מרטין היידגר
מרטין היידגר (Martin Heidegger; 26 בספטמבר 1889 – 26 במאי 1976) היה פילוסוף גרמני שעבודתו הייתה מרכזית להתפתחות הפנומנולוגיה, ההרמנויטיקה והאקזיסטנציאליזם. הייתה לו השפעה משמעותית בפילוסופיה, במדעי החברה, במדעי הרוח ובתאולוגיה שלאחר מכן.
יצירתו המרכזית של היידגר, "היש וזמן" (1927), נחשבת בעיני רבים לאחת היצירות המשמעותיות ביותר בפילוסופיה המודרנית. בה הוא הציג את מושג הדאזיין (Dasein, "היות-שם") כדי לתאר את האופי הייחודי של הקיום האנושי, תוך טענה שלבני אדם יש הבנה "קדם-אונטולוגית" של ההוויה המעצבת את האופן שבו הם חיים ופועלים, אותה ניתח במונחים של המבנה האחדותי של "היות-בעולם". באמצעות ניתוחו את הדאזיין, ביקש היידגר לעורר מחדש את מה שכינה "שאלת ההוויה": החקירה הבסיסית לגבי מה שהופך ישויות למובנות כישויות שהן. במילים אחרות, "שאלת ההוויה" המנחה של היידגר עוסקת במה שהופך ישויות למובנות כישויות. שאלה זו, לדעתו, הוזנחה או הושכתה לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית מאז יוון העתיקה.
עבודתו המאוחרת פנתה יותר ויותר לשאלות של טכנולוגיה, שפה, אמנות ושירה, ופיתחה נושאים של "דרור" או "שכינה" אנושית בעולם תוך ביקורת על מה שראה כטרекטוריה הניהיליסטית של הצivilizציה הטכנולוגית המודרנית. הגותם של הוגים מגוונים כמו ז'אן-פול סארטר, הנס-גאורג גדאמר, חנה ארנדט, ז'אק דרידה, עמנואל לוינס וריצ'רד רורטי עוצבה באופן משמעותי מתוך עיסוק בהגותו, בין אם בהסכמה ובין אם בהתנגדות.
מורשתו של היידגר סבוכה ומוצללת בשל מעורבותו בנאציזם. באפריל 1933 הוא נבחר לרקטור אוניברסיטת פרייבורג והצטרף למפלגה הנאצית, חברות בה החזיק עד 1945. אופיו והיקפו של מחויבותו לנאציזם, והשאלה האם הפילוסופיה שלו קשורה במהותה לבחירותיו הפוליטיות, נותרו נושאים לשנוי מחלוקת אקדמי משמעותי. לאחר המלחמה נאסר עליו ללמד בעקבות הליכי דה-נאציפיציה, איסור שהוסר בהמשך ב1949, ולאחריו חזר להרצות באוניברסיטת פרייבורג. במהלך תקופת ההדרה הכפויה הזו הוא המשיך להפעיל השפעה באמצעות סמינרים פרטיים וקהלים בביתו. סירובו להתכחש פומבית למעורבותו הנאצית או להביע חרטה במונחים חד-משמעיים המשיך להטריד את מפרשי עבודתו.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
היידגר נולד ב-26 בספטמבר 1889 במסקיריך (Meßkirch) הכפרית שבבאדן, בנם של יוהנה (לבית קמפף) ופרידריך היידגר. אביו היה שמש הכנסייה הכפרית, והמרטין הצעיר גדל כקתולי.
ב-1903 החל היידגר להתאמן לקهدנות. הוא נכנס לסמינריון ישועי ב-1909, אך שחרר ממנו בתוך שבועות עקב בעיות לב. בתקופה זו פגש לראשונה את עבודתו של פרנץ ברנטנו (Franz Brentano), שעבודתו נחשבת למי שהציתה לראשונה את עניינו של היידגר בשאלת ההוויה, במיוחד ביחס לתזתו של ברנטנו "על המובנים הרבים של ההוויה לפי אריסטו". מכאן המשיך ללמוד תאולוגיה ופילוסופיה סכולסטית באוניברסיטת פרייבורג.
ב-1911 הפסיק את הכשרתו לכкаנות והפנה את תשומת ליבו לפילוסופיה המודרנית, ובפרט ל"מחקרים לוגיים" של אדמונד הוסרל (Edmund Husserl). הוא סיים את לימודיו עם תזה על פסיכולוגיזם, "תורת השיפוט בפסיכולוגיזם: תרומה ביקורתית-תאורטית ללוגיקה", ב-1914. בשנה שלאחר מכן השים את תזת ההבליטציה שלו על דונס סקוטוס (Duns Scotus), שהונחתה על ידי היינריך ריקרט (Heinrich Rickert), ניאו-קאנטיאני, והושפעה מהפנומנולוגיה של הוסרל. הכותרת פורסמה במספר שפות ובאנגלית נקראת "תורת הקטגוריות והמשמעות של דונס סקוטוס".
הוא ניסה לקבל את משרת הפילוסופיה (הקתולית) באוניברסיטת פרייבורג ב-23 ביוני 1916 אך נכשל למרות תמיכתו של היינריך פינקה [de] (Heinrich Finke). במקום זאת, עבד תחילה כמרצה פרטי (Privatdozent) ללא שכר ואחר כך כחייל בשנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה. שירותו היה בעשרת החודשים האחרונים של המלחמה, שאת רובם העביר ביחידה מטאורולוגית בחזית המערבית לאחר שנמצא בלתי כשיר לקרב.
### פרופסורה
מ-1919 עד 1923 לימד היידגר קורסים באוניברסיטת פרייבורג. בתקופה זו הפך גם לעוזרו של אדמונד הוסרל, שהיה פרופסור שם מאז 1916.
מארבורג
ב-1923 נבחר היידגר לפרופסורה שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת מארבורג. בין עמיתיו שם היו רודולף בולטמן, ניקולאי הרטמן, פול טיליך ופול נטורפ. בין תלמידיו של היידגר במארבורג היו הנס-גאורג גדאמר, הלנה וייס, קרל לוויט, חנה ארנדט, גרהרד קרוגר, ליאו שטראוס, יעקב קליין, גינתר אנדרס והאנס יונאס. בעקבות אריסטו, החל לפתח בהרצאותיו את הנושא המרכזי של פילוסופיה שלו: שאלת משמעות ההוויה. הוא הרחיב את מושג הסובייקט לממדים של היסטוריה וקיום קונקרטי, שמצא כמי שזכו לחיזוי מוקדם אצל הוגים נוצרים כגון פאולוס הקדוש, אוגוסטינוס הקדוש, מרטין לותר וסרן קירקגור. הוא קרא גם את יצירותיהם של וילהלם דילתיי, הוסרל, מקס שלר ופרידריך ניטשה.
ב-1927 פרסם היידגר את חיבורו המרכזי, "היש וזמן" (Sein und Zeit). עיקר דאגתו הייתה להסמכה לפרופסורה מן המניין. הספר, לעומת זאת, עשה יותר מכך: הוא העלה אותו "למעמד של נראות אינטלקטואלית בינלאומית".
פרייבורג
כאשר הוסרל פרש מתפקידו כפרופסור לפילוסופיה ב-1928, היידגר נענה לבחירתה של פרייבורג להיות ממשיכו, למרות הצעה שכנגד מאת מארבורג. כותרת הרצאת הפתיחה שלו ב-1929 הייתה "מהי מטפיזיקה?". בשנה זו פרסם גם את "קאנט והבעיה של המטפיזיקה".
היידגר נשאר בפרייבורג אימ ברייסגאו (Freiburg im Breisgau) למשך שארית חייו, ודחה הצעות מאוחרות יותר, כולל אחת מאוניברסיטת הומבולדט בברלין. בין תלמידיו בפרייבורג היו גינתר אנדרס, האנס יונאס, קרל לוויט, צ'ארלס מאליק, הרברט מרקוזה וארנסט נולטה. עמנואל לוינס השתתף בקורסי ההרצאות שלו במהלך שהותו בפרייבורג ב-1928, וכך גם יאן פאטוצ'קה ב-1933; פאטוצ'קה בפרט הושפע ממנו עמוקות.
היידגר נבחר לרקטור האוניברסיטה ב-21 באפריל 1933; הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1 במאי, שלושה חודשים בדיוק לאחר שאדולף היטלר מונה לקנצלר. בתקופתו כרקטור היה חבר ותומך נלהב של המפלגה. קיים ויכוח מתמשך בנוגע לקשר שבין הפילוסופיה שלו לנאמנותו הפוליטית לנאציזם. הוא רצה למקם את עצמו כפילוסוף של המפלגה, אולם האופי המופשט מאוד של עבודתו והתנגדותו של אלפרד רוזנברג, שבעצמו שאף לתפקיד זה, הגבילו את תפקידו של היידגר. פרישתו מתפקיד הרקטור נבעה יותר מתסכולו כאדמיניסטרטור מאשר מכל התנגדות עקרונית לנאצים, לדעת ההיסטorians. בנאום ההשבעה שלו כרקטור ב-27 במאי הוא הביע את תמיכתו במהפכה גרמנית, ובמאמר ונאום בפני הסטודנטים מאותה שנה הוא גם השמיע תמיכה באדולף היטלר. בנובמבר 1933 חתם היידגר על שבועת הנאמנות של פרופסורים באוניברסיטאות ובבתי הספר הגבוהים הגרמניים לאדולף היטלר ולמדינה הנציונל-סוציאליסטית. היידגר התפטר מהרקטורט באפריל 1934 והמשיך בקו הוראה המותאם לפוליטיקה התרבותית הנאצית עד 1945.
ב-1935 נשא את ההרצאה "מקור יצירת האמנות". בשנה שלאחר מכן, בהיותו ברומא, נשא היידגר את הרצאתו הראשונה על פרידריך הלדרלין. בשנים 1936–1937 כתב היידגר את מה שחלק מהפרשנים מחשיבים כיצירתו השנייה בחשיבותה, "תרומות לפילוסופיה"; היא לא פורסמה אלא ב-1989, 13 שנים לאחר מותו.
מ-1936 עד 1940 מסר היידגר גם סדרה של הרצאות על פרידריך ניטשה בפרייבורג, אשר הציגו חלק ניכר מחומרי הגלם ששולבו בעבודתו ובהגותו המבוססות יותר מתקופה זו. אלו הופיעו בצורה מודפסת ב-1961. תקופה זו מסמנת גם את תחילת עניינו ב"מהות הטכנולוגיה".
בסתיו 1944 גויס היידגר לוולקסשטרום (Volkssturm) והוצב לחפור תעלות נגד טנקים לאורך הריין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### לאחר המלחמה
בסוף 1946, כאשר צרפת עסקה בטיהור משפטי (épuration légale) באזור הכיבוש שלה, קבעו שלטונות הצבא הצרפתי כי יש למנוע מהיידגר ללמד או להשתתף בפעילויות אוניברסיטיות כלשהן בשל זיקתו למפלגה הנאצית. אף על פי כן, הוא הציג את ההרצאה "למה משמשים משוררים?" לזכרו של רילקה. הוא גם פרסם את "על ההומניזם" ב-1947 כדי להבהיר את ההבדלים בינו לבין ז'אן-פול סארטר והאקזיסטנציאליזם הצרפתי. הליכי הדה-נאציפיציה נגד היידגר נמשכו עד מרץ 1949, אז הוכרז לבסוף כ-Mitläufer (הדרגה השנייה הנמוכה ביותר מבין חמש קטגוריות של "הפללה" עקב שותפות עם המשטר הנאצי). לא הוצעו נגדו אמצעי ענישה. הדבר סלל את הדרך לקבלתו מחדש להוראה באוניברסיטת פרייבורג בסמסטר החורף של 1950–51. הוענק לו מעמד של פרופסור אמריטוס ולאחר מכן לימד בקביעות מ-1951 ועד 1958, ובהזמנה עד 1967.
ב-1966 העניק ראיון למגזין "דר שפיגל" (Der Spiegel) שבו ניסה להצדיק את תמיכתו במפלגה הנאצית. על פי ההסכם ביניהם, הראיון לא פורסם אלא חמישה ימים לאחר מותו ב-1976, תחת הכותרת "רק אל יכול להציל אותנו", התייחסות לשורה של הלדרלין שהיידגר מצטט במהלך הראיון.
הפרסומים של היידגר בתקופה זו היו ברובם גרסאות מעובדות של הרצאותיו. בימיו האחרונים הוא גם דאג לכך שמהדורה מלאה של כתביו, "כל כתבי היידגר" (Heidegger Gesamtausgabe), תכומל ותפורסם. הכרך הראשון הופיע ב-1975. האוסף מכיל 106 כרכים והושלם נכון לאוקטובר 2025.
מרטין היידגר מת בשנתו בבוקר 26 במאי 1976 בגיל 86 בביתו שפרייבורג. הוא נקבר יומיים לאחר מכן במקום הולדתם במסקיריך שבמערב גרמניה, לצד הוריו בבית הקברות של הכפר שעל פיו חלף מדי יום בדרכו לבית הספר. על מצבתו חקוק כוכב יחיד, המתייחס למשפט שכתב ב-1947: "לשחשוב פירושו להצטמצם למחשבה יחידה אחת שעומדת יום אחד דומם כמו כוכב בשמי העולם."
### מוות
היידגר מת ב-26 במאי 1976 בפרייבורג. חודשים ספורים לפני מותו, נפגש עם ברנהרד ולטה, כומר קתולי, פרופסור באוניברסיטת פרייבורג וכתב לשעבר שלו. היידגר נקבר בבית הקברות של מסקיריך.
פילוסופיה
### אונטולוגיה יסודית
לדברי החוקר טיילור קרמן (Taylor Carman), האונטולוגיה המסורתית שואלת "מדוע יש ישנו ולא כלום?", בעוד שהאונטולוגיה היסודית של היידגר שואלת "מה פירושו של דבר להיות?". האונטולוגיה של היידגר "היא יסודית ביחס לאונטולוגיה המסורתית בכך שהיא עוסקת במה שכל הבנה של ישויות מניחה בהכרח מראש, כלומר, הבנתנו את הדבר שמכוחו ישויות הן ישויות".
קו חקירה זה הוא "מרכזי לפילוסופיה של היידגר". הוא מאשים את המסורת הפילוסופית המערבית בניסיון שגוי להבין את ההוויה ככזו כאילו הייתה ישות עליונה. היידגר משנה את האונטולוגיה המסורתית בכך שהוא מתמקד במקום זאת במשמעות ההוויה. סוג כזה של חקירה אונטולוגית, לטענתו, נדרש כדי להבין את בסיס ההבנה שלנו, המדעית ואחרת.
בקיצור, בטרם ישאלו מה קיים, היידגר טוען כי על בני האדם לבחון תחילה מה משמעות המושג "להתקיים" עצמו.
### היש וזמן
ביצيرתו המרכזית הראשונה, "היש וזמן", היידגר ממשיך בחקירה אונטולוגית זו דרך ניתוח של סוג ההוויה שיש לבני אדם, כלומר, שבני אדם הם סוג הישויות המסוגלות להציג את שאלה משמעות ההוויה. לדברי הפילוסוף הקנדי שון מקגראת' (Sean McGrath), היידגר הושפע ככל הנראה מסקוטוס בגישה זו. המונח שלו עבורנו, בהקשר פנומנולוגי זה, הוא דאזיין (Dasein).
תהליך זה עובד משום שההבנה הקדם-אונטולוגית של ההוויה של הדאזיין מעצבת את החוויה. החוויה היומיומית ואפילו השגרתית של הדאזיין של "היות-בעולם" מספקת "גישה למשמעות" או ל"מובן ההוויה"; כלומר, המונחים שבהם "משהו הופך למובן כמשהו". היידגר מציע שהבנה "קדם-מדעית" שגרתית זו קודמת לדרכי ידיעה מופשטות, כגון לוגיקה או תאוריה. "היש וזמן" נועד להראות כיצד הבנה מובלעת זו יכולה להפוך למפורשת בהדרגה באמצעות פנומנולוגיה והרמנויטיקה.
היות-בעולם
היידגר מציג את המושג דאזיין כדי לציין "יש חי" באמצעות פעילותו של "להיות שם". מובן כתופעה יחידתית ולא כצירוף מותנה או תוספתי, הוא מאופיין על ידי היידגר כ"היות-בעולם".
היידגר מתעקש שה'בתוך' (in) של היות-בעולם של הדאזיין הוא 'בתוך' של מעורבות או זיקה, ולא של סגירות פיזית אובייקטיבית. המובן שבו הדאזיין 'בתוך' העולם הוא המובן של "לדור" או "לשכון" בעולם. היידגר מספק מספר דוגמאות: "לעשות משהו, להפיק משהו, להקדיש תשומת לב למשהו ולטפל בו, לעשות שימוש במשהו".
כשם ש'היות-בתוך' אינו מציין סגירות פיזית אובייקטיבית, כך 'עולם', כפי שהיידגר משתמש במושג, אינו מציין יקום של אובייקטים פיזיים. העולם, במובנו של היידגר, מובן בהתאם לתחושת האפשרויות שלנו: דברים מציגים עצמם בפני בני אדם במונחים של הפרויקטים שלהם, השימושים שהם יכולים לעשות בהם. ה'מבט' שבאמצעותו בני אדם תופסים ציוד אינו כוונות מנטליסטיות, אלא מה שהיידגר מכנה 'עקיפות מבט' או 'זהירות היקפית' (circumspection). המשמעות היא שהציוד חושף את עצמו במונחים של ה'לקראתו' שלו, במונחים של העבודה שעבורה הוא טוב. בעולם היומיום, אנשים שקועים בתוך מכלול הציוד של עולם עבודתם. יתר על כן, על פי ניתוחו של היידגר, הדבר גורר הוליזם רדיקלי. בלשונו שלו, "אין דבר כזה 'ציוד' אחד יחיד".
לדוגמה, כאשר מישהו מתיישב לסעוד ואוצר מזלג, הוא אינו תופס אובייקט בעל תכונות דקירה טובות: הוא עוסק באופן לא רפלקטיבי ב'על מנת לאכול'. כאשר הציוד פועל כמצופה, הוא שקוף; כאשר נעשה בו שימוש, הוא נבלע תחת העבודה שלשמה הוא מופעל. היידגר מכנה מבדל מבני של יחסי הפניה מסודרים מבחינה מעשית זה את זה כ'עולמיותו של העולם'.
היידגר מכנה את אופן ההוויה של ישויות כאלה בשם "זמין-ליד" (ready-to-hand), משום שהן מובנות רק בהיותן בשימוש. אם המזלג עשוי פלסטיק, לעומת זאת, והוא נשבר במהלך השימוש בו, אז הוא מקבל על עצמו את אופן ההוויה שהיידגר מכנה "נוכח-לפני" (present-at-hand). משום שכעת המזלג צריך להפוך למושא של מודעות ממוקדת, תוך התבוננות בו במונחים של תכונותיו. האם הוא שבור מכדי להשתמש בו? אם כן, האם הסועד יכול אולי להסתדר עם כלי אחר או פשוט עם אצבעותיו? סוג כזה של תקלה בציוד אינו הדרך היחידה שבה אובייקטים הופכים לנוכחים-לפני עבורנו, אך היידגר רואה בכך דוגמה טיפוסית לאופן שבו מעבר זה מתרחש במהלך העניינים הרגילים.
בדרך זו, היידגר יוצר מרחב תאורטי לקטגוריות של סובייקט ואובייקט, תוך שהוא מכחיש בעת ובעונה אחת שהן חלות על דרך ההתנהלות הבסיסית ביותר שלנו בעולם, שממנה הן מוצגות במקום זאת כנגזרות.
היידגר מציג שלושה מאפיינים מבניים עיקריים של היות-בעולם: הבנה, התכוונות או מצב רוח (attunement), ושיח (discourse). הוא מכנה מאפיינים אלו בשם "אקזיסטנציאלים" (existentiales או existentialia) כדי להבחין בין מעמדם האונטולוגי, בניגוד ל"קטגוריות" של המטפיזיקה.
הבנה היא "יכולתנו הבסיסית להיות מישהו, לעשות דברים, להסתדר בעולם". זהו ה"ידע-איך" הבסיסי שבאמצעותו הדאזיין עוסק בביצוע המשימות המשעממות בדרך כלל המרכיבות את חיי היומיום. היידגר טוען שמצב הבנה זה יסודי יותר מהבנה תאורטית.
- מצב הרוח (attunement) הוא "דרכינו למצוא את עצמנו מושלכים אל העולם". אפשר לתרגם זאת גם כ"נטייה" או "השפעות" (התרגום המקובל של מקווארי ורובינסון משתמש במונח "מצב-נפשי" - state-of-mind, אך הדבר מרמז באופן מטעה על מצב מנטלי פרטי). אין מקבילה מושלמת למושג Befindlichkeit של היידגר, שאינה אפילו מילה גרמנית שגרתית. מה שצריך להעביר, לעומת זאת, הוא "להיות מצוי במצב שבו דברים ודעות כבר משנים לנו".
- שיח (לפעמים: דיבור או סיפור [Rede]) הוא "הניסוח של העולם לדפוסים מוכרים ותקשורתיים של משמעות". הוא מעורב גם בהבנה וגם במצב רוח: "העולם הנפתח על ידי מצבי רוח ונתפס באמצעות הבנה מקבל ארגון על ידי השיח. השיח עושה את השפה לאפשרית." לדברי היידגר, "השיח הוא הניסוח של המובנות." بصورة בסיסית ביותר, מכלול הפניא הזה בא לידי ביטוי באופנים שבהם דברים מופרדים רק במהלך השימוש בהם.
היידגר מאחד את שלושת המאפיינים הקיומיים הללו של הדאזיין במבנה מורכב שהוא מכנה בשם "דאגה" (care / Sorge): "להיות-כבר-מראש-מקדים-את-עצמו-(בעולם) כהיות-בתוך (ישויות שנתקלות בהן בתוך-העולם)." מה שמאחד נוסחה זו הוא הזמניות (temporality). ההבנה מכוונת לאפשרויות עתידיות, מצב הרוח מעוצב על ידי העבר, והשיח חושף את ההווה במונחים אלו. בדרך זו, החקירה אונטולוגית לתוך הוויית הדאזיין מובילה אל הזמן. חלק ניכר מחלק II של "היש וזמן" מוקדש לפרשנות מחודשת ויסודית יותר של ממצאיו של חלק I במונחים של זמניות הדאזיין.
דאס מאן (Das Man)
כפי שמשתמע מהניתוח של מצב הרוח והשיח כאחד, הדאזיין הוא "תמיד כבר", או אפריורי, יש חברתי. במונחיו הטכניים של היידגר, הדאזיין הוא "דאזיין-יחד" (Mitsein), אותו הוא מציג כיסודי במידה שווה ל"היות-עצמו" (Selbstsein).
המושג של היידגר למאפיין קיומי זה של הדאזיין הוא das Man, שהוא כינוי גוף גרמני, man, שהיידגר הופך לשם עצם. באנגלית הוא מתורגם בדרך כלל כ"הם" (the they) או כ"האדם" / "אחד" (the one); שכן, כפי שניסח זאת היידגר, "במונח 'אחרים' איננו מתכוונים לכל אחד אחר מלבד עצמי... הם למעשה אלו שמהם ברוב המקרים אין אדם מבדיל את עצמו – אלו שביניהם אדם נמצא יותר מדי". לעיתים קרובות מאוד המושג פשוט נותר בגרמנית.
לדברי הפילוסוף הוברט דרייפוס (Hubert Dreyfus), חלק ממטרתו של היידגר היא להראות שבניגוד להוסרל, אינדיבידואלים אינם מייצרים עולם בין-סובייקטיבי מפעילויותיהם הנפרדות; אלא, "פעילויות אלו מניחות מראש את חשיפתו של עולם משותף אחד". זוהי דרך אחת שבה היידגר נפרד מהמסורת הקרטזיאנית של התחלה מנקודת מבטה של סובייקטיביות אינדיבידואלית.
דרייפוס טוען שהפרק על das Man הוא "המבולבל ביותר" בתוך "היש וזמן" ולכן הוא מפורש לעיתים קרובות שלא כהלכה. הבעיה, לדבריו, היא שהצגתו של היידגר ממזגת שני כוחות מנוגדים. הראשון הוא התיאור של דילתיי על התפקיד שיש לקשרים פציאליים והיסטוריים בייצור משמעות. השני הוא ההתעקשות של קירקגור שלעולם אין למצוא את האמת בהמון.
הממד הדילתיאני בניתוחו של היידגר ממקם את das Man כאונטולוגית קיומי בדיוק כמו הבנה, השפעה ושיח. ממד זה בניתוחו של היידגר לוכד את האופן שבו "רקע" חברתי-היסטורי הופך לאפשרי את המשמעות הספציפית שיכולה להיות לישויות ולפעילויות. הפילוסוף צ'ארלס טיילור מרחיב על המושג: "זהו הדבר שאינני פשוט לא מודע לו... אך יחד עם זאת אי אפשר לומר שאני מודע לו באופן מפורש או ממוקד, משום שמעמד זה כבר תפוס על ידי מה שהוא הופך למובן". מסיבה זו, הרקע מיידע ומאפשר סוכנות מעורבת בעולם באופן בלתי רפרזנטציוני, אך הוא דבר שאנשים לעולם אינם יכולים להפוך למפורש לחלוטין עבור עצמם.
ההשפעה הקירקגוריאנית על ניתוחו של היידגר מכניסה ממד אקזיסטנציאליסטי יותר ל"היש וזמן". (אקזיסטנציאליזם הוא תנועה פילוסופית רחבה המוגדרת ברובה על ידי ז'אן-פול סארטר ואין לבלבל בינה לבין הניתוח הטכני של היידגר את המאפיינים הקיומיים הספציפיים של הדאזיין.) המושג המרכזי שלה הוא автентиות (authenticity), המגיח כבעיה מתוך ה"ציבוריות" המובנית בתוך תפקידו הקיומי של das Man. בלשונו של היידגר:
> בהסוואה זו ובחוסר הניתנות לזיהוי, הדיקטטורה האמיתית של ה'הם' מתגלה. אנו נהנים ושמחים כפי שהם שמחים; אנו קוראים, רואים ושופטים על ספרות ואמנות כפי שהם רואים ושופטים; כמו כן אנו נרתעים מן ה'ההמון הגדול' כפי שהם נרתעים; אנו מוצאים כ'מזעזע' את מה שהם מוצאים מזעזע. ה'הם', שאינו דבר מוגדר, ושאותו כולנו מהווים, אמנם לא כסכום, מכתיב את אופן ההוויה של היומיום.
"דיקטטורה זו של das Man" מאיימת לערער את כל מפעלו של היידגר לחשיפת משמעות ההוויה, משום שלא נראה אפשרי, ממצב שכזה, אפילו להעלות את שאלת ההוויה שהיידגר טוען שהוא רודף אחריה. הוא משיב לאתגר זה באמצעות תיאור האותנטיות שלו.
אותנטיות
המושג Eigentlichkeit של היידגר הוא ניאולוגיזם, שבו היידגר מדגיש את השורש eigen, שפירושו "עצמי" או "שלי". לפיכך, מילה זו, המתוררגמת בדרך כלל כ"אותנטיות", יכולה באותה מידה להיות מתורגמת כ"בעלות עצמית" או "להיות עצמך". אותנטיות, לדעת היידגר, היא עניין של נטילת אחריות על ההוויה – כלומר, העמדה שאנשים נוקטים ביחס לפרויקטים האולטימטיביים שלהם. זהו, במונחיו, עניין של נקיטת עמדה "נחרצת" ביחס ל"למען-האיזה-דבר". במילים אחרות, ה"עצמי" שאליו אדם נאמן באותנטיות אינו דבר פשוט "שם" שצריך לגלות אותו, אלא הוא עניין של "בניית נרטיב מתמשכת".
החוקרים שומוגי וורגה (Somogy Varga) וצ'ארלס גיניון (Charles Guignon) מתארים שלוש דרכים שבאמצעותן הדאזיין עשוי להגיע ליחס אותנטי כלפי עצמו מתוך מצבו ה"נופל" כעצמי-של-ה"הם". ראשית, מצב רוח רוצמתי כגון חרדה יכול לחשוף את הדאזיין בפני עצמו כאינדיבידואל מבודד בסופו של דבר. שנית, עימות ישיר עם הפוטנציאל "העצמי ביותר" של הדאזיין למוות יכול לחשוף באותו אופן בפני הדאזיין את הסופיות הבלתי ניתנת לצמצום של עצמו. שלישית, חוויית "קריאת המצפון" יכולה לחשוף בפני הדאזיין את ה"אשמה" (Schuld) שלו כחוב שיש לו כלפי עצמו מכוח העובדה שלקח על עצמו אפשרויות קודמות שניתנו לו מראש וכעת באחריותו של הדאזיין לתחזק אותן.
הפילוסוף מייקל אי. צימרמן (Michael E. Zimmerman) מתאר את האותנטיות כ"נחישות לקבל את הפתיחות שאותה, באופן פרדוקסלי, אדם כבר מהווה". הוא מדגיש כי אין מדובר בעניין של "הבנה אינטלקטואלית", אלא של "תובנה שהושגה בעמל רב". אותנטיות היא בסופו של דבר עניין של מתן אפשרות לאגו להיעשות "מוחשך על ידי התגלמות הסופיות של האדם".
על אף שהמונח "אותנטיות" נעלם מכתיבתו של היידגר לאחר "היש וזמן", צימרמן טוען כי הוא מוחלף בהגותו המאוחרת במושג הפחות סובייקטיבי או וולונטרי של Ereignis. מונח גרמני שגרתי זה ל"אירוע" או "התרחשות" מנוסח כתאוריה על ידי היידגר כהתאמת הדאזיין לתוך משחק קוסמי של הסתרה והתגלות.
### יצירות מאוחרות: המפנה
"המפנה" (The Turn) של היידגר, המכונה לעיתים בגרמנית die Kehre, מתייחס לשינוי בעבודתו כבר משנת 1930 שהתבסס בבירור עד שנות ה-40, לדעת חלק מהפרשנים, המדווחים בצורות שונות על שינוי מיקוד או שינוי משמעותי בהשקפה.
היידגר עצמו השתמש לעיתים קרובות במונח כדי להתייחס לשינוי שהוכרז בסוף "היש וזמן" מ"הוויה וזמן" ל"זמן והוויה". עם זאת, הוא דחה את קיומו של "'סיבוב חד' פתאומי" המיוחס לו על ידי פרשנים מסוימים. החוקר מייקל אינווד (Michael Inwood) מושך תשומת לב גם לעובדה שרבים מהרעיונות מ"היש וזמן" נשמרים באוצר מילים שונה בעבודתו המאוחרת – וגם שבמקרים אחרים, מילה או ביטוי הנפוצים לאורך הקריירה שלו רוכשים משמעות שונה ביצירות המאוחרות.
שינוי לכאורה זה – המיושם כאן כדי לכסות כ-30 שנה מקריירת הכתיבה בת ה-40 שנה של היידגר – מתואר על ידי פרשנים מנקודות מבט מגוונות מאוד, למשל, מעבירה לדירה (הוויה) בעולם לעשייה (זמניות) בעולם. היבט זה, ובמיוחד המאسا משנת 1951 "בנייה דיור חשיבה", השפיע על מספר תאורטיקנים של האדריכלות.
פרשנים אחרים מאמינים כי ניתן להפריז בחשיבותו של המפנה או שהוא אינו קיים כלל. לדוגמה, תומאס שיהאן (Thomas Sheehan) מאמין ששינוי לכאורה זה הוא "דרמטי הרבה פחות ממה שמקובל להציג", וכי הוא כולל בסך הכל שינוי במיקוד ובמתודה. מארק רת'ול (Mark Wrathall) טعا שהמפנה אינו מצוי בכתביו של היידגר, אלא הוא פשוט אי-הבנה.
מספר יצירות מאוחרות בולטות הן "מקור יצירת האמנות" (1935), "תרומות לפילוסופיה" (1937), "מכתב על ההומניזם" (1946), "בנייה דיור חשיבה" (1951), "השאלה אודות הטכנולוגיה" (1954) ו"מה פירושו של דבר לחשוב?" (1954).
### היסטוריית ההוויה
הרעיון של שאלת ההוויה ניתן לאיתור אחורה דרך אריסטו אל פרמנידס. היידגר טוען כי הוא מחיים שאלת הוויה זו שהוזנחה ברובה על ידי המסורת המטפיזיקת המשתרעת מאפלטון ועד דקארט, שכחה המתרחבת אל תקופת הנאורות (ההשכלה), וכן אל המדע והטכנולוגיה המודרניים. במרדף אחר אחזור השאלה, היידגר מקדיש זמן רב להרהורים על החשיבה היוונית העתיקה, ובפרט על אפלטון, פרמנידס, הרקליטוס ואנכסימנדרוס.
בפילוסופיה המאוחרת שלו, היידגר מנסה לשחזר את "היסטוריית ההוויה" כדי להראות כיצד התקופות השונות בהיסטוריית הפילוסופיה נשלטו על ידי תפיסות שונות של הוויה. מטרתו היא לאחזר את החוויה המקורית של ההוויה שהייתה קיימת בחשיבה היוונית המוקדמת ושעליה כסו פילוסופים מאוחרים יותר.
לדברי ו. ג'וליאן קוראב-קארפוביץ' (W. Julian Korab-Karpowicz), היידגר האמין ש"החשיבה של הרקליטוס ופרמנידס, המצויה במקור הפילוסופיה, זויפה ופרשה שלא כהלכה" על ידי אפלטון ואריסטו, וכך טימאה את כל הפילוסופיה המערבית שאחריה. ב"מבוא למטפיזיקה" שלו, היידגר קובע: "בין ההוגים היוונים העתיקים ביותר, הרקליטוס הוא זה שעבר את הפירוש השגוי האנטי-יווני היסודי ביותר במהלך ההיסטוריה המערבית, ואשר למרות זאת בתקופות מאוחרות יותר סיפק את הדחפים החזקים ביותר כלפי גילוי מחדש של מה שהוא אותנטי יווני."
צ'ארלס גיניון כותב כי היידגר שואף לתקן אי-הבנה זו על ידי החייאת מושגים פרה-סוקראטיים של הוויה תוך דגש על "הבנת האופן שבו ישויות מופיעות בתוך (וכמו) התרחשות או אירוע מתגלם." גיניון מוסיף כי "אנו עשויים לקרוא להשקפה חלופית זו 'אונטולוגיית אירוע'."
### שפה
ב"היש וזמן", השפה מוצגת כמשנית לוגית להבנתו של הדאזיין את העולם ואת משמעותו. על פי תפיסה זו של עולמיות, השפה יכולה להתפתח מתוך משמעות קדם-לשונית.
לאחר המפנה, היידגר מעדכן את עמדתו ומציג מילים בסיסיות מסוימות (למשל, phusis, המונח היווני המתורגם בקירוב כ"טבע") כחושפות עולם, כלומר, כמבססות את הפרמטרים היסודיים שבאמצעותם הבנתו של הדאזיין יכולה להתרחש בדרכים הספציפיות שבהן היא מתרחשת. בהקשר זה מכריז היידגר כי "השפה היא בית ההוויה."
בעידן הנוכחי, לדבריו, שפת ה"טכנולוגיה", או התבונה האינסטרומנטלית, משטחת את משמעות עולמנו. עבור ישועה, הוא פונה לשירה.
היידגר דחה את הרעיון שהשפה היא אך ורק אמצעי תקשורת. שפה המובנת כך, האמין, תהווה את הבסיס לעידן של טכנולוגיה, שתהליכי החשיבה הדיגיטליים שלה ינצלו את השפה אך ורק כדי לארגן ולתקשר את סיקורו של מה שקיים. חשיבה במונחים של חישוב ועיבוד דיגיטלי תעמיד את האדם בעימות עם השפה, במרכזו של כל מה שקיים. אם האדם יאמין כי השפה עומדת לרשותו, שהוא זה שמשתמש בה, אזי, האמין היידגר, האדם יחמיץ לחלוטין את העיקרון המרכזי של השפה עצמה: "השפה היא זו שמדברת, לא האדם. האדם מדבר רק אם הוא תואם בדיוק לשפה." בדרך זו, היידגר ביקש להצביע על כך שהאדם הוא רק משתתף בשפה שהוא עצמו לא יצר. האדם כבול בתוך סוג של תהליך העברה ועשוי לפעול רק ביחס לכל מה שהשפה מעבירה.
עם זאת, בכך היידגר אינו חושב במונחים של פילוסופיה של התרבות: הטוטולוגיה של הניסוח "השפה מדברת" (במקור בגרמנית "die Sprache spricht") היא דרכו לנסות למנוע מתופעת השפה להיות מנוצלת ביחס לכל דבר אחר מלבד השפה עצמה. בהתאם לחשיבתו הייחודית, הוא מבקש להימנע מהצורך להצדיק את השפה באמצעות דבר מה אחר. בדרך זו, השפה לעולם לא תוכל להיות מוסברת למשל על ידי העברה גרידא של צלילים אקוסטיים, או דיבור. לדברי היידגר, השפה קשה להבנה משום שאנו קרובים אליה מדי, ולכן עלינו לדבר על מה שנותר בדרך כלל ללא אזכור משום שהוא קרוב אלינו מדי. עבודתו "Unterwegs zur Sprache" (בדרך לשפה) היא ניסיון להגיע אל "מקום שאנו כבר נמצאים בו."
### השפעות
השפעות מוקדמות
אדמונד הוסרל, מייסד הפנומנולוגיה, היה מורו של היידגר והשפעה מרכזית על הגותו. בעוד שקווי ההשפעה הספציפיים נותרו נושא למחלוקת אקדמית, דבר אחד ברור: עבודתו המוקדמת של היידגר ב"היש וזמן" התרחקה מתורת הכוונות של הוסרל כדי להתמקד בתנאים הקדם-תאורטיים המאפשרים לתודעה לתפוס אובייקטים.
אריסטו השפיע על היידגר מגיל צעיר. השפעה זו הועברה דרך התאולוגיה הקתולית, הפילוסופיה של ימי הביניים ופרנץ ברנטנו. לדברי החוקר מייקל וילר (Michael Wheeler), דרך "חשיבה מחדש רדיקלית" על המטפיזיקה של אריסטו, היידגר מחליף את מושג הכוונות של הוסרל במושג האחדותי שלו של היות-בעולם. על פי פרשנות מחודשת זו, האופנים השונים של ההוויה מאוחדים ביכולת בסיסית יותר של תפיסה כ- או העמדה-כנוכח-לפני.
כתביו של וילהלם דילתיי עיצבו את הפרויקט המוקדם מאוד של היידגר של פיתוח "הרמנויטיקה של חיים עובדתיים", ואת המהפך ההרמנויטי שלו בפנומנולוגיה. אין ספק שהיידגר תפס את מושג ההרמנויטיקה של דילתיי. רעיונותיו החדשניים של היידגר על אונטולוגיה דרשו יצירת גשטאלט, ולא רק סדרה של טיעונים לוגיים, כדי להדגים את הפרדיגמה החדשה לחלוטין של חשיבתו, ומעגל ההרמנויטי הציע כלי חדש ועוצמתי לניסוח ולמימוש של רעיונות אלה.
סרן קירקגור תרם רבות לטיפולו של היידגר בהיבטים האקזיסטנציאליסטיים של הגותו המצויים בחלק II של "היש וזמן". מושגי החרדה (Angst) והתמותה של היידגר שאובים מקירקגור ומחויבים לאופן שבו האחרון מציג את חשיבות היחס הסובייקטיבי שלנו לאמת, קיומנו מול המוות, זמניות הקיום וחשיבות האישור הלהוט של היות-האינדיבידואל-בעולם.
השפעות מאוחרות
פרידריך ניטשה ופרידריך הלדרלין היו שניהם השפעות חשובות על היידגר, ורבים מקורסי ההרצאות שלו הוקדשו לאחד מהם או לשניהם, במיוחד בשנות ה-30 וה-40. ההרצאות על ניטשה התמקדו בקטעים שפורסמו לאחר מותו תחת הכותרת "הרצון לעצמה" (The Will to Power), ולא ביצירותיו המודפסות של ניטשה. היידגר קורא את "הרצון לעצמה" כביטוי השיא של המטפיזיקה המערבית, וההרצאות הן מעין דו-שיח בין שני ההוגים.
מייקל אלן גילספי (Michael Allen Gillespie) אומר שקבלה תאורטית של "גורל" על ידי היידגר יש לה הרבה במשותף עם המילניאריזם של המרקסיזם. אולם מרקסיסטים מאמינים שהקבלות התאורטיות של היידגר "עוינות לפעילות פוליטית מעשית ומרמזות על פשיזם". עם זאת, גילספי טוען כי "הסכנה האמיתית" מהיידגר אינה פסיביות (quietism) אלא קנאות. המודרניות השליכה את האנושות לעבר מטרה חדשה "על סף ניהיליזם עמוק" שהוא "כה זيار עד שהוא דורש בנייה של מסורת חדשה כדי להפוך אותו למובן."
גילספי מסיק מכתביו של היידגר כי המין האנושי עלול להידרדר ל"מדענים, עובדים ובהמות". לדברי גילספי, היידגר חזה שתהום זו תהיה האירוע הגדול ביותר בהיסטוריית המערב משום שהיא עשויה לאפשר לאנושות להבין את ההוויה בצורה עמוקה ויסודית יותר מאשר הפרה-סוקראטיים.
שירתו של פרידריך הלדרלין הפכה למוקד מרכזי יותר ויותר בעבודתו והגותו המאוחרות של היידגר. היידגר מעניק להלדרלין מקום ייחודי בתוך היסטוריית ההוויה והיסטוריית גרמניה, כמבשר שהגותו עדיין לא "נשמעה" בגרמניה או במערב בכלל. רבים מכתביו של היידגר משנות ה-30 ואילך כוללים הרהורים על שורות משירתו של הלדרלין, ומספר קורסי הרצאות מוקדשים לקריאת שיר יחיד; לדוגמה, הפואמה של הלדרלין "האיסטר".
### קבלה
השפעה
היידגר נחשב לעיתים קרובות כאחד הפילוסובים החשובים והמשפיעים ביותר של המאה ה-20 בעיני צופים רבים. הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד רורטי דירג את היידגר בין הפילוסובים החשובים ביותר לצד ג'ון דיואי ולוודוויג ויטגנשטיין. סיימון קריצ'לי (Simon Critchley) שיבח את היידגר כ"פילוסוף החשוב והמשפיע ביותר במסורת הקונטיננטלית במאה ה-20".
הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק (Slavoj Žižek) התייחס אל היידגר כאל "פילוסוף גדול" ודחה את הרעיון שאנטישמיות לכאורה שלו טימאה את הפילוסופיה שלו. בעוד שהוא מכיר ומבקר באופנים שבהם הנאציזם חדר לעבודתו ולחייו של היידגר, ז'יז'ק טוען שהשפעות אלו אינן חיוניות לתיאור הפילוסופיה ההיידגריאנית ואינן מספיקות כדי לפרק אותה. במקום זאת, ז'יז'ק מוצא כי התנכרות בוטה שוללת הזדמנויות לחקור את הסתירה בין עקרונותיו של היידגר לפרקטיקות שלו, וכן "להתמודד עם השאלות הקשות שהעלה נגד יסודות בסיסיים כאלה של המודרניות כמו 'הומניזם', 'דמוקרטיה', 'התקדמות' וכו'". ז'יז'ק מוסיף כי הגדולה שהוא תופס בעבודתו של היידגר היא במידה שבה רעיונות הליבה שלה יכולים לשרוד כאשר הם מופשטים מההקשר ההיסטורי ומדומיינים מחדש בעידנים מאוחרים יותר.
בצרפת קיימת היסטוריה ארוכה ומיוחדת מאוד של קריאה ופרשנות של עבודתו של היידגר. משום שדיון ההוויה של היידגר מפורש לעיתים כמעוגן בניתוח אופן הקיומו של בני אדם אינדיבידואליים (Dasein), עבודתו קושרה לעיתים קרובות לאקזיסטנציאליזם. דרידה רואה בדקונסטרוקציה מסורת שהורשתה דרך היידגר (המונח הצרפתי "déconstruction" הוא מונח שטבע כדי לתרגם את שימושו של היידגר במילים "Destruktion" – מילולית "הרס" – ו-"Abbau" – יותר מילולית "בנייה-נגדית"). השפעת היידגר על "היש ואין" (1943) של סארטר ניכרת. היידגר עצמו, לעומת זאת, טען שסארטר פירש לא נכון את עבודתו.
הוברט דרייפוס הציג את מושג ה"היות-בעולם" של היידגר למחקר בבינה מלאכותית. לדברי דרייפוס, שאלות מחקר וותיקות כגון בעיית המסגרת (Frame problem) יכולות להתמוסס אך ורק בתוך מסגרת היידגריאנית. היידגר השפיע עמוקות גם על אנקטיביזם (Enactivism) ורובוטיקה ממוקמת (Situated robotics).
חלק מהכותבים על עבודתו של היידגר רואים בה אפשרויות לדיאלוג עם מסורות חשיבה מחוץ לפילוסופיה המערבית, במיוחד החשיבה המזרח-אסייתית. למרות ההבדלים הנתפסים בין הפילוסופיה המזרחית למערבית, חלק מעבודתו המאוחרת של היידגר, ובמיוחד "דו-שיח על השפה בין יפני לשואל", מראה אכן עניין ביזמת דיאלוג כזה. היידגר עצמו היה בקשר עם מספר אינטלקטואלים יפנים מובילים, כולל חברי בית ספר קיוטו, ובמיוחד חאג'ימה טאנאבה וקוקי שוזו. החוקר צ'אנג צ'ונג-יואן הצהיר: "היידגר הוא הפילוסוף המערבי היחיד שלא רק מבין אינטלקטואלית את ה'דאו', אלא גם חווה אינטואיטיבית את מהותו." הפילוסוף ריינהרד מאי (Reinhard May) רואה השפעה רבה של דאואיזם וחוקרים יפנים בעבודתו של היידגר, אף על פי שהשפעה זו אינה מודת על ידי המחבר. הוא טענה כי ניתן להראות שהיידגר לעיתים "אימץ בשלמותו וכמעט מילה במילה רעיונות מרכזיים מתרגומים גרמניים של קלאסיקות דאואיסטיות ובודהיסטיות זן." לכך הוא מוסיף: "ניכוס טקסטואלי חשאי זה של רוחניות לא-מערבית, שהיקפו נותר בלתי מגולה זמן רב כל כך, נראה חסר תקדים, עם השלכות מרחיקות לכת על פרשנותנו העתידית לעבודתו של היידגר."
דמויות בולטות הידועות כמושפעות מעבודתו של היידגר כיום כוללות את אלכסנדר דוגין, פילוסוף פוליטי ימני קיצוני רוסי בולט.
ביקורת
לדברי הוסרל, "היש וזמן" טען כי הוא עוסק באונטולוגיה, אך עשה זאת רק בעמודיו הראשונים של הספר. מאחר שלא היה לו דבר נוסף לתרום לאונטולוגיה עצמאית מהקיום האנושי, היידגר שינה את הנושא לדאזיין. בעוד שהיידגר טען ששאלת הקיום האנושי מרכזית לרדיפה אחר שאלת ההוויה, הוסרל ביקר זאת כצמצום הפנומנולוגיה ל"אנתרופולוגיה פילוסופית" והצגת דיוקן מופשט ושגוי של בן האדם. היבטים של עבודתו זכו לביקורת מצד אלה שמכירים בהשפעתו. כמה שאלות שעלו בנוגע לפילוסופיה של היידגר כוללות את קדימות האונטולוגיה, מעמד בעלי החיים, אופי הדת, הזנחת האתיקה לכאורה של היידגר (עמנואל לוינס), הגוף (מוריס מרלו-פונטי), ההבדל המיני (לוס איריגאריי) ומרחב (פטר סלוטרדייק). א. ג'. אייר (A. J. Ayer) התנגד לכך שהיידגר הציע תאוריות רחבות ומקיפות לגבי הקיום שהיו בלתי ניתנות לאימות לחלוטין באמצעות הדגמה אמפירית וניתוח לוגי.
ב-1929 ניהלו הניאו-קאנטיאני ארנסט קסירר והיידגר דיון משפיע, במהלך הקורס האקדמי השני בדאבוס (Davos Hochschulkurs), בנוגע למשמעות המושגים הקאנטיאניים של חירות ורציונליות. בעוד שקסירר הגן על תפקיד הרציונליות אצל קאנט, היידגר טען לקדימות הדמיון. הקבלה של הפילוסופיה של היידגר על ידי הפילוסופיה האנליטית האנגלו-אמריקאית, החל מהפוזיטיביסטים הלוגיים, הייתה שלילית כמעט באופן אחיד. רודולף קרנפ האשים את היידגר בהצעת אונטולוגיה "אשלית", וביקר אותו על כך שעשה את כשל ההגשמה (reification) ושדחה שלא בצדק את הטיפול הלוגי בשפה אשר, לדברי קרנפ, יכול להוביל רק לכתיבת "פסאודו-טענות חסרות משמעות".
הוגים מרקסיסטיים-הגליאניים, במיוחד ג'רג' לוקאץ' ואסכולת פרנקפורט, קישרו את הסגנון והתוכן של הגות היידגר לאירציונליזם וביקרו את השלכותיו הפוליטיות. לדוגמה, תאודור אדורנו כתב ביקורת מורחבת על האופי האידאולוגי של שימושו המוקדם והמאוחר של היידגר בשפה ב"ז'רגון של אותנטיות", ויורגן האברמאס מזהיר מפני השפעת היידגר על הפילוסופיה הצרפתית המאוחרת בפולמוס שלו נגד "פוסט-מודרניזם" ב"השיח הפילוסופי של המודרניות".
ברטראן ראסל ראה בהיידגר מעמעם (obscurantist), וכתב: "אקסצנטרי מאוד במינוח שלו, הפילוסופיה שלו מעורפלת קיצונית. אי אפשר שלא לחשוד שהשפה משתוללת כאן. נקודה מעניינת בהשערותיו היא ההתעקשות שהאין הוא משהו חיובי. כמו בהרבה דברים אחרים באקזיסטנציאליזם, זוהי תצפית פסיכולוגית העשויה