ארתור רקהאם: הפקיד שצייר את תור הזהב של האיור
ארתור רקהאם (Arthur Rackham) בילה את שנות עבודתו הראשונות כפקיד ביטוח במשרד "ווסטמינסטר פייר" (Westminster Fire Office), כשהוא משתתף בשיעורי אמנות רק בערבים לאחר סיום יום עבודתו. שני עשורים לאחר מכן, 51 לוחות הצבע שלו עבור "ריפ ואן וינקל" (Rip Van Winkle) יזכו להכרה כמי שעיצבו מחדש את המראה של ספר מאויר בצבע, ועד מותו הוא הפך, לדברי מבקר אחד, לאחד המאיירים הטובים ביותר במאה שלו – קריירה שנבנתה כמעט כולה בלילות ובסופי שבוע עד שהציור עצמו הפך לעבודתו.
ממשרד הביטוח לחדר החדשות
רקהאם נולד ב-19 בספטמבר 1867 בדרך סאות' למבת' 210 בווקסהול, לונדון, כאחד משנים-עשר ילדים. בגיל שבע-עשרה, בשל מצב בריאותי לקוי, נשלח להפלגת החלמה באוסטרליה בליווי שתי דודות; עם שובו קיבל את משרת פקיד הביטוח ב"ווסטמינסטר פייר" בזמן שלמד במשרה חלקית בבית הספר לאמנות למבת' (Lambeth School of Art), המסלול המקובל עבור לונדוני ממעמד הפועלים עם שאיפות אמנותיות אך ללא הכנסה עצמאית. בשנת 1892 עזב את משרד הביטוח כדי להפוך לכתב ומאייר עבור העיתון "ווסטמינסטר באדג'ט" (Westminster Budget), שם צייר סצנות רחוב לונדוניות ודמויות ציבוריות, כולל חתונתם המלכותית ב-1893 של לימים המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי – עבודה עיתונאית שאימנה אותו בקו עט מהיר ובטוח תחת לחץ של דד-ליין, מיומנות שתגדיר את איורי הספרים המאוחרים שלו.
הפריצה: ריפ ואן וינקל
איורי הספרים הראשונים של רקהאם הופיעו ב-1893, וההזמנה הרצינית הראשונה שלו הגיעה ב-1894 עבור רישומים המלווים את "דיאלוגים של דולי" (Dolly Dialogues) מאת אנתוני הופ (Anthony Hope). כרכים מאוירים מוקדמים כללו את "אגדות אינגולדסבי" (The Ingoldsby Legends, 1898) וכן את "מסעי גוליבר" (Gulliver's Travels) ו"מעשיות האחים גרים" (Brothers Grimm's Fairy Tales), שניהם פורסמו לראשונה ב-1900 ושניהם עובדו מחדש מאוחר יותר עם לוחות צבע. מאוחר יותר הוא יאמר על פרויקט גרים: "במובנים רבים יש לי יותר חיבה לרישומי גרים מאשר לסדרות אחרות", הצהרה ישירה נדירה על העדפה מצד אמן שבדרך כלל הותיר מעט פרשנות אישית על עבודתו. נקודת המפנה האמיתית הגיעה ב-1905 עם "ריפ ואן וינקל" של וושינגטון אירווינג (Washington Irving), שכלל חמישים ואחד לוחות צבע ועלה בקנה אחד עם התקדמות ממשית בטכנולוגיית הדפוס לשכפול צבע, מה שביסס את רקהאם כמאייר הדקורטיבי הבולט ביותר באנגליה כמעט בן לילה. "פיטר פן בגני קנזינגטון" (Peter Pan in Kensington Gardens) הופיע ב-1906 עם ארבעים ותשעה לוחות צבע נוספים, וביסס מעמד מסחרי וביקורתי שיחזיק בו למשך שארית העשור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טכניקה שנבנתה מתוך עיתונאות
השיטה הבוגרת של רקהאם שילבה עבודת קו עט ודיו נועזת ובטוחה – מורשת ישירה של שנות רישום העיתונות שלו – עם שטיפות צבעי מים עדינות ומרוסנות ששוכפלו באמצעות תהליכי הדפסה של שלושה צבעים ומאוחר יותר ארבעה צבעים המסוגלים ללכוד גווני ביניים עדינים. הוא נהג לחסום קומפוזיציה בקלילות בעיפרון, להוסיף דיו עם עבודה קווית זהירה, ולאחר מכן למחוק את מדריכי העיפרון לחלוטין, תהליך עבודה שאפשר לו לאזן טיפול חינני ואלגנטי בדמויות האנושיות והפיות המרכזיות שלו אל מול דמויות משנה גרוטסקיות ומטרידות במכוון, במיוחד עצים מפותלים, גובלינים וזקנות. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא שילב יותר ויותר עבודות צלליות בספריו, בצורה הבולטת ביותר במהדורות 1919 ו-1920 שלו ל"סינדרלה" ו"היפהפייה הנרדמת". אוצר המילים החזותי שלו שאב בו-זמנית מציורי פיות ויקטוריאניים, פירוט פרה-רפאליטי, קומפוזיציית הדפסי עץ יפניים וקווים אורגניים זורמים של אר-נובו, שסונתזו למשהו בריטי בצורה מובהקת וניתן לזיהוי.
קריירה פורייה ומתורגמת ברחבי העולם
מעל ל-50 כרכים מאוירים, רקהאם הביא את סגנונו ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" (1907), "חלום ליל קיץ" (1908), האופרות של וגנר "טבעת הניבלונג" (1910–1911), "משלי איסופוס" (1912), "מזמור חג המולד" של דיקנס (1915) ו"אגדות עם אנגליות" (1918), בין רבים אחרים, כשהוא עובד בהתמדה במה שהיסטוריונים של הוצאה לאור מכנים תור הזהב של איור הספרים הבריטי, בערך 1890 עד 1918, תקופה המוגדרת על ידי מהדורות מתנה יוקרתיות ומוגבלות בכריכת קלף עליהן חתום האמן, שנמכרו לצד מהדורות מסחריות נגישות יותר של אותם ספרים. הוא נבחר לחבר באגודה המלכותית לצבעי מים והפך למאסטר של גילדת עובדי האמנות ב-1919, קיבל מדליות זהב בתערוכה הבינלאומית במילאנו ב-1906 ובתערוכה הבינלאומית בברצלונה ב-1912, וזכה לראות את עבודותיו מוצגות בלובר ב-1914 – מקום יוקרתי באופן חריג עבור מאייר שעבד במה שעדיין נתפס לעיתים קרובות כמדיום מסחרי ולא כאמנות יפה.
קריירה מאוחרת ומוות
מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בשוק ספרי האיור היוקרתיים, ושינוי הטעם הציבורי שהתרחק מפיות ופנטזיה במהלך שנות ה-20 הפחית את זרם ההזמנות הגדולות, אם כי רקהאם המשיך לעבוד בהתמדה, אייר את "הסערה" ב-1926 ושמר על הכנסה באמצעות תערוכות שנתיות בגלריות לסטר בלונדון. הוא נשא לאישה את אדית סטארקי (Edyth Starkie), שכנה, ב-1903; בתם ברברה נולדה ב-1908 לאחר הפלה מוקדמת. המשפחה עברה בכמה בתים באזור לונדון לפני שהשתקעה בלימפספילד (Limpsfield), סארי, ב-1929. רקהאם מת מסרטן ב-6 בספטמבר 1939, בלימפספילד, לאחר שסיים בדיוק את האיורים ל"הרוח בערבי הנחל" (The Wind in the Willows), שפורסם לאחר מותו ב-1940 והגשים את מה שביוגרפים מתארים כשאיפה אישית של עשורים לאייר את הספר הספציפי הזה.
מדוע ארתור נקרא גאון
טענתו של רקהאם למילה נשענת בבירור על מיומנות ולא על מקוריות אינטלקטואלית: הוא לא המציא תיאוריה חדשה של אמנות או ספרות, והגאונות שלו, אם ניתן לכנותה כך, היא המיומנות הספציפית והניתנת להוכחה של שרטט שיכול למזג קו מהיר ובטוח של עיתונאי עם חוש צבע של אמן עדין, ולהפיק בעקביות תמונות שמרגישות בו-זמנית עדינות ומטרידות. מבקרים בני זמנו כינו אותו "אחד המאיירים הטובים ביותר של המאה", בשבח עבודה שהייתה "אינדיבידואלית לחלוטין ומעוררת מחשבה באופן משכנע", ויוצרי קולנוע מאוחרים יותר, כולל גיירמו דל טורו (Guillermo del Toro), ציינו את השילוב הספציפי שלו של "טון אפל" ו"רישומים ריאליסטיים מחוספסים" כהשפעה חזותית ישירה על סרטים כגון "המבוך של פאן" ו"הלבוי" – עדות מוחשית לכך שהדקדוק החזותי הספציפי שלו, ולא שום תמונה בודדת, הוא מה שאמנים מאוחרים יותר ספגו. הטיעון הנגדי ההגון הוא שהאיור עצמו תפס, במהלך חייו, דרגה נמוכה יותר של יוקרה אמנותית מאשר ציור או פיסול, והתערוכה של רקהאם בלובר ב-1914 התייחסה לעצמה כאל חריג אמיתי ולא כאל הנורמה עבור מאייר ספרים; הכישרון שלו היה שליטה טכנית שניתנת לשכפול ורגישות אסתטית עקבית ששוכללה במשך עשורים, לא פריצת דרך רעיונית יחידה מסוג זה הנתבעת עבור מדענים או תיאורטיקנים.
מורשת
האיורים של רקהאם נשארים בדפוס יותר ממאה שנה לאחר פרסומם הראשון, והשפעתו עוברת ישירות דרך אמנות הפנטזיה של המאה העשרים: מאיירים כולל גוסטב טנגרן (Gustaf Tenggren), בריאן פראוד (Brian Froud) וטוני דיטרליצי (Tony DiTerlizzi), ויוצרי קולנוע מהסרט המצויר "ההוביט" מ-1977 ועד עבודתו המאוחרת של דל טורו, כולם הצביעו על השפה החזותית הספציפית שלו כנקודת ייחוס מכוננת לאיך עולמות פנטזיה צריכים להיראות על הדף ועל המסך.