ג'ורג' ברקלי
ג'ורג' ברקלי (George Berkeley; 12 במרץ 1685 – 14 בינואר 1753), הידוע כבישוף ברקלי (בישוף קלוין בכנסייה האנגליקנית של אירלנד), היה פילוסוף, סופר ואיש דת אנגלו-אירי, הנחשב למייסד האימטריאליזם, תיאוריה פילוסופית שפיתח ונודעה מאוחר יותר כאידיאליזם סובייקטיבי. הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר כינה אותו "אבי האידיאליזם". ברקלי מילא תפקיד מוביל בתנועת האמפיריציזם והיה מחלוציה. הוא היה אחד הפילוסופים המצוטטים ביותר באירופה של המאה ה-18, ועבודותיו השפיעו עמוקות על הוגים מאוחרים יותר כמו עמנואל קאנט ודייוויד יום.
בשנת 1709 פרסם ברקלי את עבודתו החשובה הראשונה, "מסה לקראת תיאוריה חדשה של הראייה", שבה דן במגבלות הראייה האנושית וקידם את התיאוריה לפיה האובייקטים האמיתיים של הראייה אינם עצמים חומריים, אלא אור וצבע. עבודה זו בישרה את יצירתו הפילוסופית הידועה ביותר, "מסה על עקרונות הידע האנושי", שפורסמה ב-1710. לאחר קבלת הפנים הצוננת לה זכתה, הוא שכתב אותה בצורת דיאלוג ופרסם אותה ב-1713 תחת הכותרת "שלושה דיאלוגים בין היילאס לפילונאוס". בספר זה, השקפותיו של ברקלי מיוצגות על ידי פילונאוס (ביוונית: "אוהב התבונה"), בעוד היילאס ("הילה", ביוונית: "חומר") מגלם את מתנגדיו של ברקלי, ובפרט את ג'ון לוק.
ברקלי יצא נגד הדוקטרינה של אייזק ניוטון בדבר מרחב, זמן ותנועה מוחלטים בחיבורו "על התנועה" (De Motu), שפורסם לראשונה ב-1721. טיעוניו היו מבשרים בולטים לאלו של ארנסט מאך ואלברט איינשטיין. בשנת 1732 פרסם את "אלסיפרון", אפולוגטיקה נוצרית נגד הוגים חופשיים, וב-1734 פרסם את "האנליסט", ביקורת על יסודות החשבון האינפיניטסימלי, שהייתה בעלת השפעה על התפתחות המתמטיקה. בעבודתו על אימטריאליזם, תיאוריית ברקלי שוללת את קיומו של חומר וטוענת במקום זאת כי עצמים מוכרים כמו שולחנות וכיסאות הם רעיונות הנתפסים על ידי התודעה, וכתוצאה מכך אינם יכולים להתקיים מבלי להיתפס. ברקלי ידוע גם בביקורתו על הפשטה, הנחת יסוד חשובה בטיעונו בעד האימטריאליזם.
הוא נפטר בשנת 1753 באוקספורד ונקבר בקתדרלת כרייסט צ'רץ'. ברקלי נותר ככל הנראה המשפיע מבין הפילוסופים האירים, והעניין ברעיונותיו ובעבודותיו גבר מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה, שכן הם עסקו בסוגיות בעלות חשיבות עליונה לפילוסופיה של המאה ה-20, כגון בעיות התפיסה, ההבדל בין תכונות ראשוניות למשניות וחשיבות השפה. העניין הציבורי בהשקפותיו וברעיונותיו הפילוסופיים גבר משמעותית בארצות הברית במהלך תחילת המאה ה-19, וכתוצאה מכך, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, העיר ברקלי שבקליפורניה וקולג' ברקלי שבאוניברסיטת ייל נקראו על שמו.
ביוגרפיה
### אירלנד
ברקלי נולד בבית משפחתו, טירת דייסארט, ליד תומאסטאון, מחוז קילקני, אירלנד, כבנם הבכור של ויליאם ברקלי, בן למשפחת האצולה ברקלי ששורשיה מגיעים לתקופה האנגלו-סכסית וששימשו כלורדים פיאודליים ובעלי קרקעות בגלוסטרשייר, אנגליה. מעט מאוד ידוע על אמו. הוא היה הבכור מבין שישה אחים.
הוא התחנך בקולג' קילקני ולמד בטריניטי קולג' דבלין. הוא נבחר למלגאי בשנת 1702. הוא קיבל תואר ראשון ב-1704 ותואר שני ומלגת מחקר זוטרה ב-1707. הוא נשאר בטריניטי קולג' לאחר סיום לימודיו כספרן, מרצה לשפה היוונית ומטיף.
פרסומו המוקדם ביותר עסק במתמטיקה, אך הראשון שהביא לו הכרה היה "מסה לקראת תיאוריה חדשה של הראייה", שפורסמה לראשונה ב-1709. במסה זו, ברקלי בוחן מרחק חזותי, גודל, מיקום ובעיות של ראייה ומגע. בעוד שעבודה זו עוררה מחלוקת רבה בזמנו, מסקנותיה מקובלות כיום כחלק מבוסס מתורת האופטיקה.
הוא הוסמך לכומר בשנת 1710; עם זאת, הארכיבישוף של דבלין (ויליאם קינג) לא נועץ בעניין זה, מה שהוביל למשפט.
הפרסום הבא שהופיע היה "מסה על עקרונות הידע האנושי" ב-1710. אמונתו הייתה שהעולם הפיזי ועצמים חומריים הם רק אוספים של רעיונות, ושהם קיימים רק כאשר הם נתפסים. פרסום זה זכה להצלחה רבה והעניק לו מוניטין מתמשך, אם כי מעטים קיבלו את התיאוריה שלו ששום דבר אינו קיים מחוץ לתודעה. בעקבותיו הגיעו ב-1713 "שלושה דיאלוגים בין היילאס לפילונאוס". פרסום זה הציג את שיטתו הפילוסופית, שהעיקרון המוביל שלה הוא שהעולם, כפי שהוא מיוצג על ידי חושינו, תלוי בקיומו בכך שהוא נתפס.
עבור תיאוריה זו, ה"עקרונות" מספקים את ההסבר וה"דיאלוגים" את ההגנה. אחת ממטרותיו העיקריות הייתה להילחם במטריאליזם ששרר בתקופתו. התיאוריה התקבלה במידה רבה בלעג, בעוד שאפילו אנשים כמו סמואל קלארק וויליאם ויסטון, שהכירו ב"גאונותו יוצאת הדופן", היו משוכנעים בכל זאת שעקרונותיו הראשונים היו שגויים.
### אנגליה ואירופה
זמן קצר לאחר מכן, ביקר ברקלי באנגליה והתקבל למעגל של אדיסון, פופ וסטיל. בתקופה שבין 1714 ל-1720, הוא שילב את מאמציו האקדמיים עם תקופות של נסיעות נרחבות באירופה, כולל אחד הטיולים הגדולים (Grand Tour) המקיפים ביותר לאורכה ולרוחבה של איטליה שנעשו אי פעם. בשנת 1721 הוסמך לכמורה בכנסייה של אירלנד, קיבל דוקטורט בתאולוגיה, ובחר שוב להישאר בטריניטי קולג' דבלין, כשהוא מרצה הפעם בתאולוגיה ובעברית. ב-1721/2 מונה לדיקן דרומור וב-1724 לדיקן דרי.
בשנת 1723 מונה ברקלי ליורש משותף של אסתר ואנהומרי, יחד עם עורך הדין רוברט מרשל. מינוי זה בא בעקבות מריבה אלימה של ואנהומרי עם ג'ונתן סוויפט, שהיה ידידה הקרוב במשך שנים רבות. בחירתה של ואנהומרי ביורשים עוררה הפתעה רבה שכן היא לא הכירה את שניהם היטב, אם כי ברקלי הכיר את אביה כשהיה צעיר מאוד. סוויפט אמר שהוא אינו מצר על ירושתו של ברקלי, שרובה ממילא התפוגגה בתביעה משפטית. סיפור לפיו ברקלי ומרשל התעלמו מתנאי בירושה לפיו עליהם לפרסם את ההתכתבות בין סוויפט לונסה הוא כנראה לא נכון.
בשנת 1725 החל ברקלי בפרויקט של הקמת קולג' בברמודה להכשרת כמרים ומיסיונרים במושבה, ובמרדף אחריו ויתר על הדיקנות שלו עם הכנסה של 1,100 ליש"ט.
### נישואים ואמריקה
ב-1 באוגוסט 1728 בסנט מרי לה סטרנד, לונדון, נישא ברקלי לאן פורסטר, בתו של ג'ון פורסטר, נשיא בית המשפט לערעורים של אירלנד, ואשתו הראשונה של פורסטר, רבקה מונק. לאחר מכן נסע לאמריקה בשכר של 100 ליש"ט לשנה. הוא נחת ליד ניופורט, רוד איילנד, שם קנה מטע במידלטאון – ה"וייטהול" המפורסם. ברקלי רכש מספר אפריקאים משועבדים לעבודה במטע. בשנת 2023, טריניטי קולג' דבלין הסיר את שמו של ברקלי מאחת מספריותיו בשל החזקת עבדים והגנתו הפעילה על העבדות.
נטען כי "הוא הציג את הפלדיאניזם לאמריקה על ידי השאלת עיצוב מתוך 'עיצובי איניגו ג'ונס' של [ויליאם] קנט עבור משקוף הדלת של ביתו ברוד איילנד, וייטהול". הוא גם הביא לניו אינגלנד את ג'ון סמייברט, האמן הסקוטי ש"גילה" באיטליה, הנחשב בדרך כלל לאבי הציור הדיוקנאות האמריקאי. בינתיים, הוא שרטט תוכניות לעיר האידיאלית שתכנן לבנות בברמודה. הוא התגורר במטע בזמן שהמתין להגעת הכספים לקולג' שלו. הכספים, לעומת זאת, לא הגיעו. "עם הנסיגה מלונדון של האנרגיות המשכנעות שלו, ההתנגדות צברה כוח; וראש הממשלה, וולפול, הפך ליותר ויותר ספקן ופושר. לבסוף התברר שהמענק הפרלמנטרי החיוני לא יגיע", וב-1732 עזב את אמריקה וחזר ללונדון.
לו ולאן היו ארבעה ילדים ששרדו את הינקות – הנרי, ג'ורג', ויליאם וג'וליה – ולפחות שניים נוספים שלא שרדו. מותו של ויליאם ב-1751 היה מקור צער גדול לאביו.
### אפיסקופט באירלנד
ברקלי הועמד לתפקיד בישוף קלוין בכנסייה של אירלנד ב-18 בינואר 1734. הוא הוסמך לתפקיד ב-19 במאי 1734. הוא היה בישוף קלוין עד מותו ב-14 בינואר 1753, אם כי נפטר באוקספורד (ראו להלן).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### עבודה הומניטרית
בזמן שהתגורר ברחוב סאוויל בלונדון, הוא השתתף במאמצים ליצור בית לילדים הנטושים של העיר. בית החולים לילדים נטושים (Foundling Hospital) נוסד בצו מלכותי בשנת 1739, וברקלי רשום כאחד ממושלים המקוריים שלו.
### עבודות אחרונות
שני פרסומיו האחרונים היו "סיריס: שרשרת הרהורים פילוסופיים וחקירות בנוגע לסגולות מי הזפת, ונושאים שונים אחרים הקשורים זה בזה ונובעים זה מזה" (1744) ו"מחשבות נוספות על מי זפת" (1752). זפת אורנים היא חומר חיטוי יעיל כאשר מורחים אותה על חתכים בעור, אך ברקלי טען לשימוש בזפת אורנים כתרופת פלא רחבה למחלות. עבודתו מ-1744 על מי זפת נמכרה ביותר עותקים מכל ספריו האחרים במהלך חייו של ברקלי.
הוא נשאר בקלוין עד 1752, אז פרש. יחד עם אשתו ובתו ג'וליה, נסע לאוקספורד כדי לגור עם בנו ג'ורג' ולפקח על חינוכו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן ונקבר בקתדרלת כרייסט צ'רץ', אוקספורד. מזגו החיבה ונימוסיו הלבביים הפכו אותו לאהוב מאוד וזכה להערכה חמה מצד רבים מבני דורו. אן האריכה ימים לאחר בעלה בשנים רבות, ונפטרה ב-1786.
תרומות לפילוסופיה
> לפי ברקלי ישנם רק שני סוגים של דברים: רוחות ורעיונות. רוחות הן ישויות פשוטות ופעילות המייצרות ותופסות רעיונות; רעיונות הם ישויות פסיביות המיוצרים ונתפסים.
השימוש במושגים "רוח" ו"רעיון" הוא מרכזי בפילוסופיה של ברקלי. כפי שהם משמשים אותו, מושגים אלו קשים לתרגום לטרמינולוגיה מודרנית. המושג שלו ל"רוח" קרוב למושג "סובייקט מודע" או "תודעה", והמושג "רעיון" קרוב למושג "תחושה" או "מצב תודעתי" או "חוויה מודעת".
לפיכך שלל ברקלי את קיומו של החומר כסובסטנציה מטאפיזית, אך לא שלל את קיומם של עצמים פיזיים כגון תפוחים או הרים ("אני לא טוען נגד קיומו של שום דבר שאנו יכולים לתפוס, בין אם בחוש או בהרהור. שהדברים שאני רואה בעיניי ונוגע בהם בידיי אכן קיימים, קיימים ממש, אין לי את הספק הקטן ביותר. הדבר היחיד שאת קיומו אנו שוללים, הוא מה שהפילוסופים מכנים חומר או סובסטנציה גופנית. ובכך, אין שום נזק שנגרם לשאר האנושות, שאני מעז לומר, לעולם לא תתגעגע אליו.", עקרונות #35). טענה בסיסית זו של הגותו של ברקלי, ה"אידיאליזם" שלו, מכונה לעיתים ובאופן לעגני משהו "אימטריאליזם" או, לעיתים, אידיאליזם סובייקטיבי. בעקרונות #3, הוא כתב, תוך שימוש בשילוב של לטינית ואנגלית, esse is percipi (להיות זה להיתפס), המיוחס לרוב אם כי באי-דיוק קל לברקלי כביטוי הלטיני הטהור esse est percipi. הביטוי מופיע בהקשר אליו במקורות פילוסופיים סמכותיים, למשל: "ברקלי טוען שאין דברים בלתי תלויים בתודעה, ש, בביטוי המפורסם, esse est percipi (aut percipere) – להיות זה להיתפס (או לתפוס)."
לפיכך, הידע האנושי מצומצם לשני אלמנטים: זה של רוחות וזה של רעיונות (עקרונות #86). בניגוד לרעיונות, רוח אינה יכולה להיתפס. רוחו של אדם, התופסת רעיונות, צריכה להיתפס באופן אינטואיטיבי על ידי תחושה פנימית או הרהור (עקרונות #89). עבור ברקלי, אין לנו 'רעיון' ישיר של רוחות, אם כי יש לנו סיבה טובה להאמין בקיומן של רוחות אחרות, שכן קיומן מסביר את הסדירויות התכליתיות שאנו מוצאים בחוויה ("ברור שלא נוכל לדעת על קיומן של רוחות אחרות אלא על ידי פעולותיהן, או הרעיונות שהן מעוררות בנו", דיאלוגים #145). זהו הפתרון שמציע ברקלי לבעיית התודעות האחרות. לבסוף, הסדר והתכליתיות של כל חוויית העולם שלנו ובמיוחד של הטבע מכריעים אותנו להאמין בקיומה של רוח עוצמתית ואינטליגנטית ביותר שגורמת לסדר הזה. לפי ברקלי, הרהור על תכונותיה של אותה רוח חיצונית מוביל אותנו לזהותה עם אלוהים. כך דבר חומרי כמו תפוח מורכב מאוסף של רעיונות (צורה, צבע, טעם, תכונות פיזיות וכו') הנגרמים ברוחותיהם של בני האדם על ידי רוח האל.
### תאולוגיה
כמאמין משוכנע בנצרות, ברקלי האמין שאלוהים נוכח כגורם מיידי לכל חוויותינו.
> הוא לא התחמק מהשאלה על המקור החיצוני למגוון נתוני החושים העומדים לרשות הפרט האנושי. הוא שאף פשוט להראות שהגורמים לתחושות אינם יכולים להיות דברים, מכיוון שמה שכינינו דברים, וחשבנו ללא בסיס להיות משהו שונה מהתחושות שלנו, נבנו כולם מתחושות. לפיכך חייב להיות מקור חיצוני אחר למגוון הבלתי נדלה של תחושות. המקור לתחושותינו, סיכם ברקלי, יכול להיות רק אלוהים; הוא נתן אותן לאדם, שהיה צריך לראות בהן סימנים וסמלים שנשאו את דברו של אלוהים.
הנה הוכחתו של ברקלי לקיומו של אלוהים:
> לא משנה איזה כוח יש לי על מחשבותיי שלי, אני מוצא שהרעיונות הנתפסים למעשה על ידי החוש אינם בעלי תלות דומה ברצוני. כאשר באור יום אני פוקח את עיניי, אין זה בכוחי לבחור אם אראה או לא, או לקבוע אילו אובייקטים מסוימים יציגו את עצמם לעיניי; וכך גם לגבי השמיעה וחושים אחרים; הרעיונות המוטבעים בהם אינם יצורי רצוני. לכן יש רצון או רוח אחרת שמייצרת אותם. (ברקלי. עקרונות #29)
כפי שהסביר ט. י. אויזרמן:
> האידיאליזם המיסטי של ברקלי (כפי שקאנט כינה אותו בצדק) טען ששום דבר לא הפריד בין האדם לאלוהים (מלבד תפיסות מוטעות מטריאליסטיות, כמובן), שכן הטבע או החומר לא היו קיימים כמציאות בלתי תלויה בתודעה. התגלות האל הייתה נגישה ישירות לאדם, לפי דוקטרינה זו; זה היה העולם הנתפס בחושים, עולם התחושות של האדם, שבא אליו ממרום כדי שיפענח אותו וכך יתפוס את התכלית האלוהית.
ברקלי האמין שאלוהים אינו המהנדס המרוחק של המכונות הניוטוניות שבמרוצת הזמן הובילו לצמיחת עץ בחצר האוניברסיטה. במקום זאת, תפיסת העץ היא רעיון שתודעת האל יצרה בתודעה, והעץ ממשיך להתקיים בחצר כאשר "אף אחד" אינו שם, פשוט כי אלוהים הוא תודעה אינסופית שתופסת הכל.
הפילוסופיה של דייוויד יום בנוגע לסיבתיות ואובייקטיביות היא הרחבה של היבט אחר בפילוסופיה של ברקלי. א. א. לוסי, חוקר ברקלי הבולט ביותר של המאה ה-20, הדגיש ללא הרף את הרציפות של הפילוסופיה של ברקלי. העובדה שברקלי חזר לעבודותיו העיקריות לאורך כל חייו, והוציא מהדורות מתוקנות עם שינויים קלים בלבד, מעידה גם היא נגד כל תיאוריה המייחסת לו תפנית משמעותית.
עם זאת, כפי שציין קולין מארי טורביין, רשומות מאוחרות שנמצאו בתוך הערותיו הפרטיות שלא פורסמו של ברקלי ב"הערות פילוסופיות" מצביעות על נטייתו לסגת מצורה דוגמטית של אידיאליזם אונטולוגי כדי לאמץ גישה ספקנית יותר כלפי קיומה של תודעה סובסטנציאלית פעילה ואוניברסלית כמו אלוהים. כאן, ה"דוקטרינה הרשמית" של ברקלי ש"התודעה היא סובסטנציה" במובן מילולי מלווה בהתייחסויות תמוהות נוספות ל"סובסטנציה חושבת, משהו לא ידוע" (687) ו"את הסובסטנציה של הרוח איננו יודעים, שכן היא אינה ניתנת לידיעה" (701). בפרשנותו למונח "סובסטנציה", ובתיאורו את הנשמה כסובסטנציה שבה רעיונות "דבקים" בעוד היא "תומכת" ברעיונות, ברקלי גם טוען שעליו "להשתמש בזהירות מירבית כדי לא לתת ולו שמץ של עילה לעבירה לכנסייה או לאנשי הכנסייה (715)". בהתחשב בפיתוח של ברקלי את פילוסופיית המדע ותורת הראייה שלו, זה מצביע על כך שהתייחסויותיו האחרונות לאלוהים כ"תודעה סובסטנציאלית" אוניברסלית הן מטבען מטפוריות בעיקרן ומצביעות על נכונות לקיים באופן דיפלומטי "תפיסה סובסטנציאליסטית טהורה של התודעה, המאושרת על ידי התבטאויותיו הפרטיות".
### טיעוני יחסיות
ג'ון לוק (קודמו האינטלקטואלי של ברקלי) קובע שאנו מגדירים אובייקט על ידי תכונותיו הראשוניות והמשניות. הוא לוקח את החום כדוגמה לתכונה משנית. אם תשים יד אחת בדלי מים קרים, והיד השנייה בדלי מים חמים, ואז תשים את שתי הידיים בדלי מים פושרים, אחת הידיים שלך תגיד לך שהמים קרים והשנייה שהמים חמים. לוק אומר שמכיוון ששני אובייקטים שונים (שתי הידיים שלך) תופסים את המים כחמים וקרים, הרי שהחום אינו תכונה של המים.
בעוד שלוק השתמש בטיעון זה כדי להבחין בין תכונות ראשוניות למשניות, ברקלי מרחיב אותו כדי לכסות תכונות ראשוניות באותו אופן. לדוגמה, הוא אומר שגודל אינו תכונה של אובייקט מכיוון שגודל האובייקט תלוי במרחק בין הצופה לאובייקט, או בגודלו של הצופה. מכיוון שלאובייקט יש גודל שונה לצופים שונים, הרי שגודל אינו תכונה של האובייקט. ברקלי דוחה את הצורה בטיעון דומה ואז שואל: אם לא תכונות ראשוניות ולא תכונות משניות הן של האובייקט, אז איך נוכל לומר שיש משהו מעבר לתכונות שאנו צופים בהן?
יחסיות היא הרעיון שאין אמת אובייקטיבית ואוניברסלית; זהו מצב של תלות שבו קיומו של אובייקט עצמאי אחד תלוי אך ורק בזה של אחר. לפי לוק, מאפיינים של תכונות ראשוניות הם בלתי תלויים בתודעה, כגון צורה, גודל וכו', בעוד שתכונות משניות הן תלויות בתודעה, למשל, טעם וצבע. ג'ורג' ברקלי הפריך את אמונתו של ג'ון לוק לגבי תכונות ראשוניות ומשניות מכיוון שברקלי האמין ש"איננו יכולים להפשיט את התכונות הראשוניות (למשל צורה) מהמשניות (למשל צבע)". ברקלי טען שהתפיסה תלויה במרחק בין הצופה לאובייקט, ו"לפיכך, איננו יכולים לתפוס גופים חומריים מכניסטיים שהם מורחבים אך לא (בעצמם) צבעוניים". מה שנתפס יכול להיות מאותו סוג של תכונה, אך הפוך לחלוטין זה מזה בגלל מיקומים ותפיסות שונות, מה שאנו תופסים יכול להיות שונה גם כאשר אותם סוגי דברים מורכבים מתכונות מנוגדות. תכונות משניות מסייעות בתפיסת האנשים את התכונות הראשוניות באובייקט, כמו האופן שבו צבע של אובייקט מוביל אנשים לזהות את האובייקט עצמו. ליתר דיוק, הצבע האדום יכול להיתפס בתפוחים, תותים ועגבניות, ובכל זאת לא היינו יודעים איך אלה עשויים להיראות ללא הצבע שלהם. לא היינו מודעים גם לאיך נראה הצבע האדום אם צבע אדום, או כל אובייקט שיש לו צבע אדום נתפס, לא היה קיים. מכאן, אנו יכולים לראות שצבעים אינם יכולים להתקיים בפני עצמם ויכולים לייצג אך ורק קבוצה של אובייקטים נתפסים. לכן, גם תכונות ראשוניות וגם משניות הן תלויות בתודעה: הן אינן יכולות להתקיים ללא התודעה שלנו.
ג'ורג' ברקלי היה פילוסוף שהתנגד לרציונליזם ולאמפיריציזם ה"קלאסי". הוא היה "אידיאליסט סובייקטיבי" או "אידיאליסט אמפירי", שהאמין שהמציאות בנויה כולה מתודות מודעות ובלתי מוחשיות ומהרעיונות שלהן; כל מה שקיים תלוי איכשהו בסובייקט שתופס אותו, מלבד הסובייקט עצמו. הוא הפריך את קיומם של אובייקטים מופשטים שפילוסופים רבים אחרים האמינו בקיומם, בעיקר אפלטון. לפי ברקלי, "אובייקט מופשט אינו קיים במרחב או בזמן ולכן הוא אינו פיזי ואינו מנטלי לחלוטין"; עם זאת, טיעון זה סותר את טיעון היחסיות שלו. אם "esse est percipi" (בלטינית: להיות זה להיתפס) הוא נכון, אז האובייקטים בטיעון היחסיות שערך ברקלי יכולים להתקיים או לא. ברקלי האמין שרק תפיסות התודעה והרוח שתופסת הם מה שקיים במציאות; מה שאנשים תופסים בכל יום הוא רק הרעיון של קיום אובייקט, אך האובייקטים עצמם אינם נתפסים. ברקלי דן גם בכך שלעיתים חומרים אינם יכולים להיתפס על ידי עצמו, והתודעה של עצמו אינה יכולה להבין את האובייקטים. עם זאת, קיימת גם "תודעה נצחית ונוכחת בכל" שברקלי האמין שמורכבת מאלוהים ומהרוח, שניהם יודעי כל ותופסי כל. לפי ברקלי, אלוהים הוא הישות ששולטת בהכל, אך ברקלי גם טען ש"אובייקטים מופשטים אינם קיימים במרחב או בזמן". במילים אחרות, כפי שטוען וורנוק, ברקלי "הכיר בכך שהוא לא יכול להסתדר עם הדיבור שלו על רוחות, על התודעות שלנו ועל אלוהים; שכן אלו הם תופסים ולא בין אובייקטים של תפיסה. לפיכך הוא אומר, בצורה חלשה למדי וללא הבהרה, שבנוסף לרעיונות שלנו, יש לנו גם מושגים – אנו יודעים מה זה אומר לדבר על רוחות ופעולותיהן."
עם זאת, טיעון היחסיות מפר את רעיון האימטריאליזם. האימטריאליזם של ברקלי טוען ש"esse est percipi (aut percipere)", שבאנגלית הוא: להיות זה להיתפס (או לתפוס). זה אומר שרק מה שנתפס או נתפס הוא אמיתי, ובלי התפיסה שלנו או של אלוהים שום דבר לא יכול להיות אמיתי. עם זאת, אם טיעון היחסיות, גם הוא של ברקלי, טוען שתפיסת אובייקט תלויה במיקומים השונים, אז זה אומר שמה שנתפס יכול להיות אמיתי או לא מכיוון שהתפיסה לא מראה את התמונה המלאה והתמונה המלאה לא יכולה להיתפס. ברקלי גם מאמין ש"כאשר תופסים באופן עקיף, תופסים רעיון אחד באמצעות תפיסת אחר". על ידי כך, ניתן להרחיב שאם הסטנדרטים של מה שנתפס בהתחלה שונים, מה שנתפס לאחר מכן יכול להיות שונה גם כן. בתפיסת החום שתוארה לעיל, יד אחת תפסה את המים כחמים והיד השנייה תפסה את המים כקרים בגלל יחסיות. אם מיישמים את הרעיון "להיות זה להיתפס", המים צריכים להיות גם קרים וגם חמים מכיוון ששתי התפיסות נתפסות על ידי ידיים שונות. עם זאת, המים לא יכולים להיות קרים וחמים בו-זמנית כי זה סותר את עצמו, אז זה מראה שמה שנתפס לא תמיד נכון כי לפעמים הוא יכול לשבור את חוק אי-הסתירה. במקרה זה, "זו תהיה אנתרופוצנטריות שרירותית לטעון שלבני אדם יש גישה מיוחדת לתכונות האמיתיות של אובייקטים". האמת עבור אנשים שונים יכולה להיות שונה, ובני אדם מוגבלים בגישה לאמת המוחלטת בגלל יחסיות. לסיכום, שום דבר לא יכול להיות אמיתי לחלוטין בגלל יחסיות או ששני הטיעונים, להיות זה להיתפס וטיעון היחסיות, לא תמיד עובדים יחד.
### תיאוריה חדשה של הראייה
בחיבורו "מסה לקראת תיאוריה חדשה של הראייה", ברקלי ביקר לעיתים קרובות את השקפותיהם של כותבי האופטיקה, תואר שנראה שכולל את מולינו, ווליס, מלבראנש ודקארט. בסעיפים 1–51, ברקלי טען נגד חוקרי האופטיקה הקלאסיים בכך שהחזיק בדעה ש: עומק מרחבי, כמרחק המפריד בין התופס לאובייקט הנתפס, הוא עצמו בלתי נראה. כלומר, איננו רואים מרחב ישירות או מסיקים את צורתו באופן לוגי באמצעות חוקי האופטיקה. מרחב עבור ברקלי אינו יותר מציפייה מותנית לכך שתחושות חזותיות ותחושתיות יבואו זו אחר זו ברצפים סדירים שאנו לומדים לצפות להם מתוך הרגל.
ברקלי ממשיך וטוען שרמזים חזותיים, כגון הרחבה נתפסת או 'בלבול' של אובייקט, יכולים לשמש רק כדי לשפוט מרחק בעקיפין, מכיוון שהצופה לומד לקשר רמזים חזותיים לתחושות מגע. ברקלי נותן את האנלוגיה הבאה בנוגע לתפיסת מרחק עקיפה: תופסים מרחק בעקיפין בדיוק כפי שתופסים מבוכה של אדם בעקיפין. כשמסתכלים על אדם נבוך, אנו מסיקים בעקיפין שהאדם נבוך על ידי התבוננות בצבע האדום על פניו של האדם. אנו יודעים מניסיון שפנים אדומות נוטות לאותת על מבוכה, כפי שלמדנו לקשר בין השניים.
השאלה בנוגע לנראות המרחב הייתה מרכזית למסורת הפרספקטיבה של הרנסנס ולהסתמכותה על אופטיקה קלאסית בפיתוח ייצוגים ציוריים של עומק מרחבי. נושא זה נדון על ידי חוקרים מאז שהפולימאת והמתמטיקאי הערבי מהמאה ה-11 אל-היית'ם (אבו עלי אל-חסן אבן אל-חסן אבן אל-היית'ם) אישר בהקשרים ניסיוניים את נראות המרחב. סוגיה זו, שהועלתה בתיאוריית הראייה של ברקלי, טופלה בהרחבה ב"פנומנולוגיה של התפיסה" של מוריס מרלו-פונטי, בהקשר של אישור התפיסה החזותית של עומק מרחבי (la profondeur), ובדרך של הפרכת התזה של ברקלי.
ברקלי כתב על תפיסת גודל בנוסף לזו של מרחק. הוא מצוטט לעיתים קרובות בטעות כמי שמאמין באינווריאנטיות גודל-מרחק – השקפה שהחזיקו כותבי האופטיקה. רעיון זה הוא שאנו משנים את גודל התמונה בהתאם למרחק בצורה גיאומטרית. הטעות עשויה להפוך לנפוצה מכיוון שההיסטוריון והפסיכולוג הבולט א. ג. בורינג הנציח אותה. למעשה, ברקלי טען שאותם רמזים שמעוררים מרחק מעוררים גם גודל, ושאנו לא רואים קודם גודל ואז מחשבים מרחק. כדאי לצטט את דבריו של ברקלי בנושא זה (סעיף 53):
> מה שמטה אנשים לטעות זו (מלבד ההומור של לגרום לאחד לראות על ידי גיאומטריה) הוא, שאותן תפיסות או רעיונות שמציעים מרחק, מציעים גם גודל ... אני אומר שהם לא מציעים קודם מרחק, ואז משאירים לשיפוט להשתמש בזה כאמצעי, שבאמצעותו לאסוף את הגודל; אלא יש להם קשר קרוב ומיידי עם הגודל כמו עם המרחק; ומציעים גודל באופן בלתי תלוי במרחק, כפי שהם מציעים מרחק באופן בלתי תלוי בגודל.
ברקלי טען שהתיאוריות החזותיות שלו "אושררו" על ידי דו"ח משנת 1728 בנוגע להחלמת הראייה אצל ילד בן 13 שעבר ניתוח קטרקט מולד על ידי המנתח ויליאם צ'סלדן. בשנת 2021, שמו של המטופל של צ'סלדן פורסם לראשונה: דניאל דולינס. ברקלי הכיר את משפחת דולינס, היו לו קשרים חברתיים רבים לצ'סלדן, כולל המשורר אלכסנדר פופ, והנסיכה קרוליין, שאליה הוצג המטופל של צ'סלדן. הדו"ח שגה באיות שמו של צ'סלדן, השתמש בשפה האופיינית לברקלי, ואולי אף נכתב על ידי ברקלי ככותב צללים. למרבה הצער, דולינס מעולם לא הצליח לראות מספיק טוב כדי לקרוא, ואין ראיה לכך שהניתוח שיפר את ראייתו של דולינס בשום שלב לפני מותו בגיל 30.
### פילוסופיה של הפיזיקה
"עבודותיו של ברקלי מציגות את העניין הרב שלו בפילוסופיה של הטבע [...] מכתביו המוקדמים ביותר (אריתמטיקה, 1707) ועד האחרונים שבהם (סיריס, 1744). יתרה מכך, חלק גדול מהפילוסופיה שלו מעוצב באופן יסודי על ידי מעורבותו במדע של זמנו." את עומק העניין הזה ניתן לשפוט מתוך רשומות רבות ב"הערות פילוסופיות" של ברקלי (1707–1708), למשל "זיכרון לבחון ולדון במדויק בסכוליום של ההגדרה ה-8 של ה'פרינקיפיה' של מר ניוטון." (#316)
ברקלי טען שכוחות וכבידה, כפי שהוגדרו על ידי ניוטון, היוו "תכונות נסתרות" ש"לא ביטאו דבר בבירור". הוא החזיק בדעה שאלו שהניחו "משהו לא ידוע בגוף שאין להם עליו שום רעיון ושאותו הם מכנים עיקרון התנועה, הם למעשה פשוט קובעים שעיקרון התנועה אינו ידוע". לכן, אלו ש"טוענים שכוח פעיל, פעולה ועיקרון התנועה נמצאים באמת בגופים מאמצים דעה שאינה מבוססת על ניסיון". כוחות וכבידה לא היו קיימים בשום מקום בעולם הפנומנלי. מצד שני, אם הם שכנו בקטגוריה של "נשמה" או "דבר לא גופני", הם "אינם שייכים כראוי לפיזיקה" כעניין. לפיכך סיכם ברקלי שכוחות נמצאים מעבר לכל סוג של תצפית אמפירית ולא יכולים להיות חלק ממדע ראוי. הוא הציע את תיאוריית הסימנים שלו כאמצעי להסביר תנועה וחומר ללא התייחסות ל"תכונות הנסתרות" של כוח וכבידה.
### התער של ברקלי
התער של ברקלי הוא כלל היקשי שהוצע על ידי הפילוסוף קארל פופר במחקרו על עבודתו המדעית המרכזית של ברקלי, "על התנועה". התער של ברקלי נחשב על ידי פופר לדומה לתער של אוקאם אך "חזק יותר". הוא מייצג השקפה אמפיריציסטית קיצונית של תצפית מדעית הקובעת שהשיטה המדעית אינה מספקת לנו תובנה אמיתית על טבע העולם. במקום זאת, השיטה המדעית נותנת לנו מגוון הסברים חלקיים על סדירויות שמתקיימות בעולם ושמושגות באמצעות ניסויים. טבע העולם, לפי ברקלי, ניגש אליו רק באמצעות ספקולציה והיקש מטאפיזיים ראויים. פופר מסכם את התער של ברקלי כך:
> תוצאה מעשית כללית – שאני מציע לקרוא לה "התער של ברקלי" – של הניתוח של [ברקלי] את הפיזיקה מאפשרת לנו אפריורי לחסל מהמדע הפיזי את כל ההסברים האסנציאליסטיים. אם יש להם תוכן מתמטי וחיזויי הם עשויים להתקבל כהיפותזות מתמטיות (בעוד שהפרשנות האסנציאליסטית שלהם מחוסלת). אם לא, הם עשויים להיפסל לחלוטין. התער הזה חד יותר מזה של אוקאם: כל הישויות נפסלות מלבד אלו שנתפסות.
במאמר אחר באותו ספר שכותרתו "שלוש השקפות בנוגע לידע אנושי", טוען פופר שיש לראות בברקלי פילוסוף אינסטרומנטליסט, יחד עם רוברט בלרמינו, פייר דוהם וארנסט מאך. לפי גישה זו, לתיאוריות מדעיות יש מעמד של בדיות מועילות, המצאות שימושיות שמטרתן להסביר עובדות, וללא כל יומרה להיות אמיתיות. פופר מנגיד את האינסטרומנטליזם עם האסנציאליזם שהוזכר לעיל ועם ה"רציונליזם הביקורתי" שלו עצמו.
### פילוסופיה של המתמטיקה
בנוסף לתרומותיו לפילוסופיה, ברקלי היה משפיע מאוד גם בהתפתחות המתמטיקה, אם כי במובן עקיף למדי. "ברקלי היה מודאג מהמתמטיקה ומהפרשנות הפילוסופית שלה מהשלבים המוקדמים ביותר של חייו האינטלקטואליים." ה"הערות הפילוסופיות" של ברקלי (1707–1708) מעידות על התעניינותו במתמטיקה:
> אקסיומה. אין היקש על דברים שאין לנו עליהם רעיון. לכן אין היקש על אינפיניטסימלים. (#354) קח את הסימנים מהאריתמטיקה והאלגברה, ואמור לי מה נשאר? (#767)
אלו מדעים מילוליים גרידא, וחסרי תועלת לחלוטין אלא לתרגול בחברות של בני אדם. אין ידע ספקולטיבי, אין השוואה של רעיונות בהם. (#768)
בשנת 1707 פרסם ברקלי שני חיבורים על מתמטיקה. בשנת 1734 פרסם את "האנליסט", עם כותרת המשנה "שיח המופנה למתמטיקאי כופר", ביקורת על החשבון האינפיניטסימלי. פלוריאן קאג'ורי כינה חיבור זה "האירוע המרהיב ביותר של המאה בהיסטוריה של המתמטיקה הבריטית." עם זאת, מחקר עדכני מציע שברקלי לא הבין את החשבון הלייבניציאני. המתמטיקאי המדובר נחשב למי שהיה או אדמונד האלי, או אייזק ניוטון עצמו – אם כי אם לאחרון, הרי שהשיח הופנה לאחר מותו, שכן ניוטון נפטר ב-1727. "האנליסט" ייצג התקפה ישירה על היסודות והעקרונות של החשבון, ובפרט על המושג פלוקסיה או שינוי אינפיניטסימלי, שבו השתמשו ניוטון ולייבניץ כדי לפתח את החשבון. בביקורתו, טבע ברקלי את הביטוי "רוחות רפאים של כמויות שחלפו", המוכר לסטודנטים לחשבון. ספרו של איאן סטיוארט "מכאן ועד אינסוף" תופס את עיקר ביקורתו.
ברקלי ראה בביקורתו על החשבון חלק מהקמפיין הרחב יותר שלו נגד ההשלכות הדתיות של המכניקה הניוטונית – כהגנה על הנצרות המסורתית נגד הדאיזם, הנוטה להרחיק את אלוהים ממאמיניו. באופן ספציפי, הוא ציין שגם החשבון הניוטוני וגם הלייבניציאני השתמשו באינפיניטסימלים לעיתים ככמויות חיוביות, לא אפסיות, ופעמים אחרות כמספר השווה במפורש לאפס. הנקודה המרכזית של ברקלי ב"האנליסט" הייתה שלחשבון של ניוטון (ולחוקי התנועה המבוססים על חשבון) חסרו יסודות תיאורטיים קפדניים. הוא טען ש:
> בכל מדע אחר אנשים מוכיחים את מסקנותיהם על ידי עקרונותיהם, ולא את עקרונותיהם על ידי המסקנות. אבל אם בשלך אתה צריך להרשות לעצמך את הדרך הלא טבעית הזו של התקדמות, התוצאה תהיה שאתה חייב להסתפק באינדוקציה, ולהיפרד מהוכחה. ואם תיכנע לזה, הסמכות שלך כבר לא תוביל את הדרך בנקודות של תבונה ומדע.
ברקלי לא הטיל ספק בכך שהחשבון הפיק אמת בעולם האמיתי; ניסויי פיזיקה פשוטים יכלו לאמת שהשיטה של ניוטון עשתה את מה שהיא טענה לעשות. "לא ניתן להגן על סיבת הפלוקסיות על ידי תבונה", אך ניתן היה להגן על התוצאות על ידי תצפית אמפירית, השיטה המועדפת על ברקלי לרכישת ידע בכל מקרה. ברקלי, לעומת זאת, מצא פרדוקסלי ש"מתמטיקאים צריכים להסיק טענות אמיתיות מעקרונות שגויים, להיות צודקים במסקנה, ובכל זאת לטעות בהנחות." ב"האנליסט" הוא השתדל להראות "איך טעות יכולה להוליד אמת, למרות שהיא לא יכולה להוליד מדע". המדע של ניוטון, לכן, לא יכול היה על בסיס מדעי טהור להצדיק את מסקנותיו, והמודל המכני, הדאיסטי של היקום לא יכול היה להיות מוצדק באופן רציונלי.
הקשיים שהעלה ברקלי היו עדיין נוכחים בעבודתו של קושי, שגישתו לחשבון הייתה שילוב של אינפיניטסימלים ומושג גבול, ובסופו של דבר נעקפו על ידי ויירשטראס באמצעות גישת ה-(ε, δ) שלו, שחיסלה את האינפיניטסימלים לחלוטין. לאחרונה, אברהם רובינסון שחזר שיטות אינפיניטסימליות בספרו מ-1966 "ניתוח לא-סטנדרטי" על ידי הוכחה שניתן להשתמש בהן בקפדנות.
### פילוסופיה מוסרית
החיבור "שיח על ציות פסיבי" (1712) נחשב לתרומתו העיקרית של ברקלי לפילוסופיה המוסרית והפוליטית.
ב"שיח על ציות פסיבי", ברקלי מגן על התזה שלאנשים יש "חובה מוסרית לציית לצווי הלא-תעשה (איסורים) של החוק, כולל החובה לא להתנגד לביצוע ענישה." עם זאת, ברקלי אכן עושה חריגים להצהרה מוסרית גורפת זו, וקובע שאיננו צריכים לציית לצווי "גזלנים או אפילו משוגעים" ושאנשים יכולים לציית לרשויות עליונות שונות אם יש יותר מתביעה אחת לסמכות הגבוהה ביותר.
ברקלי מגן על תזה זו עם הוכחה דדוקטיבית הנובעת מחוקי הטבע. ראשית, הוא קובע שמכיוון שאלוהים טוב לחלוטין, התכלית שאליה הוא מצווה על בני האדם חייבת להיות טובה גם היא, ותכלית זו לא חייבת להועיל רק לאדם אחד, אלא לכל המין האנושי. מכיוון שצווים אלו – או חוקים – אם יתורגלו, יובילו לכושר הכללי של האנושות, נובע מכך שניתן לגלות אותם על ידי התבונה הנכונה – למשל, החוק לעולם לא להתנגד לכוח עליון יכול להיגזר מהתבונה מכיוון שחוק זה הוא "הדבר היחיד שעומד בינינו לבין אי-סדר מוחלט". לפיכך, חוקים אלו יכולים להיקרא חוקי הטבע, מכיוון שהם נגזרים מאלוהים – הבורא של הטבע עצמו. "חוקי טבע אלו כוללים חובות לעולם לא להתנגד לכוח העליון, לשקר תחת שבועה ... או לעשות רע כדי שיבוא טוב."
אפשר לראות בדוקטרינה של ברקלי על ציות פסיבי סוג של 'תועלתנות תאולוגית', ככל שהיא קובעת שיש לנו חובה לקיים קוד מוסרי שככל הנראה פועל לקראת המטרות של קידום הטוב של האנושות. עם זאת, המושג של תועלתנות 'רגילה' שונה מיסודו בכך שהוא "הופך את התועלת לבסיס היחיד והבלעדי של חובה" – כלומר, התועלתנות עוסקת בשאלה האם פעולות מסוימות מותרות מבחינה מוסרית במצבים ספציפיים, בעוד שהדוקטרינה של ברקלי עוסקת בשאלה האם עלינו לעקוב אחר כללים מוסריים בכל הנסיבות. בעוד שתועלתנות פעולה עשויה, למשל, להצדיק פעולה בלתי מותרת מבחינה מוסרית לאור המצב הספציפי, הדוקטרינה של ברקלי על ציות פסיבי טוענת שלעולם אין זה מותר מבחינה מוסרית לא לעקוב אחר כלל מוסרי, גם כאשר נראה ששבירת הכלל המוסרי הזה עשויה להשיג את התוצאות המאושרות ביותר. ברקלי מחזיק בדעה שלמרות שלעיתים, ההשלכות של פעולה במצב ספציפי עשויות להיות רעות, הנטייה הכללית של אותה פעולה מועילה לאנושות.
מקורות חשובים אחרים להשקפותיו של ברקלי על מוסר הם "אלסיפרון" (1732), במיוחד דיאלוגים I–III, ו"שיח למגיסטראטים" (1738). "ציות פסיבי" ראוי לציון בחלקו על כך שהוא מכיל את אחת ההצהרות המוקדמות ביותר של תועלתנות כללים.
### אימטריאליזם
התיאוריה של ג'ורג' ברקלי לפיה חומר אינו קיים נובעת מהאמונה ש"דברים מוחשיים הם רק אלו שנתפסים באופן מיידי על ידי החוש." ברקלי אומר בספרו "עקרונות הידע האנושי" ש"הרעיונות של החוש חזקים, חיים וברורים יותר מאלו של הדמיון; והם גם יציבים, מסודרים ועקביים." מכאן אנו יכולים לדעת שהדברים שאנו תופסים הם אמיתיים באמת ולא רק חלום.
כל הידע מגיע מתפיסה; מה שאנו תופסים הם רעיונות, לא דברים כשלעצמם; דבר כשלעצמו חייב להיות מחוץ לחוויה; לכן העולם מורכב רק מרעיונות ותודעות שתופסים את הרעיונות הללו; דבר קיים רק ככל שהוא תופס או נתפס. דרך זה אנו יכולים לראות שתודעה נחשבת למשהו שקיים עבור ברקלי בשל יכולתה לתפוס. "'להיות', שנאמר על האובייקט, פירושו להיתפס, 'esse est percipi'; 'להיות', שנאמר על הסובייקט, פירושו לתפוס או 'percipere'." לאחר שקבע זאת, ברקלי תוקף את ה"דעה הרווחת באופן מוזר בקרב בני אדם, שבתים, הרים, נהרות, ובמילה אחת כל האובייקטים המוחשיים הם בעלי קיום טבעי או אמיתי, נפרד מלהיות נתפסים". הוא מאמין שרעיון זה אינו עקבי מכיוון שלאובייקט כזה עם קיום בלתי תלוי בתפיסה חייבות להיות גם תכונות מוחשיות, ולכן להיות ידוע (מה שהופך אותו לרעיון), וגם מציאות בלתי מוחשית, שברקלי מאמין שאינה עקבית. ברקלי מאמין שהטעות נובעת מכך שאנשים חושבים שתפיסות יכולות לרמוז או להסיק משהו על האובייקט החומרי. ברקלי מכנה מושג זה רעיונות מופשטים. הוא מפריך מושג זה על ידי טיעון שאנשים אינם יכולים לתפוס אובייקט מבלי לדמיין גם את הקלט החושי של האובייקט. הוא טוען ב"עקרונות הידע האנושי" ש, בדומה לאופן שבו אנשים יכולים לחוש חומר רק בחושיהם דרך התחושה בפועל, הם יכולים לתפוס חומר (או, ליתר דיוק, רעיונות של חומר) רק דרך הרעיון של תחושת החומר. זה מרמז שכל מה שאנשים יכולים לתפוס בנוגע לחומר הוא רק רעיונות על חומר. לפיכך, חומר, אם הוא קיים, חייב להתקיים כאוספים של רעיונות, שניתן לתפוס על ידי החושים ולפרש על ידי התודעה. אבל אם חומר הוא רק אוסף של רעיונות, אז ברקלי מסכם שחומר, במובן של סובסטנציה חומרית, אינו קיים כפי שרוב הפילוסופים של זמנו של ברקלי האמינו. אכן, אם אדם מדמיין משהו, אז חייב להיות לו צבע כלשהו, לא משנה כמה כהה או בהיר; זה לא יכול להיות רק צורה ללא צבע כלל אם אדם אמור לדמיין אותו.
הרעיונות של ברקלי עוררו מחלוקת מכיוון שטיעונו הפריך את הפילוסופיה של דקארט, שהורחבה