ארתור שופנהאואר: הפילוסוף שהריק את אולמות ההרצאות בברלין כדי להוכיח את צדקתו
הוא קבע את שעות הרצאותיו באוניברסיטה באותה שעה בדיוק שבה הרצה גאורג הגל, בטוח שהמערכת שלו היא הנכונה יותר ותמשוך את הקהל. כמעט שום אחד לא בא. ארתור שופנהאואר בילה את העשורים הבאים בכמעט אי-קיום מקצועי מוחלט, כותב פילוסופיה של סבל אוניברסלי שהעולם הרחב התעלם ממנה עד שהוא היה בן כמעט שבעים — ובנקודה זו הפכה לאחת ממערכות ההגות המשמעותיות ביותר של המאה ה-19.
בנו של סוחר שסירב בעסקי המשפחה
שופנהאואר נולד ב-22 בפברואר 1788, בעיר החופשית דנזיג, כיום גדנסק, פולין. אביו, היינריך פלוריס שופנהאואר, היה סוחר עשיר שחינך את בנו מילדות לקריירה במסחר, שולח אותו לסיור ממושך באירופה כהכנה. מותו של היינריך ב-1805 שחרר את ארתור מהנתיב הזה לאחר שנתיים של חניכות מסורתית; בן תשע עשרה הוא נטש את העסקים לטובת לימודים אקדמיים, נרשם בגטינגן מ-1809 עד 1811 ואז בברלין מ-1811 עד 1813, שם ספג את הפילוסופיה של קאנט ואפלטון שתבנה את כל מערכתו המאוחרת. הוא סיים את עבודת הדוקטורט שלו, על השורש המרובע של עקרון הסיבה המספקת, בגיל עשרים וחמש ברודולשטאדט ב-1813, טוען שההיגיון האנושי מתבסס על ארבעה סוגים שונים ובלתי-החלפיים של הסבר — טיעון טכני שאותו הוא השתמש מאוחר יותר כנשק נגד מה שהוא ראה כקפיצות לא-לגיטימיות של האידיאליזם הגרמני.
העולם כרצון וייצוג
שופנהאואר עבר לדרזדן ב-1814 ובילה את השנים הבאות בפיתוח יצירת המופת שלו, העולם כרצון וייצוג, שהושלמה ב-1818. טענתו המרכזית הייתה שלמציאות יש שני היבטים: כ"ייצוג", עולם התופעות המובנה על ידי מרחב, זמן וסיבתיות שקאנט כבר תיאר; וכ"רצון", מאמץ עיוור, בלתי-פוסק וחסר מטרה שמהווה את המציאות הפנימית מאחורי כל תופעה. שם קאנט חשב שהדבר-בעצמו נותר בלתי-ידוע לנצח, שופנהאואר טען שכל אדם יש לו גישה ישירה אליו דרך החוויה הנחווית של גופו הנע — תנועת יד, הוא כתב, היא מעשה יחיד שיש לו את התחושה הסובייקטיבית של רצון כאחד מהיבטיה ותנועה פיזית כצד השני. מכיוון שרצון זה מתפצל דרך ההתגלמות לאורגניזמים רבים הנאבקים בתחרות נצחית ללא סוף או מטרה, קיום עצמו היה, עבור שופנהאואר, באופן יסודי מצב של סבל — העמדה הפילוסופית שהעניקה לו את התווית הקבועה שלו כ"פילוסוף הפסימיות".
בריחה דרך האמנות, והדרך העליונה של הוויתור
שופנהאואר לא השאיר את קוראיו בלי יציאות. התבוננות אסתטית, הוא טען, מציעה בריחה זמנית מסבל הרצון: האמן הגאון תופס את הרעיונות הפלטוניים נצחיים מאחורי דברים ספציפיים ומעביר אותם, מאפשר לקהל להתעלות לרגע מעצמו המתאים והרוצה. המוזיקה תפסה מקום ייחודי ומועדף במערכת שלו כהעתק ישיר של הרצון עצמו, קווי הבס, ההרמוניות והמלודיות שלה משקפים את מבנה המציאות מחומר אורגני ועד לתודעה האנושית — רעיון שמאוחר יותרעיצב את הבנתם של וגנר וברהמס של אמנותם. מעבר לאסתטיקה, שופנהאואר טען שהמודעות המוסרית אמיתית נובעת מחמלה, מההכרה שהגבול בין זה שסובל לזה גורם לסבל הוא, מטאפיזית, אשליה; ושההישג הגבוה ביותר הזמין לאדם הוא ויתור אסקטי על הרצון לחיות עצמו, מצב שהוא המחיש בדמויות כמו ישו ופרנציסקוס מאסיזי אף כי הודה בפרדוקס שהגעה לחוסר רצון דורשת מאבק פנימי עז נגד האינסטינקט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המפגש עם הפילוסופיה ההודית
המערכת של שופנהאואר עוצבה גם, באופן חריג לפילוסוף גרמני בדורו, על ידי מעורבות ישירת עם המחשבה ההודית. הכרות עם הבהגאווד גיטה והאופנישדות סביב 1813 דרך המזרחן פרידריך מאייר, הוא מצא בהבדל ברהמן-אטמן מקביל מבני לחלוקה שלו בין רצון וייצוג, והוא אמר מאוחר יותר שהאופנישדות היו הנחמה של חייו ויהיו הנחמה של מותו. זו הייתה דוגמה נדירה של פילוסופיה מזרחית הנכנסת לקאנון האירופי כשותפת שיחה רצינית ולא כסקרנות אקזוטית.
המרצה שנכשל והיריבות עם הגל
השאיפות המקצועיות של שופנהאואר התנגשו ישירות עם הדומיננטיות של גאורג וילהלם פרידריך הגל על פילוסופיה אקדמית גרמנית. ב-1820, מונה כמרצה ללא שכר באוניברסיטת ברלין, שופנהאואר קבע בכוונה את קורסו באותה שעה כמו של הגל — הגל משך מאות סטודנטים, שופנהאואר כמעט ולא אף אחד, והוא נטש את ההוראה האקדמית לא יותר מהר. הוא לא סלח לעולם להשפלה, וכתביו המאוחרים תקפו שוב ושוב את הגל ואת כל מסורת האידיאליזם הגרמני, לדבריו, כעבודתם של "נוכלים" ו"מרמה" שהחליפו משחקי מילים אונטולוגיים מנצנצים בהיגיון פילוסופי ישר. במשך רוב שלושת העשורים הבאים הוא חי קיום בודד ומתבודד, מתיישב לבסוף בפרנקפורט ב-1833, שם נשאר עד מותו, כותב בקצב קבוע לקהל שעבור רוב התקופה הזו כמעט ולא היה קיים.
הכרה מאוחרת
האדישות הציבורית ליצירתו העיקרית נמשכה במשך כשלושה עשורים. ההכרה הגיעה לבסוף עם פרסום פרגה ופרליפומנה ב-1851, אוסף מאמרים שנכתבו בסגנון נגיש יותר מן הטיעון המערכתי שלו, שמצא קהל קוראים רחב והביא לשופנהאואר, בעשור האחרון לחייו, את התהילה שחמק ממנו מאז 1818. הוא מת בפרנקפורט ב-21 בספטמבר 1860, בן שבעים ושתיים, חי רק מספיק זמן כדי לראות את פילוסופייתו מתחילה את עלייתה לגדולה.
למה ארתור נקרא גאון
הטענה מתבססת על הישג אינטלקטואלי ספציפי: שופנהאואר בנה, בעיקר לבדו ונגד הזרם האקדמי הדומיננטי בתקופתו, מערכת מטאפיזיקה שלמה שצמצמה את שתים עשרה הקטגוריות של קאנט לעיקרון מארגן יחיד, איחד את הפילוסופיה המערבית עם מטאפיזיקה הודית עשורים לפני שהפכה למקובלת, והגיע — באמצעות טיעון קפדני ולא רק נטייה — לתמונת מציאות של מאמץ עיוור וחסר מטרה שכמה מהזרמים המרכזיים של המחשבה המאוחרת קיבלו כנקודת התחלה שלהם ולא כמסקנה. ניטשה ספג את ביקורתו על רציונליזם ואת דגשו על דחפים אינסטינקטיביים אף כשדחה את פסימיותו; תיאורו של פרויד על דחפים לא-מודעים חייב חובה מוכרת לרצון של שופנהאואר; ודחייתו של יקום רציונלי ונותן-שכר תרמה ישירות לאקזיסטנציאליזם ולאמנות וספרות המודרניסטית, מתומאס הארדי ועד סמואל בקט. המשקל המאזן הכנה הוא ששופנהאואר היה גם, לפי כמעט כל הדיווחים, אדם קשה ומריר שכישלונותיו האישיים — האולם הריק בברלין והעשורים של דחייה מקצועית שבאו אחריו —עיצבו פילוסופיה שמבקרים חשדו מזמן רב שהיא קרובה יותר לנטייה לבושה בסילוגיזמים מאשר לגילוי נייטרלי על היקום. מה שאינו במחלוקת הוא הארכיטקטוניקה: לא משנה מה חושבים על פסימיות כמסקנה, המערכת שמייצרת אותה אכן מקורית, בנויה בקפידה, וניתן לעקוב אחריה בקו ישיר דרך פסיכואנליזה, אקזיסטנציאליזם ואסתטיקה מודרנית.
מורשת
עמידתו של שופנהאואר שהיקום אינו סדר רציונלי ונותן-שכר אלא שדה של מאמץ עיוור נתנה למחשבה החילונית של המאה ה-19 וה-20 את אחד מהאלטרנטיבות המפותחות הראשונות למשמעות דתית, והשפעתו עוברת דרך מלחינים, סופרים ופילוסופים שלקחו את אבחנתו ברצינות אף כשסירבו ל"תרופה" שלו. אולם ההרצאות הריק בברלין של 1820 נותר הסמל של פילוסוף שבילה את רוב חייו לא נשמע ובעשור האחרון לחייו, לבסוף, נקרא.