ארתור רמבו: חמש שנים, ואז שתיקה
הוא כתב את כל מה שחשוב בין הגילאים שש-עשרה לעשרים בערך. ואז הוא הפסיק, התרחק לחלוטין מהספרות, ובילה את מחציתה השנייה של חייו הקצרים בעדן ובראר במכירת קפה ונשק, כשהוא כותב הביתה מכתבים על כסף ודיזנטריה. כאשר פול ורلن (Paul Verlaine) פרסם את המשוררים הארורים (Les Poètes maudits) ב-1884 והפך אותו למפורסם בפריז, רמבו היה בקרן השפע ונראה שלא היה אכפת לו. הוא כבר המציא את השירה המודרנית ואיقدر בה עניין.
שארלוויל
ז'אן ניקולא ארתור רמבו (Jean Nicolas Arthur Rimbaud) נולד ב-20 באוקטובר 1854 בשארלוויל (Charleville), שבחבל הארדנים בצרפת. אביו, פרדריק (Frédéric), היה קפטן בצבא שחי בבית המשפחה במשך שלושה חודשים בסך הכל, מפברואר עד מאי 1853, ואחרי לידת הילדה הצעירה איזבל ב-1860 הפסיק לחלוטין לבוא הביתה בחופשה. מעולם לא היה גירושים. אמו, מארי קתרין ויטלי רמבו (Marie Catherine Vitalie Rimbaud), לבית קויף (Cuif), פשוט החלה לקרוא לעצמה האלמנה רמבו – אישה נוקשה, אדוקה ובלתי נסלחת שגידלה ארבעה ילדים בעיירה פרובינציאלית.
הוא היה תלמיד בית ספר מבריק שקטף פרסים בלטינית. בינואר 1870 הגיע למכללת שארלוויל מורה לרטוריקה בן עשרים ושתיים, ז'ורז' איזמבאר (Georges Izambard), ואמר לבן החמש-עשרה לכתוב שירה מקורית במקום חיקויים. רמבו ראה בו מעין אח בכור, וזו הקשר המוסכם האחרון בסיפור. בתוך חודשים ספורים מלחמת צרפת–פרוסיה שיבשה לחלוטין את הלימודים והוא החל לברוח לפריז.
מכתבי הרואה
במאי 1871, בגיל שש-עשרה, כתב רמבו שני מכתבים – אחד לאיזמבאר, אחד למשורר פול דמני (Paul Demeny) – המשמשים כמסמכי היסוד של השירה הצרפתית המודרנית. התוכנית שהם מציגים פשוטה באכזריות ומלאה ברצינות. "המשורר עושה את עצמו רואה באמצעות בלבול ארוך, עצום והגיוני של כל החושים." העניין בבלבול אינו תחושה לשם תחושה; זוהי שיתה. "הרהיט הוא להגיע ללא-נודע באמצעות בלבול כל החושים."
מה שהיה רדיקלי היה ההגיוני במשפט הזה. רמבו לא הציע שיכרון רומנטי אלא תוכנית שיטתית של שינוי עצמי שנועדה להפוך את המשורר לכדי כלי המסוגל לרשום את מה שהתודעה הרגילה מסננת החוצה. הוא רצה, לדבריו שלו, למצוא שפה ולחולל מהפכה בז'אנר. הוא היה נער שכתב הצעת מחקר.
ורלן
הוא שלח שירים, בהם "הסירה השיכורה" ("Le Bateau ivre"), לפול ורלן, אז משורר נשוי ומבוסס המבוגר ממנו בעשר שנים. ורלן הזמין אותו לפריז. מה שהתרחש בין 1871 ל-1873 עורר שערורייה בעיר הספרותית: רומן שהתנהל בציבור, שיכור, שחיפש עימות במכוון, ונע בין פריז, בריסל ולונדון בזמן שנישואיו של ורלן קרסו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא הסתיים ב-10 ביולי 1873 בבריסל, כאשר ורלן בזעם שיכור ירה שתי יירות ופצע את רמבו בן השמונה-עשרה בפרק כף היד השמאלי. ב-8 באוגוסט, לאחר שהאישום הופחת לירי בכלי נשק הגורם לפציעה, נידון ורלן לשנתיים מאסר.
עונה בגיהנום
באוקטובר 1873 פרסם רמבו, על חשבונו, חוברת קטנה בבריסל: עונה בגיהנום (Une Saison en Enfer). זוהי יצירת פרוזה-שירה של משבר רוחני – חקירה של פרויקט החזון שלו עצמו, של הנצרות, של אירופה, של עצמו – והיא מכילה את המשפט שצוטט מאז ועד היום: Il faut être absolument moderne. עלינו להיות מודרניים לחלוטין.
היא נקראת כמו פרידה מהספרות, ובמידה רבה הייתה כזו, למרות שהארות (Illuminations) – ארבעים ושניים שירי פרוזה שנכתבו בין 1872 ל-1875 לערך – הלכו בעקבותיו החוצה. אלו הם השירים המדהימים מבחינה טכנית: אוצר מילים ביזארי, פיסוק לא שגרתי, שמות עצם מסתוריים, סיומות חידתיות, טקסט המתייחס למשפט עצמו כאל חומר פלסטי. הם פורסמו רק ב-1886, וכאשר עשה זאת, מחברם כבר היה מחוץ לשירה במשך עשור.
אפריקה
בערך בגיל עשרים הוא הפסיק לכתוב. הוא נסע – לג'אווה, לקפריסין, ואז, ב-1880, לעדן, שם הפך לעובד מרכזי בסוכנות המסחר ברדי (Bardey). בהמשך ניהל את הסוכנות שלה בהארר, במה שהיא כיום אתיופיה, והפך לאירופאי הראשון שפיקח על ייצוא הקפה המפורסם של הארר. הוא גם סחר בכלי נשק. הוא למד את השפות, התחבר עם מושל הארר, שבנו יהפוך לקיסר היילה סלאסי (Haile Selassie), וב-1884 החברה הגיאוגרפית (Société de Géographie) בפריז פרסמה את הדו"ח על האוגדן (Report on the Ogaden) שלו – אותו אדם, שכתב כעת פרוזה גיאוגרפית מדוקדקת על שטח ונתיבי מסחר.
בפברואר 1891, בעדן, התפתחה אצלו מה שחשב לדלקת פרקים בברכו הימנית. זה לא היה כך. הוא הפליג לצרפת ב-7 במאי על סיפון ל'אמזון (L'Amazone), אושפז בבית החולים דה לה קונספסיון (Hôpital de la Conception) במרסיי, וב-27 במאי נקטעה רגלו הימנית. האבחנה לאחר הניתוח הייתה סרטן עצמות, כנראה אוסטאוסרקומה. הוא מת במרסיי ב-10 בנובמבר 1891, בן שלוים ושבע, כשעליו השגיחה אחותו איזבל.
מדוע ארתור נקרא גאון
הטענה לגבי רמבו יוצאת דופן בכך שניתן לתארך אותה. בין 1870 ל-1875 – בערך בגילאים שש-עשרה עד עשרים – תלמיד בית ספר פרובינציאלי ללא קשרים ספרותיים בנה מחדש את הנחות היסוד של השירה הצרפתית מהיסוד: הוא ביטל את ההבחנה בין שפה שיאית לבין שפה שאינה שיאית, וסירב לקבל שחלק מן המילים מותרות בשיפ ו אחרות לא; הוא דחף את שירת הפרוזה לצורה עצמאית לחלוטין; הוא הציע במכתבי הרואה תאוריה של שירה כטכנולוגיה להגעת הלא-נודע ולא כאמנות דקורטיבית. ב-"תנועות" ("Voyelles") הוא הקצה צבעים לתנועות, והתייחס לשפה כאל חומר שניתן לפרק ולהרכיב מחדש. הערכת קרן השירה (Poetry Foundation) מייחסת לו אימוץ חיובי של הקהוס, מצב שבו השפה מתפרקת ומרכיבה את עצמה מחדש – בדיוק הפעולה שהמודרניזם יבלה את חמישים השנים הבאות בביצועה.
ההשפעה ניתנת למדידה ולא רק לטענה. המשוררים הארורים של ורלן ביססו את המוניטין שלו ב-1884; הסימבוליסטים דרשו אותו; הסוריאליסטים לקחו את מכתבי הרואה ככתבי קודש; סמואל בקט (Samuel Beckett) וג'ון אשברי (John Ashbery) תרגמו אותו. מעטים הסופרים בכל גיל שהיו משמעותיים כל כך בפרק זמן עבודה קצר כל כך.
ראוי להציג את טיעון הנגד ביושר. התפוקה מועטה ולא אחידה – השירים (Poésies) המוקדמים אורתודوكسיים מבחינה טכנית ולעתים קרובות נעריים בהתנהגותם האנטי-בורجנית, והארות מכיל קטעים המתנגדים לקריאה לא מפני שהם עמוקים אלא מפני שאולי אינם גמורים. המיתולוגיה שלו עשתה עבודה קשה עבור המוניטין שלו: המורד הצעיר והיפהפה, הירי, הגולה, הברחת הנשק, ביוגרפיה שאין דומה לה ההופכת הערכה קרירה לקשה. והוא עצמו נטש את כל המפעל, וזו או ההוכחה הסופית לרצינותו או עדות לכך שלא האמין בו. שתי הקריאות ניתנות להגנה. מה שאינו נתון במחלוקת הוא שנער מתחת לגיל עשרים ואחת שינה את מה ששירה יכולה להיות.
מורשת
רמבו מעולם לא ראה את השפעה של עצמו. הארות הופיע ב-1886 בזמן שהוא ערך מלאי קפה בהארר; המשוררים שהפכו אותו לקדוש קראו אדם שהניחו כי מת או אבד. כל מה שבא בעקבותיו – סימבוליזם, סוריאליזם, שירת הפרוזה כצורה רצינית, האמונה של המאה העשרים שיש לשבור את השפה כדי שתספר את האמת – עובר דרך אותן חמש שנים שבין הארדנים ללונדון. המשורר הצרפתי המשפיע ביותר במאה התשע-עשרה העביר את שנות השלושים לחייו כסחר קולוניאלי ומת בגיל שלוים ושבע כשהוא מאמין, עד כמה שניתן לדעת, שהשירה הייתה שלב חולף.