לודוויג פוירבך

לודוויג פוירבך

לודוויג אנדריאס פוירבך (28 ביולי 1804 – 13 בספטמבר 1872) היה פילוסוף ואנתרופולוג גרמני שהיה דמות מובילה בקרב ההגליאנים הצעירים. הוא ידוע בעיקר בשל ספרו משנת 1841, 'מהות הנצרות', שבו טען כי אלוהים הוא השלכה של התכונות המהותיות של האנושות. ביקורתו על הדת היוותה את הבסיס לדגלו באתאיזם, מטריאליזם וחושניות. הגותו שימשה גשר ביקורתי בין הפילוסופיה של גאורג וילהלם פרידריך הגל לזו של קרל מרקס.

בנו של משפטן מכובד, פוירבך למד תיאולוגיה בהיידלברג לפני שעבר לברלין כדי ללמוד ישירות תחת הגל. הקריירה האקדמית שלו נקטעה ב-1830 כאשר ספרו הראשון שפורסם בעילום שם, 'מחשבות על מוות ואלמוות', גונה כשערורייתי בשל התקפתו על מושג האלמוות האישי. לאחר שנמנעו ממנו משרות אוניברסיטאיות, פוירבך חי ועבד בבידוד כפרי במשך רוב חייו, שבו הפיק את רוב כתביו המשמעותיים בתמיכת חלקה של אשתו במפעל פורצלן.

הפילוסופיה של פוירבך התפתחה כביקורת על האידיאליזם הספקולטיבי של הגל, אותו ראה כצורה האחרונה והמופשטת ביותר של תיאולוגיה. הוא טען שהאידיאליזם הפך את היחס האמיתי בין מחשבה להוויה, ושהנושא הראוי של הפילוסופיה אינו המוחלט המופשט, אלא האדם הקונקרטי והחושי. ב'מהות הנצרות' הוא טען שהדת היא צורה של ניכור עצמי שבה האנושות משליכה את "מהות-המין" שלה – יכולתה הבלתי מוגבלת לתבונה, אהבה ורצון – על ישות אלוהית, שאותה היא עובדת לאחר מכן. בכתביו המאוחרים, כולל 'הרצאות על מהות הדת', הוא פיתח תיאוריה "דו-קוטבית" של דת שבה אמונה דתית נובעת מהעימות האנושי עם הטבע, המונע על ידי "הדחף לאושר" והפחד ממוות.

הגותו של פוירבך השפיעה רבות על בני דורו, במיוחד על מרקס ופרידריך אנגלס. מרקס אימץ את ההיפוך המטריאליסטי של פוירבך להגל ואת תיאוריית הניכור שלו, אך מאוחר יותר ביקר אותו ב'תזות על פוירבך' על כך שהחזיק במטריאליזם שהיה מהורהר מדי ועל הבנת האנושות במונחים של "מהות" סטטית ולא במונחים של פרקטיקה חברתית והיסטורית קונקרטית (פרקסיס). עבודתו של פוירבך השפיעה גם על הגותם של פרידריך ניטשה וזיגמונד פרויד.

חיים

### חיים מוקדמים וחינוך

לודוויג אנדריאס פוירבך נולד ב-28 ביולי 1804 בלנדסהוט, בוואריה, לפאול יוהאן אנזלם ריטר פון פוירבך, משפטן ידוע, ולאווה וילהלמינה פון פוירבך (לבית טרולטש). הסביבה המשפחתית הייתה נאורה וליברלית; לודוויג היה אחד מחמישה בנים שכל אחד מהם השיג מידה של הצטיינות. אחיו כללו את הארכאולוג יוזף אנזלם פוירבך, המתמטיקאי קרל וילהלם פוירבך והפילולוג פרידריך פוירבך.

פוירבך החל את לימודיו בתיאולוגיה פרוטסטנטית באוניברסיטת היידלברג ב-1823, שם נכח בהרצאות של התיאולוג הרציונליסט ה.א.ג. פאולוס והתיאולוג הספקולטיבי קרל דאוב. פוירבך נרתע במהירות מהרצאותיו של פאולוס, ומצא אותן ריקות, אך העריך את הטיפול הספקולטיבי בדת שהציע דאוב, מה שעורר בו עניין בפילוסופיה. הוא נמשך יותר ויותר לתיאולוגיה המושפעת מהגליאניזם של דאוב. המשיכה לברלין גברה, וב-1825, לאחר שהתגבר על התנגדויות אביו, הוא נרשם לפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין כדי ללמוד ישירות תחת הגל. הוא גם נכח בהרצאות של התיאולוגים פרידריך שליירמאכר ופיליפ מרייניקה. לאחר שנתיים של לימודים תחת הגל, פוירבך זנח את התיאולוגיה לחלוטין לטובת הפילוסופיה.

לאחר שנה, קשיים כלכליים אילצו אותו לעזוב את ברלין לאוניברסיטת ארלנגן. בארלנגן הוא המשיך את לימודיו בפילוסופיה ותכנן ללמוד מדעי הטבע, כשהוא נוכח בהרצאות בפיזיולוגיה ואנטומיה. ב-1828 הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו עם דיסרטציה שכותרתה 'De ratione una, universali, infinita' (התבונה האחת, האוניברסלית והאינסופית).

### קריירה אקדמית וכתיבה

מ-1829 עד 1835 עבד פוירבך כדוצנט (מרצה) באוניברסיטת ארלנגן, שם הרצה על תולדות הפילוסופיה המודרנית. הקריירה האקדמית שלו, לעומת זאת, נדונה לכישלון לאחר פרסום ספרו הראשון בעילום שם, 'Gedanken über Tod und Unsterblichkeit' (מחשבות על מוות ואלמוות) ב-1830. היצירה הייתה התקפה חריפה על המושג והתיאולוגיה של אלמוות אישי. היא נחשבה למסמך מסוכן ומהפכני באקלים הפוליטי הריאקציוני של התקופה. זהותו כמחבר התגלתה עד מהרה, מה שמנע ממנו לצמיתות משרות אוניברסיטאיות וכל תקווה לקריירה ספרותית. לאחר מכן הוא פנה לעבודה פילוסופית.

במהלך שנים קשות אלו, פוירבך פגש ונשא לאישה את ברטה לו ב-1837; היא הייתה בעלים משותפים של מפעל פורצלן משפחתי בברוקברג. הוא עבר לשם איתה וחי בבידוד כפרי במשך שנים רבות, בתמיכת חלקה במפעל. הוא הפיק את רוב עבודתו החשובה בתקופה זו, כולל סדרה של עבודות מרכזיות על תולדות הפילוסופיה כגון 'Geschichte der neuern Philosophie von Bacon von Verulam bis Benedict Spinoza' (תולדות הפילוסופיה המודרנית מבייקון מוורולם ועד בנדיקט שפינוזה, 1833), כרך על גוטפריד וילהלם לייבניץ (1837), ואחר על פייר בייל (1838).

ב-1839 הוא פרסם את 'Zur Kritik der Hegelschen Philosophie' (ביקורת על הפילוסופיה ההגליאנית), שסימנה את פרידתו הגלויה מהאידיאליזם ההגליאני. בעקבות זאת הגיעה ב-1841 עבודתו המפורסמת והיסודית ביותר, 'מהות הנצרות'. במהלך תקופה זו של תחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, פוירבך הפך למנהיג התיאורטי של ההגליאנים הצעירים, כשהוא מפעיל השפעה עמוקה על קרל מרקס ופרידריך אנגלס. על תקופה זו יכתוב אנגלס מאוחר יותר: "כולנו היינו פוירבכיאנים". מרקס, לעומת זאת, פיתח עד מהרה ביקורת משלו על מגבלותיו של פוירבך, כשהוא משרטט את 'תזות על פוירבך' ב-1845, שסימנו את פרידתו מהמטריאליזם והאנתרופולוגיזם הפוירבכיאני.

פוירבך שמר על עמדה ספקנית ופסיבית כלפי מהפכת 1848, אם כי הוא זכה להערצה מצד הסטודנטים והאינטלקטואלים הרדיקליים של התקופה. בהזמנתם, הוא נשא סדרה של הרצאות פומביות בבית העירייה בהיידלברג מדצמבר 1848 עד מרץ 1849. אלו פורסמו ב-1851 כ'הרצאות על מהות הדת'.

### שנים מאוחרות ומוות

לאחר כישלון מהפכת 1848 והתקופה הריאקציונית שלאחריה, פוירבך היה מיואש ממצב החופש הפוליטי והאינטלקטואלי בגרמניה. הוא שקל להגר לארצות הברית, שם היה לו מעגל מעריצים בסנט לואיס ובניו יורק. עבודתו הגדולה הבאה הייתה 'Theogonie' (1857), שבה הרחיב את התוכנית של 'מהות הנצרות' למיתולוגיה היוונית והרומית.

בשנת 1860, מפעל הפורצלן של אשתו פשט רגל, ובגיל חמישים ושש, פוירבך מצא את עצמו שוב ללא מקור הכנסה. הוא עבר לרכנברג, ליד נירנברג, שם חי עד מותו. עבודתו הגדולה האחרונה הייתה "רוחניות ומטריאליזם" (1866). ב-1868 הוא קרא את 'הקפיטל' של מרקס בהתלהבות, וב-1870 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. שנתיים לאחר מכן, ב-13 בספטמבר 1872, פוירבך מת ונקבר ביוהאניספרידהוף בנירנברג.

פילוסופיה

הפילוסופיה של פוירבך מייצגת מעבר בין הגל למרקס והיא ביקורת על האידיאליזם הספקולטיבי. הוא לא דחה את השיטה הדיאלקטית של הגל אלא הפך את יסודותיה האידיאליסטיים, כשהוא מחליף את האידיאליסטי באנתרופולוגי ובמטריאליסטי. לפי פוירבך, הפילוסופיה המסורתית, במיוחד האידיאליזם הספקולטיבי של הגל, היא צורה של תיאולוגיה אזוטרית שמפשיטה מאפיינים אנושיים ומשליכה אותם על ישות אלוהית או מטאפיזית. הפרויקט שלו היה "להאניש מחדש" את הפילוסופיה על ידי חשיפה שהנושא האמיתי שלה אינו אלוהים או המוחלט, אלא בני אדם חיים וקונקרטיים. ביקורתו על הדת לא הייתה הרסנית בלבד; במקום זאת, הוא ראה את עצמו כ"ידיד ולא אויב של הדת" שביקש לחשוף את ה"אמת המשחררת" החבויה בתוך "צורתה המיסטית". עבור פוירבך, המשימה הייתה להפוך את התיאולוגיה לאנתרופולוגיה, ובכך לשמר את הערכים האנושיים שלדעתו היו בליבת הנצרות.

### הגליאניזם מוקדם

עבודת הדוקטורט של פוירבך מ-1828, 'De ratione una, universali, infinita' (התבונה האחת, האוניברסלית והאינסופית), הייתה עבודה של הגליאניזם אורתודוקסי שהיללה את הספיקה העצמית של התבונה. בה הוא חקר את הדיאלקטיקה ההגליאנית של התודעה, במיוחד את היחס בין העצמי האינדיבידואלי (אני) לאחר (אתה). הוא טען שמהות האנושות היא תבונה, המובנת כ"מהות-מין" אוניברסלית ואינסופית. האינדיבידואל, דרך פעולת החשיבה, מתעלה על האינדיבידואליות הסופית שלו ומשיג זהות-מין עם אחרים. הכרה זו של העצמי באחר אינה רק יחס בין שני אינדיבידואלים אלא מימוש של השתתפותו של האדם במהות האוניברסלית של האנושות. הנקודה היחידה שבה נבדל מהגל הייתה באמונתו שהנצרות אינה יכולה להיות הדת המושלמת, שכן תחום זה שמור ל"רעיון האמיתי והתבונה הקיימת".

בשלב מוקדם זה, פוירבך שמר על הבחנה חדה בין חשיבה לחישה. תקשורת ואוניברסליות היו אפשריות רק בתחום המחשבה, שאותו אפיין כ"הוויית האוניברסליות". חוויה חושית, לעומת זאת, הייתה פרטית, בלתי ניתנת לתקשורת, וסימן לאינדיבידואליות סופית. יחס ה'אני-אתה' היה לכן דיאלקטיקה בתוך המחשבה, שבה העצמי מבדיל את עצמו ולאחר מכן מכיר בזהותו עם האחר כ'אני-מין'. עבודה מוקדמת זו הניחה את היסוד למושגים המאוחרים שלו של 'מהות-מין' ויחס ה'אני-אתה', אם כי מאוחר יותר הוא יבסס אותם לא על תבונה מופשטת אלא על קיום קונקרטי וחושי.

### ביקורת על הפילוסופיה והדת

בסדרה של עבודות היסטוריות שנכתבו בשנות ה-30 של המאה ה-19, פוירבך פיתח את עמדותיו הפילוסופיות דרך ביקורת על פילוסופים אחרים, שיטה שכינה "ניתוח גנטי". הוא שחזר את תולדות הפילוסופיה המודרנית כתהליך דיאלקטי שבו הפילוסופיה משתחררת בהדרגה מהתיאולוגיה. עבור פוירבך, היסטוריה זו הייתה התהליך של הפילוסופיה שהופכת למודעת לעצמה, כשהיא מכירה בכך שנושא המחקר האמיתי שלה אינו אלוהים או המוחלט אלא האדם.

הביקורת של פוירבך על הגל הייתה רב-פנים. הוא טען שהפילוסופיה המודרנית, במיוחד זו של הגל, הייתה רק המשך של התיאולוגיה באמצעים אחרים. "מי שלא מוותר על הפילוסופיה ההגליאנית לא מוותר על התיאולוגיה," כתב. עבור פוירבך, הפילוסופיה של הגל הייתה ה"מפלט האחרון" וה"ניסיון השאפתני האחרון" לשקם את הנצרות, אותה ראה כאבודה ומובסת, דרך אמצעי הפילוסופיה. במאמרו מ-1839 "לקראת ביקורת על הפילוסופיה של הגל", הוא תיאר את המערכת של הגל כ"מיסטיקה רציונלית", וביקר אותה על האפלת המציאות החומרית ודגילה בחזרה לטבע. הפגם המרכזי של האידיאליזם ההגליאני, הוא טען, היה ההפשטה של האדם. לדעתו, האידיאליסט, שמתחיל ב"אני חושב", רואה את כל העולם, כולל הטבע ואנשים אחרים, רק כ"צד השני" של עצמו, או "אלטר אגו", ובכך מתעלם מקיומם העצמאי.

זה הוביל את פוירבך לטעון שהפילוסופיה חייבת להיות מבוססת לא על מחשבה מופשטת, אלא על החוויה החושית והחיה של האדם הלא-פילוסופי. הוא הצהיר במפורסם שה"פילוסופיה החדשה" חייבת להכניס לטקסט הראשי שלה "את אותו חלק של האדם שלא מתפלסף, שנמצא נגד הפילוסופיה ומתנגד למחשבה מופשטת". "שיטה טרנספורמטיבית" זו, כפי שנודעה, הייתה תוצאה של מאבק ארוך ועמוק עם האידיאליזם הגרמני; היא כללה היפוך של יחס הנושא-נשוא של הגל, התייחסות למה שהגל ראה כנושא (הרעיון המוחלט) כנשוא של הנושא האמיתי (האדם הקונקרטי).

### מהות הנצרות

עבודתו המפורסמת ביותר של פוירבך, 'מהות הנצרות' (1841), מיישמת את שיטתו הביקורתית על הדת. התזה המרכזית של הספר היא שאלוהים הוא השלכה של הטבע האנושי. דת, לפי פוירבך, היא "חלום המוח האנושי" שבו האנושות מנכרת את תכונותיה המהותיות שלה – כגון תבונה, אהבה ורצון – ומשליכה אותן על ישות אלוהית, שאותה היא עובדת לאחר מכן כנפרדת מעצמה. הוא מצהיר: "תודעת אלוהים היא המודעות העצמית של האדם, ידיעת אלוהים היא הידיעה העצמית של האדם. על ידי אלוהיו אתה מכיר את האדם, ולהיפך, על ידי האדם, אתה מכיר את אלוהיו. השניים הם אחד". במילותיו שלו, ה"סוד של התיאולוגיה הוא אנתרופולוגיה".

תהליך זה של ניכור עצמי אינו פעולה מודעת אלא "מצבה הילדותי של האנושות", הצורה העקיפה והמוקדמת ביותר של מודעות עצמית. המקור האמיתי של הדת טמון בדואליזם בתוך האנושות עצמה: הסתירה בין הקיום הסופי והמוגבל של האינדיבידואל לבין הטבע האינסופי והבלתי מוגבל של המין האנושי. בני אדם משליכים את "מהות-המין" שלהם – יכולתם הבלתי מוגבלת לתבונה, אהבה ורצון – כישות אובייקטיבית ואלוהית. אלוהים הוא לכן המהות המוחצנת של האנושות. לספר יש מטרה טיפולית, המובנית בשני חלקים כדי להוביל את הקורא לידיעה עצמית זו. חלק א', "המהות האמיתית או האנתרופולוגית של הדת", טוען שהנשואים של אלוהים (למשל, חוכמה, אהבה, כוח) הם באמת השלמויות של המין האנושי. חלק ב', "המהות הכוזבת או התיאולוגית של הדת", טוען שכאשר מאמינים שנשואים אלו שייכים לישות אלוהית נפרדת, סתירות תיאולוגיות ותוצאות שליליות עבור האנושות נובעות בהכרח.

פוירבך מנתח דוקטרינות נוצריות כביטויים סמליים של אמיתות אנושיות. ההתגלמות, למשל, מייצגת את ההכרה הדתית שהאלוהי הוא אנושי; זהו "הווידוי של אתאיזם דתי לאמת זו, כלומר, צמצום אלוהים לאדם". סבלו של אלוהים בפסיון הוא השלכה של חמלה אנושית והאמת שאהבה מוכיחה את עצמה דרך סבל. בביקורתו, הוא גם הדגיש את מה שראה כסתירה היסודית בתאיזם הקלאסי: הקונפליקט בין התכונות המופשטות והמטאפיזיות של אלוהים (כגון אי-פגיעות, יודע-כל ונצחיות) לבין תכונותיו האישיות והרגשיות (כגון אהבה, חמלה ותגובה לתפילה). המשימה של ה"פילוסופיה החדשה" היא להפוך השלכה זו, להשתלט מחדש על המהות האנושית המנוכרת, ולהפוך את אהבת אלוהים לאהבת האנושות.

מטרתו של פוירבך לא הייתה להשמיד את הנצרות, אלא להשיב את ליבתה האנושית כצורה של "אנתרופולוגיה דתית". הוא ראה בעבודתו "תרגום" של המהות התיאולוגית של הדת לזו האנתרופולוגית. הוא טען שהפרוטסטנטיות, במיוחד בהגותו של מרטין לותר, כבר יזמה את האנשה זו של אלוהים על ידי הכחשת ה"פוזיטיביות" הקתולית וקביעה שהמשיח קיים רק עבור האנושות, כאובייקט של אמונה. במושג האמונה של לותר, פוירבך ראה מבשר לדוקטרינה שלו: "כך שאם אני מאמין באלוהים, יש לי אלוהים; כלומר, אמונה באלוהים היא אלוהי האדם". אף שלעיתים קרובות נחשב לחיבור אתאיסטי, פוירבך עצמו דחה את התווית, בטענו שמטרתו לא הייתה לבטל את הדת אלא לטהר אותה. המהדורה הראשונה, בפרט, עדיין הייתה מושפעת מאוד מהגל, והמשפטים המסיימים של הספר היו כה דתיים בטונם שעמיתו ארנולד רוגה התחנן בפניו להסירם.

### פילוסופיה מאוחרת

בכתביו המאוחרים, כגון 'עקרונות הפילוסופיה של העתיד' (1843) ו'הרצאות על מהות הדת' (1851), פוירבך פיתח את ה"פילוסופיה החדשה" שלו, כשהוא עובר מביקורת על הדת כניכור עצמי לתיאוריה מורכבת יותר המבוססת על מטריאליזם והעימות האנושי עם הטבע. עבודות אלו, במיוחד 'עקרונות' מ-1843 וה'תזות המקדימות על הרפורמה של הפילוסופיה' שלו (שנכתבו ב-1842), יהפכו למקור העיקרי להשפעתו על קרל מרקס.

פילוסופיה חדשה של הטבע

הגותו המאוחרת של פוירבך מציגה "מודל דו-קוטבי של דת" שמחליף את המודל ה"חד-קוטבי" המוקדם של 'מהות הנצרות'. הדת אינה נובעת עוד אך ורק מההשלכה הפנימית של התודעה האנושית (ה"מהות-מין"). במקום זאת, היא צומחת מהאינטראקציה בין קוטב סובייקטיבי (האדם) לקוטב אובייקטיבי (הטבע). הטבע נתפס כעת כ"אובייקט הראשון והמקורי של הדת", הכוח המקיף שעל פיו האנושות תלויה לחלוטין. אלוהים הופך להאנשה של הטבע, והתכונות האלוהיות הן הפשטות של כוחות הטבע, כגון נוכחותו בכל מקום, נצחיותו והכרחיותו הסיבתית.

שינוי זה הושפע משמעותית מהמחקר האינטנסיבי של פוירבך על מרטין לותר, אותו ביצע באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19. בתיאולוגיה של לותר, פוירבך מצא "עקרון אושר" שביסס את האמונה לא על ספקולציה מופשטת אלא על הרצון האנושי הקונקרטי לאושר, ישועה וחופש מסבל. זה הוביל את פוירבך להעריך מחדש את מקור הדת. הקוטב הסובייקטיבי של הדת לא היה עוד התודעה הרציונלית של המין אלא ה"דחף לאושר" (Glückseligkeitstrieb) של האינדיבידואל מול מגבלות טבעיות, במיוחד הפחד ממוות. הדת הופכת ל"פרשנות שגויה של הטבע", ניסיון להפוך את כוחות הטבע האדישים לישות אישית ומגיבה שיכולה למלא משאלות אנושיות.

חושניות ו"ארוס חולה"

בפילוסופיה מאוחרת זו, פוירבך מפתח את ה"פילוסופיה החדשה" שלו, צורה של מטריאליזם הומניסטי המבוסס על חושניות. הוא דוחה את נקודת המוצא של האידיאליזם הספקולטיבי של מחשבה מופשטת ובמקום זאת מציב קיום קונקרטי וחושי כבסיס לכל המציאות והידע. "אמת, מציאות וחושיות", הוא כותב, "הם זהים". תחילת הפילוסופיה, הוא טען בתזות שלו, אינה המוחלט המופשט אלא "הסופי, המוגדר, הממשי".

עבור פוירבך, חושניות (Sinnlichkeit) אינה רק תפיסה חושית פסיבית אלא החוויה הפעילה והחיה של ישות תלויה המקיימת אינטראקציה עם עולם אמיתי וחיצוני. החושים אינם מוסרי נתונים מופשטים אלא "חושים אנושיים", המעוצבים על ידי צרכים, רגשות ותרבות אנושיים. הוא טוען שאפילו הפונקציות האנושיות הבסיסיות ביותר, כמו אכילה ושתייה, הן פעולות דתיות המאשרות את הקשר החומרי בין האנושות לטבע. האחדות של נפש וגוף, רוח וטבע, אינה הפשטה מטאפיזית אלא ממומשת בחיים הקונקרטיים והאורגניים של האינדיבידואל. לתפיסה חברתית זו של האנושות היה גם מימד פוליטי. האולטימטיבי עבור האדם, טען פוירבך, הוא האדם, ולכן "פוליטיקה חייבת להפוך לדת שלנו". במדינת העתיד, חברות התפילה תוחלף בחברות העבודה, והקשר של המדינה יהיה צורה של "אתאיזם מעשי", הכרה בכך שגורל האנושות תלוי לא באלוהים אלא בעצמה.

ביקורתו המאוחרת של פוירבך על הנצרות הפכה לחמורה יותר, כשהוא מאפיין אותה כ"ארוס חולה" שדוחה את הגוף ואת העולם החושי. הוא טען שהרצון הנוצרי לאלמוות רוחני ועל-עולמי טהור היה משאלה "פנטסטית ולא ארצית" שייצגה דחייה של קיום גופני וחושי ופיחות בערך החיים בעולם הזה. פילוסופיה מאוחרת זו נעה לעבר מטריאליזם פיזיולוגי, המסוכם במפורסם במשחק המילים, Der Mensch ist was er isst ("האדם הוא מה שהוא אוכל"). כאן, החשיבה עצמה נתפסת כתלויה בתנאים החומריים של הגוף, והמוח הוא איבר המחשבה. עם זאת, המטריאליזם של פוירבך אינו רדוקציוני; הוא שומר על הדגש האידיאליסטי על הייחודיות של התודעה והתרבות האנושית, אותן הוא רואה כנובעות מהבסיס החומרי והפיזיולוגי שלהן, אך לא ניתנות לצמצום אליו.

מורשת

לביקורת של פוירבך על הדת וההגליאניזם הייתה השפעה עמוקה ומיידית על בני דורו. הוא הפך לדמות המובילה של ההגליאנים הצעירים בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19. פרידריך אנגלס נזכר מאוחר יותר בהשפעה המשחררת של 'מהות הנצרות': "אדם חייב לחוות בעצמו את ההשפעה המשחררת של הספר הזה כדי לקבל מושג עליו. ההתלהבות הייתה כללית; כולנו הפכנו בבת אחת לפוירבכיאנים". עם זאת, דיווח זה מפשט יתר על המידה את קבלת הספר. הדעה הכללית בקרב ההגליאנים הצעירים הייתה שספרו של פוירבך הוא המשך לדוקטרינות של הגל. רק כאשר התנועה הרדיקלית החלה להבין את כישלונה הפוליטי ב-1843 הפך פוירבך להשפעה הדומיננטית ביניהם, בעיקר דרך עבודותיו המאוחרות.

הגותו של פוירבך היא חוליה קריטית בהתפתחות מהגל למרקס. מרקס אימץ את הביקורת של פוירבך על האידיאליזם של הגל, את היפוך יחס הנושא-נשוא שלו, ואת התמקדותו באנושות כנושא האמיתי של הפילוסופיה וההיסטוריה. ההשפעה העיקרית לא הגיעה מ'מהות הנצרות', אלא מה'תזות המקדימות על הרפורמה של הפילוסופיה' ו'עקרונות הפילוסופיה של העתיד' של פוירבך. ב'כתבי היד הפריזאיים' שלו מ-1844, מרקס הרעיף שבחים על עבודות אלו, וכתב ש"פוירבך הוא האדם היחיד שיש לו יחס רציני וביקורתי לדיאלקטיקה של הגל, שעשה תגליות אמיתיות בתחום זה, ומעל לכל, שהביס את הפילוסופיה הישנה". עם זאת, מרקס ביקר את פוירבך ב'תזות על פוירבך' על כך שהחזיק במטריאליזם שהיה מופשט ומהורהר מדי. מרקס טען שפוירבך הבין את האנושות במונחים של "מהות-מין" סטטית ולא במונחים של פרקטיקה חברתית וכלכלית היסטורית קונקרטית (פרקסיס). למרות ביקורת זו, המטריאליזם ההומניסטי של פוירבך ותיאוריית הניכור שלו נותרו השפעה יסודית על התפתחות המטריאליזם ההיסטורי. מאמצו של פוירבך להפוך את הפילוסופיה התיאולוגית והמופשטת של הגל ל"מוחשית וסופית", כפי שניסח זאת פרשן אחד, "פשוט הפך לנקודת המבט של התקופה", השייכת כעת, במודע או שלא במודע, לאקלים האינטלקטואלי של המודרניות.

בניגוד ל"אדוני החשד" אחרים כגון פרידריך ניטשה או זיגמונד פרויד, הביקורת של פוירבך על הדת הייתה מושרשת בהבנה רגישה ומלומדת של המסורת הנוצרית עצמה. הוא התעקש על מה שכונה נאמנות "תיאורית", בטענו שפרשן חייב קודם כל לתת לדת לדבר בעד עצמה, ולהבין מה המאמינים עצמם אומרים ומרגישים, לפני שהוא מציע הסבר. גישה זו, במיוחד בעבודתו המוקדמת, אפשרה לו לראות תוכן אנושי "עמוק, אפילו אמיתי" בתוך מה שנחשב בעיניו לצורות "מיסטיות" של אמונה דתית.

עבודות

- De ratione una, universali, infinita (1828) (דיסרטציה חגיגית) (עבר דיגיטציה על ידי גוגל מספריית אוניברסיטת גנט).

- Gedanken über Tod und Unsterblichkeit (1830).

- Geschichte der neuern Philosophie von Bacon von Verulam bis Benedict Spinoza. Ansbach: C. Brügel. 1833. אוחזר ב-5 בפברואר 2012.

- Abälard und Heloise, Oder Der Schriftsteller und der Mensch (1834).

- Kritik des Anti-Hegels (1835). מהדורה שנייה, 1844. אוניברסיטת מישיגן; אוניברסיטת ויסקונסין.

- Geschichte der Neuern Philosophie; Darstellung, Entwicklung und Kritik der Leibniz'schen Philosophie (1837). אוניברסיטת ויסקונסין.

- Pierre Bayle (1838). אוניברסיטת קליפורניה.

- Über Philosophie und Christenthum (1839).

- Das Wesen des Christenthums (1841). מהדורה שנייה, 1848 (מקוון). (באנגלית) The Essence of Christianity (1854). תרגום: מריאן אוונס. סנט מרי. מהדורה שנייה, 1881. אוקספורד.

- Grundsätze der Philosophie der Zukunft (1843). גאליקה. (באנגלית) Principles of the Philosophy of the Future (1843). תרגום: זאוואר הנפי (1972) marxists.org

- Vorläufige Thesen zur Reform der Philosophie (1843).

- Das Wesen des Glaubens im Sinne Luther's (1844). הרווארד.

- Das Wesen der Religion (1846). מהדורה שנייה, 1849. סטנפורד.

- Erläuterungen und Ergänzungen zum Wesen des Christenthums (1846).

- Ludwig Feuerbach's sämmtliche Werke (1846–1866). כרך 1, 1846. גאליקה; NYPL.

- כרך 3, 1847. גאליקה; NYPL. 1876, אוקספורד.

- Ludwig Feuerbach in seinem Briefwechsel und Nachlass (1874). 2 כרכים. אוקספורד. כרך 1. NYPL. כרך 2. NYPL.

- Briefwechsel zwischen Ludwig Feuerbach und Christian Kapp (1876). הרווארד; אוקספורד.