סר ויליאם המילטון, הברונט ה-9
סר ויליאם המילטון, הברונט ה-9 (8 במרץ 1788 – 6 במאי 1856) היה פילוסוף סקוטי. לעיתים קרובות מתייחסים אליו כוויליאם סטרלינג-המילטון (מפרסטון), על שם אמו, אליזבת סטרלינג.
חיים מוקדמים
המילטון נולד בחדרים באוניברסיטת גלאזגו. הוא הגיע ממשפחה אקדמית: אביו, ויליאם המילטון, מונה בשנת 1781, בהמלצת ויליאם האנטר, לרשת את אביו שלו, תומאס המילטון, כפרופסור המלכותי לאנטומיה בגלאזגו; הוא נפטר בשנת 1790, בגיל 32. ויליאם המילטון ואחיו הצעיר, תומאס המילטון, גודלו על ידי אמם.
המילטון קיבל את השכלתו המוקדמת בבית הספר לדקדוק של גלאזגו, למעט שנתיים שבילה בבית ספר פרטי בצ'יזוויק שבקנט, ובשנת 1807 הלך ללמוד בבייליול קולג', אוקספורד, כמלגאי סנל (Snell Exhibitioner). הוא סיים בהצטיינות בלימודים קלאסיים (literis humanioribus) וקיבל את התואר הראשון שלו בשנת 1811 (תואר שני ב-1814). הוא התכוון לעסוק ברפואה, אך זמן קצר לאחר שעזב את אוקספורד נטש רעיון זה, ובשנת 1813 הפך לחבר בלשכת עורכי הדין הסקוטית כעורך דין מוסמך.
חייו של המילטון המשיכו להיות חיי סטודנט תוך גיבוש הדרגתי של שיטתו הפילוסופית. מחקר שערך אפשר לו לממש את זכותו לייצג את המשפחה העתיקה המילטון מפרסטון, ובשנת 1816 הוא קיבל את תואר הברונט שלה, שהיה מושעה מאז מותו של סר רוברט המילטון מפרסטון (1650–1701).
תקופה מוקדמת כפילוסוף
שני ביקורים בגרמניה ב-1817 וב-1820 הובילו את ויליאם להתחיל בלימודי גרמנית ומאוחר יותר בפילוסופיה גרמנית עכשווית, תחום שכמעט הוזנח לחלוטין באוניברסיטאות הבריטיות. בשנת 1820 הוא היה מועמד לקתדרה לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת אדינבורו, שהתפנתה עם מותו של תומאס בראון, עמיתו של דוגלד סטיוארט, ופרישתו של סטיוארט בעקבות זאת; עם זאת, הוא הובס מסיבות פוליטיות על ידי ג'ון וילסון (1785–1854), ה"כריסטופר נורת'" של המגזין "בלקוודס". בשנת 1821 מונה לפרופסור להיסטוריה אזרחית והעביר מספר קורסי הרצאות על ההיסטוריה של אירופה המודרנית וההיסטוריה של הספרות. השכר עמד על 100 ליש"ט לשנה, שנגזרו ממס בירה מקומי, והופסק לאחר זמן מה. לא נכפו על תלמידים להגיע; הכיתה הצטמצמה, והמילטון ויתר על המשרה כאשר השכר פסק. בינואר 1827 נפטרה אמו, שאליה היה מסור מאוד. במרץ 1828 נשא לאישה את בת דודתו, ג'אנט מרשל.
בסביבות תקופה זו הוא עבר לגור בבית עירוני שנבנה לאחרונה ב-11 מאנור פלייס, בקצה המערבי של אדינבורו.
פרסומים
בשנת 1829 החלה קריירת הכתיבה שלו עם הופעת המאמר הידוע על "הפילוסופיה של הבלתי-מותנה" (ביקורת על "קורס לפילוסופיה" של ויקטור קוזן) – הראשון בסדרת מאמרים שתרם ל"אדינבורו רוויו". בשנת 1836 נבחר לקתדרה ללוגיקה ומטאפיזיקה באוניברסיטת אדינבורו, ומזמן זה מתחילה ההשפעה שהפעיל במהלך 20 השנים הבאות על המחשבה של הדור הצעיר בסקוטלנד. בערך באותו זמן הוא החל בהכנת מהדורה מוערת של כתבי תומאס ריד, מתוך כוונה לצרף לה מספר מסות. עם זאת, לפני שתוכנית זו יצאה אל הפועל, הוא לקה ב-1844 בשיתוק בצד ימין, שפגע קשות ביכולותיו הגופניות, אף ששכלו נותר ללא פגע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מהדורת ריד הופיעה בשנת 1846, אך עם שבע בלבד מהמסות המתוכננות, אחת מהן לא גמורה. במותו הוא עדיין לא השלים את העבודה; הערות על הנושאים לדיון נמצאו בין כתבי היד שלו. מוקדם יותר, הוא גיבש את תיאוריית הלוגיקה שלו, שהעקרונות המובילים שלה צוינו בחוברת "מסה על אנליטיקה חדשה של צורות לוגיות" שצורפה למהדורתו לריד. אך elaboration (פירוט) התוכנית בפרטיה וביישומיה המשיך להעסיק חלק ניכר מזמנו הפנוי במהלך השנים הבאות. מתוך כך עלתה מחלוקת חריפה עם אוגוסטוס דה מורגן. המסה לא הופיעה, אך תוצאות העבודה הכלולות בנספחים ל"הרצאות על לוגיקה" שלו. המילטון גם שאב מכתביו של וילהלם אסר (Wilhelm Esser) בהסברו על חוקים בשפת הסוכנות. למשל, הוא ציטט את הגדרת החוק האוניברסלי של אסר כדי להסביר את המובן או ה"איכות" של "הכרחי".
המילטון גם הכין חומרים נרחבים לפרסום, שאותו תכנן על בסיס ההיסטוריה האישית, ההשפעה והדעות של מרטין לותר. כאן הוא התקדם עד כדי תכנון וביצוע חלקי של ארגון העבודה, אך הדבר לא התקדם מעבר לכך ונותר בכתב יד. בשנים 1852–1853 הופיעו המהדורות הראשונה והשנייה של "דיונים בפילוסופיה, ספרות וחינוך" שלו, הדפסה חוזרת, עם תוספות גדולות, של תרומותיו ל"אדינבורו רוויו". זמן קצר לאחר מכן, בריאותו הכללית החלה להידרדר. בסיוע אשתו המסורה, הוא התמיד בעבודה ספרותית, ובמהלך 1854–1855 הוציא תשעה כרכים של מהדורה חדשה של כתבי סטיוארט. הכרך שנותר היה אמור להכיל זיכרונות על סטיוארט, אך הוא לא זכה לכתוב אותם. המילטון נבחר לחבר כבוד זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים בשנת 1855. הוא לימד את כיתתו בפעם האחרונה בחורף 1855–1856. זמן קצר לאחר סיום הסמסטר, הוא חלה ונפטר באדינבורו.
מוות
הוא נפטר ב-6 במאי 1856 ונקבר בבית הקברות של כנסיית סנט ג'ון האפיסקופלית בקצה המזרחי של פרינסס סטריט באדינבורו. האבן אינה במיקומה המקורי והיא משמשת לתיחום המתחם בקצה המזרחי של הכנסייה.
הוא נשא לאישה את ג'אנט, בתו של יוברט מרשל, ואחריו ירש אותו בנו סר ויליאם סטרלינג-המילטון, הברונט ה-10, גנרל בצבא הבריטי.
מקום במחשבה
בשנת 1840 העניקה לו אוניברסיטת ליידן תואר דוקטור לשם כבוד בתאולוגיה (DD), דבר נדיר לאנשים מחוץ לדרגות הכמורה.
תרומתו החיובית של המילטון להתקדמות המחשבה קטנה יחסית, אך הוא עורר רוח של ביקורת בקרב תלמידיו על ידי התעקשות על חשיבותה הגדולה של הפסיכולוגיה בניגוד לשיטה המטאפיזית הישנה, ועל ידי הכרתו בחשיבות הפילוסופיה הגרמנית, במיוחד זו של עמנואל קאנט. עבודתו החשובה ביותר הייתה "הפילוסופיה של הבלתי-מותנה", שבה פיתח את מה שכינה "פילוסופיה של המותנה", ההשקפה שהתודעה האנושית יכולה להכיר רק את המותנה, לא את הבלתי-מותנה או האינסופי ככזה. בסיס טיעונו הוא התזה: "לחשוב פירושו להתנות". מושפע עמוקות מהאנטי-תזה של קאנט בין סובייקט לאובייקט, היודע והידוע, קבע המילטון את העיקרון שכל אובייקט ידוע רק מכוח יחסיו לאובייקטים אחרים. מכאן נובע שזמן, מרחב, כוח וכו' ללא גבול הם בלתי נתפסים. העובדה, עם זאת, שכל מחשבה נראית כתובעת את הרעיון של האינסופי או המוחלט מספקת מרחב לאמונה, שהיא לפיכך הפקולטה הספציפית של התאולוגיה. זוהי חולשה האופיינית לתודעה האנושית שאינה יכולה לתפוס תופעה כלשהי ללא התחלה: ומכאן תפיסת הקשר הסיבתי, שלפיה לכל תופעה יש את סיבתה בתופעות קודמות, ואת תוצאתה בתופעות עוקבות. המושג הסיבתי הוא, אם כן, רק אחת מהצורות ההכרחיות הרגילות של התודעה הקוגניטיבית, מוגבלת, כפי שראינו, על ידי היותה כלואה במה שיחסי.
לגבי בעיית אופי האובייקטיביות, המילטון מקבל את עדות התודעה לגבי קיומו הנפרד של האובייקט: "שורש טבענו אינו יכול להיות שקר". בשל הנחה זו, הפילוסופיה של המילטון הופכת ל"ריאליזם טבעי". למעשה, כל עמדתו היא תרכובת מוזרה של קאנט וריד. המסקנה המעשית העיקרית שלה היא שלילת הפילוסופיה כשיטה להשגת ידע מוחלט והורדתה לתחום האקדמי של אימון מנטלי. המילטון מציג את המעבר מפילוסופיה לתאולוגיה, כלומר, לתחום האמונה, תחת היחס האנלוגי שבין התודעה לגוף. כפי שהתודעה לגוף, כך המוחלט הבלתי-מותנה או אלוהים לעולם המותנה. התודעה, בעצמה תופעה מותנית, חייבת לנבוע או להיות תלויה בדבר שונה כלשהו לפני או מאחורי תופעות חומריות. המילטון אינו מסביר כיצד קורה שאלוהים, אשר במונחי האנלוגיה נושא כלפי התודעה המותנית את היחס שהתודעה המותנית נושאת כלפי אובייקטים שלה, יכול להיות בלתי-מותנה. אלוהים יכול להיחשב רק כקשור לתודעה, ובמידה זו הוא, לכן, אינו מוחלט או בלתי-מותנה. כך, העקרונות עצמם של הפילוסופיה של המילטון מופרים כביכול בטיעונו התאולוגי.
המילטון ראה בלוגיקה מדע פורמלי גרידא; נראה לו כערבוב לא מדעי של אלמנטים הטרוגניים לטפל כחלקים של אותו מדע בתנאים הפורמליים והחומריים של הידע. הוא היה מוכן לחלוטין להודות שעל פי השקפה זו לוגיקה אינה יכולה לשמש כאמצעי לגילוי או הבטחת עובדות, אפילו הכלליות ביותר, וטען במפורש שיש לה עסק, לא עם התוקף האובייקטיבי, אלא רק עם היחסים ההדדיים, של שיפוטים. הוא הוסיף והחזיק בדעה שאינדוקציה ודדוקציה הן תהליכים מתואמים של לוגיקה פורמלית, שכל אחד מהם נשען על הכרחי המחשבה ומפיק מהם את חוקיו השונים. חוקי הלוגיקה היחידים שזיהה היו שלושת האקסיומות של זהות, אי-סתירה, והשלישי הנמנע, שאותם ראה כשלבים שונים של תנאי כללי אחד של האפשרות לקיום ולכן למחשבה. הוא לא החשיב את חוק הסיבה והתוצאה כשונה, אלא רק כביטוי מטאפיזי למה שאלה מבטאים לוגית. הוא הוסיף כפוסטולט – שבתאוריה שלו היה בעל חשיבות – "שתתאפשר ללוגיקה לציין במפורש את מה שנחשב במשתמע". בלוגיקה, המילטון ידוע בעיקר כממציא הדוקטרינה של "כימות הפרדיקט", כלומר שהשיפוט "כל A הוא B" צריך באמת להיות "כל A הוא כל B", בעוד שההצעה האוניברסלית הרגילה צריכה להיות "כל A הוא חלק מ-B". השקפה זו, שסטנלי ג'בונס תמך בה, שגויה מיסודה מכיוון שהיא מרמזת שהפרדיקט נחשב בהרחבתו; למעשה כאשר עושים שיפוט, למשל על בני אדם, שהם בני תמותה ("כל בני האדם בני תמותה"), הכוונה היא לייחס איכות (כלומר, הפרדיקט משמש בקונוטציה). במילים אחרות, איננו שוקלים את השאלה "איזה סוג הם בני אדם מבין הדברים השונים שחייבים למות?" (כפי שמשתמע מהצורה "כל בני האדם הם חלק מבני התמותה") אלא "מהי העובדה לגבי בני אדם?". אנחנו לא מציינים זהות גרידא (ראו עוד, למשל, ה. ו. ב. ג'וזף, "מבוא ללוגיקה", 1906, עמ' 198 ואילך).
הפילוסוף שאליו, מעל לכל האחרים, הצהיר המילטון על נאמנות היה אריסטו. כתביו היו מושא מחקרו המעמיק והמתמיד וסיפקו את התבנית שבה נוצקה הפילוסופיה שלו. עם הפרשנים על כתבי אריסטו, עתיקים, ימי-ביניימיים ומודרניים, הוא היה מוכר; עם הפילוסופיה הסכולסטית הוא למד בזהירות ובהערכה בתקופה שבה היא בקושי החלה לעורר תשומת לב בארצו. קריאתו הרחבה אפשרה לו לאתר דוקטרינות רבות לכתביהם של הוגים נשכחים, ושום דבר לא גרם לו הנאה רבה יותר מאשר להוציא כאלה מהערפול שלהם ולתת להם את ההכרה הראויה, גם אם במקרה היה זה של החזקה מוקדמת של השקפה או טיעון שהוא חשב עליהם בעצמו. הוא היה סטודנט חרוץ, אם כי לא תמיד סימפתי, של פילוסופיה גרמנית מודרנית. עד כמה עמוק קאנט שינה את חשיבתו ניכר מהטון של ספקולציותיו; וגם לא היה זה פחות מכך בגלל שעל נקודות יסוד, הוא הגיע למסקנות שונות לחלוטין.
המילטון היה יותר מפילוסוף; הידע ותחומי העניין שלו הקיפו את כל הנושאים הקשורים לתודעה האנושית. הוא למד אנטומיה ופיזיולוגיה. הוא גם היה בקיא בספרות עתיקה ומודרנית, עם עניין מיוחד במאות ה-16 וה-17. בין הפרויקטים הספרותיים שלו היו מהדורות של כתבי ג'ורג' ביוקנן ויוליוס קיסר סקליגר. מלגתו הכללית מצאה ביטוי בספרייתו, שהפכה לחלק מהספרייה של אוניברסיטת גלאזגו.
ייתכן שגם השפיע על הפילוסופיה המאוחרת יותר כהשראה לביקורת מאת ג'ון סטיוארט מיל, שכתב את "בחינה של הפילוסופיה של סר ויליאם המילטון" (1865), שהובילה אולי להצהרות הברורות ביותר אי פעם על הרעיון של חומר כאפשרות קבועה לתחושה.
חינוך
עניינו המעשי העיקרי היה בחינוך, עניין שבא לידי ביטוי כמורה וככותב, ואשר הוביל אותו זמן רב לפני שהיה אחד משניהם ללמוד את הנושא, הן תאורטית והן היסטורית. הוא אימץ מכאן דעות על מטרות ושיטות החינוך שאשר, כאשר יושמו או נתמכו על ידו לאחר מכן, זכו להכרה כללית. ובכל זאת, באחד ממאמריו הוא גם הביע דעה שלילית על לימוד מתמטיקה כהתעמלות מנטלית, מה שעורר התנגדות רבה אך הוא מעולם לא ראה סיבה לשנותה. כמורה הוא היה קנאי ומצליח, וכתביו על ארגון ורפורמה באוניברסיטה היו בעלי השפעה מעשית מכרעת בזמן הופעתם, ומכילים רב מה שבעל ערך קבוע.
עבודות אחרונות
עבודותיו לאחר מותו הן ה"הרצאות על מטאפיזיקה ולוגיקה" (1860), 4 כרכים, בעריכת ה. ל. מנסל, אוקספורד, וג'ון ויץ' (מטאפיזיקה; לוגיקה); ו"הערות נוספות לכתבי ריד, מכתבי היד של סר ו. המילטון", תחת עריכתו של ה. ל. מנסל, ד.ד. (1862). "זיכרונות של סר ו. המילטון", מאת ויץ', הופיעו ב-1869.