ג'ורג' בנסון (George Benson): הגיטרה שלמדה לשיר

הפעם הראשונה שג'ורג' בנסון ניסה לשיר את אותם הצווים שניגנה הגיטרה שלו, באוניסונו, תו אחר תו, הקהל באולם שרק בוז. זה היה רעיון מוזר – מהסוג שטוהרני ג'אז עשויים לפטור כגימיק. בנסון המשיך לעשות זאת בכל זאת, הפך זאת לסימן ההיכר שלו, והגיע בעזרתו לאלבום פלטינה משולש ולפרס גرامي בקטגוריית הקלטת השנה. מעטים הנגנים שבנו לעצמם כמעט במקרה זהות שנייה ומפורסמת לא פחות כזמרים.

עילוי על הגבעה

בנסון נולד ב-22 במרץ 1943, ברובע היל דיסטריקט (Hill District) בפיטسبורг (Pittsburgh), והקריירה שלו התחילה בגיל מוקדם להפליא. הוא זכה בתחרות שירה בגיל ארבע והופיע ברדיו המקומי כ"ליטל ג'ורגי בנסון" ("Little Georgie Benson") זמן קצר לאחר מכן. בגיל שבע כבר ניגן ביוקלילי באופן מקצועי בבית מרקחת תמורת דמי כיס; בגיל שמונה השתתף בהופעות אורח במועדוני לילה ללא רישיון; בגיל תשע הקליט את תקליטיו הראשונים עבור חברת תקליטי אר.סי.אי (RCA Victor). אביו החורג בנה לו גיטרה באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, וכך העביר אותו מהשולחן הקולי לכלי הנגינה. עד גיל ההתבגרות כבר הטמיע בנסון את אוצר המילים של צ'ארלי כריסטיאן (Charlie Christian), גרנט גרין (Grant Green), וэс מונטגומרי (Wes Montgomery), וצ'ארלי פארкер (Charlie Parker) – שפת היסוד של גיטרת הג'אז המודרנית והסקסופון גם יחד. הוא הקים להקת רוק משל עצמו בגיל שבע עשרה, והופיע בפאבים השכונתיים של פיטسبורג, בטרם תקופת התמחות אצל נגן העוגב ג'ק מקדאף (Jack McDuff) בראשית שנות ה-60 הפכה אותו לנגן רציני. הוא נשר מבית הספר התיכון המקצועי קונלי (Connelley Vocational High School) כדי להקדיש את כל זמנו למוזיקה – החלטה שבתי הספר הציבוריים של פיטسبורג מחלו עליה מאוחר יותר והעניקו לו תואר כבוד בשנת 1987.

ניו יורק ואישורי הג'אז

בנסון הקליט את אלבום הבכורה שלו כמנהיג הרכב, הגיטרה החדשה של הבוס ג'ורג' בנסון (The New Boss Guitar of George Benson), בגיל עשרים ואחת, ועבר לניו יורק בשנת 1965, שם המפיק ג'ון האמונד (John Hammond) – אותו צייד כשרונות שגילה את בילי הולידיי (Billie Holiday) וחתם בהמשך עם בוב דילן (Bob Dylan) וברוס ספרינגסטין (Bruce Springsteen) – הוחתם בחברת התקליטים קולומביה רקורדס (Columbia Records). לאורך סוף שנות ה-60 ביסס בנסון מוניטין ג'אז אמיתי, עבד עם הרבי הנקוק (Herbie Hancock), פרדי האבארד (Freddie Hubbard), וסטנלי טורנטין (Stanley Turrentine), והקליט לצד מיילס דייוויס (Miles Davis) ביצירה "פראפרנליה" ("Paraphernalia") בשנת 1968 – חותמת אישור מהדמות המשמעותית ביותר בעולם המוזיקה. לאורך שנות פעילותו בלייבל סי.טי.ไอ. רקורדס (CTI Records) בראשית שנות ה-70, הוא השתתף באלבום הזוכה בפרס גرامי של פרדי האבארד, פירסט לייט (First Light), ובכך ביסס את מעמדו בקרב מוזיקאי ג'אז רציניים עוד הרבה לפני שקהל המיינסטרים הכיר את שמו.

בריזין והקרוסאובר

הכול השתנה בשנת 1976 עם האלבום בריזין (Breezin'), אלבום שמיזג בין השטף האינסטרומנטלי שלו בג'אז לבין נגישות פופ ואר אנד בי (R&B) והפך לתופעה מסחרית: פלטינה משולש, מקום ראשון במצעדי בילבורד (Billboard), ואירוע קרוסאובר אמיתי ולא הערת שוליים בעולם הג'אז. השיר הבולט ביותר באלבום, "הנשף הזה" ("This Masquerade"), זכה בפרס גرامي בקטגוריית הקלטת השנה – כבוד נדיר ביותר עבור יצירה המבוססת על אילתור בגיטרת ג'אז – וחשף את הקהל הרחב לטכניקה שבגללה שרקו לו בוז שנים קודם לכן: שירת סולונות הגיטרה שלו באוניסונו מדויק, כפל אוקטבה שגרם לכלי הנגינה שלו להישמע כאילו יש לו קול משלו. בהמשך הגיע רצף של להיטים נוספים – "תנו לי את הלילה" ("Give Me the Night"), "סובבו את האהבה שלכם בחזרה" ("Turn Your Love Around"), "אהבה את כל הפגיעות החוצה" ("Love All the Hurt Away") – שהשאירו אותו בתחנות הרדיו של הפופ והאר אנד בי לאורך סוף שנות ה-70 ושנות ה-80 מבלי לוותר לחלוטין על אוצר המילים של הג'אז שברקע.

טכניקת האוניסונו

מה שעשה בנסון בשירת אוניסונו המשלבת סקאט וגיטרה לא היה סתם תעלול קולי גימיקי; הוא דרש להכפיל, בזמן אמת, את אותם קווים מהירים ומאולתרים שניגנו אצבעותיו – תוך התאמת הגובה המוזיקלי, הקצב והניסוח לריצות ג'אז מהירות ומורכבות הרמונית בעת המצאתם. זוהי מיומנות ספציפית, צרה וקשה ביותר, שאותה מעטים מבין הנגנים-זמרים לפניו או אחריו ניסו ברמת השטף שלו, והיא הפכה בלתי נפרדת מהזהות המסחרית שלו אף על פי שהחלה כניסוי בלתי מתוכנן שהרחיק את הקהל בפעם הראשונה שניסה זאת.

הוקרה

סך ההישגים בקריירה של בנסון כולל עשרה פרסי גرامي, כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, תואר דוקטור כבוד למוזיקה ממכללת ברקלי למוזיקה (Berklee College of Music) בשנת 1990, והכתרה כמאסטר ג'אז מטעם קרן האמנות הלאומית של ארצות הברית (NEA Jazz Master) בשנת 2009 – כבוד רשמי הגבוה ביותר בארצות הברית בתחום זה. חברת אבנז (Ibanez) ייצרה דגם גיטרה בעיצובו, GB30TH, לציון שלושים שנות שותפות עמו, הוקרה נדירה השמורה לגיטריסטים שנגינתם עיצבה את אופן בנייתו ושיווקו של הכלי עצמו. הוא המשיך להוציא חומרים חדשים אל תוך שנות השמונים לחייו, כולל אלבומי מחווה לנת קิง קול (Nat King Cole) ובחודש יולי 2024, את האלבום חלומות אכן מתגשמים: כשג'ורג' בנסון פוגש את רוברט פארנון (Dreams Do Come True: When George Benson Meets Robert Farnon) – ובכך השלים פרויקט הקלטה שהוחל עם המעבד ותזמורת הסימפונית של לונדון (London Symphony Orchestra) עוד בשנת 1989. הוא הפחית את היקף הופעותיו הבין-לאומיות בתחילת שנת 2024 עקב הידרדרות במצבו בריאותי.

חיים אישיים

בנסון נישא לג'וני לי (Johnnie Lee) בשנת 1965; בני הזוג גידלו שבעה ילדים והשתקעו באנגלווד (Englewood), ניו ג'רזי (New Jersey). הוא עדי יהوه (Jehovah's Witness) במנהגו וזקף את אמונתו לזכות תמיכה שהעניקה לו דרך אובדן אישי וקריירה המצויה כעת בעשורה השביעי.

מדוע ג'ורג' מכונה גאון

הטיעון בעד מתן הכינוי לגבי בנסון נסמך על שילוב נדיר באמת ולא על הבזק בודד של תובנות: טכניקה אינסטרומנטלי ברמת עילית של שושלת ג'אז – מהסוג שזיכה אותו בעבודה לצד מיילס דייוויס ופרדי האבארד לפני גיל שלושים – המשולבת בחדשנות קולית, שירת סקאט באוניסונו, שאליה נקלע באקראי ואז שכלל למשהו שאף גיטריסט מצליח מבחינה מסחרית אחר לא השתווה אליו באותה רמה. זוהי מלאכה ברמה גבוהה וספציפית באופן חריג: התיאום הפיזי והקוגניטיבי הנדרש לאלתר קו ג'אז מהיר ובמקביל לשור אותו תו אחר תו הוא מיומנות צרה וניתנת להוכחה, ולא טעטענת מעורפלת על מיוחדות, וזהו הדבר שבפועל זיכה אותו בפרס גرامي להקלטת השנה מול תחרות בתחום הפופ. מקום שבו התואר נמתח הוא במקוריות הרעיונית: בנסון לא המציא את גיטרת הג'אז או את שירת הסקאט בנפרד; הגאונות שלו, אם המילה אכן חלה, היא קומבינטורית וביצועית – נטילת שתי מסורות קיימות ומיזוגן ברמת שטף שאף אחד לא הגיע אליה לפני כן, ולאחר מכן שמירה על רלוונטיות מסחרית וביקורתית חוצת ז'אנרים במשך למעלה מחמישים שנה. זה קרוב יותר למלאכת וירטואוזיות מוזיקלית, משוכללת ממעמד של עילוי בילדות ואילך, מאשר לגאונות מושגית במובן הממציא – הבחנה שכדאי להחזיק בה גם כאשר ההישג עצמו נותר יוצא דופן.

מורשת

טכניקת השירה והנגינה באוניסונו של בנסון הפכה לאמת מידה שנגנים-זמרים אחרים עדיין נמדדים לפיה, והאלבום בריזין נותר הפגנה אבן דרך לכך ששטף ג'אז אינסטרומנטלי ונגישות פופ ממיינסטרים אינם מוציאים זה את זה. החל מילד בן תשע המקליט תקליטים עבור חברת אר.סי.אי ועד למאסטר ג'אז מטעם קרן האמנות הלאומית המשלים פרויקט תזמורתי בן עשרות שנים בשנות השמונים לחייו, הקריירה שלו מתווה את אחד הקשתות הרציפות הארוכות ביותר במוזיקה הפופולרית האמריקאית.