עמנואל קאנט
עמנואל קאנט (נולד בשם עמנואל קאנט; 22 באפריל 1724 – 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף גרמני. הוא נולד בקניגסברג שבממלכת פרוסיה ונחשב לאחד ההוגים המרכזיים של תקופת הנאורות. עבודותיו המקיפות והשיטתיות באפיסטמולוגיה, מטאפיזיקה, לוגיקה, אתיקה, אסתטיקה, תיאוריה פוליטית ופילוסופיה של הדת הפכו אותו לאחת הדמויות המשפיעות והמדוברות ביותר בפילוסופיה המערבית המודרנית.
הפילוסופיה של קאנט מתמקדת בסובייקט האנושי ומונעת מהרצון להבטיח את האפשרות של ידע ומוסר אל מול איומי הספקנות והדטרמיניזם. ב"ביקורת התבונה הטהורה" (1781/1787), קאנט טוען לטובת אידיאליזם טרנסצנדנטלי, הדוקטרינה לפיה מרחב וזמן הם רק "צורות של אינטואיציה" (בגרמנית: Anschauung) המבנות את כל הניסיון, וכי יש לנו ידע רק על "תופעות" ולא על טבעם של הדברים כשלעצמם. קאנט ערך הקבלה למהפכה הקופרניקאית בהצעתו לחשוב על אובייקטים של ניסיון ככאלה התואמים את צורות האינטואיציה המרחביות והזמניות של בני האדם ואת קטגוריות ההבנה, במקום השיטה המסורתית המראה כיצד התודעה עשויה להתאים לאובייקטים שלה.
קאנט האמין שהתבונה היא מקור המוסר ושהצו הקטגורי מחייב את כל הסוכנים הרציונליים. הוא האמין שאסתטיקה נובעת מכושר שיפוט חסר פניות. קאנט קיווה שניתן להבטיח שלום נצחי באמצעות פדרציה בינלאומית של מדינות רפובליקניות ושיתוף פעולה בינלאומי. קאנט האמין שהדת האמיתית מבוססת על מוסר. הטבע המדויק של השקפותיו הדתיות נתון במחלוקת.
חיים מוקדמים
עמנואל קאנט נולד ב-22 באפריל 1724 למשפחה פרוסית-גרמנית מהזרם הלותרני בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום מחוז קלינינגרד, רוסיה). אמו, אנה רגינה רויטר, נולדה בקניגסברג לאב מנירנברג. שם משפחתה ניתן לעיתים בטעות כפורטר. אביו של קאנט, יוהאן גאורג קאנט, היה יצרן רתמות גרמני מממל (כיום קלייפדה, ליטא), שהייתה אז העיר הצפון-מזרחית ביותר של פרוסיה. קאנט האמין שמשפחתו ממוצא סקוטי, אם כי הדבר לא אומת במחקר גנאלוגי.
קאנט הוטבל בשם עמנואל, ושינה את איות שמו לעמנואל (Immanuel) לאחר שלמד עברית. הוא היה הרביעי מבין תשעה ילדים (שישה מהם הגיעו לבגרות). משק הבית של קאנט הדגיש את ערכי הפייטיזם של מסירות דתית, ענווה ופרשנות מילולית של התנ"ך. חינוכו המוקדם של עמנואל קאנט היה קפדני, מעניש ומשמעתי מאוד, עם דגש על לטינית והוראה דתית ולא על מתמטיקה ומדע.
בשנותיו המאוחרות חי קאנט חיים מסודרים בקפדנות. נאמר שהשכנים היו מכוונים את שעוניהם לפי טיוליו היומיים. קאנט שקל נישואין פעמיים, תחילה לאלמנה ולאחר מכן לאישה מווסטפאליה, אך בשתי הפעמים המתין זמן רב מדי. למרות שמעולם לא נישא, היו לו חיים חברתיים מתגמלים; הוא היה מורה פופולרי וסופר מצליח במידה צנועה, עוד לפני שהחל בעבודותיו הפילוסופיות הגדולות.
### חוקר צעיר
קאנט הפגין כישרון מוקדם ללימודים. הוא למד תחילה ב-Collegium Fridericianum (שנוהל אז על ידי פרנץ אלברט שולץ), ממנו סיים את לימודיו בסוף קיץ 1740. בשנת 1740, בגיל 16, נרשם לאוניברסיטת קניגסברג, שם יישאר לאחר מכן למשך שארית חייו המקצועיים. הוא למד את הפילוסופיה של גוטפריד וילהלם לייבניץ וכריסטיאן וולף אצל מרטין קנוצן (פרופסור חבר ללוגיקה ומטאפיזיקה מ-1734 ועד מותו ב-1751), רציונליסט שהכיר גם את ההתפתחויות בפילוסופיה ובמדע הבריטיים והכיר לקאנט את הפיזיקה המתמטית החדשה של אייזק ניוטון. קנוצן הניא את קאנט מתאוריית ההרמוניה שנקבעה מראש, אותה החשיב כ"כרית למוח העצלן". הוא גם הניא את קאנט מאידיאליזם, הרעיון שהמציאות היא מנטלית גרידא, שרוב הפילוסופים במאה ה-18 ראו בו דבר שלילי. תאוריית האידיאליזם הטרנסצנדנטלי שקאנט כלל מאוחר יותר ב"ביקורת התבונה הטהורה" פותחה בחלקה בהתנגדות לאידיאליזם המסורתי. לקאנט היו קשרים עם סטודנטים, עמיתים, חברים וסועדים שפקדו את הלשכה הבונים החופשיים המקומית. המוציא לאור העיקרי שלו, יוהאן פרידריך הרטקנוך, היה גם הוא בונה חופשי.
השבץ של אביו ומותו לאחר מכן ב-1746 קטעו את לימודיו. קאנט עזב את קניגסברג זמן קצר לאחר אוגוסט 1748; הוא יחזור לשם באוגוסט 1754. הוא הפך למורה פרטי בעיירות סביב קניגסברג, אך המשיך במחקרו המלומד. בשנת 1749 פרסם את עבודתו הפילוסופית הראשונה, "מחשבות על הערכה נכונה של כוחות חיים" (נכתבה בשנים 1745–1747).
במהלך הכיבוש הרוסי של קניגסברג במלחמת שבע השנים (1758–1762), השתפרו נסיבותיו הכלכליות של קאנט, שכן הוא קיבל מספר משרות הוראה בשכר גבוה מקצינים צבאיים ומנהלים אזרחיים רוסים שהוצבו בעיר. בדצמבר 1758, לאחר מותו של יוהאן דייוויד קיפקה, עתר קאנט לקיסרית אליזבת למינוי לקתדרה הפנויה ללוגיקה ומטאפיזיקה באוניברסיטת קניגסברג, אך המשרה הוענקה למועמד אחר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עבודה מוקדמת
קאנט ידוע בעיקר בזכות עבודתו בפילוסופיה של האתיקה והמטאפיזיקה, אך הוא תרם משמעותית גם לדיסציפלינות אחרות. בשנת 1754, בעת ששקל שאלת פרס של האקדמיה של ברלין על בעיית סיבוב כדור הארץ, הוא טען שכוח הכבידה של הירח יאט את סיבוב כדור הארץ. הוא גם העלה את הטיעון שכוח הכבידה יגרום בסופו של דבר לנעילה גאותית של הירח לעלות בקנה אחד עם סיבוב כדור הארץ. בשנה שלאחר מכן, הוא הרחיב את ההיגיון הזה להיווצרות ואבולוציה של מערכת השמש ב"היסטוריה טבעית אוניברסלית ותאוריה של השמיים". בשנת 1755 קיבל קאנט רישיון להרצות באוניברסיטת קניגסברג והחל להרצות על מגוון נושאים כולל מתמטיקה, פיזיקה, לוגיקה ומטאפיזיקה. במאמרו משנת 1756 על תאוריית הרוחות ("הערות חדשות לקראת הבהרת תאוריית הרוחות"), הציג קאנט תובנה איכותנית למה שנקרא כיום כוח קוריוליס.
בשנת 1756 פרסם קאנט גם שלושה מאמרים על רעידת האדמה בליסבון ב-1755. התאוריה של קאנט, שכללה תזוזות במערות ענק מלאות בגזים חמים, אם כי לא מדויקת, הייתה אחד הניסיונות השיטתיים הראשונים להסביר רעידות אדמה במונחים טבעיים ולא על-טבעיים. בשנת 1757 החל קאנט להרצות על גאוגרפיה, מה שהפך אותו לאחד המרצים הראשונים שלימדו במפורש גאוגרפיה כמקצוע עצמאי. גאוגרפיה הייתה אחד מנושאי ההרצאות הפופולריים ביותר של קאנט, ובשנת 1802 פורסם לקט של הערות ההרצאות של קאנט מאת פרידריך תאודור רינק, "גאוגרפיה פיזית". לאחר שקאנט הפך לפרופסור בשנת 1770, הוא הרחיב את נושאי הרצאותיו וכלל הרצאות על משפט טבעי, אתיקה ואנתרופולוגיה, לצד נושאים אחרים.
ב"היסטוריה טבעית אוניברסלית", הציג קאנט את השערת הערפילית, שבה הסיק שמערכת השמש נוצרה מענן גדול של גז, ערפילית. קאנט גם הסיק נכונה ששביל החלב הוא דיסק גדול של כוכבים, שלפי התאוריה שלו נוצר מענן גז מסתובב גדול בהרבה. הוא הוסיף והציע ש"ערפיליות" רחוקות אחרות עשויות להיות גלקסיות אחרות. השערות אלו פתחו אופקים חדשים לאסטרונומיה, והרחיבו אותה לראשונה מעבר למערכת השמש אל תחומים גלקטיים ובין-גלקטיים.
מאז ואילך הקדיש קאנט את מאמציו יותר ויותר לנושאים פילוסופיים, אף שהמשיך לכתוב על מדעים לאורך כל חייו. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-18 הוא הפיק סדרה של עבודות חשובות בפילוסופיה. "הדקות הכוזבת של ארבע דמויות הסילוגיזם", עבודה בלוגיקה, פורסמה ב-1762. שתי עבודות נוספות הופיעו בשנה שלאחר מכן: "ניסיון להכניס את מושג הגדלים השליליים לפילוסופיה" ו"הטיעון האפשרי היחיד לתמיכה בהוכחת קיומו של אלוהים". עד 1764 הפך קאנט לסופר פופולרי בולט, וכתב את "תצפיות על תחושת היפה והנשגב"; הוא הגיע למקום השני אחרי משה מנדלסון בתחרות פרס של האקדמיה של ברלין עם "חקירה בנוגע לבהירות העקרונות של תאולוגיה טבעית ומוסר" (המכונה לעיתים קרובות "מאמר הפרס"). בשנת 1766 כתב קאנט יצירה ביקורתית על "חלומות של חוזה רוחות" של עמנואל סוודנבורג.
בשנת 1770 מונה קאנט לפרופסור מן המניין ללוגיקה ומטאפיזיקה באוניברסיטת קניגסברג. כהגנה על מינוי זה, כתב קאנט את הדיסרטציה הפותחת שלו "על הצורה והעקרונות של העולם החושי והאינטליגבילי". עבודה זו ראתה את הופעתם של כמה נושאים מרכזיים בעבודתו הבוגרת, כולל ההבחנה בין כושר המחשבה האינטלקטואלי לבין קליטה חושית. החמצת הבחנה זו פירושה ביצוע טעות של סובריפציה (הסקה שגויה), וכפי שהוא אומר בפרק האחרון של הדיסרטציה, רק בהימנעות מטעות זו משגשגת המטאפיזיקה.
אמנם נכון שקאנט כתב את עבודותיו הגדולות יחסית מאוחר בחייו, אך קיימת נטייה לזלזל בערכן של עבודותיו המוקדמות. מחקר קאנט העדכני הקדיש תשומת לב רבה יותר לכתבים "קדם-ביקורתיים" אלו וזיהה מידה של המשכיות עם עבודתו הבוגרת.
### פרסום "ביקורת התבונה הטהורה"
בגיל 46, קאנט היה חוקר מבוסס ופילוסוף משפיע יותר ויותר, וציפיות רבות נתלו בו. בהתכתבות עם תלמידו לשעבר וחברו מרקוס הרץ, הודה קאנט כי בדיסרטציה הפותחת הוא לא הצליח להסביר את הקשר בין הכושר החושי לאינטלקטואלי שלנו. הוא היה צריך להסביר כיצד אנו משלבים את מה שמכונה ידע חושי עם הסוג השני של ידע – כלומר, ידע מנומק – שכן השניים קשורים אך בעלי תהליכים שונים מאוד. קאנט גם זקף לזכותו של דייוויד יום את העובדה שהעיר אותו מ"תרדמה דוגמטית" שבה קיבל ללא עוררין את עקרונות הדת והפילוסופיה הטבעית. יום, ב"מסכת על טבע האדם" (1739), טען שאנשים מכירים את התודעה רק דרך סדרה סובייקטיבית, אשלייתית במהותה, של תפיסות. רעיונות כמו סיבתיות, מוסר ואובייקטים אינם ניכרים בניסיון, ולכן ניתן להטיל ספק במציאותם. קאנט הרגיש שהתבונה יכולה להסיר את הספקנות הזו, והוא הציב לעצמו לפתור בעיות אלו. למרות שחיבב חברה ושיחות עם אחרים, קאנט בודד את עצמו והתנגד לניסיונות של חברים להוציא אותו מבידודו. כאשר קאנט יצא משתיקתו ב-1781, התוצאה הייתה "ביקורת התבונה הטהורה", שהודפסה על ידי יוהאן פרידריך הרטקנוך. קאנט התנגד לאמפיריציזם של יום בטענה שחלק מהידע קיים באופן טבוע בתודעה, ללא תלות בניסיון. הוא ערך הקבלה למהפכה הקופרניקאית בהצעתו שאובייקטים עולמיים ניתנים להבנה א-פריורי, וכי אינטואיציה נבדלת אפוא ממציאות אובייקטיבית. אולי הנושא השנוי במחלוקת הישיר ביותר היה הטיעון של יום נגד כל קשר הכרחי בין אירועים סיבתיים, שיום אפיין כ"מלט של היקום". ב"ביקורת התבונה הטהורה", קאנט טוען למה שהוא מחשיב כהצדקה א-פריורי לקשר הכרחי כזה.
למרות שהיא מוכרת כיום כאחת העבודות הגדולות בהיסטוריה של הפילוסופיה, ה"ביקורת" אכזבה את קוראיו של קאנט עם פרסומה הראשוני. הספר היה ארוך, מעל 800 עמודים במהדורה הגרמנית המקורית, וכתוב בסגנון מסורבל. קאנט היה מוטרד מאוד מקבלת הפנים שלו. תלמידו לשעבר יוהאן גוטפריד הרדר ביקר אותו על כך שהציב את התבונה כישות הראויה לביקורת כשלעצמה במקום לשקול את תהליך ההסקה בהקשר של שפה ואישיותו של האדם. בדומה לכריסטיאן גארבה ויוהאן גאורג היינריך פדר, הוא דחה את עמדתו של קאנט שמרחב וזמן מחזיקים בצורה שניתן לנתח. גארבה ופדר גם האשימו את ה"ביקורת" בכך שלא הסבירה הבדלים בתפיסת תחושות. צפיפותה הפכה אותה, כפי שאמר הרדר במכתב ליוהאן גאורג המן, ל"אגוז קשה לפיצוח", המוסתר על ידי "כל קורי העכביש הכבדים האלה". קבלת הפנים שלה עמדה בניגוד מוחלט לשבחים שקאנט קיבל על עבודות מוקדמות יותר, כמו "מאמר הפרס" שלו ועבודות קצרות יותר שקדמו ל"ביקורת" הראשונה. מתוך הכרה בצורך להבהיר את החיבור המקורי, כתב קאנט את "הקדמות לכל מטאפיזיקה עתידית" ב-1783 כסיכום של השקפותיו העיקריות. זמן קצר לאחר מכן, חברו של קאנט יוהאן פרידריך שולץ (1739–1805), פרופסור למתמטיקה, פרסם את "הסברים לביקורת התבונה הטהורה של פרופסור קאנט" (קניגסברג, 1784), שהיה פרשנות קצרה אך מדויקת מאוד ל"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט.
המוניטין של קאנט עלה בהדרגה לאורך החלק האחרון של שנות ה-80 של המאה ה-18, בעקבות סדרה של עבודות חשובות: המאמר מ-1784, "תשובה לשאלה: מהי נאורות?"; "הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות" מ-1785 (עבודתו הראשונה על פילוסופיה מוסרית); ו"יסודות מטאפיזיים של מדעי הטבע" מ-1786. תהילתו של קאנט הגיעה בסופו של דבר ממקור בלתי צפוי. בשנת 1786 פרסם קרל לאונהרד ריינהולד סדרה של מכתבים פומביים על הפילוסופיה הקאנטיאנית. במכתבים אלו, ריינהולד מסגר את הפילוסופיה של קאנט כתגובה למחלוקת האינטלקטואלית המרכזית של התקופה: מחלוקת הפנתאיזם. פרידריך היינריך יעקובי האשים את גוטהולד אפרים לסינג המנוח (מחזאי ומסאי פילוסופי מכובד) בספינוזיזם. האשמה כזו, השקולה להאשמה באתאיזם, הוכחשה נמרצות על ידי חברו של לסינג, משה מנדלסון, מה שהוביל לסכסוך ציבורי מר בין תומכים. המחלוקת הסלימה בהדרגה לוויכוח על ערכי הנאורות וערך התבונה. ריינהולד טען במכתביו ש"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט יכולה ליישב את הסכסוך הזה על ידי הגנה על הסמכות והגבולות של התבונה. מכתביו של ריינהולד נקראו רבות והפכו את קאנט לפילוסוף המפורסם ביותר בתקופתו.
עבודה מאוחרת
קאנט פרסם מהדורה שנייה של "ביקורת התבונה הטהורה" ב-1787, תוך תיקון כבד של החלקים הראשונים של הספר. רוב עבודתו שלאחר מכן התמקדה בתחומים אחרים של הפילוסופיה. הוא המשיך לפתח את הפילוסופיה המוסרית שלו, בעיקר ב"ביקורת התבונה המעשית" מ-1788 (הידועה כ"ביקורת" השנייה), וב"מטאפיזיקה של המידות" מ-1797. "ביקורת כוח השיפוט" מ-1790 (ה"ביקורת" השלישית) החילה את המערכת הקאנטיאנית על אסתטיקה וטלואולוגיה. בשנת 1792, ניסיונו של קאנט לפרסם את השני מבין ארבעת החלקים של "דת בגבולות התבונה בלבד", בכתב העת Berlinische Monatsschrift, נתקל בהתנגדות מצד ועדת הצנזורה של המלך, שהוקמה באותה שנה בהקשר של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן דאג קאנט לפרסם את כל ארבעת החלקים כספר, תוך ניתובו דרך המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת ינה כדי להימנע מהצורך בצנזורה תאולוגית. אי-ציות זה זיכה אותו בנזיפה מפורסמת כעת מהמלך. כאשר פרסם בכל זאת מהדורה שנייה ב-1794, הצנזור היה כל כך זועם שהוא דאג לצו מלכותי שחייב את קאנט לעולם לא לפרסם או אפילו לדבר בפומבי על דת. לאחר מכן פרסם קאנט את תגובתו לנזיפת המלך והסביר את עצמו בהקדמה ל"עימות הפקולטות" (1798).
הוא גם כתב מספר מאמרים חצי-פופולריים על היסטוריה, דת, פוליטיקה ונושאים אחרים. עבודות אלו התקבלו היטב על ידי בני דורו של קאנט ואישרו את מעמדו הבולט בפילוסופיה של המאה ה-18. היו מספר כתבי עת שהוקדשו אך ורק להגנה על הפילוסופיה הקאנטיאנית וביקורתה. למרות הצלחתו, מגמות פילוסופיות נעו לכיוון אחר. רבים מתלמידיו וחסידיו החשובים ביותר של קאנט (כולל קרל לאונהרד ריינהולד, יעקב זיגיסמונד בק ויוהאן גוטליב פיכטה) שינו את העמדה הקאנטיאנית. השלבים המתקדמים של תיקון תורתו של קאנט סימנו את הופעת האידיאליזם הגרמני. באחת מפעולותיו האחרונות בהצגת עמדה על שאלות פילוסופיות, התנגד קאנט להתפתחויות אלו וגינה בפומבי את פיכטה במכתב גלוי ב-1799.
בשנת 1800, סטודנט של קאנט בשם גוטלוב בנימין יאשה (1762–1842) פרסם מדריך ללוגיקה למורים בשם "Logik", אותו הכין לבקשתו של קאנט. יאשה הכין את ה"Logik" באמצעות עותק של ספר לימוד בלוגיקה מאת גאורג פרידריך מאייר שכותרתו "תמצית מתורת התבונה", שבו כתב קאנט הערות והארות רבות. ה"Logik" נחשב בעל חשיבות יסודית לפילוסופיה של קאנט, ולהבנתה. הלוגיקן הגדול של המאה ה-19 צ'ארלס סנדרס פירס ציין, בסקירה לא שלמה של התרגום לאנגלית של תומאס קינגסמיל אבוט למבוא ל"Logik", כי "כל הפילוסופיה של קאנט סובבת סביב הלוגיקה שלו". כמו כן, רוברט ס. הרטמן וולפגנג שוורץ כתבו במבוא המתרגמים לתרגומם לאנגלית של ה"Logik", "חשיבותו טמונה לא רק במשמעותו עבור 'ביקורת התבונה הטהורה', שהחלק השני שלה הוא ניסוח מחדש של עקרונות יסוד של הלוגיקה, אלא במיקומו בתוך כלל עבודתו של קאנט."
מוות וקבורה
בריאותו של קאנט, שהייתה לקויה זמן רב, החמירה. הוא מת בקניגסברג ב-12 בפברואר 1804, כשהוא ממלמל "Es ist gut" ("זה טוב") לפני מותו. עבודתו האחרונה שלא הושלמה פורסמה כ"Opus Postumum". קאנט תמיד הציג דמות מסקרנת בחייו בשל הרגליו הצנועים והמתוזמנים בקפדנות, שכונה כדמויי שעון. היינריך היינה צפה בעוצמת "מחשבותיו ההרסניות, מוחצות העולם" וראה בו סוג של "תליין" פילוסופי, והשווה אותו למקסימיליאן רובספייר עם התצפית ששני הגברים "ייצגו ברמה הגבוהה ביותר את הטיפוס של הבורגני הפרובינציאלי. הטבע ייעד אותם לשקול קפה וסוכר, אך הגורל קבע שהם צריכים לשקול דברים אחרים והניח על כפות המאזניים של האחד מלך, על כפות המאזניים של האחר אל."
כאשר הועברה גופתו למקום קבורה חדש, נמדדה גולגולתו במהלך הוצאתה מהקבר ונמצאה גדולה מהממוצע של גבר גרמני עם מצח "גבוה ורחב". מצחו היה מושא לעניין מאז שהתפרסם דרך דיוקנאותיו: "בדיוקן של דובלר וברפרודוקציה הנאמנה אם כי האקספרסיוניסטית של קיפר שלו – כמו גם ברבים מדיוקנאות אחרים של קאנט מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 – המצח גדול להפליא ונסוג בהחלט."
המאוזוליאום של קאנט צמוד לפינה הצפון-מזרחית של קתדרלת קניגסברג בקלינינגרד, רוסיה. המאוזוליאום נבנה על ידי האדריכל פרידריך לארס והושלם ב-1924, בזמן למלאת מאתיים שנה להולדתו של קאנט. במקור, קאנט נקבר בתוך הקתדרלה, אך ב-1880 הועברו שרידיו לקפלה ניאו-גותית הצמודה לפינה הצפון-מזרחית של הקתדרלה. עם השנים הפכה הקפלה למתפוררת ונהרסה כדי לפנות מקום למאוזוליאום, שנבנה באותו מיקום. הקבר והמאוזוליאום שלו הם בין השרידים הבודדים מהתקופה הגרמנית ששמרו הסובייטים לאחר שכבשו את העיר.
גם במאה ה-21, זוגות נשואים טריים רבים מביאים פרחים למאוזוליאום. חפצים שהיו שייכים בעבר לקאנט, הידועים כ"קאנטיאנה", נכללו במוזיאון העיר קניגסברג; עם זאת, המוזיאון נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה. העתק של פסל קאנט שבתקופה הגרמנית עמד מול הבניין הראשי של אוניברסיטת קניגסברג נתרם על ידי ישות גרמנית בתחילת שנות ה-90 והוצב באותם שטחים. לאחר גירוש האוכלוסייה הגרמנית של קניגסברג בסוף מלחמת העולם השנייה, אוניברסיטת קניגסברג, שבה לימד קאנט, הוחלפה באוניברסיטת קלינינגרד הממלכתית דוברת הרוסית, שהשתלטה על הקמפוס והמבנים ששרדו. בשנת 2005 שונה שם האוניברסיטה לאוניברסיטת עמנואל קאנט הממלכתית של רוסיה. שינוי השם, שנחשב לנושא טעון פוליטית בשל רגשות מעורבים של התושבים לגבי עברה הגרמני, הוכרז בטקס בהשתתפות נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וקנצלר גרמניה גרהרד שרדר, והאוניברסיטה הקימה אגודת קאנט, המוקדשת לחקר הקאנטיאניזם. בשנת 2010 שונה שם האוניברסיטה שוב לאוניברסיטה הפדרלית הבלטית על שם עמנואל קאנט.