ארתור רובינשטיין: הפסנתרן שסירב להיות זהיר
בשנת 1964, בשיאה של המלחמה הקרה, עלה ארתור רובינשטיין (Arthur Rubinstein) לבמה במוסקבה ונתן רסיטל המוקדש כולו לשופן בפני קהל שחיכה דור שלם לשמוע מהגר פולני-יהודי מנגן את המלחין הלאומי שלהם בתוך ברית המועצות. הוא היה בן שבעים ושבע, עדיין הקליט עבור חברת RCA בקצב שמעט פסנתרנים בגילו יכלו לעמוד בו, ועדיין פעל לפי אמונה שהצהיר עליה בבירור לקראת סוף חייו: "על הבמה, אני אסתכן. חייב להיות אלמנט של תעוזה בעשיית מוזיקה גדולה. הצעירים האלה, הם זהירים מדי." רובינשטיין הופיע בפני קהל במשך שמונה עשורים, והתעוזה מעולם לא עזבה את נגינתו.
ילד פלא שכמעט בזבז את כישרונו
נולד בלודז' בשנת 1887, הצעיר מבין שבעה ילדים של בעל מפעל טקסטיל, רובינשטיין הפגין שמיעה אבסולוטית בגיל שנתיים והופיע בנגינת מוצרט, שוברט ומנדלסון מהזיכרון בגיל שבע. הכנר יוזף יואכים (Joseph Joachim) שמע אותו כילד והפנה אותו ללימודים רציניים בברלין אצל קרל היינריך בארת (Karl Heinrich Barth), תלמידו של ליסט. אך הצלחה מוקדמת הולידה שאננות: לפי דבריו שלו מאוחר יותר, רובינשטיין התנהל במשך שנים על כישרון גולמי תוך הזנחת הטכניקה, והופעת בכורה מאכזבת בקרנגי הול ב-1906, שאחריה תקופת עוני וניסיון התאבדות מדווח בחדר מלון בברלין ב-1908, סימנו את נקודת השפל של שנות העשרים לחייו. הוא תיאר את מה שבא לאחר מכן כמשהו דמוי לידה מחדש - אהבת חיים בלתי מותנית שעיצבה מחדש את האופן שבו ניגש לחיים ולנגינה כאחד.
המפנה הספרדי
הטרנספורמציה האמיתית באמנותו הגיעה דרך ספרד ודרום אמריקה ולא דרך מסורת הקונסרבטוריון הגרמני שהכשירה אותו. בסיבוב הופעות בספרד החל מ-1916 ובדרום אמריקה בשנה שלאחר מכן, רובינשטיין התאהב במוזיקה של אייזק אלבניז (Isaac Albéniz), אנריקה גרנדוס (Enrique Granados) ומנואל דה פאיה (Manuel de Falla), ומאוחר יותר במוזיקה של הטור וילה לובוס (Heitor Villa-Lobos) הברזילאי - רפרטואר שגמל בדיוק על החופש הצבעוני והרופפות הקצבית שההכשרה הגרמנית שלו דיכאה. דה פאיה הקדיש לו את ה-Fantasia Baetica; וילה לובוס הקדיש לו את Rudepoema; סטרווינסקי (Stravinsky) הקדיש לו גם את היצירה הקשה להפליא Trois mouvements de Petrouchka. רק ב-1934, כשהיה כבר פסנתרן מפורסם בסוף שנות הארבעים לחייו, הכריח את עצמו רובינשטיין לתקופה של אימון טכני אינטנסיבי, וצמצם את הפער בין המוזיקאי האינסטינקטיבי למשמעתי. התוצאה הייתה הפסנתרן שרוב האנשים מתכוונים אליו כשהם מעלים את שמו: לא טכנאי מושלם בנוסח הורוביץ, אלא מפרש שהניו יורק טיימס כינה את שופן שלו ללא מתחרים, המבוסס על רובטו (rubato) שנשם במקום לעוות, וצליל שהעדיף חמימות וקו שירתי על פני ברק הקשה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →זיכרון, שפה וחיים שחיו בעוצמה
זיכרונו של רובינשטיין היה לפי הדיווחים צילומי: הוא למד את ה-Symphonic Variations של סזאר פרנק (César Franck) ברכבת ללא פסנתר, כשהוא משרטט את האצבוע על ברכיו, ולפי הדיווחים יכול היה לנגן סימפוניות שלמות בראשו. הוא דיבר שמונה שפות ועבר בין הסלונים של פריז, לונדון, ומאוחר יותר לוס אנג'לס וניו יורק בשטף שווה, בקשרים קרובים עם ראוול (Ravel), סטרווינסקי, קזאלס (Casals), הייפץ (Heifetz) ופיאטיגורסקי (Piatigorsky), שאיתם הקים את אחד משלישיות הפסנתר הבולטות של התקופה. חייו האישיים היו ללא מעצורים באופן דומה - הוא נישא לבלרינה נלה מלינארסקה (Nela Młynarska) ב-1932 בהיותו בן ארבעים וחמש, הביא איתה חמישה ילדים, ועל פי הודאתו השנונה בילה פחות מנעוריו על "יין, נשים ושירה" מאשר על נשים באופן ספציפי; בשלב מאוחר בחיים, בגיל תשעים, עזב את נלה עבור בת לוויה צעירה בהרבה, אנאבל ויטסטון (Annabelle Whitestone), מבלי להתגרש באופן רשמי מעולם.
פוליטיקה על המקלדת
השקפותיו של רובינשטיין באו לידי ביטוי בהזמנות להופעותיו באותה מידה כמו בביצועיו. הוא סירב להופיע בגרמניה לאחר 1914 בשל התנהלותה בבלגיה במהלך מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא חזר, גם לאחר שרוב משפחתו הפולנית-יהודית נרצחה בשואה; ב-1949 הוא איים להחרים את התזמורת הסימפונית של שיקגו בשל העסקתו האפשרית של וילהלם פורטוונגלר (Wilhelm Furtwängler), שנשאר פעיל בגרמניה הנאצית. בוועידה המכוננת של האומות המאוחדות ב-1945, כאשר פולין נעדרה מהמשלחות בגלל הממשלה שהותקנה על ידי הסובייטים, התיישב רובינשטיין וניגן את ההמנון הלאומי הפולני, לאט ובעוצמה, לקול מחיאות כפיים סוערות - יצירה של תיאטרון פוליטי שבוצעה כולה על גבי המקלדת.
ההקלטות המאוחרות
רובינשטיין חתם עם RCA Victor ברצינות משנת 1928 והקליט מחדש חלק גדול מהרפרטואר המרכזי שלו ככל שהטכנולוגיה עברה מתקליטי 78 ל-LP לסטריאו, כשהוא מותיר אחריו גוף של עבודות מוקלטות - שהונפקו מחדש בתקליטורים כ-107 שעות מוזיקה בערך - המהוות את אחת הקריירות המתועדות המלאות ביותר בהיסטוריה של הפסנתר המוקלט. הוא פחות חשד במיקרופון מרוב עמיתיו אך עדיין העדיף שליטה באולפן, ואישר רק שעות ספורות של הקלטות חיות במהלך חייו. הוא המשיך להופיע עד שנות השמונים לחייו למרות ראייה לקויה, ופרש מהבמה רק ב-1976, בגיל שמונים ותשע, בקונצרט אחרון בוויגמור הול (Wigmore Hall) בלונדון - קודה לקריירה ציבורית שנפתחה ב-1894.
מדוע ארתור נקרא גאון
גאונותו של רובינשטיין אינה הגאונות השיטתית והאדריכלית של סגוביה (Segovia) שבנה רפרטואר לכלי מאפס, וגם לא גאונות של חריג פיזיולוגי כפי שלעיתים מתוארת הטכניקה של הורוביץ. היא קרובה יותר למה שמוזיקאים מכנים "טבעי" - חוט ישיר בצורה יוצאת דופן בין האוזן, הזיכרון והיד, שאיפשר לו לספוג סימפוניה לאחר האזנה אחת ולשחזר קריאה מהדף של פרנק בנסיעה ברכבת מהזיכרון ימים לאחר מכן. מבקרים ועמיתים ציינו שוב ושוב את שופן שלו כשייך לו באופן ייחודי, כאשר הניו יורק טיימס הכתיר אותו כ"שופניסט" ללא מתחרים, והנכונות המאוחרת שלו "לקחת סיכון" על הבמה מטופלת בעצמה בספרות כסימן למוח שסמך על שיקול דעתו המיידי על פני בטיחות מחויטת. התשובה הכנה לכל טענה לגאונות טהורה היא שרובינשטיין עצמו אמר שהוא בזבז את העשורים הראשונים שלו על כישרון בלבד והפך לפסנתרן של אגדה רק לאחר שהכריח את עצמו, כמעט בגיל חמישים, לתוך השחיקה הלא זוהרת של אימון מחדש של הטכניקה שלו - הגאונות כאן הייתה תיקון שהושג בעמל רב באותה מידה שהייתה מתנה.
מורשת
שמו של רובינשטיין קשור כיום לתחרות פסנתר בינלאומית הנערכת מדי שלוש שנים בישראל, לרחובות בתל אביב ובפולין מולדתו, ולקטלוג של הקלטות שעדיין מטופלות כביצועי התייחסות של שופן, ברהמס והרפרטואר הספרדי שהוא עשה יותר מכל אחד אחר כדי להביאו לקאנון הקונצרטים הסטנדרטי.