטרות אלה, כל אחד מונחה על ידי בקרה מרכזית. בצורתו המתוחכמת ביותר, זהו המוח של בני האדם, אך בקרות קיימות גם בדרכים הרבה פחות מתוחכמות עבור מינים בעלי מורכבות נמוכה יותר, כגון האמבה. איבר בקרה זה ממלא תפקיד מיוחד באבולוציה—הוא "ראש החנית של האבולוציה". המטרות מביאות את התכלית לעולם. מוטציות בגנים הקובעים את מבנה הבקרה עשויות אז לגרום לשינויים דרסטיים בהתנהגות, העדפות ומטרות, מבלי להשפיע על הפנוטיפ של האורגניזם. פופר מניח ששינויים התנהגותיים טהורים כאלה נוטים פחות להיות קטלניים עבור האורגניזם בהשוואה לשינויים דרסטיים של הפנוטיפ.

פופר שיתף פעולה