משה בן מימון: הפליט שקידד דת

בשנת 1148 כבשו צבאות האלמוהדים את קורדובה והעמידו את יהודיה בפני בחירה בין התאסלמות, הגליה או מוות. בין הבורחים היה נער כבן עשר, בנו של דיין. הוא עתיד היה לבלות עשור בדרכים, לקבור אח בים, לפנות לרפואה כיוון שמשפחתו נזקקה לכסף, ולסיים את חייו כרופאו של צלאח א-דין וכחשוב שבהוגי היהדות מאז העת העתיקה. על מצבתו נכתב: "ממשה עד משה לא קם כמשה".

הנער שעזב את קורדובה

משה בן מימון — הרמב"ם, על פי ראשי התיבות של שמו — נולד בקורדובה בשנת 1135 או 1138 למימון בן יוסף, דיין בבית הדין הרבני. הבית היה ספוג בתורה ובתרבות הפילוסופית הערבית שעטפה אותו; כיבוש האלמוהדים שם קץ לשני הביטחונות הללו כאחד. במקום לקבל עליהם המרת דת בכפייה, יצאה המשפחה לדרכים, ובמשך כעשר שנים נדדה בדרום ספרד ובצפון אפריקה, שהתה זמן מה בפאס, לפני שהשתקעה בסביבות שנת 1168 בפוסטאט שבמצרים העתיקה. הרמב"ם כבר החל בכתיבה. פירושו למשנה, המתוארך לשנים 1166–1168, נכתב בעוד המשפחה עודנה בדרכים.

האסון

משק הבית התקיים ממסחר בהודו שניהל אחיו הצעיר דוד. בין השנים 1169 ל-1177, טבע דוד באוקיינוס ההודי יחד עם הון המשפחה. הרמב"ם התמוטט. שנים לאחר מכן עוד כתב על כך: "הצרה הגדולה שבאה עלי... היא מות הקדוש... אשר טבע בים". הוא היה מרותק למיטתו במשך חודשים. כשהחלים לא היה לו הכנסה, והוא הפך את ההכשרה הרפואית שרכש בספרד ובפאס למקצוע.

רופא הווזיר

הוא היה מצוין בכך. הוא הפך לרופא החצר של אל-קאדי אל-פאדל, הווזיר של צלאח א-דין, ולאחר מכן לצלאח א-דין עצמו, ושירת את השושלת האיובית תוך שהוא מנהל קליניקה פרטית בקרב הקהילה היהודית בפוסטאט. הוא כתב עשרה חיבורים רפואיים בערבית. בסביבות שנת 1171 מונה לנגיד, מנהיג יהודי מצרים; הוא הודח מהתפקיד ומונה מחדש ב-1195. כל מה שכתב כפילוסוף וכמשפטן נכתב מסביב ליום עבודה קליני מלא ותפקיד הנהגה קהילתי. זהו חלק מהישגו, ולא עניין צדדי לו.

הקודקס

בין 1170 ל-1180 הוא יצר את משנה תורה, וההלכה היהודית לא חזרה להיות כשהייתה. פסקי ההלכה המצטברים של אלף שנים אורגנו מחדש מאפס לארבעה-עשר ספרים, המחולקים למדורים, פרקים והלכות — החיבור הימי-ביניימי היחיד שמציג את כלל המצוות היהודיות, כולל החוקים שתקפים רק בזמן שבית המקדש עמד. הוא כתב זאת בעברית ולא בארמית של התלמוד, תוך הסבר פשוט שהארמית לא הייתה נפוצה בקרב העם, והוא השמיט במכוון את מקורותיו למען התמציתיות והבהירות. לצדו הוא יצר את ספר המצוות, המונה את המצוות; את איגרת תימן (1172–1174), שנכתבה לקהילה שעמדה בפני כפיית דת; את שלוש-עשרה העיקרים, שהפכו את שלילת הגשמיות של אלוהים למבחן של אורתודוקסיה; ואת שמונה דרגות הצדקה העולות, שהגבוהה שבהן היא מתן מענק המאפשר למקבל להיות עצמאי — רעיון שעדיין מעצב את מנהגי הצדקה שמונה מאות שנים לאחר מכן.

המורה

מורה הנבוכים, שנכתב בערבית בסביבות 1185–1190, הופנה לקורא מסוים: אדם שלמד גם תורה וגם פילוסופיה ומצא אותן בסתירה. תשובתו של הרמב"ם הייתה שהסתירה היא קריאה מוטעית. "לא ייתכן שתהיה סתירה בין האמת שאלוהים גילה לבין ממצאי השכל האנושי במדע". שפתו האנתרופומורפית של המקרא — יד ה', כעס ה' — היא פדגוגיה להמון, לא תיאור.

מכאן בנה תיאולוגיה שלילית קפדנית. לא ניתן לייחס לאלוהים שום תכונה חיובית, כיוון שכל תכונה תכניס מורכבות לישות שחייבת להיות פשוטה באופן מוחלט: "אין מונותיאיזם זולת האמונה באלוהות פשוטה אחת, ללא מורכבות או ריבוי". אנו ניגשים לאלוהים רק על ידי אמירה של מה שאינו. בשאלה הקשה ביותר של התקופה — האם היקום נברא או קדמון, כפי שסבר אריסטו — הוא הגן על הבריאה תוך הסכמה שאף אחת מהעמדות אינה ניתנת להוכחה. הוא התייחס לנבואה כשלמות טבעית של היכולות הדמיוניות והשכליות ולא כהפרעה אלוהית שרירותית, ועמד על כך שלמצוות יש טעמים ניתנים לגילוי. שלמות אנושית, עבורו, היא שכלית: הכרת אלוהים עד גבול יכולתו של האדם, כאשר המידות המוסריות משרתות את המטרה הזו ולא להיפך. המורה מכיל גם סתירות מכוונות, עליהן הוא הצביע, וחוקרים מתווכחים במשך שמונה מאות שנים לגבי אילו מהצהרותיו אכן התכוון ברצינות.

השריפה

הוא נפטר ב-12 בדצמבר 1204 בפוסטאט, ועל פי המסורת נקבר בטבריה. המחלוקת האריכה ימים אחריו. סירובו של משנה תורה לציין מקורות נתפס בעיני רבנים רבים כניסיון להפוך את לימוד התלמוד למיותר — האשמה שהרמב"ם הכחיש, אם כי מאוחר יותר התחרט שלא הוסיף את המקורות ומעולם לא מצא לכך זמן. אברהם בן דוד מפושקירה, מבקרו המובהק ביותר, הוסיף השגות ביקורתיות שעדיין מודפסות לצד הטקסט ברוב המהדורות, תוך שהוא מודה בערך החיבור. המאבק הסלים עד שרבנים צרפתים שרפו את ספריו במונפלייה: שריפת ספרים יהודית של מאסטר יהודי.

מדוע משה נקרא גאון

הטענה מתועדת היטב בצורה יוצאת דופן, כיוון שהמסורת שלו עצמה הפכה אותה למפורשת וחצבה אותה על קברו: "ממשה עד משה לא קם כמשה". האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד מכנה אותו הפילוסוף הגדול ביותר של היהדות בימי הביניים ללא סייגים. השפעתו חצתה כל גבול אפשרי: תומאס אקווינס ואלברטוס מגנוס קראו אותו בעיון, שפינוזה התבסס חלקית עליו וחלקית נגדו, והוגים איסלאמיים עמלו על עבודתו בתוך מסורתם שלהם.

היכולת הספציפית היא טווח בשילוב עם ארגון. שניים מספריו הם יסודיים בתחומים שבקושי מדברים זה עם זה — קודקס משפטי שלם וחיבור של מטאפיזיקה אריסטוטלית — והוא כתב את שניהם תוך עיסוק ברפואה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית והנהגת קהילה. משנה תורה בפרט הוא הישג אדריכלי: לקיחת ספרות רחבה, פולמוסית ולא-ליניארית והטלת מבנה בהיר כל כך עליה, עד שהפכה למפה המוגדרת של התחום.

לטיעון הנגד יש שיניים. הסינתזה שלו נבנתה על פיזיקה וקוסמולוגיה אריסטוטלית, שהן שגויות, ולכן הפיוס הספציפי שהשיג בין תבונה להתגלות הוא כיום בעל כוח היסטורי ולא חי. החלטתו להשמיט מקורות מהקודקס הייתה, כפי שאמרו מבקריו, אקט של כוח סמכותי שהקשה על ערעור הפסיקה — והוא עצמו התחרט על כך. האזוטריות של המורה אומרת שעדיין איננו יכולים לומר בביטחון מה האמין לגבי הבריאה — עומק, או התחמקות, תלוי בקורא. והאינטלקטואליזם שלו הוא אליטיסטי באמת: אם שלמות היא ידע, רוב בני האדם נותרים בחוץ, והוא אומר זאת במפורש.

מורשת

רשויות מאוחרות יותר הכריעו את הסוגיה לטובתו, וקבעו כי אין לפסוק הלכה בניגוד לדעת הרמב"ם. משנה תורה נותר מקור הלכתי סמכותי, שלוש-עשרה העיקרים נאמרים בבית הכנסת, וסולם הצדקה עדיין מעצב את האופן שבו מתנהל הדיון על פילנתרופיה יהודית. הוא גם ההוכחה הניצבת לכך שהיהדות, האיסלאם והנצרות חלקו פעם שיחה פילוסופית אחת: פליט מרדיפות איסלאמיות שכתב את יצירת המופת שלו בערבית, שירת סולטאן מוסלמי, ונקרא על ידי קדושים קתוליים.