סמואל קלארק

סמואל קלארק

סמואל קלארק (11 באוקטובר 1675 – 17 במאי 1729) היה פילוסוף וכומר אנגליקני אנגלי. הוא נחשב לדמות הבריטית המרכזית בפילוסופיה שבין ג'ון לוק (John Locke) לג'ורג' ברקלי (George Berkeley). הגרסה המתוקנת והלא-טריניטרית של קלארק ל'ספר התפילה המשותפת' (Book of Common Prayer) משנת 1662 ממשיכה להשפיע על הפולחן בקרב אוניטריאנים מודרניים.

חיים מוקדמים ולימודים

קלארק נולד בנוריץ', בנם של אדוארד קלארק, חבר מועצת העיר נוריץ' וחבר פרלמנט, ואחיו של ג'ון קלארק. הוא התחנך בבית הספר של נוריץ' ובגונביל וקיז קולג' (Gonville and Caius College), קיימברידג'. המורה שלו בקיז היה ג'ון אליס (John Ellis), ידיד אישי של אייזק ניוטון (Isaac Newton), אך כזה שלימד בפילוסופיה של הטבע בהתאם לקרטזיאניזם ששרר באוניברסיטה.

קלארק, לעומת זאת, אימץ את המערכת הפיזיקלית החדשה של ניוטון; הוא השתמש באמתלה של תרגום מוער של עבודה בפיזיקה במסורת הקרטזיאנית כדי להעיר על עליונותה של המערכת הניוטונית. ספר לימוד זה פורסם בשנת 1697, ובאותה שנה פגש קלארק את הניוטוניאני ויליאם ויסטון (William Whiston). הייתה זו פגישה מקרית בנוריץ', אך ויסטון היה אז הכומר של ג'ון מור (John Moore), בישוף נוריץ'. לאחר שהוסמך לכמורה, הפך קלארק לכומר של מור במקומו של ויסטון, ומונה על ידי מור לכומר הקהילה של דרייטון, נורפוק.

בשנת 1706, בזכות השפעתו של מור, השיג קלארק את משרת הכומר בסנט בנט פולס וורף, לונדון. זמן קצר לאחר מכן מינתה אותו המלכה אן (Queen Anne) לאחד מכומרי החצר שלה, ובשנת 1709 הציגה אותו ככומר הקהילה של סנט ג'יימס, וסטמינסטר. הכנסייה שלו הביאה את קלארק למגע אישי עם ניוטון.

הרצאות בויל (1704)

קלארק היה מרצה בתוכנית הרצאות בויל (Boyle Lectures) במשך שנתיים, והפיק שני ספרים. התיאולוגים הניוטוניאנים השתמשו בהרצאות בויל כדי לתקוף יריבים (תומאס הובס (Thomas Hobbes) וברוך שפינוזה (Baruch Spinoza), דאיסטים והוגים חופשיים בפרט). הרצאותיו של קלארק קבעו את סדר היום לוויכוחים נוספים. הוא עסק בשנת 1704 ב'הוויה ותכונות האל', דוגמה למערכת פיזיקו-תיאולוגית; ובשנת 1705 ב'עדויות לדת הטבעית והדת המפורשת'. ספרים אלו פורסמו מאוחר יותר יחד.

המוניטין של קלארק נשען במידה רבה על מאמציו להוכיח את קיום האל, ועל התאוריה שלו לגבי יסודות היושרה. הראשונה אינה טיעון אפריורי טהור, והיא לא הוצגה ככזו. האינטליגנציה, למשל, של קיום עצמי וסיבה מקורית לכל הדברים היא, לדבריו, "לא מוכחת בקלות אפריורי", אלא "מוכחת באופן מוכח אפוסטריורי מהמגוון ודרגות השלמות בדברים, ומסדר הסיבות והתוצאות, מהאינטליגנציה שיצורים נבראים ניחנו בה בהודאה, ומיופי, מסדר וממטרה סופית של דברים". התזות שנתמכו בטיעון הן:

- שמשהו התקיים מאז הנצח

- שקיים מאז הנצח ישות אחת בלתי משתנה ובלתי תלויה

- שישות בלתי משתנה ובלתי תלויה זו, שהתקיימה מאז הנצח, ללא כל סיבה חיצונית לקיומה, חייבת להיות בעלת קיום עצמי, כלומר, קיימת בהכרח

- מהם החומר או המהות של אותה ישות, שהיא בעלת קיום עצמי או קיימת בהכרח, אין לנו מושג, וגם אין זה אפשרי עבורנו לתפוס זאת

- שלמרות שהחומר או המהות של הישות בעלת הקיום העצמי הם כשלעצמם בלתי נתפסים לחלוטין עבורנו, עם זאת, רבות מהתכונות המהותיות של טבעו ניתנות להוכחה קפדנית כמו גם קיומו, וראשית כל, שהוא חייב בהכרח להיות נצחי

- שהישות בעלת הקיום העצמי חייבת בהכרח להיות אינסופית ונוכחת בכל מקום

- חייבת להיות לא סוכן הכרחי, אלא ישות שחוננה בחופש ובבחירה

- חייבת בהכרח להיות ישות של טוב לב, צדק ואמת אינסופיים, וכל שאר השלמויות המוסריות, כפי שראוי לשליט ולשופט העליון של העולם.

כדי לבסס את התזה השישית שלו, קלארק טען שזמן ומרחב, נצח ואינסופיות, אינם חומרים, אלא תכונות: התכונות של ישות בעלת קיום עצמי.

עבודתו של קלארק על קיום האל הציתה ויכוח בריטי שנמשך עד לאמצע המאה. אדמונד לאו (Edmund Law) וכותבים אחרים הציגו את קלארק כמי שטוען מקיום הזמן והמרחב לקיום האלוהות. לאו הושפע מעבודה משנת 1718 של סמואל קוליבר (Samuel Colliber) ששינתה את גישתו של קלארק.

תכתובת עם אנתוני קולינס

התכתובת הציבורית של סמואל קלארק עם ההוגה החופשי האנגלי אנתוני קולינס (Anthony Collins) בשנים 1707 ו-1708 הייתה ויכוח על טבע התודעה. המוקד העיקרי של ההתכתבות היה האפשרות לתאוריה מטריאליסטית של הנפש. קולינס הגן על העמדה המטריאליסטית שתודעה היא תכונה מגיחה של המוח, בעוד קלארק התנגד להשקפה כזו וטען שנפש ותודעה חייבות להיות נפרדות מחומר. ההתכתבות בחנה גם את מקורות התודעה, זהות אישית, רצון חופשי ודטרמיניזם.

הוויכוח עלה מתוך מחלוקת בשנת 1706 על אלמוות הנפש. קלארק פרסם הפרכה להשקפותיו של הנרי דודוול (Henry Dodwell), וזה גרר את קולינס, שכתב 'מכתב למר דודוול' להגנתו. עד המהדורה השישית (1731), 'מכתבו של קלארק עצמו למר דודוול' משנת 1706 צמח ל-475 עמודים, כולל תגובותיו של קולינס. הטיעון העיקרי של קלארק נגד דודוול היה שהנפש, בהיותה לא-חומרית, חייבת להיות אלמותית. ג'ון נוריס (John Norris) טען אחרת, אם כי בצד של קלארק בוויכוח, תוך שימוש במיוחד ברעיונותיו של מלבראנש (Malebranche). קולינס קרא תיגר על קלארק על בסיס הדואליזם של החומר שלו.

אי-טריניטריזם

### דוקטרינת השילוש של כתבי הקודש (1712)

קלארק למד את כתבי הקודש בשפות המקור, ואת כותבי הנצרות הקדומים. הוא קיבל תואר דוקטור לתאולוגיה בשנת 1710, כשהוא מגן כתזה שלו על שתי הטענות: Nullum fidei Christianae dogma, in Sacris Scripturis traditum, est rectae rationi dissentaneum [שום דוגמה של האמונה הנוצרית, המועברת בכתבי הקודש, אינה מנוגדת לתבונה הישרה.], ו-Sine actionum humanarum libertate nulla potest esse religio [ללא חופש של פעולות אנושיות, לא יכולה להיות דת.]. הוויכוח הפורמלי נזכר זמן רב בזכות הווירטואוזיות של קלארק; אך הפרופסור רגיוס המנחה, הנרי ג'יימס (Henry James), קיבל את הרושם הברור שהשקפותיו של קלארק על השילוש אינן אורתודוקסיות. קלארק נדרש להישבע לשמור על 39 המאמרים; וניסיונו להצדקה עצמית על ידי העלאת השקפותיו בצורת ספר לא הצליח מיד.

במהלך 1712 פרסם קלארק את מסתו על 'דוקטרינת השילוש של כתבי הקודש'. היא מחולקת לשלושה חלקים. הראשון מכיל אוסף ופרשנות של טקסטים בברית החדשה המתייחסים לדוקטרינת השילוש; בשני הדוקטרינה מפורטת, ומוסברת כקבוצה של טענות; ובשלישי נבחנים קטעים בליטורגיה של כנסיית אנגליה המתייחסים לדוקטרינת השילוש.

ויסטון טען כי, זמן מה לפני הפרסום, נשלחה הודעה לקלארק על ידי סידני גודולפין (Sidney Godolphin), לפיה "ענייני הציבור הוחזקו בקושי באותה עת בידי אלו שהיו בעד חירות", ולכן זה היה זמן רע לפרסום ספר שנוי במחלוקת. קלארק בכל מקרה לא התייחס לכל חשש של הוויגים.

מוריס ויילס (Maurice Wiles) מכנה את השקפותיו של קלארק "אריאניזם מתון". בזמנו הן בהחלט גונו כאריאניזם; הן השתייכו, כמו אלו של ניוטון, לסוג של אנטי-טריניטריזם שנקרא מאוחר יותר "אריאניזם גבוה". עמדתו של קלארק הייתה סובורדינציוניסטית, ופחות רדיקלית מזו של ניוטון והאוניטריאנים האנגלים הטיפוסיים של זמנו. הוא בחן 1251 טקסטים מקראיים, ודחה את הביטוי המוסף הידוע כ'קומא יואנינה' (Johannine Comma). הוא הציג מקרה זהיר יותר מאשר ויסטון.

### המחלוקת הטריניטרית

המחלוקת בתוך כנסיית אנגליה שקלארק היה תורם מרכזי לה, החלה על ידי ג'ורג' בול (George Bull), עם פרסומו בשנת 1685 של השקפות על דעותיהם של אבות הכנסייה לפני מועצת ניקיאה הראשונה (325 לספירה). הוא הגיב לסוגיות שהועלו במקומות אחרים באירופה, על ידי פטביוס (Petavius), על ידי כריסטופר סנדיוס (Christopher Sandius) ודניאל צוויקר (Daniel Zwicker) עבור המחנה הסוציניאני, והארמיניאנים.

רק עם הדיונים הצמודים של קלארק ויריבו העיקרי דניאל ווטרלנד (Daniel Waterland), דור לאחר מכן, הגיעו הנקודות התאולוגיות וההיסטוריות המעורבות למיקוד ברור. לקלארק ולווטרלנד היו הבדלים מוגדרים בתאולוגיה של היות עצמי (aseity) וקונסובסטנציאליות.

ווטרלנד טען בתאולוגיה בעד האורתודוקסיה האנגליקנית של הזמן, ובפרט שהגישות האפשריות היו, מלבד ההשקפה האתנסיאנית האורתודוקסית, מוגבלות לאריאניזם וסבליאניזם; ושהשניים האחרונים לא היו עקביים עם כתבי הקודש. הוא גם דגל בטענה ההיסטורית של בול, שאבות הכנסייה לפני ניקיאה החזיקו בהשקפות שהיו אורתודוקסיות לאחר ניקיאה. התנגדותו של קלארק לשתי הנקודות זכתה לתמיכה מצד חוקרים מודרניים מסוימים.

המסלול של המחלוקת האנגלית משנת 1712 כלל לפחות עשרה כותבים. עד קיץ 1714 הוויכוח על 'דוקטרינת השילוש של כתבי הקודש' הסתעף, ועורר תלונה רשמית מהבית התחתון של הכינוס (Convocation): חוק הבלספמיה 1697 עדיין הפך לעבירה עבור "כל אדם, שהתחנך בדת הנוצרית או שקיבל עליה את הדת הנוצרית, על ידי כתיבה, הטפה, הוראה או דיבור מושכל, לכפור בשילוש הקדוש". קלארק ניסח הקדמה אפולוגטית, ולאחר מכן נתן הסברים שסיפקו את הבית העליון של הכינוס. היו לו תומכים חזקים בקרב הבישופים. קלארק הבטיח לא להטיף או לכתוב על הנושא. ארתור אשלי סייקס (Arthur Ashley Sykes) וג'ון ג'קסון (John Jackson) שימשו מאז כנציגיו. משתתפים עיקריים אחרים במחלוקת היו ג'ון אדוארדס (John Edwards), פרנסיס גסטל (Francis Gastrell), ג'יימס נייט (James Knight) שפרסם עם הביוגרף של בול רוברט נלסון (Robert Nelson), ריצ'רד מאיו (Richard Mayo) מגרייט קימבל (בנו של הלא-קונפורמיסט ריצ'רד מאיו), סטיבן ניי (Stephen Nye), אדוארד וולצ'מן (Edward Welchman) ואדוארד וולס (Edward Wells).

קרולין מאנסבך (Caroline of Ansbach), נסיכת ויילס, ביקשה שקלארק יגן על השקפותיו בוויכוח עם אדוארד הווארדן (Edward Hawarden), והוא התקיים בשנת 1719, בנוכחותה. הווארדן חזר לנושא ב'תשובה לד"ר קלארק ומר ויסטון' (1729).

### ספר תפילה מתוקן

עד 1724, הופעל לחץ על קלארק לחזור בו בפומבי מהשקפותיו הלא-טריניטריות. עם זאת, הוא שמר על אמונות אלו בפרטיות. באותה שנה, קלארק שינה באופן פרטי את עותק 'ספר התפילה המשותפת' משנת 1662 שלו, ומחק נוסחאות טריניטריות ואת האמונה האתנסיאנית. העבודה נותרה בלתי פורסמת, אם כי הוכנו עותקים ובנו תרם מאוחר יותר את כתב היד המקורי לספרייה הבריטית. תאופילוס לינדזי (Theophilus Lindsey) נתקל בסופו של דבר בעותק שהיה ברשותו של ג'ון דיסני (John Disney). לינדזי, בהשתמשו בעבודתו של קלארק כבסיס שלו, פרסם את תיקון ספר התפילה האוניטריאני שלו בשנת 1774 והחל להשתמש בו עם קהילת כנסיית רחוב אסקס (Essex Street Chapel) שלו. בשנת 1785, עבודתו של לינדזי עובדה עוד יותר על ידי ג'יימס פרימן (James Freeman) לשימוש בקפלת המלך (King's Chapel) בבוסטון, שם עדיין נעשה שימוש במהדורה תשיעית.

תכתובת עם לייבניץ

בשנים 1715 ו-1716 ניהל קלארק דיון עם גוטפריד לייבניץ (Gottfried Leibniz) על עקרונות הפילוסופיה של הטבע והדת, שנקטע כאשר לייבניץ מת. אוסף של הניירות שעברו ביניהם פורסם בשנת 1717.

חיים מאוחרים ומוות

בשנת 1719 הוצג קלארק על ידי ניקולס לקמיר (Nicholas Lechmere), הברון הראשון לקמיר, למשרת המנהל של בית החולים ויגסטון (Wigston's hospital) בלסטר. בשנת 1727, עם מותו של סר אייזק ניוטון, הוצעה לו על ידי החצר משרת מנהל המטבעה (Master of the Mint), בשווי ממוצע של 1200 עד 1500 ליש"ט לשנה. הוא סירב לתפקיד.

ביום ראשון, 11 במאי 1729, כאשר יצא להטיף בפני השופטים בסרג'נטס אין (Serjeants' Inn), לקה קלארק במחלה פתאומית. היא גרמה למותו בשבת שלאחר מכן, בלונדון. הלווייתו נערכה בסנט ג'יימס ביום חמישי, 22 במאי.

עבודות

### תרגומים

קלארק פרסם גרסה לטינית של 'Traité de physique' מאת ז'אק רוהו (Jacques Rohault) (1617(?)-1672) עם הערות, אותה סיים לפני שהיה בן עשרים ושתיים. המערכת של רוהו התבססה על עקרונות קרטזיאניים, והייתה ידועה בעבר רק באמצעות גרסה לטינית גסה. התרגום של קלארק (1697) המשיך לשמש כספר לימוד באוניברסיטה עד שהוחלף על ידי המסות של ניוטון. ארבע מהדורות פורסמו, האחרונה שבהן הייתה של 1718. הוא תורגם לאנגלית ב-1723 על ידי אחיו הצעיר ג'ון, דיקן סולסברי.

בשנת 1706 תרגם קלארק את 'אופטיקה' (Opticks) של ניוטון ללטינית, עבורו העניק לו המחבר 500 ליש"ט. בשנת 1709, לבקשת המחבר, עדכן קלארק את התרגום האנגלי של ויליאם ויסטון ל'חוקות השליחים' (Apostolical Constitutions). בשנת 1712 הוא פרסם מהדורה מוערת של 'מלחמת גאליה' (Caesar's Commentaries) של יוליוס קיסר (Julius Caesar), עם תחריטים, שהוקדשה לג'ון צ'רצ'יל (John Churchill), הדוכס הראשון ממרלבורו.

בשנת 1729 פרסם את שנים-עשר הספרים הראשונים של 'איליאדה' של הומרוס. מהדורה זו, שהוקדשה לוויליאם אוגוסטוס, דוכס קמברלנד, זכתה לשבחים מהבישוף הoadly. שלוש שנים לאחר מותו הופיעו גם שנים-עשר הספרים האחרונים של האיליאדה, שפורסמו על ידי בנו סמואל קלארק, כאשר שלושת הספרים הראשונים מביניהם וחלק מהרביעי, כפי שהוא מציין, תוקנו ופורשו על ידי אביו.

### עבודות אחרות

בשנת 1699 פרסם קלארק שתי מסות: 'שלושה מאמרים מעשיים על טבילה, אישור וחרטה' ו'כמה הרהורים על אותו חלק של ספר הנקרא אמינטור, או הגנה על חיי מילטון, המתייחס לכתבי אבות הכנסייה הקדומים, ולקאנון של הברית החדשה'. בשנת 1701 הוא פרסם 'פרפרזה על הבשורה לפי מתי', שהמשיכה, בשנת 1702, ב'פרפרזות על הבשורות לפי מרקוס ולוקאס', וזמן קצר לאחר מכן בכרך שלישי על יוחנן. הם הודפסו לאחר מכן יחד בשני כרכים ועברו מספר מהדורות.

בשנת 1724 פרסם קלארק שבע-עשרה דרשות, אחת-עשרה מהן לא הודפסו לפני כן. בשנת 1728 פורסם "מכתב מד"ר קלארק לבנימין הoadly, עמית החברה המלכותית, שנגרם על ידי המחלוקת המתייחסת ליחס בין מהירות וכוח בגופים בתנועה," שהודפס ב'פילוסופיה טראנזקשנס' (Philosophical Transactions).

זמן קצר לאחר מותו פרסם אחיו, ד"ר ג'ון קלארק, מכתבי היד המקוריים שלו, 'פרשנות על הקטכיזם של הכנסייה', ועשרה כרכים של דרשות. הפרשנות מורכבת מההרצאות שקרא בימי חמישי בבוקר, במשך כמה חודשים בשנה, בכנסיית סנט ג'יימס. הוא תיקן אותן, והשאיר אותן מוכנות לדפוס.

השקפות מוסריות

תאוריית הכושר המוסרי של קלארק מנוסחת באנלוגיה למתמטיקה. הוא טען שביחס לרצון לדברים יש כושר אובייקטיבי הדומה לעקביות ההדדית של דברים ביקום הפיזיקלי. כושר זה העניק האל לפעולות, כפי שהעניק חוקים לטבע; והכושר הוא בלתי משתנה כמו החוקים. התאוריה נמתחה ביקורת על ידי תאודור סימון ז'ופרואה (Théodore Simon Jouffroy), אמדה ז'אק (Amédée Jacques), סר ג'יימס מקינטוש (Sir James Mackintosh), תומאס בראון (Thomas Brown), פרנסיס האצ'סון (Francis Hutcheson) ואחרים, אך הוגנה באופן מהותי על ידי ג'ון בולגי (John Balguy) נגד המקרה הסנטימנטליסטי של האצ'סון נגד רציונליזם מוסרי. צורה דומה של רציונליזם מוסרי פותחה על ידי הפלאטוניסט מקיימברידג' ראלף קודוורת' (Ralph Cudworth).

השפעה

לקלארק הייתה השפעה על פילוסופים של עידן הנאורות כולל לורד מונבודו (Lord Monboddo). הוא השאיר הערות על 'ספר התפילה המשותפת'. אלו הפכו למקור של 'ספר התפילה המשותפת של תאופילוס לינדזי שעבר רפורמה על פי תוכנית המנוח ד"ר סמואל קלארק 1774', ועבודות ליטורגיות אחרות.

משפחה

קלארק נישא לדודנית מדרגה ראשונה שלו קתרין לוקווד (נפטרה ב-1753), בתם של הכומר מר לוקווד מליטל מסינגהאם, נורפוק וקתרין קלארק בכנסיית סנט מרגרט, בורנהאם נורטון, נורפוק ב-17 באוקטובר 1700. היו להם שבעה ילדים, מהם חמישה שרדו אותו; רק שלושה ילדים מוזכרים בצוואת אמם, סמואל, דורותי וקתרין. בנו ששרד של קלארק, סמואל קלארק (נולד ב-1710), מת ללא צאצאים מתישהו בשנת 1778. צוואתו אושרה על ידי בת דודתו פרנסס קלארק, אחת מבנותיו של דודו ג'ון קלארק ב-13 במאי 1778.

כתבים

הוכחת הוויה ותכונות האל: וכתבים אחרים, בעריכת אציו וילאטי (Ezio Vailati), קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1998.

- ג. ו. לייבניץ וסמואל קלארק. תכתובת, בעריכת רוג'ר אריו (Roger Ariew), אינדיאנפוליס: האקט, 2000.