פרידריך וילהלם יוזף שלינג

פרידריך וילהלם יוזף שלינג

פרידריך וילהלם יוזף שלינג (בגרמנית: Friedrich Wilhelm Joseph Schelling; 27 בינואר 1775 – 20 באוגוסט 1854) היה פילוסוף גרמני. ההיסטוריוגרפיה המקובלת של הפילוסופיה מציבה אותו כנקודת האמצע בהתפתחות האידיאליזם הגרמני, בין יוהאן גוטליב פיכטה (Johann Gottlieb Fichte), שהיה חונכו בשנותיו המוקדמות, לבין גאורג וילהלם פרידריך הגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel), שהיה שותפו לחדר באוניברסיטה, ידידו המוקדם ויריבו המאוחר יותר. פירוש הפילוסופיה של שלינג נחשב לקשה בשל אופייה המתפתח.

הגותו של שלינג נזנחה ברובה, במיוחד בעולם דובר האנגלית. גורם חשוב לכך היה עלייתו של הגל, שכתביו הבוגרים מציגים את שלינג כהערת שוליים בלבד בהתפתחות האידיאליזם. גם "פילוסופיית הטבע" (Naturphilosophie) של שלינג הותקפה על ידי מדענים בשל נטייתה לאנלוגיות וחוסר באוריינטציה אמפירית. עם זאת, פילוסופים מאוחרים יותר גילו עניין בבחינה מחודשת של מכלול יצירתו של שלינג.

חיים

### חיים מוקדמים

שלינג נולד בעיירה ליאונברג בדוכסות וירטמברג (כיום באדן-וירטמברג), בן לכומר הלותרני יוזף פרידריך שלינג וגוטליבין מארי קלס. בין השנים 1783–1784 למד שלינג בבית הספר הלטיני בניורטינגן והכיר את פרידריך הלדרלין (Friedrich Hölderlin), שהיה מבוגר ממנו בחמש שנים. לאחר מכן למד שלינג בבית הספר המנזרי בבבנהאוזן, ליד טיבינגן, שם שימש אביו ככומר וכפרופסור לשפות מזרחיות. ב-18 באוקטובר 1790, בהיותו בן 15, קיבל אישור להירשם ל"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift) (סמינר של הכנסייה האוונגליסטית-לותרנית בווירטמברג), אף שטרם הגיע לגיל הרישום הרגיל של 20. בסמינר חלק חדר עם הגל ועם הלדרלין, והשלושה הפכו לידידים טובים.

שלינג למד את כתבי אבות הכנסייה ואת הפילוסופים היוונים הקדומים. התעניינותו עברה בהדרגה מהתיאולוגיה הלותרנית לפילוסופיה. בשנת 1792 סיים את התזה לתואר שני שנקראה Antiquissimi de prima malorum humanorum origine philosophematis Genes. III. explicandi tentamen criticum et philosophicum, וב-1795 סיים את עבודת הדוקטורט שלו, שנקראה De Marcione Paulinarum epistolarum emendatore (על מרקיון כמתקן איגרות פאולוס), בהנחיית גוטלוב כריסטיאן סטור. בינתיים החל ללמוד את קאנט ופיכטה, שהשפיעו עליו רבות. מייצג את תקופתו המוקדמת של שלינג הוא גם דיון בינו לבין הכותב הפילוסופי יאקוב הרמן אוברייט (Jacob Hermann Obereit), שהיה שותפו לדירה של פיכטה באותה עת, במכתבים וב"ז'ורנל" של פיכטה (1796/97) בנושאי אינטראקציה, פרגמטיות ולייבניץ.

בשנת 1797, בעת ששימש חונך לשני נערים ממשפחה אריסטוקרטית, ביקר בלייפציג כליווי שלהם וזכה להשתתף בהרצאות באוניברסיטת לייפציג, שם הוקסם ממחקרים פיזיקליים עכשוויים, כולל כימיה וביולוגיה. הוא ביקר גם בדרזדן, שם ראה את אוספי הנסיך הבוחר מסקסוניה, אליהם התייחס מאוחר יותר בהגותו על האמנות. ברמה האישית, בביקור זה בדרזדן שנמשך שישה שבועות החל מאוגוסט 1797, פגש שלינג את האחים אוגוסט וילהלם שלגל (August Wilhelm Schlegel) וקרל פרידריך שלגל (Karl Friedrich Schlegel), את אשתו לעתיד קרולין (שהייתה אז נשואה לאוגוסט וילהלם) ואת נובאליס (Novalis).

### תקופת ינה

לאחר שנתיים של חונכות, באוקטובר 1798, בגיל 23, נקרא שלינג לאוניברסיטת ינה כפרופסור חריג לפילוסופיה. תקופתו בינה (1798–1803) הציבה את שלינג במרכז התסיסה האינטלקטואלית של הרומנטיקה. הוא היה ביחסים קרובים עם יוהאן וולפגנג פון גתה (Johann Wolfgang von Goethe), שהעריך את האיכות הפיוטית של "פילוסופיית הטבע" לאחר שקרא את "על נפש העולם" (Von der Weltseele). כראש ממשלת דוכסות סקסוניה-ויימאר, גתה הזמין את שלינג לינה. עם זאת, שלינג לא גילה אהדה לאידיאליזם האתי שהניע את עבודתו של פרידריך שילר (Friedrich Schiller), עמוד התווך השני של הקלאסיציזם של ויימאר. "הרצאה על הפילוסופיה של האמנות" (Vorlesung über die Philosophie der Kunst) המאוחרת של שלינג (1802/03) סקרה לעומק את תיאוריית הנשגב של שילר.

בינה, שלינג היה בתחילה ביחסים טובים עם פיכטה, אך תפיסותיהם השונות, בעיקר בנוגע לטבע, הובילו לסטייה גוברת. פיכטה יעץ לו להתמקד בפילוסופיה טרנסצנדנטלית: באופן ספציפי, ב"תורת המדע" (Wissenschaftslehre) של פיכטה עצמו. אך שלינג, שהפך למנהיג המוכר של האסכולה הרומנטית, דחה את הגותו של פיכטה כקרה ומופשטת.

שלינג היה קרוב במיוחד לאוגוסט וילהלם שלגל ולאשתו, קרולין. שלינג התקרב לבתה הצעירה של קרולין, אוגוסטה בהמר. קרולין החלה לשקול לעזוב את שלגל כדי להינשא לשלינג. אוגוסטה מתה מדיזנטריה בשנת 1800; רבים האשימו את שלינג, שפיקח על הטיפול בה. רוברט ריצ'רדס, לעומת זאת, טוען בספרו "התפיסה הרומנטית של החיים" כי התערבויותיו של שלינג היו ככל הנראה חסרות רלוונטיות, שכן הרופאים שהוזעקו למקום הבטיחו לכל המעורבים כי מחלתה של אוגוסטה הייתה קטלנית ללא ספק. מותה של אוגוסטה קירב בין שלינג לקרולין. שלגל עבר לברלין, וגתה סייע לו להשיג גירושין. תקופתו של שלינג בינה הגיעה לסיומה, וב-2 ביוני 1803 הוא וקרולין נישאו הרחק מינה. טקס נישואיהם היה ההזדמנות האחרונה שבה פגש שלינג את חברו לספסל הלימודים, המשורר פרידריך הלדרלין, שהיה כבר חולה נפש באותו זמן.

בתקופת ינה חידש שלינג את יחסיו הקרובים עם הגל. בעזרתו של שלינג הפך הגל למרצה פרטי (Privatdozent) באוניברסיטת ינה. הגל כתב ספר בשם "ההבדל בין שיטות הפילוסופיה של פיכטה ושל שלינג" (Differenz des Fichte'schen und Schelling'schen Systems der Philosophie, 1801), ותמך בעמדתו של שלינג נגד קודמיו האידיאליסטיים, פיכטה וקרל לאונהרד ריינהולד. החל מינואר 1802 פרסמו הגל ושלינג כעורכים משותפים את ה"כתב עת הביקורתי לפילוסופיה" (Kritisches Journal der Philosophie), שבו פרסמו מאמרים על פילוסופיה של הטבע, אך שלינג היה עסוק מדי מכדי להמשיך להיות מעורב בעריכה, והכתב העת היה בעיקרו פרסום של הגל, שביטא מחשבה השונה מזו של שלינג. כתב העת חדל להתפרסם באביב 1803 כאשר שלינג עבר לבמברג.

### מעבר לווירצבורג וסכסוכים אישיים

לאחר ינה, הלך שלינג לבמברג לזמן מה כדי ללמוד את השיטה הרפואית הברונונית (התיאוריה של ג'ון בראון) עם אדלברט פרידריך מרקוס (Adalbert Friedrich Marcus) ואנדראס רשלאוב (Andreas Röschlaub). מספטמבר 1803 עד אפריל 1806 היה שלינג פרופסור באוניברסיטה החדשה בווירצבורג. תקופה זו התאפיינה בתנודות ניכרות בדעותיו ובנתק סופי עם פיכטה והגל.

בווירצבורג, עיר קתולית שמרנית, מצא שלינג אויבים רבים בקרב עמיתיו ובממשל. לאחר מכן עבר למינכן ב-1806, שם מצא משרה כפקיד מדינה, בתחילה כעמית באקדמיה הבווארית למדעים ומדעי הרוח ומזכיר האקדמיה המלכותית לאמנויות יפות, ולאחר מכן כמזכיר ה"מחלקה הפילוסופית" (Philosophische Klasse) של האקדמיה למדעים. 1806 הייתה גם השנה שבה פרסם שלינג ספר שבו ביקר את פיכטה בגלוי בשמו. בשנת 1807 קיבל שלינג את כתב היד של "הפנומנולוגיה של הרוח" (Phaenomenologie des Geistes) של הגל, שהגל שלח לו בבקשה שיכתוב את ההקדמה. שלינג הופתע למצוא הערות ביקורתיות המופנות כלפי התיאוריה הפילוסופית שלו, והשיב במכתב וביקש מהגל להבהיר האם התכוון ללעוג לחסידיו של שלינג, שחסרו הבנה אמיתית של הגותו, או לשלינג עצמו. הגל מעולם לא השיב. באותה שנה נשא שלינג נאום על הקשר בין אמנויות חזותיות לטבע באקדמיה לאמנויות יפות; הגל כתב ביקורת חריפה על כך לאחד מידידיו. לאחר מכן, הם מתחו ביקורת זה על זה בחדרי הרצאות ובספרים באופן פומבי עד סוף ימיהם.

### תקופת מינכן

מבלי להתפטר מתפקידו הרשמי במינכן, הוא הרצה זמן קצר בשטוטגרט (הרצאות פרטיות בשטוטגרט, 1810), ושבע שנים באוניברסיטת ארלנגן (1820–1827). בשנת 1809 מתה קרולין, ממש לפני שפרסם את "כתב החירות" (Freiheitsschrift; כותרת מקורית: חקירות פילוסופיות על מהות החירות האנושית), הספר האחרון שפורסם במהלך חייו. שלוש שנים לאחר מכן נישא שלינג לאחת מידידותיה הקרובות ביותר, פאולין גוטר, בה מצא בת לוויה נאמנה.

במהלך השהות הארוכה במינכן (1806–1841) פעילותו הספרותית של שלינג נעצרה בהדרגה. ייתכן שהעוצמה וההשפעה המכריעה של השיטה ההגליאנית הן שריסנו את שלינג, שכן רק בשנת 1834, לאחר מות הגל, בהקדמה לתרגום של הוברט בקרס ליצירה של ויקטור קוזן (Victor Cousin), הביע פומבית התנגדות להגליאניזם (ובהרחבה, למחשבתו המוקדמת). ההתנגדות בוודאי לא הייתה חדשה; הרצאות ארלנגן משנת 1822 על תולדות הפילוסופיה הביעו זאת בצורה חריפה, ושלינג כבר החל בטיפול במיתולוגיה ובדת, שלפי השקפתו היוו את ההשלמות החיוביות האמיתיות לשלילי של הפילוסופיה הלוגית או הספקולטיבית.

### תקופת ברלין

תשומת הלב הציבורית נמשכה בעוצמה לרמזים על שיטה חדשה שהבטיחה משהו חיובי יותר, במיוחד ביחסה לדת, מאשר התוצאות לכאורה של הוראת הגל. הופעתם של כתבים ביקורתיים מאת דוד פרידריך שטראוס (David Friedrich Strauss), לודוויג פוירבך (Ludwig Feuerbach) וברונו באואר (Bruno Bauer), והפילוג באסכולה ההגליאנית עצמה, ביטאו ניכור גובר מהפילוסופיה הדומיננטית דאז. בברלין, מטה ההגליאנים, הדבר מצא ביטוי בניסיונות להשיג רשמית משלינג טיפול בשיטה החדשה שהובן כי הוא מחזיק במגירותיו. מימושה לא יצא אל הפועל עד 1841, כאשר מינויו של שלינג כיועץ חצר פרוסי וחבר באקדמיה של ברלין נתן לו את הזכות, זכות שנתבקש לממש, להעביר הרצאות באוניברסיטה.

בין הנוכחים בהרצאותיו בברלין היו סרן קירקגור (Søren Kierkegaard) (שאמר ששלינג דיבר "שטויות בלתי נסבלות לחלוטין" והתלונן שאינו מסיים את הרצאותיו בזמן), מיכאיל באקונין (Mikhail Bakunin) (שקרא להן "מעניינות אך חסרות משמעות למדי"), יאקוב בורקהרדט (Jacob Burckhardt), אלכסנדר פון הומבולדט (Alexander von Humboldt) (שמעולם לא קיבל לחלוטין את פילוסופיית הטבע של שלינג, אך העריץ את עבודתו), היסטוריון הכנסייה לעתיד פיליפ שאף (Philip Schaff) ופרידריך אנגלס (Friedrich Engels) (שכחסיד של הגל, נכח כדי "להגן על קברו של האיש הגדול מפני השמצות"). הרצאת הפתיחה של הקורס שלו משכה קהל רב ומעריך. עוינותו של יריבו הוותיק, ה. א. ג. פאולוס (H. E. G. Paulus), שהחריפה עקב הצלחתו של שלינג, הובילה לפרסום חשאי של דיווח מילולי של ההרצאות על פילוסופיית ההתגלות. שלינג לא הצליח להשיג גינוי משפטי ודיכוי של פיראטיות זו והוא הפסיק להעביר הרצאות פומביות בשנת 1845.

עבודה

בשנת 1793 תרם שלינג לכתב העת "ממראביליה" (Memorabilien) של היינריך אברהרד גוטלוב פאולוס. הדיסרטציה שלו מ-1795 הייתה De Marcione Paullinarum epistolarum emendatore (על מרקיון כמתקן איגרות פאולוס). בשנת 1794 פרסם שלינג הסבר על הגותו של פיכטה שכותרתו "על האפשרות של צורת פילוסופיה בכלל" (Ueber die Möglichkeit einer Form der Philosophie überhaupt). עבודה זו הוכרה על ידי פיכטה עצמו והעניקה מיד לשלינג מוניטין בקרב פילוסופים. עבודתו המורכבת יותר, "על האני כעיקרון של הפילוסופיה, או על הבלתי-מותנה בידע האנושי" (Vom Ich als Prinzip der Philosophie, oder über das Unbedingte im menschlichen Wissen, 1795), בעוד שהיא נותרה בגבולות האידיאליזם הפיכטאי, הראתה נטייה להעניק לשיטה הפיכטאית יישום אובייקטיבי יותר, ולמזג בה את תפיסותיו של שפינוזה. הוא תרם מאמרים וביקורות ל"כתב העת הפילוסופי" של פיכטה ופרידריך עמנואל ניתהאמר (Friedrich Immanuel Niethammer), וצלל ללימוד מדעי הטבע והרפואה. ב-1795 פרסם שלינג את "מכתבים פילוסופיים על דוגמטיות וביקורתיות" (Philosophische Briefe über Dogmatismus und Kritizismus), המורכבים מ-10 מכתבים המופנים לבן שיח לא ידוע המציגים הן הגנה והן ביקורת על השיטה הקאנטיאנית.

בין השנים 1796/97 נכתב כתב יד מכונן המוכר כיום כ"התוכנית השיטתית העתיקה ביותר של האידיאליזם הגרמני" (Das älteste Systemprogramm des deutschen Idealismus). הוא שרד בכתב ידו של הגל. פורסם לראשונה בשנת 1916 על ידי פרנץ רוזנצווייג, הוא יוחס לשלינג. נטען גם שהגל או הלדרלין היו המחברים.

בשנת 1797 פרסם שלינג את המאמר "ניכוי חדש של משפט הטבע" ("Neue Deduction des Naturrechts"), שחזה את הטיפול של פיכטה בנושא ב"יסודות משפט הטבע" (Grundlage des Naturrechts). לימודיו במדעי הטבע נשאו פרי ב"רעיונות לפילוסופיה של הטבע" (Ideen zu einer Philosophie der Natur, 1797), והמסה "על נפש העולם" (Von der Weltseele, 1798). ב"רעיונות" התייחס שלינג ללייבניץ וציטט מה"מונאדולוגיה" שלו. הוא החזיק את לייבניץ בהערכה רבה בשל השקפתו על הטבע במהלך תקופת פילוסופיית הטבע שלו.

בשנת 1800 פרסם שלינג את "שיטת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי" (System des transcendentalen Idealismus). בספר זה תיאר שלינג את הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית ואת פילוסופיית הטבע כמשלימות זו את זו. פיכטה הגיב בקביעה כי הטיעון של שלינג אינו תקף: בתיאוריה של פיכטה הטבע כ"לא-אני" (Nicht-Ich = אובייקט) אינו יכול להיות נושא של פילוסופיה, שהתוכן המהותי שלה הוא הפעילות הסובייקטיבית של האינטלקט האנושי. הנתק הפך לבלתי ניתן לגישור ב-1801 לאחר ששלינג פרסם את "הצגת שיטת הפילוסופיה שלי" ("Darstellung des Systems meiner Philosophie"). פיכטה חשב שכותרת זו אבסורדית שכן, לדעתו, פילוסופיה אינה יכולה להיות מותאמת אישית. יתרה מכך, בספר זה הביע שלינג בפומבי את הערכתו לשפינוזה, שעבודתו נדחתה על ידי פיכטה כדוגמטיות, והצהיר כי הטבע והרוח נבדלים רק בכמותם, אך הם זהים במהותם. לפי שלינג, המוחלט היה האדישות לזהות, שאת זה הוא החשיב כנושא פילוסופי מהותי.

ה"אפוריזמים על פילוסופיית הטבע" ("Aphorismen über die Naturphilosophie"), שפורסמו ב"שנתונים לרפואה כמדע" (1805–1808), הם ברובם קטעים מהרצאות וירצבורג, ו"אנדרטה לכתב העת על דברים אלוהיים של מר יאקובי" (Denkmal der Schrift von den göttlichen Dingen des Herrn Jacobi) היה תגובה להתקפה של יאקובי (השניים האשימו זה את זה באתאיזם). עבודה בעלת חשיבות היא "חקירות פילוסופיות על מהות החירות האנושית" (Philosophische Untersuchungen über das Wesen der menschlichen Freiheit, 1809), המפרטת, במיסטיקה גוברת, על רעיונות בעבודה מ-1804 "פילוסופיה ודת" (Philosophie und Religion). עם זאת, בשינוי מתקופת ינה, הרע אינו מופע הנובע מהבדלים כמותיים בין הממשי לאידיאלי, אלא הוא דבר מהותי. עבודה זו פירשה בבירור את ההבחנה של קאנט בין אופי אינטליגבילי לאמפירי. שלינג עצמו כינה את החירות "יכולת לטוב ולרע".

המסה משנת 1815 "על האלוהויות בסמותראקי" ("Ueber die Gottheiten zu Samothrake") הייתה לכאורה חלק מעבודה גדולה יותר, "עידני העולם" (Weltalter), שהוכרזה לעיתים קרובות כמוכנה לפרסום, אך נכתב ממנה מעט מאוד. שלינג תכנן את "עידני העולם" כספר בשלושה חלקים, המתאר את העבר, ההווה והעתיד של העולם; עם זאת, הוא החל רק את החלק הראשון, שכתב אותו מחדש מספר פעמים ולבסוף השאיר אותו ללא פרסום. שני החלקים האחרים נותרו רק בתכנון. כריסטופר ג'ון מאריי מתאר את העבודה כך:

> בהתבסס על ההנחה שפילוסופיה אינה יכולה בסופו של דבר להסביר את הקיום, הוא ממזג את הפילוסופיות המוקדמות של הטבע והזהות עם אמונתו החדשה בסכסוך בסיסי בין עיקרון לא מודע אפל לעיקרון מודע באלוהים. אלוהים הופך את היקום למובן על ידי התייחסות ליסוד הממשי, אך מכיוון שהטבע אינו אינטליגנציה שלמה, הממשי קיים כחוסר בתוך האידיאלי ולא כמשקף את האידיאלי עצמו. שלושת עידני היקום – נפרדים רק עבורנו אך לא באלוהים הנצחי – כוללים אפוא התחלה שבה העיקרון של אלוהים לפני אלוהים הוא רצון אלוהי השואף להוויה, עידן ההווה, שעדיין מהווה חלק מצמיחה זו ומכאן הגשמה מתווכת, וסופיות שבה אלוהים הוא במודע ובאופן מושלם הוא עצמו לעצמו.

מידע אותנטי על הפילוסופיה החיובית החדשה של שלינג (positive Philosophie) לא היה זמין עד לאחר מותו בבאד רגאץ, ב-20 באוגוסט 1854. בניו הוציאו אז ארבעה כרכים של הרצאותיו בברלין: כרך א'. מבוא לפילוסופיה של המיתולוגיה (1856); ב'. פילוסופיה של המיתולוגיה (1857); ג' וד'. פילוסופיה של ההתגלות (1858).

תקופתיות

שלינג, בכל שלבי מחשבתו, קרא לעזרתו צורות חיצוניות של שיטה אחרת. פיכטה, שפינוזה, יאקוב בהמה והמיסטיקנים, ולבסוף, הוגים יוונים מרכזיים עם פרשניהם הניאופלאטוניים, הגנוסטיים והסכולסטיים, מעניקים צבע ליצירות מסוימות. לפי השקפתו של שלינג עצמו, הפילוסופיה שלו התחלקה לשלושה שלבים. אלו היו:

- מעבר מהפילוסופיה של פיכטה לתפיסה אובייקטיבית יותר של הטבע (התקדמות ל"פילוסופיית הטבע").

- ניסוח המצע הזהה, האדיש והמוחלט של הטבע והרוח (Identitätsphilosophie).

- התנגדות של פילוסופיה שלילית וחיובית, שהייתה הנושא של הרצאותיו בברלין, אם כי את המושגים ניתן לייחס לשנת 1804 (Positive Philosophie).

### פילוסופיית הטבע (Naturphilosophie)

תפקידה של "פילוסופיית הטבע" של שלינג הוא להציג את האידיאלי כנובע מהממשי. השינוי שהחוויה מביאה לפנינו מוביל לתפיסת הדואליות, הניגוד הקוטבי שדרכו הטבע מבטא את עצמו. הסדרה הדינמית של שלבים בטבע היא חומר כשווי משקל של כוחות בסיסיים מתרחבים ומתכווצים, אור (עם תהליכיו הכפופים של מגנטיות, חשמל ופעולה כימית) ואורגניזם (עם מרכיביו של רבייה, רגישות ויכולת חישה).

שלינג אימץ בתחילה את מושג הארגון העצמי כפי שפיתח אותו קאנט ב"ביקורת כוח השיפוט" שלו לצורך רבייה של אורגניזמים. עם זאת, שלינג הרחיב מושג זה על ידי ההיבט של הופעת החיים המקורית וכן הופעת מינים וסוגים חדשים. הוא התכוון שזו תהיה תיאוריה מקיפה של היסטוריה טבעית בעלת דמיון לתיאוריות מודרניות של ארגון עצמי.

מוניטין והשפעה

חלק מהחוקרים מאפיינים את שלינג כהוגה פרוטאי (משתנה) ש, למרות שהיה מבריק, קפץ מנושא לנושא וחסר את כוח הסינתזה הדרוש כדי להגיע למערכת פילוסופית שלמה. אחרים מערערים על הרעיון שמחשבתו של שלינג מאופיינת בפריצות עמוקות, ובמקום זאת טוענים שהפילוסופיה שלו התמקדה תמיד בכמה נושאים משותפים, במיוחד בחירות אנושית, במוחלט וביחס שבין רוח לטבע. בניגוד להגל, שלינג לא האמין שניתן להכיר את המוחלט באופיו האמיתי באמצעות חקירה רציונלית בלבד.

דמויות עכשוויות שהושפעו משלינג כוללות את אלכסנדר פון הומבולדט, שהתייחס לעבודתו במבוא הגרמני ל"מאמר על הגיאוגרפיה של צמחים". הוא טוען כאן שחקירה רציונלית ורעיונותיו של שלינג אינם "קוטבים מתווכחים" ("streitende Pole" בגרמנית) וכי לימוד של אחד לא יפגע בשני. במכתב משנת 1805 לשלינג, הומבולדט מתאר את רעיונו של שלינג על הטבע כאורגניזם חי כ"מהפכה" במדעים. שני הגברים היו חלק מהמעגל הפנימי של גתה בינה — הומבולדט הקדיש לו את המאמר שלו — ורבים מרעיונותיו על הטבע הושפעו מהפילוסופיות של גתה ושלינג.

שלינג עדיין נלמד, אם כי המוניטין שלו השתנה עם הזמן. עבודתו הרשימה את המשורר והמבקר הרומנטי האנגלי סמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge), שהכניס את רעיונותיו לתרבות דוברת האנגלית, לעיתים ללא הכרה מלאה, כפי שקרה ב"ביוגרפיה ספרותית" (Biographia Literaria). עבודתו הביקורתית של קולרידג' הייתה משפיעה, והוא זה שהכניס לספרות האנגלית את המושג של שלינג על הלא-מודע. "שיטת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי" של שלינג נתפסה כמבשרת ל"פשר החלומות" (1899) של זיגמונד פרויד.

האסכולה הקתולית של טיבינגן, קבוצת תיאולוגים קתולים באוניברסיטת טיבינגן במאה ה-19, הושפעה מאוד משלינג וניסתה ליישב את פילוסופיית ההתגלות שלו עם התיאולוגיה הקתולית.

עד שנת 1950, שלינג היה כמעט פילוסוף שנשכח אפילו בגרמניה. בשנות ה-1910 וה-1920, פילוסופים של נאו-קאנטיאניזם ונאו-הגליאניזם, כמו וילהלם וינדלבנד (Wilhelm Windelband) או ריכרד קרונר (Richard Kroner), נטו לתאר את שלינג כאפיזודה המקשרת בין פיכטה להגל. תקופתו המאוחרת נטתה להישכח, והפילוסופיות שלו על הטבע והאמנות בשנות ה-90 של המאה ה-18 והעשור הראשון של המאה ה-19 היו המוקד העיקרי. בהקשר זה אפיין קונו פישר (Kuno Fischer) את הפילוסופיה המוקדמת של שלינג כ"אידיאליזם אסתטי", תוך התמקדות בטיעון שבו דירג את האמנות כ"מסמך היחיד והאיבר הנצחי של הפילוסופיה" (das einzige wahre und ewige Organon zugleich und Dokument der Philosophie). מפילוסופים סוציאליסטים כמו ג'רג' לוקאץ' (György Lukács), הוא נחשב לאנכרוניסטי. מרטין היידגר, בתקופה שבה היה מעורב במפלגה הנאצית, מצא ב"על החירות האנושית" של שלינג נושאים מרכזיים של האונטולוגיה המערבית – הוויה, קיום וחירות – ופירש אותם בהרצאותיו משנת 1936.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 החל המצב להשתנות. ב-1954, יובל המאה למותו, נערך כנס בינלאומי על שלינג. מספר פילוסופים, בהם קרל יספרס (Karl Jaspers), העבירו מצגות על הייחודיות והרלוונטיות של הגותו, כאשר העניין עבר לעבודתו המאוחרת על מקור הקיום. שלינג היה נושא התזה של יורגן הברמאס (Jürgen Habermas) משנת 1954.

בשנת 1955 פרסם יספרס את "שלינג", כשהוא מציג אותו כמבשר של האקזיסטנציאליסטים, וולטר שולץ (Walter Schulz), ממארגני הכנס ב-1954, פרסם את "שלמות האידיאליזם הגרמני בפילוסופיה המאוחרת של שלינג" (Die Vollendung des Deutschen Idealismus in der Spätphilosophie Schellings), בטענה ששלינג השלים את האידיאליזם הגרמני עם הפילוסופיה המאוחרת שלו, במיוחד בהרצאותיו בברלין בשנות ה-40 של המאה ה-19. שולץ הציג את שלינג כאדם שפתר את הבעיות הפילוסופיות שהשאיר הגל לא שלמות, בניגוד לרעיון העכשווי ששלינג נעקף על ידי הגל הרבה קודם לכן. התיאולוג פול טיליך (Paul Tillich) כתב: "מה שלמדתי משלינג הפך לקובע בהתפתחות הפילוסופית והתיאולוגית שלי". מוריס מרלו-פונטי (Maurice Merleau-Ponty) השווה את פרויקט האונטולוגיה הטבעית שלו לזה של שלינג בקורס שלו על הטבע בשנים 1957–58.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, הטבע עניין שוב פילוסופים ביחס לנושאי סביבה. הפילוסופיה של הטבע של שלינג, במיוחד כוונתו לבנות תוכנית המכסה הן את הטבע והן את החיים האינטלקטואליים בשיטה ושיטה אחת, ולהחזיר את הטבע כנושא מרכזי של הפילוסופיה, הוערכה מחדש בהקשר העכשווי. השפעתו ויחסו לסצנת האמנות הגרמנית, במיוחד לספרות הרומנטית ולאמנות חזותית, היוו עניין מאז סוף שנות ה-60, מפיליפ אוטו רונגה (Philipp Otto Runge) ועד גרהרד ריכטר (Gerhard Richter) ויוזף בויס (Joseph Beuys). עניין זה התחדש בשנים האחרונות דרך עבודתו של הפילוסוף הסביבתי אראן גאר (Arran Gare), שזיהה מסורת של מדע שלינגיאני המתגברת על הניגוד בין המדע למדעי הרוח, ומציעה את הבסיס להבנה של מדע אקולוגי ופילוסופיה אקולוגית.

ביחס לפסיכולוגיה, שלינג נחשב כמי שטבע את המונח "לא-מודע". סלבוי ז'יז'εκ (Slavoj Žižek) כתב שני ספרים המנסים לשלב את הפילוסופיה של שלינג, בעיקר עבודות תקופת הביניים שלו כולל "עידני העולם", עם עבודתו של ז'אק לאקאן (Jacques Lacan). התיאורטיקן הפסיכואנליטי רפאל הולמברג (Rafael Holmberg) טען כי דמיון חשוב בין שלינג לפסיכואנליזה הוא הפרשנויות הרטרואקטיביות שלהם לזמניות ולחירות. הניגוד והפיצול באלוהים ובעיית הרע באלוהים שנבחנו על ידי שלינג המאוחר השפיעו על הגותו של לואיג'י פארייסון (Luigi Pareyson).

ציטוטים

- "הטבע הוא רוח נראית לעין, הרוח היא טבע בלתי נראה." ["Natur ist hiernach der sichtbare Geist, Geist die unsichtbare Natur"] (רעיונות, "מבוא")

- "ההיסטוריה ככלל היא התגלות מתקדמת והולכת ונחשפת בהדרגה של המוחלט." (שיטת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי, 1800)

- "כעת, אם מופע החירות הוא בהכרח אינסופי, האבולוציה הכוללת של המוחלט היא גם תהליך אינסופי, וההיסטוריה עצמה היא התגלות שלעולם אינה שלמה לחלוטין של אותו מוחלט אשר, למען התודעה, וכך רק למען המופע, מפריד את עצמו למודע ולא-מודע, לחופשי ולאינטואיטיבי; אך אשר עצמו, עם זאת, באור הבלתי נגיש שבו הוא שוכן, הוא זהות נצחית והיסוד הנצחי של הרמוניה בין השניים." (שיטת האידיאליזם הטרנסצנדנטלי, 1800)

- "האם ליצירה יש מטרה סופית? ואם כן, מדוע היא לא הושגה מיד? מדוע השלמות לא התממשה מההתחלה? לשאלות אלו יש תשובה אחת בלבד: כי אלוהים הוא חיים, ולא רק הוויה." (חקירות פילוסופיות על טבע החירות האנושית, 1809)

- "רק מי שטעם חירות יכול להרגיש את התשוקה לעשות הכל בדמותה, להפיץ אותה בכל היקום כולו." (חקירות פילוסופיות על טבע החירות האנושית, 1809)

- "מכיוון שאין דבר לפני או מחוץ לאלוהים הוא חייב להכיל בתוכו את היסוד לקיומו. כל הפילוסופיות אומרות זאת, אך הן מדברות על יסוד זה כמושג גרידא מבלי להפוך אותו לדבר מהממשי והאקטואלי." (חקירות פילוסופיות על טבע החירות האנושית, 1809)

- "[האלוהות] אינה טבע או מהות אלוהית, אלא הפראות הטורפת של הטוהר שאדם מסוגל להתקרב אליה רק בטוהר שווה. מכיוון שכל הוויה עולה בה כאילו בלהבות, היא בהכרח בלתי נגישה לכל מי שעדיין מעורב בהוויה." (עידני העולם, כ-1815)

- "לאלוהים אין אפוא התחלה רק במידה שאין התחלה להתחלתו. ההתחלה באלוהים היא התחלה נצחית, כלומר, כזו שהייתה התחלה מכל הנצח, ועדיין היא, וגם לעולם אינה חדלה להיות התחלה." (צוטט אצל הארטשורן וריס, "פילוסופים מדברים על אלוהים", שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1953, עמ' 237.)