משה מנדלסון
משה מנדלסון (6 בספטמבר 1729 – 4 בינואר 1786) היה פילוסוף ותיאולוג יהודי-גרמני. כתביו ורעיונותיו על יהודים, על הדת היהודית ועל הזהות היהודית היו מרכיב מרכזי בהתפתחות ההשכלה, או 'הנאורות היהודית' של המאות ה-18 וה-19. נולד למשפחה יהודית ענייה בדסאו, נסיכות אנהלט, ויועד במקור לקריירה רבנית, מנדלסון חינך את עצמו במחשבה ובספרות גרמנית. באמצעות כתביו על פילוסופיה ודת הוא נחשב לדמות תרבותית מובילה בתקופתו על ידי תושבים נוצרים ויהודים באירופה דוברת הגרמנית ומחוצה לה. מעורבותו בתעשיית הטקסטיל בברלין היוותה את הבסיס לעושרה של משפחתו.
בין צאצאיו נמנים המלחינים פאני ופליקס מנדלסון; בנו של פליקס, הכימאי פאול מנדלסון-ברתולדי; נכדיה של פאני, פאול וקורט הנזל; ומייסדי בית הבנקאות מנדלסון ושות'.
חיים
### נעורים
משה מנדלסון נולד בדסאו למנדל היימן ובלה רחל וול. שם אביו היה מנדל, אך משה ואחיו שאול היו הראשונים לאמץ את שם המשפחה מנדלסון ("בנו של מנדל"). בנו של משה, אברהם מנדלסון, כתב ב-1829 (לפליקס): "אבי הרגיש שהשם משה בן מנדל דסאו יקשה עליו להשיג את הגישה הדרושה לאלו שהיו בעלי השכלה טובה יותר. ללא כל חשש שאביו יעלב, אבי אימץ את השם מנדלסון. השינוי, אף שהיה קטן, היה מכריע."
מנדל היה סופר סת"ם עני – כותב מגילות תורה – ובנו משה פיתח בילדותו עקמת בעמוד השדרה. השכלתו המוקדמת של משה ניתנה על ידי אביו ועל ידי הרב המקומי, דוד פרנקל, אשר מלבד לימוד תורה ותלמוד, הציג בפניו את הפילוסופיה של הרמב"ם. בשנת 1743 קיבל פרנקל קריאה לברלין, וכעבור כמה חודשים הלך משה בעקבותיו. משה, בן 14, "נכנס לברלין דרך שער רוזנטלר, השער היחיד בחומה העירונית שדרכו הורשו יהודים (ובקר) לעבור." "מנדלסון נרשם לסמינר התובעני של פרנקל, שבו התוכנית כללה חזרות שינון אינסופיות של טקסטים מימי הביניים המוקדמים, פרשנויות עליהם, פירוט של ההלכה התלמודית ופרשנות עשירה שנצברה במשך מאות שנים."
יהודי פולני פליט, ישראל זמושץ', לימד אותו מתמטיקה, ורופא יהודי צעיר לימד אותו לטינית. הוא היה, עם זאת, בעיקר אוטודידקט. הוא למד לאיית ולפילוסף בו-זמנית (לפי ההיסטוריון גרץ). ברווחיו הדלים הוא קנה עותק לטיני של 'מסה על שכל האדם' מאת ג'ון לוק, והשתלט עליו בעזרת מילון לטיני. לאחר מכן הכיר את אהרון שלמה גומפרץ, שלימד אותו צרפתית ואנגלית בסיסית. בשנת 1750, סוחר משי יהודי עשיר, יצחק ברנהרד, מינה אותו ללמד את ילדיו. מנדלסון זכה במהרה באמונו של ברנהרד, שהפך את הסטודנט הצעיר ברצף למנהל החשבונות שלו ולשותפו.
ייתכן שגומפרץ הוא שהכיר למנדלסון את גוטהולד אפרים לסינג ב-1754, שהפך לאחד מחבריו הגדולים ביותר. נאמר כי בפעם הראשונה שמנדלסון פגש את לסינג, הם שיחקו שחמט. במחזה של לסינג 'נתן החכם', נתן והדמות צלאח א-דין נפגשים לראשונה במהלך משחק שחמט. לסינג הפיק לאחרונה את הדרמה 'היהודים', שהמוסר השכל שלה היה שיהודי יכול להחזיק באצילות אופי. רעיון זה, בברלין של פרידריך הגדול, נלעג בדרך כלל כלא נכון. לסינג מצא במנדלסון את הגשמת חלומו. בתוך כמה חודשים, השניים הפכו לבני ברית אינטלקטואליים קרובים. לסינג גם הביא את מנדלסון לתשומת הלב הציבורית בפעם הראשונה: מנדלסון כתב מאמר התוקף את הזנחת הגרמנים את הפילוסופים המקומיים שלהם (בעיקר גוטפריד לייבניץ), והשאיל את כתב היד ללסינג. מבלי להתייעץ עם המחבר, פרסם לסינג את 'שיחות פילוסופיות' (Philosophische Gespräche) של מנדלסון בעילום שם ב-1755. באותה שנה הופיעה בדנציג (כיום גדנסק, פולין) סאטירה אנונימית, 'פופ כמטאפיזיקאי' (Pope ein Metaphysiker), שהתבררה כעבודה משותפת של לסינג ומנדלסון.
### בולטות מוקדמת כפילוסוף ומבקר
מנדלסון הפך לרוח המובילה של המפעלים הספרותיים החשובים של פרידריך ניקולאי, ה'ביבליותק' וה'ליטרטורבריפה', ונטל סיכון מסוים בביקורת על שיריו של פרידריך השני, מלך פרוסיה; טבעו הטוב של פרידריך מנע ממנו צרות. בשנת 1762 נשא לאישה את פרומט גוגנהיים, ששרדה אותו בעשרים ושש שנים. בשנה שלאחר נישואיו זכה מנדלסון בפרס שהציעה האקדמיה של ברלין עבור מאמר על יישום הוכחות מתמטיות למטאפיזיקה, 'על הראיות במדעים המטאפיזיים'; בין המתחרים היו תומאס אבט ועמנואל קאנט, שהגיע למקום השני. באוקטובר 1763 העניק המלך למנדלסון, אך לא לאשתו או לילדיו, את הפריבילגיה של 'יהודי מוגן' (Schutzjude), שהבטיחה את זכותו למגורים ללא הפרעה בברלין.
כתוצאה מהתכתבותו עם אבט, החליט מנדלסון לכתוב על אלמוות הנשמה. באותה עת, רעיונות מטריאליסטיים היו נפוצים, והאמונה באלמוות דעכה. בצומת נוח זה הופיע 'פיידון או על אלמוות הנשמה' (Phädon oder über die Unsterblichkeit der Seele; 1767). בהשראת הדיאלוג של אפלטון בעל אותו שם, עבודתו של מנדלסון החזיקה בחלק מהקסם של הדגם היווני שלה והרשימה את העולם הגרמני ביופיה ובבהירות סגנונה. 'פיידון' זכה להצלחה מיידית, ומלבד היותו אחד הספרים הנקראים ביותר בזמנו בגרמנית, תורגם במהירות לכמה שפות אירופיות, כולל אנגלית. המחבר הוכתר כ"אפלטון הגרמני", או "סוקרטס הגרמני"; חברים מלכותיים ואריסטוקרטים אחרים הרעיפו עליו תשומת לב, ונאמר כי "אף זר שהגיע לברלין לא נמנע מלחלוק כבוד אישי לסוקרטס הגרמני."
### לאוואטר
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עד כה, מנדלסון הקדיש את כישרונותיו לפילוסופיה וביקורת; כעת, עם זאת, תקרית הפנתה את זרם חייו לכיוון עניינה של היהדות. באפריל 1763, יוהאן קספר לאוואטר, אז סטודנט צעיר לתיאולוגיה מציריך, ערך טיול לברלין, שם ביקר את הפילוסוף היהודי המפורסם כבר עם כמה חברים. הם התעקשו שמנדלסון יספר להם את דעותיו על ישו והצליחו להוציא ממנו את ההצהרה, כי בתנאי שישו ההיסטורי שמר על עצמו ועל התיאולוגיה שלו בגבולות היהדות האורתודוקסית, מנדלסון "כיבד את המוסר של דמותו של ישו". שש שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1769, שלח לאוואטר למנדלסון את תרגומו הגרמני ל'חקירות על הנצרות' של שארל בונה, עם הקדמה שבה קרא תיגר בפומבי על מנדלסון להפריך את בונה או אם אינו יכול אז "לעשות מה שהחוכמה, אהבת האמת והיושר חייבים לצוות עליו, מה שסוקרטס היה עושה אילו היה קורא את הספר ומוצא אותו ללא מענה." מנדלסון ענה במכתב פתוח בדצמבר 1769: "נניח שהיו חיים בקרב בני דורי קונפוציוס או סולון, יכולתי, על פי עקרונות אמונתי, לאהוב ולהעריץ את האדם הגדול מבלי ליפול לרעיון המגוחך שעלי להמיר סולון או קונפוציוס." המחלוקת הציבורית המתמשכת עלתה למנדלסון בזמן, אנרגיה וכוח רב.
לאוואטר תיאר מאוחר יותר את מנדלסון בספרו על פיזיונומיה, 'Physiognomische Fragmente zur Beförderung der Menschenkenntnis und Menschenliebe' (1775–1778), כ"נשמה חברותית ומבריקה, עם עיניים חודרות, גופו של איזופוס [שנחשב באופן מסורתי למכוער] – אדם בעל תובנה חדה, טעם מעודן וידע רחב [...] כנה ופתוח לב" – מסיים את שבחו הציבורי במשאלתו של מנדלסון להכיר, "יחד עם אפלטון ומשה... בתהילה הצלובה של ישו." כאשר בשנת 1775 יהודי שוויץ-גרמניה, שעמדו בפני איום גירוש, פנו למנדלסון וביקשו ממנו להתערב עבורם אצל "חברו" לאוואטר, לאוואטר, לאחר שקיבל את מכתבו של מנדלסון, הבטיח מיד וביעילות את הישארותם.
### מחלה
במרץ 1771 הידרדרה בריאותו של מנדלסון כל כך עד שמרקוס אליעזר בלוך, רופאו, החליט שהמטופל שלו חייב לוותר על פילוסופיה, לפחות באופן זמני. לאחר שינה קצרה וחסרת מנוחה בערב אחד, מנדלסון מצא את עצמו לא מסוגל לזוז והייתה לו תחושה של משהו ששוטף את צווארו במוטות לוהטים, ליבו דפק והוא היה בחרדה קיצונית, אך בהכרה מלאה. התקף זה נשבר אז פתאום על ידי גירוי חיצוני כלשהו. התקפים מסוג זה חזרו על עצמם. סיבת מחלתו יוחסה למתח הנפשי עקב המחלוקת התיאולוגית שלו עם לאוואטר. עם זאת, סוג זה של התקף, בצורה מתונה יותר, התרחש כנראה שנים רבות קודם לכן. בלוך אבחן את המחלה כנובעת מ'גודש דם במוח' (אבחנה חסרת משמעות בפרקטיקה רפואית מודרנית שכן גודש כזה הוא בלתי אפשרי מבחינה אנטומית), ולאחר מחלוקת מסוימת אבחנה זו התקבלה גם על ידי רופא החצר ההנוברי המפורסם, יוהאן גאורג ריטר פון צימרמן, מעריץ של מנדלסון. בדיעבד, ניתן לאבחן את מחלתו כבעיית קצב לב (כגון פרפור פרוזדורים) ו/או צורה מתונה של דיסאוטונומיה משפחתית, מחלה תורשתית של יהודי אשכנז, שלעיתים קרובות מביאה איתה עקמת של עמוד השדרה ותסמינים דמויי אפילפסיה בעתות לחץ.
מנדלסון טופל בקליפת כינין, הקזות דם ברגל, עלוקות שהונחו על האוזניים, חוקנים, אמבטיות רגליים, לימונדה ואוכל צמחוני בעיקרו. "שום מתח נפשי כלל" נצטווה. עם זאת, למרות שנשאר נתון לתקופות של נסיגה, הוא התאושש בסופו של דבר מספיק כדי לכתוב את העבודות העיקריות של הקריירה המאוחרת שלו.
### מוות
מנדלסון מת ב-4 בינואר 1786 כתוצאה (כך חשבו באותה עת) מהצטננות שנדבק בה בזמן שנשא כתב יד (תשובתו ליקובי, שכותרתה 'אל חבריו של לסינג' (An die Freunde Lessings)) למוציאים לאור שלו בערב השנה החדשה; יקובי נחשב על ידי חלק כאחראי למותו. הוא נקבר בבית הקברות היהודי של ברלין. תרגום הכתובת העברית על מצבתו (ראו תמונה מימין) קורא: "פ[ה] נ[טמן] / החכם ר[בי] משה מדסאו / נולד ב-י"ב אלול תקמ"ט [6 בספטמבר 1729] / נפטר ביום ד' ה' שבט [4 בינואר] / ונקבר למחרת ביום ה' ו'/ תקמ"ו [5 בינואר 1786] / ת[הא] נ[שמתו] צ[רורה] ב[צרור] ה[חיים]". למרות שבית הקברות נהרס ברובו בתקופה הנאצית, לאחר איחוד גרמניה, בשנים 2007–2008, הוא הוקם מחדש עם אנדרטאות לעברו, כולל שחזור של מצבתו של מנדלסון.
עבודה פילוסופית
### עבודות על דת וחברה אזרחית
לאחר התמוטטות בריאותו החליט מנדלסון "להקדיש את שארית כוחי לטובת ילדי או חלק נכבד מאומתי" – מה שעשה על ידי ניסיון לקרב את היהודים ל"תרבות, שממנה אומתי, אבוי! מוחזקת במרחק כזה, שאפשר היה להתייאש מלהתגבר עליו". אחת הדרכים לעשות זאת הייתה על ידי "מתן תרגום טוב יותר של ספרי הקודש ממה שהיה להם קודם". לשם כך נטל מנדלסון על עצמו את תרגומו הגרמני לחמישה חומשי תורה וחלקים אחרים של התנ"ך. עבודה זו נקראה 'ביאור' (1783) וכללה גם פרשנות, כאשר רק זו על ספר שמות נכתבה על ידי מנדלסון עצמו. התרגום היה בגרמנית גבוהה אלגנטית, שנועדה לאפשר ליהודים ללמוד את השפה מהר יותר. רוב יהודי גרמניה באותה תקופה דיברו יידיש ורבים היו אוריינים בעברית (שפת כתבי הקודש, הליטורגיה והמלומדות היהודית). הפרשנות הייתה גם רבנית לחלוטין, מצטטת בעיקר מפרשני ימי הביניים אך גם ממדרשים מתקופת התלמוד. מנדלסון נחשב גם למי שעומד מאחורי הקמת בית הספר הציבורי המודרני הראשון לנערים יהודים, "Freyschule für Knaben", בברלין ב-1778 על ידי אחד מתלמידיו הנלהבים ביותר, דוד פרידלנדר, שבו נלמדו נושאים דתיים וחילוניים כאחד.
מנדלסון ניסה גם לשפר את מצבם של היהודים באופן כללי על ידי קידום זכויותיהם וקבלתם. הוא הניע את כריסטיאן וילהלם פון דום לפרסם ב-1781 את עבודתו, 'על השיפור האזרחי של מצב היהודים', שמילאה תפקיד משמעותי בעליית הסובלנות. מנדלסון עצמו פרסם תרגום גרמני ל'Vindiciae Judaeorum' מאת מנשה בן ישראל.
העניין שגרמו פעולות אלו הוביל את מנדלסון לפרסם את תרומתו החשובה ביותר לבעיות הקשורות למעמד היהדות בעולם הגויים. זה היה 'ירושלים' (1783; תרגום לאנגלית 1838 ו-1852). זוהי תחינה תקיפה לחופש מצפון, המתוארת על ידי קאנט כ"ספר שאין להפריכו". מנדלסון כתב:
> אחים, אם אכפת לכם מאדיקות אמיתית, אל לנו להעמיד פנים של הסכמה, היכן שגיוון הוא בבירור התוכנית והמטרה של ההשגחה. איש מאיתנו לא חושב ומרגיש בדיוק כמו חברו: מדוע אנו רוצים להטעות זה את זה במילים מטעות?
הדחף הבסיסי שלו הוא שלמדינה אין זכות להתערב בדתם של אזרחיה, כולל יהודים. בעוד שהוא מכריז על האופי המחייב של ההלכה היהודית לכל היהודים (כולל, על פי הבנתו של מנדלסון את הברית החדשה, אלו שהתנצרו), הוא אינו מעניק לרבנות את הזכות להעניש יהודים על סטייה ממנה. הוא טען שהיהדות היא פחות "צורך אלוהי, מאשר חיים נגלים". 'ירושלים' מסתיים בקריאה "אהבו אמת, אהבו שלום!" – בציטוט מזכריה ח':י"ט.
קאנט כינה זאת "הכרזה על רפורמה גדולה, אשר, עם זאת, תהיה איטית בהתגלמותה ובהתקדמותה, ואשר תשפיע לא רק על עמכם אלא גם על אחרים". מנדלסון אישר את העיקרון הפרגמטי של ריבוי אפשרי של אמיתות: שכשם שאומות שונות זקוקות לחוקות שונות – לאחת מונרכיה, לאחרת רפובליקה, עשויות להיות המתאימות ביותר לגאונות הלאומית – כך יחידים עשויים להזדקק לדתות שונות. המבחן של דת הוא השפעתה על ההתנהגות. זהו המוסר השכל של 'נתן החכם' (Nathan der Weise) של לסינג, שהגיבור שלו הוא ללא ספק מנדלסון, ושבו משל שלוש הטבעות הוא תמצית העמדה הפרגמטית.
עבור מנדלסון, התיאוריה שלו ייצגה קשר מחזק ליהדות. אך במחצית הראשונה של המאה ה-19, הביקורת על דוגמות ומסורות יהודיות נקשרה לדבקות איתנה באורח החיים היהודי הישן. התבונה הוחלה על אמונות, התודעה ההיסטורית על החיים. רפורמה מודרנית ביהדות נפרדה במידה מסוימת מתפיסה זו. בעיני הסופר הגרמני היינריך היינה, "כפי שלותר הפיל את האפיפיורות, כך מנדלסון הפיל את התלמוד; והוא עשה זאת באותו אופן, כלומר, על ידי דחיית המסורת, על ידי הכרזה שהתנ"ך הוא מקור הדת, ועל ידי תרגום החלק החשוב ביותר שלו. באמצעים אלו הוא ניפץ את הקתוליות היהודית, כפי שלותר ניפץ את הנוצרית; שכן התלמוד הוא, למעשה, הקתוליות של היהודים."
### שנים מאוחרות ומורשת
מנדלסון הפך מפורסם יותר ויותר, וספר בין חבריו רבים מהדמויות הגדולות של זמנו. אך שנותיו האחרונות הועמו והועצבו על ידי מה שמכונה מחלוקת הפנתאיזם. מאז שחברו לסינג מת, הוא רצה לכתוב מאמר או ספר על דמותו. כאשר פרידריך היינריך יקובי, מכר של שני הגברים, שמע על הפרויקט של מנדלסון, הוא הצהיר שיש לו מידע סודי על כך שלסינג היה "שפינוזיסט", מה שבאותן שנים נחשב פחות או יותר למילה נרדפת ל"אתאיסט" – דבר שלסינג הואשם בו בכל מקרה על ידי חוגים דתיים.
זה הוביל לחילופי מכתבים בין יקובי למנדלסון שהראו שכמעט לא היה להם בסיס משותף. מנדלסון פרסם אז את 'שעות בוקר או הרצאות על קיומו של אלוהים' (Morgenstunden oder Vorlesungen über das Dasein Gottes), שנראו כסדרה של הרצאות לבנו הבכור, לחתנו ולחבר צעיר, שנערכו בדרך כלל "בשעות הבוקר", שבהן הסביר את השקפת עולמו הפילוסופית האישית, הבנתו שלו את שפינוזה ואת הפנתאיזם ה"מטוהר" (geläutert) של לסינג. אך כמעט במקביל לפרסום ספר זה ב-1785, פרסם יקובי קטעים ממכתביו ומכתבי מנדלסון כ'מכתבים על תורת שפינוזה', כשהוא מצהיר בפומבי שלסינג היה "פנתאיסט" מוצהר במובן של "אתאיסט". מנדלסון נגרר אפוא למחלוקת ספרותית רעילה, ומצא את עצמו מותקף מכל עבר, כולל חברים או מכרים לשעבר כגון יוהאן גוטפריד פון הרדר ויוהאן גאורג המן. תרומתו של מנדלסון לוויכוח זה, 'אל חבריו של לסינג' (An die Freunde Lessings) (1786), הייתה עבודתו האחרונה, שהושלמה כמה ימים לפני מותו.
כל כתבי מנדלסון פורסמו ב-19 כרכים (בשפות המקור) (שטוטגרט, 1971 ואילך, עורך א' אלטמן ואחרים)
משפחה
למנדלסון היו שישה ילדים, מתוכם רק בתו השנייה בגילה, רייכה, ובנו הבכור, יוסף, שמרו על האמונה היהודית. בניו היו: יוסף (מייסד בית הבנקאות מנדלסון וחבר ונדבן של אלכסנדר פון הומבולדט), אברהם (שנשא את לאה סלומון והיה אביהם של פאני ופליקס מנדלסון), ונתן (מהנדס מכונות בעל מוניטין רב). בנותיו היו ברנדל (לימים דורותיאה; אשתו של סימון וייט ואמו של פיליפ וייט, לאחר מכן פילגשו, ואז אשתו, של פרידריך פון שלגל), רייכה והנרייטה, כולן נשים מוכשרות. נכדה היחיד של רייכה (בנו של היינריך ביר, אחיו של המלחין ג'אקומו מאיירבר), נולד וחונך כיהודי, אך מת צעיר מאוד, יחד עם הוריו, ככל הנראה ממגיפה. בנו של יוסף מנדלסון, אלכסנדר (1798-1871), היה הצאצא הזכר האחרון של משה מנדלסון שקיים את היהדות.
בתרבות הפופולרית
- אמן הקומיקס ההולנדי טייפקס צייר ב-2022 רומן גרפי ביוגרפי על משה מנדלסון, שכותרתו 'מוישה'.