פרידריך ויק: המורה שבנה גאון וכמעט הרס אותה

רוברט שומאן צפה פעם במורה לפסנתר שלו מכה ילד בן תשע על כך שניגן בכינור בצורה גרועה, וכתב ביומנו באותו לילה: "האם אני בין בני אדם?" המורה הזה היה פרידריך ויק, האיש שגם, באמצעות שנים של הוראה בלתי פוסקת ומתוכננת בקפידה, הפך את בתו קלרה לאחת הפסנתרניות הגדולות של המאה התשע-עשרה — ואז ניסה להרוס את אושרה במקום לתת לה להינשא לסטודנט שכתב את רשומת היומן הזו.

מטיף שנכשל הופך לסוחר פסנתרים

ויק נולד ב-18 באוגוסט 1785 בפרטש, סקסוניה, למשפחת סוחרים ללא רקע מוזיקלי כלל. הכשרתו הפורמלית כמוזיקאי הייתה קלה באופן קומי — שש שעות של שיעורי פסנתר מיוהאן פטר מילכמאייר בסביבות 1800 — וחייו הבוגרים המוקדמים לא הצביעו על שום אולם קונצרטים. הוא למד זמן קצר ב'תומאס-שולה' של לייפציג לפני שמחלה אילצה אותו לצאת לאחר שישה שבועות, אז למד תאולוגיה באוניברסיטת ויטנברג, במטרה להגיע לכמורה, רק כדי לנטוש את התוכנית לאחר דרשת ניסיון הרסנית בדרזדן. הוא בילה תשע שנים כמורה פרטי למשפחות עשירות בתורינגיה לפני שסט שירים שלו, שפורסם וזכה לביקורת חיובית על ידי קרל מריה פון ובר ב-1815, נתן לו את הביטחון לנסות את לייפציג. שם, מ-1816, הוא בנה עסק כמורה לפסנתר תוך ניהול פעילות השכרת ומכירת פסנתרים לצד ספריית השאלת מוזיקה שדווח כי שימשה את ריכרד וגנר הצעיר. מה שחסר לוויק בייחוס קונסרבטוריון הוא פיצה על ידי קריאת רוסו ופסטלוצי ובניית תאוריה משלו לחינוך מוזיקלי מאפס.

בונים את קלרה

ויק נישא פעמיים — תחילה לזמרת מריאן טרומליץ, קבועה ב'גבנדהאוס', איתה היו לו שלושה ילדים כולל קלרה; הנישואים התפרקו על רקע מה שמקורות מתארים כמזגו הבלתי גמיש, ומריאן נישאה מאוחר יותר לחברו שלו אדולף ברגיל. אשתו השנייה, קלמנטין פכנר, הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה ואחות לחלוץ הפסיכולוגיה גוסטב פכנר; היו להם שלושה ילדים נוספים, כולל מארי ויק, פסנתרנית קונצרטים בעצמה אם כי מעולם לא שוות ערך לקלרה בתהילה.

זו הייתה קלרה, ילדתו השנייה, עליה הימר ויק על הכל. הכשרתה תוכננה בעוצמה שנקראת אובססיבית כמעט אפילו לפי הסטנדרטים של יצירת ילדי פלא במאה התשע-עשרה: שיעורים יומיים של שעה שסבבו בין פסנתר, כינור, שירה, תאוריה, הרמוניה, הלחנה וקונטרפונקט, בנוסף לשעתיים של תרגול, כולם מקופלים לתוכנית שגם חייבה הליכות בחוץ ומנוחה מבוקרת — משטר שקלרה עצמה זקפה לזכותו מאוחר יותר בכך שנתן לה את הסיבולת הפיזית לקריירת סיורים לכל החיים. הוא ליווה אותה בסיורים ברחבי אירופה, ובגיל אחת-עשרה היא כבר הייתה ילדת פלא עובדת במעגל הבינלאומי, בדרכה להפוך לאחת הפסנתרניות המפורסמות ביותר באירופה.

שיטה מול תרגול

ויק הניח את פילוסופיית ההוראה שלו במסה, 'פסנתר ושיר: איך ללמד, איך ללמוד, ואיך ליצור שיפוט של ביצועים מוזיקליים', שטענה נגד תרגול מכני לטובת הוראה אינדיבידואלית, אחידות טון, לגאטו דמוי שיר, והנאה מוזיקלית על פני משמעת קשה. הספר הפך אותו לדמות משפיעה בפדגוגיה של פסנתר, וסטודנטים מעבר למשפחתו שלו חיפשו אותו, כולל, מאוחר יותר, הנס פון בולוב הצעיר. אבל הפער בין האידיאלים הכתובים של ויק לבין התנהגותו בחדר התרגול היה רחב — הסצנה שרוברט שומאן תיעד של ויק מכה את בנו אלווין בשיעור כינור היא מקרה מתועד אחד של המזג שרץ מתחת לתאוריה הפרוגרסיבית, וזהו אותו מזג שיתפרץ מאוחר יותר, בצורה משמעותית הרבה יותר, על אירוסיה של קלרה.

המלחמה נגד רוברט שומאן

שומאן התגורר בבית משפחת ויק ולמד פסנתר אצל פרידריך מ-1830, וויק העריך אותו — עד שרוברט וקלרה התאהבו, ובנקודה זו התנגדותו של ויק הפכה למוחלטת. הוא מתועד כמי שאיים לירות בשומאן, וכשהשכנוע נכשל הוא פנה לבתי המשפט, בדרישה ב-1839 שקלרה תוותר על שבע שנים של רווחי קונצרטים, תשלם 1,000 טאלרים עבור חפציה שלה, ושרברט יפקיד ערבות של 8,000 טאלרים נגד אפשרות של גירושין — תנאים שבית המשפט דחה על הסף. ויק הסלים עוד יותר, והגיש הצהרה רשמית הממתגת את שומאן כשיכור כרוני, עצלן, לא כשיר, ו"מלחין בינוני שהמוזיקה שלו לא ברורה וכמעט בלתי אפשרית לביצוע," והפיץ מסמכים התוקפים את הנגינה של קלרה בערים שבהן הייתה אמורה להופיע, תוך קידום הפסנתרן היריב קאמי פלייל כדי לערער את מעמדה. בית המשפט פסק לטובת הזוג ביולי 1840; שומאן זכה בתביעת דיבה נגד המורה לשעבר שלו, וויק נידון לשמונה-עשר ימי מאסר בגין התנהגות בלתי הולמת בבית המשפט, אם כי לא ברור אם אי פעם ריצה את הזמן. קלרה ורוברט נישאו ב-12 בספטמבר 1840, יום אחד לפני יום הולדתה העשרים-ואחת — התאריך המוקדם ביותר שהחוק אפשר לה להינשא ללא הסכמת אביה.

פיוס לא נוח

הקרע לא נמשך לנצח. עד 1843, כשקלרה אם לשניים והמוניטין של רוברט כמלחין רציני מובטח, ויק כתב כדי לפתוח מחדש קשר: "למען קלרה ולמען העולם, אנחנו לא יכולים להחזיק זה את זה במרחק יותר. גם אתה עכשיו איש משפחה — האם דרוש הסבר ארוך יותר?" קלרה קיבלה את הפיוס בחום; רוברט היה קריר יותר אך החל להעריך שהמאמרים המאוחרים של ויק, מ-1844 ואילך, התייחסו אליו כמלחין מהדרגה הראשונה לצד שופן ומנדלסון. השלום היה לא מושלם ומשתנה — עד 1850 ויק הפנה מחדש חלק גדול מהאנרגיה הקידומית שלו לעבר הקריירה של בתו הצעירה מארי במקום זו של קלרה, סימן שתשומת ליבו, שפעם הייתה מקובעת באובססיביות על בת אחת, יכולה להיות מוקצית לאחרת.

מדוע פרידריך מכונה גאון

הטענה של ויק למילה נשענת על פדגוגיה, לא על הלחנה או ביצוע — הוא עצמו לא היה מוזיקאי משמעותי, לאחר שהיו לו רק קומץ שעות של הכשרה פורמלית. מה שהיה לו היה אינטליגנציה שיטתית, כמעט הנדסית, לגבי האופן שבו ניתן לבנות, לרצף ולקיים את היכולות המוזיקליות של ילד: תוכנית הלימודים המשולבת של כלים ותאוריה, תשומת הלב לבריאות פיזית כבלתי נפרדת מהתפתחות טכנית, ותאוריה של הוראה אקספרסיבית ואינדיבידואלית שהוא הניח בדפוס ושהאריכה ימים אחריו. קלרה עצמה, במבט לאחור, כינתה את השיטה הזו יעילה מספיק עד שאמרה, "אני אפילו מודה לו על מה שנקרא אכזריות שלו" — אישור מפתיע מהאדם שסבל הכי הרבה תחתיה. אבל הטיעון הנגדי הכנה משמעותי: זה היה אדם שהתאוריות שלו על הוראה עדינה ואנושית התקיימו לצד אלימות מתועדת כלפי בנו שלו, ושמסירותו לגאונות בתו החמיצה, כשסורב, להשמצה, סחיטה וניסיון לשלוט בחייה הבוגרים בכוח החוק. כל גאונות פדגוגית שהייתה לוויק הייתה בלתי נפרדת מרצון שולט, לעיתים אכזרי, לשלוט באנשים שעליהם הופעלה.

מורשת

ויק עבר לדרזדן בשנות ה-40 של המאה ה-19, שם נשאר לשארית חייו, ומת ב-6 באוקטובר 1873 בלושוויץ בגיל שמונים-ושמונה. תלמידיו ציינו את יום הולדתו השמונים-ושישה על ידי הקמת קרן פרידריך ויק לתמיכה במוזיקאים צעירים מוכשרים אך עניים, חיים שלאחר המוות מוסדיים לאותו אינסטינקט — זיהוי וטיפוח כישרון מוזיקלי גולמי — שהפך את קלרה שומאן לאפשרית מלכתחילה. שמו מאריך ימים פחות כמלחין או מבצע מאשר כאדריכל, לטוב ולרע, של אחת ההכשרות המוזיקליות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה.