ג'ורג' ברנרד שו

ג'ורג' ברנרד שו

ג'ורג' ברנרד שו (26 ביולי 1856 – 2 בנובמבר 1950) היה מחזאי, מבקר, פולמוסן ופעיל פוליטי אירי. השפעתו על התיאטרון, התרבות והפוליטיקה המערבית נמשכה משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד מותו ואף מעבר לכך. הוא כתב יותר משישים מחזות, כולל יצירות מרכזיות כמו "אדם ועל-אדם" (1902), "פיגמליון" (1913) ו"ז'אן ד'ארק" (1923). עם מגוון שכלל סאטירה עכשווית ואלגוריה היסטורית, הפך שו למחזאי המוביל של דורו, וזכה בפרס נובל לספרות לשנת 1925.

שו נולד בדבלין ועבר ללונדון ב-1876; הוא נאבק לבסס את עצמו כסופר וכרומנסין, ויצא לתהליך קפדני של השכלה עצמית. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 הפך למבקר תיאטרון ומוזיקה מוערך. בעקבות התעוררות פוליטית, הצטרף לקבוצה הגראדואליסטית הידועה בשם "החברה הפביאנית" והפך לפמפלטר הבולט ביותר שלה. שו כתב מחזות במשך שנים לפני הצלחתו הציבורית הראשונה, "נשק והאדם" ב-1894. בהשפעת הנריק איבסן, הוא ביקש להכניס ריאליזם חדש לדרמה בשפה האנגלית, תוך שימוש במחזותיו ככלי להפצת רעיונותיו הפוליטיים, החברתיים והדתיים. בתחילת המאה ה-20 התבסס המוניטין שלו כמחזאי עם סדרה של הצלחות ביקורתיות ופופולריות שכללו את "ברברה הקדושה", "דילמת הרופא" ו"קיסר וקלאופטרה".

דעותיו של שו היו לעיתים קרובות שנויות במחלוקת; הוא קידם אאוגניקה ורפורמה באלפבית, והתנגד לחיסונים ולדת מאורגנת. הוא עורר חוסר פופולריות בכך שגינה את שני הצדדים במלחמת העולם הראשונה כאשמים במידה שווה, ולמרות שלא היה רפובליקני, מתח ביקורת על המדיניות הבריטית באירלנד בתקופה שלאחר המלחמה. לעמדות אלו לא הייתה השפעה מתמשכת על מעמדו או על תפוקתו כמחזאי; שנות בין המלחמות ראו סדרה של מחזות שאפתניים לעיתים קרובות, שהשיגו דרגות שונות של הצלחה פופולרית.

בשנת 1938 סיפק את התסריט לגרסה קולנועית של "פיגמליון", שעבורו קיבל פרס אוסקר. תאבונו לפוליטיקה ולמחלוקת נותר ללא הפחתה; עד סוף שנות ה-20, הוא זנח במידה רבה את הגראדואליזם של החברה הפביאנית, ולעיתים קרובות כתב ודיבר לטובה על דיקטטורות מימין ומשמאל – הוא הביע הערצה למוסוליני ולסטלין כאחד. בעשור האחרון לחייו, השמיע פחות הצהרות פומביות אך המשיך לכתוב בפוריות עד זמן קצר לפני מותו, בגיל 94, לאחר שסירב לכל כיבודים ממלכתיים, כולל מסדר ההצטיינות ב-1946.

מאז מותו של שו, הדעה המלומדת והביקורתית על יצירותיו השתנתה, אך הוא מדורג באופן קבוע בין המחזאים הבריטים כשני רק לשייקספיר; אנליסטים מכירים בהשפעתו הנרחבת על דורות של מחזאים בשפה האנגלית. המילה "שאביאני" (Shavian) נכנסה לשפה ככזו המגלמת את רעיונותיו של שו ואת דרכי הבעתם.

חיים

### שנים מוקדמות

שו נולד ברחוב סינג העליון 3 בפורטובלו, חלק ממעמד הביניים הנמוך של דבלין. הוא היה הילד הצעיר והבן היחיד של ג'ורג' קאר שו ולוסינדה אליזבת (בסי) שו (לבית גורלי). אחיותיו הגדולות היו לוסינדה (לוסי) פרנסס ואלינור אגנס. משפחת שו הייתה ממוצא אנגלי והשתייכה ל"אצולה הפרוטסטנטית" השלטת באירלנד; ג'ורג' קאר שו, אלכוהוליסט חסר תועלת, היה בין חברי המשפחה הפחות מצליחים. קרוביו השיגו לו משרה בשירות המדינה, שממנה פרש בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19; לאחר מכן עבד באופן לא סדיר כסוחר תירס. ב-1852 נשא את בסי גורלי; לדעת הביוגרף של שו, מייקל הולרויד, היא נישאה כדי לברוח מדודה רבתא רודנית. אם, כפי שהולרויד ואחרים משערים, המניעים של ג'ורג' היו כספיים, הרי שהוא התאכזב, שכן בסי הביאה לו מעט מכספי משפחתה. היא החלה לתעב את בעלה חסר התועלת ולעיתים קרובות השיכור, שאיתו חלקה את מה שבנם תיאר מאוחר יותר כחיים של "עוני מרופט ומכובד".

בזמן לידתו של שו, אמו התקרבה לג'ורג' ג'ון לי, דמות ראוותנית הידועה היטב בחוגים המוזיקליים של דבלין. שו שמר על אובססיה לכל אורך חייו שלי עשוי היה להיות אביו הביולוגי; אין קונצנזוס בקרב חוקרי שו לגבי הסבירות לכך. שו הצעיר לא סבל מהתאכזרות מצד אמו, אך מאוחר יותר נזכר כי האדישות וחוסר החיבה שלה פגעו בו עמוקות. הוא מצא נחמה במוזיקה שהייתה בשפע בבית. לי היה מנצח ומורה לשירה; לבסי היה קול מצו-סופרן משובח והיא הושפעה מאוד מהשיטה הלא שגרתית של לי להפקת קול. בית משפחת שו היה מלא לעיתים קרובות במוזיקה, עם התכנסויות תכופות של זמרים ונגנים.

בשנת 1862 הסכימו לי ומשפחת שו לחלוק בית, מס' 1 רחוב האץ', בחלק אמיד של דבלין, וקוטג' כפרי על גבעת דאלקי, המשקיף על מפרץ קיליני. שו, ילד רגיש, מצא את החלקים הפחות נעימים של דבלין מזעזעים ומטרידים, והיה מאושר יותר בקוטג'. תלמידיו של לי נתנו לו לעיתים קרובות ספרים, ששו הצעיר קרא בשקיקה; כך, בנוסף לרכישת ידע מוזיקלי יסודי ביצירות מקהלתיות ואופראיות, הוא התוודע למגוון רחב של ספרות.

בין 1865 ל-1871 למד שו בארבעה בתי ספר, את כולם שנא. חוויותיו כתלמיד הותירו אותו מאוכזב מהחינוך הפורמלי: "בתי ספר ומורים", כתב מאוחר יותר, היו "בתי כלא וסוהרים שבהם מוחזקים ילדים כדי למנוע מהם להפריע ולהשגיח על הוריהם". באוקטובר 1871 עזב את בית הספר כדי להפוך לפקיד זוטר בחברת סוכני קרקעות בדבלין, שם עבד קשה, ומהר מאוד עלה לדרגת קופאי ראשי. בתקופה זו, שו היה ידוע כ"ג'ורג' שו"; לאחר 1876, הוא השמיט את ה"ג'ורג'" וכינה את עצמו "ברנרד שו".

ביוני 1873 עזב לי את דבלין ללונדון ולא חזר מעולם. שבועיים לאחר מכן, בסי הלכה בעקבותיו; שתי הבנות הצטרפו אליה. ההסבר של שו מדוע אמו הלכה בעקבות לי היה שללא התרומה הכספית של האחרון, משק הבית המשותף היה צריך להתפרק. כשנשאר בדבלין עם אביו, שו פיצה על היעדר המוזיקה בבית על ידי לימוד עצמי של נגינה בפסנתר.

### לונדון

בתחילת 1876 נודע לשו מאמו שאגנס גוססת משחפת. הוא התפטר מסוכנות הקרקעות, ובמרץ נסע לאנגליה כדי להצטרף לאמו ולוסי בהלווייתה של אגנס. הוא מעולם לא חי שוב באירלנד, ולא ביקר בה במשך עשרים ותשע שנים.

בתחילה, שו סירב לחפש עבודה פקידותית בלונדון. אמו אפשרה לו לחיות ללא תשלום בביתה בדרום קנזינגטון, אך הוא בכל זאת נזקק להכנסה. הוא נטש שאיפה נעורים להפוך לצייר, ועדיין לא חשב על כתיבה למחייתו, אך לי מצא עבורו עבודה קטנה, כתיבת טור מוזיקלי תחת שמו של לי בשבועון סאטירי, "ההורנט" (The Hornet). יחסיו של לי עם בסי התדרדרו לאחר מעברם ללונדון. שו שמר על קשר עם לי, שמצא לו עבודה כפסנתרן חזרות וזמר מזדמן.

בסופו של דבר נאלץ שו להגיש מועמדות למשרות משרדיות. בינתיים הוא השיג כרטיס קורא לחדר הקריאה של המוזיאון הבריטי (הקודם לספרייה הבריטית) ובילה שם את רוב ימי החול, בקריאה ובכתיבה. ניסיונו הראשון בדרמה, שהחל ב-1878, היה יצירה סאטירית בחרוזים לבנים בנושא דתי. הוא ננטש ללא סיום, וכך גם ניסיונו הראשון ברומן. הרומן הראשון שהשלים, "חוסר בגרות" (Immaturity, 1879), היה קודר מכדי למשוך מוציאים לאור ולא הופיע עד שנות ה-30. הוא הועסק לזמן קצר על ידי חברת הטלפונים אדיסון שהוקמה לאחרונה ב-1879–80, וכמו בדבלין, השיג קידום מהיר. עם זאת, כאשר חברת אדיסון התמזגה עם חברת הטלפונים בל המתחרה, שו בחר שלא לחפש מקום בארגון החדש. לאחר מכן המשיך בקריירה במשרה מלאה כסופר.

במשך ארבע השנים הבאות הפיק שו הכנסה זניחה מכתיבה, וסובסד על ידי אמו. ב-1881, למען החיסכון, ובהדרגה כעניין של עיקרון, הפך לצמחוני. באותה שנה סבל מהתקף אבעבועות שחורות; בסופו של דבר גידל זקן כדי להסתיר את הצלקת בפנים שנותרה מכך. ברצף מהיר כתב שני רומנים נוספים: "הקשר הלא רציונלי" (1880) ו"אהבה בין האמנים" (1881), אך אף אחד מהם לא מצא מוציא לאור; כל אחד מהם פורסם בהמשכים כמה שנים מאוחר יותר במגזין הסוציאליסטי "הפינה שלנו" (Our Corner).

בשנת 1880 החל שו להשתתף בפגישות של "החברה הזטטית" (Zetetical Society), שמטרתה הייתה "לחפש את האמת בכל העניינים המשפיעים על האינטרסים של המין האנושי". כאן פגש את סידני ווב, פקיד ממשלתי זוטר שכמו שו, היה עסוק בהשכלה עצמית. למרות הבדלי סגנון ומזג, השניים זיהו במהירות תכונות זה אצל זה ופיתחו ידידות לכל החיים. שו הרהר מאוחר יותר: "אתה ידעת כל מה שאני לא ידעתי ואני ידעתי כל מה שאתה לא ידעת... היה לנו הכל ללמוד זה מזה ומוח מספיק כדי לעשות זאת".

ניסיונו הבא של שו בדרמה היה מחזה קצר במערכה אחת בצרפתית, "דרמה קטנה" (Un Petit Drame), שנכתב ב-1884 אך לא פורסם בחייו. באותה שנה הציע המבקר ויליאם ארצ'ר שיתוף פעולה, עם עלילה מאת ארצ'ר ודיאלוג מאת שו. הפרויקט נכשל, אך שו חזר לטיוטה כבסיס ל"בתי אלמנים" (Widowers' Houses) ב-1892, והקשר עם ארצ'ר התברר כבעל ערך עצום לקריירה של שו.

### התעוררות פוליטית: מרקסיזם, סוציאליזם, החברה הפביאנית

ב-5 בספטמבר 1882 השתתף שו בפגישה באולם הזיכרון (Memorial Hall) בפרינגדון, שבה נאם הכלכלן הפוליטי הנרי ג'ורג'. שו קרא אז את ספרו של ג'ורג' "קידמה ועוני", שעורר את התעניינותו בכלכלה. הוא החל להשתתף בפגישות של "הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית" (SDF), שם גילה את כתביו של קרל מרקס, ולאחר מכן בילה חלק ניכר מ-1883 בקריאת "הקפיטל". הוא לא התרשם ממייסד ה-SDF, ה. מ. היינדמן, אותו מצא כאוטוקרטי, רע מזג וחסר כישורי מנהיגות. שו הטיל ספק ביכולתה של ה-SDF לרתום את מעמד הפועלים לתנועה רדיקלית אפקטיבית ולא הצטרף אליה – הוא העדיף, לדבריו, לעבוד עם השווים לו אינטלקטואלית.

לאחר שקרא חוברת, "מדוע הרבים עניים?", שהוציאה החברה הפביאנית שהוקמה לאחרונה, הלך שו לפגישה הבאה שפורסמה של החברה, ב-16 במאי 1884. הוא הפך לחבר בספטמבר, ולפני סוף השנה סיפק לחברה את המניפסט הראשון שלה, שפורסם כ"חוברת פביאנית מס' 2". הוא הצטרף לוועד הפועל של החברה בינואר 1885, ומאוחר יותר באותה שנה גייס את ווב וגם את אנני בזנט, נואמת מוכשרת.

מ-1885 עד 1889 השתתף שו בפגישות הדו-שבועיות של "האגודה הכלכלית הבריטית"; זה היה, מציין הולרויד, "הקרוב ביותר ששו הגיע אי פעם לחינוך אוניברסיטאי". חוויה זו שינתה את רעיונותיו הפוליטיים; הוא התרחק מהמרקסיזם והפך לשליח של גראדואליזם. כאשר ב-1886–87 התווכחו הפביאנים האם לאמץ אנרכיזם, כפי שדגלו שרלוט וילסון, בזנט ואחרים, הצטרף שו לרוב בדחיית גישה זו. לאחר שעצרת בכיכר טרפלגר שבה נאמה בזנט פוזרה באלימות על ידי הרשויות ב-13 בנובמבר 1887 ("יום ראשון העקוב מדם"), השתכנע שו בטיפשות הניסיון לאתגר את כוח המשטרה. לאחר מכן קיבל במידה רבה את עקרון ה"חלחול" (permeation) כפי שדגל ווב: הרעיון לפיו ניתן להשיג סוציאליזם בצורה הטובה ביותר על ידי הסתננות של אנשים ורעיונות למפלגות פוליטיות קיימות.

לאורך שנות ה-80 של המאה ה-19 נותרה החברה הפביאנית קטנה, ומסר המתינות שלה לא נשמע לעיתים קרובות בקרב קולות צורמים יותר. הפרופיל שלה עלה ב-1889 עם פרסום "מאמרים פביאניים על סוציאליזם", בעריכת שו שגם סיפק שניים מהמאמרים. השני שבהם, "מעבר", מפרט את הטיעון לגראדואליזם וחלחול, וקובע כי "הצורך בשינוי זהיר והדרגתי חייב להיות ברור לכולם". ב-1890 הפיק שו את חוברת מס' 13, "מהו סוציאליזם", גרסה מתוקנת של חוברת קודמת שבה הגדירה שרלוט וילסון את הסוציאליזם במונחים אנרכיסטיים. בגרסה החדשה של שו, הקוראים הובטחו כי "ניתן להביא לסוציאליזם בצורה חוקתית לחלוטין על ידי מוסדות דמוקרטיים".

### סופר ומבקר

אמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 סימנו נקודת מפנה בחייו של שו, הן אישית והן מקצועית: הוא איבד את בתוליו, פרסם שני רומנים והחל בקריירה כמבקר. הוא היה נזיר עד יום הולדתו העשרים ותשעה, כאשר ביישנותו נכבשה על ידי ג'יין (ג'ני) פטרסון, אלמנה מבוגרת ממנו בכמה שנים. הרומן שלהם נמשך, לא תמיד בצורה חלקה, במשך שמונה שנים. חיי המין של שו עוררו ספקולציות וויכוחים רבים בקרב הביוגרפים שלו, אך יש קונצנזוס שהקשר עם פטרסון היה אחד מקשריו הרומנטיים הלא-אפלטוניים הבודדים.

הרומנים שפורסמו, שאף אחד מהם לא הצליח מסחרית, היו מאמציו האחרונים בז'אנר זה: "המקצוע של קאשל ביירון" שנכתב ב-1882–83, ו"סוציאליסט לא חברתי", שהחל והסתיים ב-1883. האחרון פורסם כסדרה במגזין "היום" (To-Day) ב-1884, אם כי לא הופיע בצורת ספר עד 1887. "קאשל ביירון" הופיע בצורת מגזין וספר ב-1886.

ב-1884 וב-1885, באמצעות השפעתו של ארצ'ר, הועסק שו לכתיבת ביקורת ספרים ומוזיקה עבור עיתוני לונדון. כאשר התפטר ארצ'ר כמבקר אמנות של "העולם" (The World) ב-1886, הוא הבטיח את הירושה לשו. שתי הדמויות בעולם האמנות העכשווי שאת דעותיהן העריץ שו ביותר היו ויליאם מוריס וג'ון ראסקין, והוא ביקש ללכת בעקבות עקרונותיהם בביקורותיו. הדגש שלהם על מוסר קסם לשו, שדחה את הרעיון של אמנות לשם אמנות, והתעקש שכל אמנות גדולה חייבת להיות דידקטית.

מבין פעילויות הביקורת השונות של שו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19, כמבקר מוזיקה הוא היה ידוע ביותר. לאחר ששימש כסגן ב-1888, הפך למבקר מוזיקלי של "הכוכב" (The Star) בפברואר 1889, כותב תחת שם העט קורנו די באסטו. במאי 1890 חזר ל"עולם", שם כתב טור שבועי כ"ג.ב.ש." במשך יותר מארבע שנים. בגרסת 2016 של מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים, כותב רוברט אנדרסון: "כתביו המקובצים של שו על מוזיקה עומדים לבדם בשליטתם באנגלית ובקריאותם הכפייתית." שו חדל להיות מבקר מוזיקה בשכר באוגוסט 1894, אך פרסם מאמרים מזדמנים בנושא לאורך כל הקריירה שלו, האחרון שבהם ב-1950.

מ-1895 עד 1898, שו היה מבקר התיאטרון של "הסקירה השבועית" (The Saturday Review), בעריכת חברו פרנק האריס. כמו ב"עולם", הוא השתמש בשם העט "ג.ב.ש.". הוא יצא נגד המוסכמות המלאכותיות והצביעות של התיאטרון הוויקטוריאני וקרא למחזות של רעיונות אמיתיים ודמויות אמיתיות. עד אז הוא החל ברצינות בקריירה כמחזאי: "לקחתי על עצמי בפזיזות את המקרה; ובמקום לתת לו לקרוס, ייצרתי את הראיות".

### מחזאי ופוליטיקאי: שנות ה-90 של המאה ה-19

לאחר השימוש בעלילה של שיתוף הפעולה המבוטל מ-1884 עם ארצ'ר כדי להשלים את "בתי אלמנים" (הוא הועלה פעמיים בלונדון, בדצמבר 1892), המשיך שו לכתוב מחזות. בהתחלה הוא התקדם לאט; "הפילנדר" (The Philanderer), שנכתב ב-1893 אך לא פורסם עד 1898, נאלץ לחכות עד 1905 להפקה בימתית. באופן דומה, "המקצוע של גברת וורן" (1893) נכתב חמש שנים לפני הפרסום ותשע שנים לפני שהגיע לבמה.

המחזה הראשון של שו שהביא לו הצלחה כלכלית היה "נשק והאדם" (1894), קומדיה מדומה בסגנון רוּריטני הסאטירית על מוסכמות של אהבה, כבוד צבאי ומעמד. העיתונות מצאה את המחזה ארוך מדי, והאשימה את שו בבינוניות, בלעג לגבורה ופטריוטיות, בפיקחות חסרת לב, ובהעתקת סגנונו של ו. ס. גילברט. הציבור ראה זאת אחרת, והנהלת התיאטרון העלתה הופעות מטינה נוספות כדי לענות על הביקוש. המחזה רץ מאפריל עד יולי, סייר במחוזות והועלה בניו יורק. הוא הרוויח לו 341 ליש"ט בתמלוגים בשנה הראשונה שלו, סכום מספיק כדי לאפשר לו לוותר על תפקידו בשכר כמבקר מוזיקה. בין צוות השחקנים של ההפקה הלונדונית הייתה פלורנס פאר, איתה ניהל שו מערכת יחסים רומנטית בין 1890 ל-1894, מה שעורר התמרמרות רבה מצד ג'ני פטרסון.

ההצלחה של "נשק והאדם" לא חזרה על עצמה מיד. "קנדידה", שהציגה אישה צעירה המקבלת בחירה רומנטית קונבנציונלית מסיבות לא קונבנציונליות, קיבלה הופעה אחת בסאות' שילדס ב-1895; ב-1897 למחזה קצר על נפוליאון בשם "איש הגורל" הייתה העלאה אחת בקרוידון. בשנות ה-90 של המאה ה-19 מחזותיו של שו היו ידועים יותר בדפוס מאשר על במת הווסט אנד; הצלחתו הגדולה ביותר של העשור הייתה בניו יורק ב-1897, כאשר הפקת המלודרמה ההיסטורית "תלמידו של השטן" של ריצ'רד מנספילד הרוויחה למחבר יותר מ-2,000 ליש"ט בתמלוגים.

בינואר 1893, כציר פביאני, השתתף שו בוועידת ברדפורד שהובילה להקמת מפלגת הלייבור העצמאית. הוא היה סקפטי לגבי המפלגה החדשה, וזלזל בסבירות שהיא תוכל להעביר את נאמנות מעמד הפועלים מספורט לפוליטיקה. הוא שכנע את הוועידה לאמץ החלטות המבטלות מיסוי עקיף, וממסה הכנסה לא עמלה "עד כדי הכחדה". בחזרה בלונדון, הפיק שו את מה שמרגרט קול, בהיסטוריה הפביאנית שלה, מכנה "פיליפיקה גדולה" נגד ממשל המיעוט הליברלי שתפס את השלטון ב-1892. "אל האוהלים שלכם, הו ישראל!" גינה את הממשלה על התעלמות מסוגיות חברתיות והתמקדות אך ורק בשלטון עצמי אירי, עניין ששו הכריז שאין לו רלוונטיות לסוציאליזם. ב-1894 קיבלה החברה הפביאנית ירושה משמעותית מאוהד, הנרי האנט האצ'ינסון – הולרויד מזכיר 10,000 ליש"ט. ווב, שעמד בראש חבר הנאמנים שמונה לפקח על הירושה, הציע להשתמש ברוב הכסף כדי להקים בית ספר לכלכלה ופוליטיקה. שו התנגד; הוא חשב שמיזם כזה מנוגד למטרה המפורשת של הירושה. בסופו של דבר הוא שוכנע לתמוך בהצעה, ובית הספר לכלכלה ומדע המדינה של לונדון (LSE) נפתח בקיץ 1895.

לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-19 פחתו פעילויותיו הפוליטיות של שו כשהתמקד בביסוס שמו כמחזאי. ב-1897 הוא שוכנע למלא משרה פנויה ללא תחרות של "חבר וסטרי" (חבר מועצת כנסייה) במחוז סנט פנקראס בלונדון. לפחות בתחילה, שו התייחס לאחריות המוניציפלית שלו ברצינות; כאשר ממשלת לונדון עברה רפורמה ב-1899 והוסטרי של סנט פנקראס הפך לרובע המטרופוליטני של סנט פנקראס, הוא נבחר למועצת הרובע שהוקמה זה עתה.

בשנת 1898, כתוצאה מעבודה מופרזת, בריאותו של שו התערערה. הוא טופל על ידי שרלוט פיין-טאונסנד, אישה אנגלו-אירית עשירה אותה פגש דרך הוובים. בשנה הקודמת היא הציעה שהיא ושו יתחתנו. הוא סירב, אך כשעמדה על כך שתטפל בו בבית בכפר, שו, מודאג מכך שזה עלול לגרום לשערורייה, הסכים לנישואיהם. הטקס התקיים ב-1 ביוני 1898, במשרד הרישום בקובנט גארדן. הכלה והחתן היו שניהם בני ארבעים ואחת. לדעת הביוגרף והמבקר סנט ג'ון ארווין, "חייהם המשותפים היו מאושרים לחלוטין". לא היו ילדים לנישואים, שלפי האמונה הרווחת מעולם לא מומשו; האם זה היה לחלוטין לפי רצונה של שרלוט, כפי ששו אהב לרמוז, פחות זוכה לאמון רחב. בשבועות הראשונים לנישואים היה שו עסוק מאוד בכתיבת הניתוח המרקסיסטי שלו למחזור הטבעת של וגנר, שפורסם כ"הווגנריאני המושלם" בסוף 1898. ב-1906 מצאו בני הזוג שו בית כפר באיוט סנט לורנס, הרטפורדשייר; הם שינו את שם הבית ל"פינת שו" (Shaw's Corner), וחיו שם לשארית חייהם. הם שמרו על דירה בלונדון באדלפי ומאוחר יותר בווייטהול קורט.

### הצלחה בימתית: 1900–1914

במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, ביסס שו מוניטין איתן כמחזאי. ב-1904 הקימו ג'. א. ודן והארלי גרנוויל-בארקר חברה בתיאטרון רויאל קורט בכיכר סלואן, צ'לסי כדי להציג דרמה מודרנית. במהלך חמש השנים הבאות הם העלו ארבעה עשר ממחזותיו של שו. הראשון, "האי האחר של ג'ון בול", קומדיה על אנגלי באירלנד, משך פוליטיקאים מובילים ונצפה על ידי אדוארד השביעי, שצחק כל כך עד ששבר את כיסאו. המחזה נמנע מתיאטרון אבי של דבלין, מחשש לעלבון שהוא עלול לעורר, אם כי הוא הוצג בתיאטרון המלכותי של העיר בנובמבר 1907. שו כתב מאוחר יותר שויליאם באטלר ייטס, שביקש את המחזה, "קיבל קצת יותר ממה שהתמקח עליו... זה היה לא מתאים לכל רוח התנועה הניאו-גאלית, שנחושה ליצור אירלנד חדשה לפי האידיאל שלה, בעוד שהמחזה שלי הוא הצגה בלתי מתפשרת מאוד של אירלנד הישנה והאמיתית." עם זאת, שו וייטס היו חברים קרובים; ייטס וליידי גרגורי ניסו ללא הצלחה לשכנע את שו לקחת על עצמו את המנהלות המשותפת הפנויה של תיאטרון אבי לאחר מותו של ג'. מ. סינג ב-1909. שו העריץ דמויות אחרות בתחייה הספרותית האירית, כולל ג'ורג' ראסל וג'יימס ג'ויס, והיה חבר קרוב של שון או'קייסי, שקיבל השראה להפוך למחזאי לאחר קריאת "האי האחר של ג'ון בול".

"אדם ועל-אדם", שהושלם ב-1902, היה הצלחה הן ברויאל קורט ב-1905 והן בהפקה של רוברט לוריין בניו יורק באותה שנה. בין יצירות שו האחרות שהוצגו על ידי ודן וגרנוויל-בארקר היו "ברברה הקדושה" (1905), המתארת את המוסר המנוגד של יצרני נשק וצבא הישע; "דילמת הרופא" (1906), יצירה רצינית ברובה על אתיקה מקצועית; ו"קיסר וקלאופטרה", התגובה של שו ל"אנטוניוס וקלאופטרה" של שייקספיר, שנצפתה בניו יורק ב-1906 ובלונדון בשנה שלאחר מכן.

כעת משגשג ומבוסס, התנסה שו בצורות תיאטרליות לא שגרתיות שתוארו על ידי הביוגרף שלו סטנלי ויינטראוב כ"דרמת דיון" ו"פארסה רצינית". מחזות אלו כללו את "להתחתן" (בכורה 1908), "החשיפה של בלאנקו פוסנט" (1909), "נישואי תערובת" (1910), ו"המחזה הראשון של פאני" (1911). "בלאנקו פוסנט" נאסר מטעמים דתיים על ידי הלורד צ'מברליין (הצנזור הרשמי של התיאטרון באנגליה), והופק במקום זאת בדבלין; הוא מילא את תיאטרון אבי עד אפס מקום. "המחזה הראשון של פאני", קומדיה על סופרג'יסטיות, זכה להרצה הראשונית הארוכה ביותר של כל מחזה של שו – 622 הופעות.

"אנדרוקלס והאריה" (1912), מחקר פחות כופר על עמדות דתיות אמיתיות ושקריות מאשר "בלאנקו פוסנט", רץ במשך שמונה שבועות בספטמבר ובאוקטובר 1913. אחריו הגיע אחד המחזות המצליחים ביותר של שו, "פיגמליון", שנכתב ב-1912 והועלה בווינה בשנה שלאחר מכן, ובברלין זמן קצר לאחר מכן. שו העיר, "זהו המנהג של העיתונות האנגלית כאשר מחזה שלי מופק, להודיע לעולם שזה לא מחזה – שזה משעמם, מחלל קודש, לא פופולרי, ולא מוצלח כלכלית. ... מכאן עלה ביקוש דחוף מצד המנהלים של וינה וברלין שאני צריך להעלות את המחזות שלי על ידם תחילה." ההפקה הבריטית נפתחה באפריל 1914, בכיכובם של סר הרברט טרי וגברת פטריק קמפבל, בהתאמה, כפרופסור לפונטיקה ומוכרת פרחים קוקני. היה קשר רומנטי מוקדם יותר בין שו לקמפבל שעורר דאגה רבה אצל שרלוט שו, אך בזמן הבכורה בלונדון הוא הסתיים. המחזה משך קהל מלא עד יולי, כאשר טרי התעקש לצאת לחופשה, וההפקה נסגרה. הכוכבת השותפה שלו סיירה אז עם היצירה בארה"ב.

### שנים פביאניות: 1900–1913

בשנת 1899, כאשר החלה מלחמת הבורים, שו רצה שהפביאנים ינקטו עמדה נייטרלית בנושא שלדעתו, כמו שלטון עצמי, הוא "לא סוציאליסטי". אחרים, כולל ראש ממשלת הלייבור לעתיד רמזי מקדונלד, רצו התנגדות חד-משמעית, והתפטרו מהחברה כאשר הלכה בעקבות שו. במניפסט המלחמה של הפביאנים, "פביאניזם והאימפריה" (1900), הצהיר שו כי "עד שהפדרציה של העולם תהפוך לעובדה מוגמרת עלינו לקבל את הפדרציות האימפריאליות האחראיות ביותר הזמינות כתחליף לה".

כשהחלה המאה החדשה, שו הפך יותר ויותר מאוכזב מההשפעה המוגבלת של הפביאנים על הפוליטיקה הלאומית. לפיכך, למרות שהיה ציר פביאני מועמד, הוא לא השתתף בוועידת לונדון באולם הזיכרון, רחוב פרינגדון, בפברואר 1900, שיצרה את ועדת ייצוג הלייבור – מבשרת מפלגת הלייבור המודרנית. עד 1903, כאשר פגה כהונתו כחבר מועצת רובע, הוא איבד את התלהבותו הקודמת, וכתב: "אחרי שש שנים של חברות במועצת רובע אני משוכנע שיש לבטל את מועצות הרובע". עם זאת, ב-1904 הוא התמודד בבחירות למועצת מחוז לונדון. לאחר קמפיין אקסצנטרי, שהולרויד מאפיין כ"[לוודא] לחלוטין שלא להיכנס", הוא הובס כראוי. זה היה הגיחה האחרונה של שו לפוליטיקה אלקטורלית. ברמה הלאומית, הבחירות הכלליות ב-1906 הניבו רוב ליברלי עצום וכניסה של 23 חברי לייבור. שו ראה תוצאה זו בסקפטיות; הייתה לו דעה נמוכה על ראש הממשלה החדש, סר הנרי קמפבל-באנרמן, וראה את חברי הלייבור כחסרי חשיבות: "אני מתנצל בפני היקום על הקשר שלי עם גוף כזה".

בשנים שלאחר בחירות 1906, שו הרגיש שהפביאנים זקוקים להנהגה רעננה, וראה זאת בדמותו של עמיתו הסופר ה. ג'. ולס, שהצטרף לחברה בפברואר 1903. הרעיונות של ולס לרפורמה – במיוחד הצעותיו לשיתוף פעולה הדוק יותר עם מפלגת הלייבור העצמאית – העמידו אותו בסתירה עם ה"כנופיה הישנה" של החברה, בראשות שו. לדברי קול, לולס "הייתה יכולת מינימלית להעביר [את רעיונותיו] באסיפות פומביות נגד הווירטואוזיות המאומנת והמתורגלת של שו". לדעת שו, "הכנופיה הישנה לא כיבתה את מר ולס, הוא השמיד את עצמו". ולס התפטר מהחברה בספטמבר 1908; שו נשאר חבר, אך עזב את הוועד הפועל באפריל 1911. מאוחר יותר תהה האם הכנופיה הישנה הייתה צריכה לפנות את הדרך לוולס כמה שנים קודם לכן: "אלוהים רק יודע אם החברה לא הייתה עושה זאת טוב יותר". למרות שהיה פחות פעיל – הוא האשים את שנותיו המתקדמות – שו נשאר פביאני.

בשנת 1912 השקיע שו 1,000 ליש"ט עבור חלק של חמישית במיזם ההוצאה לאור החדש של הוובים, מגזין שבועי סוציאליסטי בשם "הניו סטייטסמן" (The New Statesman), שהופיע באפריל 1913. הוא הפך למנהל מייסד, פובליציסט, וברבות הימים תורם, לרוב בעילום שם. הוא היה עד מהרה בסתירה עם עורך המגזין, קליפורד שארפ, שעד 1916 דחה את תרומותיו – "העיתון היחיד בעולם שמסרב להדפיס כל דבר שלי", לפי שו.

### מלחמת העולם הראשונה

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, הפיק שו את החוברת שלו "שכל ישר על המלחמה", שטענה כי האומות הלוחמות אשמות במידה שווה. דעה כזו הייתה אנאתמה באווירה של פטריוטיות לוהטת, ופגעה ברבים מחבריו של שו; ארווין מתעד כי "הופעתו בכל אירוע פומבי גרמה לעזיבה מיידית של רבים מהנוכחים."

למרות המוניטין התועה שלו, כישורי התעמולה של שו הוכרו על ידי הרשויות הבריטיות, ובתחילת 1917 הוא הוזמן על ידי פילדמרשל הייג לבקר בשדות הקרב של החזית המערבית. הדו"ח של שו בן 10,000 המילים, שהדגיש את ההיבטים האנושיים של חיי החייל, התקבל היטב, והוא הפך פחות לקול בודד. באפריל 1917 הצטרף לקונצנזוס הלאומי בברכת כניסתה של אמריקה למלחמה: "נכס מוסרי מהשורה הראשונה למטרה המשותפת נגד היונקרים".

שלושה מחזות קצרים מאת שו הועלו בבכורה במהלך המלחמה. "האינקה של ירושלים", שנכתב ב-1915, נתקל בבעיות עם הצנזור על לעג לא רק לאויב אלא לפיקוד הצבאי הבריטי; הוא בוצע ב-1916 בתיאטרון הרפרטוארי של ברמינגהאם. "או'פלהרטי ו.צ.", הסאטירי על יחס הממשלה למגויסים אירים, נאסר בבריטניה והוצג בבסיס חיל האוויר המלכותי בבלגיה ב-1917. "אוגוסט עושה את שלו", פארסה עליזה, קיבלה רישיון; היא נפתחה ברויאל קורט בינואר 1917.

### אירלנד

שו תמך זמן רב בעקרון השלטון העצמי האירי בתוך האימפריה הבריטית (שלדעתו צריכה להפוך לחבר העמים הבריטי). באפריל 1916 כתב בעוקצנות ב"ניו יורק טיימס" על הלאומיות האירית המיליטנטית: "בנקודה של לא ללמוד כלום ולא לשכוח כלום, הפטריוטים האלה שלי משאירים את הבורבונים מאחור." עצמאות מוחלטת, טען, אינה מעשית; ברית עם כוח גדול יותר (רצוי אנגליה) הייתה חיונית. מרידת חג הפסחא בדבלין מאוחר יותר באותו חודש תפסה אותו בהפתעה. לאחר דיכויה על ידי כוחות בריטיים, הביע אימה מההוצאה להורג ללא משפט של מנהיגי המורדים, אך המשיך להאמין בצורה כלשהי של איחוד אנגלו-אירי. ב"איך ליישב את השאלה האירית" (1917), הוא חזה הסדר פדרלי, עם פרלמנטים לאומיים ואימפריאליים. הולרויד מתעד שעד אז מפלגת הבדלנים שין פיין הייתה בעלייה, והתוכניות של שו ושל מתונים אחרים נשכחו.

בתקופה שלאחר המלחמה, שו התייאש ממדיניות הכפייה של הממשלה הבריטית כלפי אירלנד, והצטרף לעמיתיו הסופרים הילייר בלוק וג'. ק. צ'סטרטון בגינוי פומבי של פעולות אלו. האמנה האנגלו-אירית מדצמבר 1921 הובילה לחלוקת אירלנד בין צפון לדרום, הוראה שהדהימה את שו. ב-1922 פרצה מלחמת אזרחים בדרום בין הפלגים התומכים באמנה למתנגדים לה, שהראשונים שבהם הקימו את מדינת אירלנד החופשית. שו ביקר בדבלין באוגוסט, ופגש את מייקל קולינס, אז ראש הממשלה הזמנית של המדינה החופשית. שו התרשם מאוד מקולינס, והצטער כאשר, שלושה ימים לאחר מכן, המנהיג האירי נקלע למארב ונהרג על ידי כוחות מתנגדי האמנה. במכתב לאחותו של קולינס, כתב שו: "פגשתי את מייקל בפעם הראשונה והאחרונה ביום שבת האחרון, ואני שמח מאוד שעשיתי זאת. אני שמח בזיכרונו, ולא אהיה כל כך לא נאמן לו כדי להזיל דמעה על מותו האמיץ". שו נשאר נתין בריטי כל חייו, אך לקח אזרחות בריטית-אירית כפולה ב-1934.

### שנות ה-20 של המאה ה-20

יצירתו הגדולה הראשונה של שו שהופיעה לאחר המלחמה הייתה "בית הלבבות השבורים", שנכתבה ב-1916–17 ובוצעה ב-1920. היא הופקה בברודוויי בנובמבר, והתקבלה בקרירות; לפי "הטיימס": "למר שו בהזדמנות זו יש יותר מהרגיל לומר והוא לוקח פעמיים יותר זמן מהרגיל לומר זאת". לאחר הבכורה בלונדון באוקטובר 1921 הסכים "הטיימס" עם המבקרים האמריקאים: "כרגיל אצל מר שו, המחזה ארוך בשעה אחת מדי", אם כי מכיל "הרבה בידור וכמה הרהורים רווחיים". ארווין ב"אובזרבר" חשב שהמחזה מבריק אך משוחק בכבדות, למעט אדית אוונס כליידי אוטרורד.

יצירתו התיאטרלית רחבת ההיקף ביותר של שו הייתה "בחזרה למתושלח", שנכתבה ב-1918–20 ובוצעה ב-1922. ויינטראוב מתאר זאת כ"ניסיונו של שו להדוף את 'התהום ללא תחתית של פסימיות מייאשת לחלוטין'". מחזור זה של חמישה מחזות קשורים זה בזה מתאר אבולוציה, ואת השפעות אריכות הימים, מגן עדן ועד שנת 31,920 לספירה. המבקרים מצאו את חמשת המחזות לא אחידים באופן בולט באיכותם ובהמצאתם. ההרצה המקורית הייתה קצרה, והיצירה חודשה לעיתים רחוקות. שו הרגיש שהוא מיצה את כוחותיו היצירתיים הנותרים בטווח העצום של "פנטאוך מטביולוגי" זה. הוא היה כעת בן שישים ושבע, וציפה לא לכתוב עוד מחזות.

מצב רוח זה היה קצר מועד. ב-1920 הוכרזה ז'אן ד'ארק כקדושה על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-15; שו מצא זמן רב את ז'אן כדמות היסטורית מעניינת, ודעתו עליה נעה בין "גאון חצי-שפוי" למישהי בעלת "שפיות יוצאת דופן". הוא שקל לכתוב מחזה עליה ב-1913, והקנוניזציה הניעה אותו לחזור לנושא. הוא כתב את "ז'אן ד'ארק" בחודשים האמצעיים של 1923, והמחזה הועלה בבכורה בברודוויי בדצמבר. הוא התקבל בהתלהבות שם, ובבכורה הלונדונית שלו במרץ שלאחר מכן. בביטוי של ויינטראוב, "אפילו ועדת פרס נובל לא יכלה עוד להתעלם משו אחרי 'ז'אן ד'ארק'". הציטוט לפרס הספרות לשנת 1925 שיבח את עבודתו כ"... מסומנת הן באידיאליזם והן באנושיות, הסאטירה המעוררת שלה לעיתים קרובות חדורה ביופי פואטי ייחודי". הוא קיבל את הפרס, אך דחה את הפרס הכספי שהתלווה אליו, בנימוק ש"הקוראים שלי והקהל שלי מספקים לי יותר ממספיק כסף לצרכיי".

אחרי "ז'אן ד'ארק", עברו חמש שנים עד ששו כתב מחזה. מ-1924, הוא בילה ארבע שנים בכתיבת מה שתיאר כ"יצירת המופת" שלו, מסה פוליטית שכותרתה "המדריך של האישה האינטליגנטית לסוציאליזם וקפיטליזם". הספר פורסם ב-1928 ונמכר היטב. בסוף העשור הפיק שו את החוברת הפביאנית האחרונה שלו, פרשנות על חבר הלאומים. הוא תיאר את החבר כ"בית ספר למדינאות בינלאומית חדשה בניגוד לדיפלומטיה הישנה של משרד החוץ", אך חשב שטרם הפך ל"פדרציה של העולם".

שו חזר לתיאטרון עם מה שכינה "אקסטרווגנזה פוליטית", "עגלת התפוחים", שנכתבה בסוף 1928. היא הייתה, לדעתו של ארווין, פופולרית באופן בלתי צפוי, ונקטה קו שמרני, מלוכני, אנטי-דמוקרטי שקסם לקהל העכשווי. הבכורה הייתה בוורשה ביוני 1928, וההפקה הבריטית הראשונה הייתה חודשיים לאחר מכן, בפסטיבל מלוורן החנוכי של סר בארי ג'קסון. האמן היוצר הבולט האחר שזוהה בצורה הקרובה ביותר עם הפסטיבל היה סר אדוארד אלגר, שאיתו נהנה שו מידידות עמוקה והערכה הדדית. הוא תיאר את "עגלת התפוחים" לאלגר כ"בורלסקה אריסטופנית שערורייתית של פוליטיקה דמוקרטית, עם קטע מיני קצר אך מזעזע".

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 החל שו לאבד אמונה ברעיון שניתן לשנות את החברה באמצעות גראדואליזם פביאני, והפך למרותק יותר ויותר לשיטות דיקטטוריות. ב-1922 הוא בירך על עלייתו של מוסוליני לשלטון באיטליה, וציין כי בתוך ה"חוסר משמעת והבלבול והמבוי הסתום הפרלמנטרי", מוסוליני היה "הסוג הנכון של עריץ". שו היה מוכן לסבול חריגות דיקטטוריות מסוימות; ויינטראוב בביוגרפיה שלו ב-ODNB מעיר כי ה"פלירטוט של שו עם משטרים סמכותניים בין המלחמות" לקח זמן רב לדעוך, וביאטריס ווב חשבה שהוא "אובססיבי" לגבי מוסוליני.

### שנות ה-30 של המאה ה-20

התלהבותו של שו מברית המועצות תוארכה לתחילת שנות ה-20 כאשר הילל את לנין כ"מדינאי המעניין באמת באירופה". לאחר שדחה כמה הזדמנויות לבקר, ב-1931 הצטרף למשלחת בראשות ננסי אסטור. הטיול המנוהל בקפידה הגיע לשיאו בפגישה ארוכה עם סטלין, אותו תיאר שו מאוחר יותר כ"ג'נטלמן גאורגי" ללא זדון בו. בארוחת ערב שניתנה לכבודו, אמר שו לקהל: "ראיתי את כל ה'טרור' והייתי מרוצה מאוד מהם". במרץ 1933, הוא היה חתום על מכתב ב"מנצ'סטר גרדיאן" במחאה על העיוות המתמשך של הישגי ברית המועצות: "שום שקר אינו פנטסטי מדי, שום לשון הרע אינה מעופשת מדי... לשימוש על ידי האלמנטים הפזיזים יותר של העיתונות הבריטית."

הערצתו של שו למוסוליני ולסטלין הדגימה את אמונתו הגוברת שדיקטטורה היא ההסדר הפוליטי היחיד בר-קיימא. כאשר המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה בינואר 1933, תיאר שו את היטלר כ"אדם יוצא דופן מאוד, אדם מוכשר מאוד", והצהיר על עצמו גאה להיות הסופר היחיד באנגליה שהיה "מנומס וצודק בקפדנות כלפי היטלר". בעודו אאוגניקן בעצמו, שו היה ביקורתי כלפי ה"יודופוביה" של היטלר. ביחס לסטלין, הוא היה בלתי ביקורתי לחלוטין. שו ראה בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ מ-1939 ניצחון לסטלין ש, לדבריו, החזיק כעת את היטלר תחת אגודלו, והוא האמין שהרדיפה הגרמנית של היהודים עשויה כתוצאה מכך להיפסק.

המחזה הראשון של שו בעשור היה "טוב מכדי להיות אמיתי", שנכתב ב-1931 והועלה בבכורה בבוסטון בפברואר 1932. הקבלה הייתה חסרת התלהבות. ברוקס אטקינסון מ"ניו יורק טיימס" העיר ששו "נכנע לדחף לכתוב מבלי שיהיה לו נושא", ושפט את המחזה כ"שיחה מתפתלת ומשעממת באדישות". הכתב של ה"ניו יורק הראלד טריביון" אמר שרוב המחזה היה "שיח, הרצאות ארוכות להפליא" ושלמרות שהקהל נהנה מהמחזה הוא היה מבולבל ממנו.

במהלך העשור טייל שו רבות ולעיתים קרובות. רוב מסעותיו היו עם שרלוט; היא נהנתה מהפלגות באוניות נוסעים, והוא מצא שקט לכתוב במהלך התקופות הארוכות בים. שו פגש קבלת פנים נלהבת בדרום אפריקה ב-1932, למרות הערותיו החריפות על החלוקות הגזעיות של המדינה. בדצמבר 1932 יצאו בני הזוג לשייט מסביב לעולם. במרץ 1933 הגיעו לסן פרנסיסקו, כדי להתחיל את ביקורו הראשון של שו בארה"ב. הוא סירב קודם לכן ללכת ל"מדינה הנוראה ההיא, המקום הלא מתורבת ההוא", "לא כשיר למשול בעצמו... לא ליברלי, אמונות טפלות, גס, אלים, אנרכי ושרירותי". הוא ביקר בהוליווד, שלא הרשימה אותו, ובניו יורק, שם הרצה בפני קהל מלא בבית האופרה המטרופוליטן. מוטרד מתשומת הלב החודרנית של העיתונות, שו שמח כשאונייתו הפליגה מנמל ניו יורק. ניו זילנד, שבה הוא ושרלוט ביקרו בשנה שלאחר מכן, הכתה אותו כ"המדינה הטובה ביותר שהייתי בה"; הוא דחק באנשיה להיות בטוחים יותר ולשחרר את תלותם בסחר עם בריטניה. הוא השתמש בשבועות בים כדי להשלים שני מחזות – "הפתי של האיים הבלתי צפויים" ו"השישה מקאלה" – ולהתחיל לעבוד על שלישי, "המיליונרית".

למרות הבוז שלו להוליווד ולערכיה האסתטיים, שו התלהב מהקולנוע, ובאמצע העשור כתב תסריטים לגרסאות קולנועיות פוטנציאליות של "פיגמליון" ו"ז'אן ד'ארק". האחרון מעולם לא נעשה, אך שו הפקיד את הזכויות לראשון בידי גבריאל פסקל הלא ידוע, שהפיק אותו באולפני פינווד ב-1938. שו היה נחוש שלהוליווד לא יהיה שום קשר לסרט, אך היה חסר אונים למנוע ממנו לזכות בפרס אוסקר אחד; הוא תיאר את הפרס שלו עבור "התסריט הכתוב הטוב ביותר" כעלבון, המגיע ממקור כזה. הוא הפך לאדם הראשון שזכה גם בפרס נובל וגם באוסקר. במחקר מ-1993 על האוסקרים, אנתוני הולדן מציין ש"פיגמליון" דובר עליו עד מהרה כמי ש"הרים את עשיית הסרטים מאנאלפביתיות לאוריינות".

המחזות האחרונים של שו בשנות ה-30 של המאה ה-20 היו "סימבלין מחדש" (1936), "ז'נבה" (1936) ו"בימיו המוזהבים של המלך צ'ארלס הטוב" (1939). הראשון, עיבוד פנטזיה לשייקספיר, לא עשה רושם רב, אך השני, סאטירה על דיקטטורים אירופיים, משך תשומת לב רבה יותר, רובה לא חיובית. בפרט, הפרודיה של שו על היטלר כ"הר באטלר" נחשבה מתונה, כמעט אוהדת. המחזה השלישי, יצירת שיחה היסטורית שנצפתה לראשונה במלוורן, רץ לזמן קצר בלונדון במאי 1940. ג'יימס אגייט העיר שהמחזה לא הכיל שום דבר שאפילו הקהל השמרני ביותר יכול היה להתנגד לו, ולמרות שהוא היה ארוך וחסר פעולה דרמטית רק צופי תיאטרון "חסרי שכל ובטלים" יתנגדו. לאחר הרצותיהם הראשונות אף אחד משלושת המחזות לא נראה שוב בווסט אנד במהלך חייו של שו.

לקראת סוף העשור, שני בני הזוג שו החלו לסבול מבריאות לקויה. שרלוט הייתה נכה יותר ויותר ממחלת פאג'ט של העצם, והוא פיתח אנמיה ממאירה. הטיפול שלו, שכלל זריקות של כבד בעלי חיים מרוכז, היה מוצלח, אך הפרה זו של האמונה הצמחונית שלו הטרידה אותו והביאה גינוי מצד צמחונים מיליטנטיים.

### מלחמת העולם השנייה ושנים אחרונות

למרות שיצירותיו של שו מאז "עגלת התפוחים" התקבלו ללא התלהבות רבה, מחזותיו המוקדמים חודשו בווסט אנד לאורך מלחמת העולם השנייה, בכיכובם של שחקנים כמו אדית אוונס, ג'ון גילגוד, דבורה קר ורוברט דונאט. ב-1944 הועלו בלונדון תשעה מחזות של שו, כולל "נשק והאדם"