פרדריק דאגלס
פרדריק דאגלס (נולד כפרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי, כ-14 בפברואר 1818 – 20 בפברואר 1895) היה רפורמטור חברתי, מתנגד עבדות, נואם, סופר ומדינאי אמריקאי. הוא היה "המנהיג החשוב ביותר של התנועה לזכויות האזרח של אפרו-אמריקאים במאה ה-19".
לאחר שברח מהעבדות במרילנד ב-1838, הפך דאגלס למנהיג לאומי של התנועה לביטול העבדות במסצ'וסטס ובניו יורק וזכה לתהילה בזכות נאומיו וכתביו החריפים נגד העבדות. בהתאם לכך, הוא תואר על ידי מתנגדי עבדות בזמנו כדוגמה חיה המפריכה את טענות תומכי העבדות כי לאנשים משועבדים אין יכולת אינטלקטואלית לתפקד כאזרחים אמריקאים עצמאיים. תושבי הצפון באותה תקופה התקשו להאמין שנואם כה דגול היה פעם משועבד. בתגובה לחוסר אמון זה כתב דאגלס את האוטוביוגרפיה הראשונה שלו.
דאגלס כתב שלוש אוטוביוגרפיות, שבהן תיאר את חוויותיו כאדם משועבד בספרו "נרטיב על חייו של פרדריק דאגלס, עבד אמריקאי" (1845), שהפך לרב-מכר והיה בעל השפעה בקידום מטרת ביטול העבדות, וכך גם ספרו השני, "העבדות שלי והחופש שלי" (1855). לאחר מלחמת האזרחים, דאגלס היה פעיל למען זכויות עבדים משוחררים וכתב את האוטוביוגרפיה האחרונה שלו, "חייו וזמנו של פרדריק דאגלס". הספר, שפורסם לראשונה ב-1881 ועודכן ב-1892, שלוש שנים לפני מותו, מכסה את חייו עד לאותם תאריכים. דאגלס תמך גם באופן פעיל בזכות הבחירה לנשים, וכיהן במספר משרות ציבוריות. ללא ידיעתו או הסכמתו, הפך דאגלס לאפרו-אמריקאי הראשון שהיה מועמד לסגן נשיא ארצות הברית, כשותפו למרוץ של ויקטוריה וודהול מטעם מפלגת השוויון.
דאגלס האמין ביצירת בריתות מעבר למחלוקות גזעיות ואידיאולוגיות, וכן בפרשנות המתנגדת לעבדות של חוקת ארצות הברית, לאחר שנפרד מדרכיו של ויליאם לויד גאריסון. כאשר מתנגדי עבדות רדיקליים, תחת המוטו "אין איחוד עם מחזיקי עבדים", ביקרו את נכונותו של דאגלס לנהל דיאלוג עם בעלי עבדים, הוא השיב: "אתאחד עם כל אחד כדי לעשות את הטוב, ועם אף אחד כדי לעשות את הרע."
חיים מוקדמים ועבדות
פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי נולד לעבדות בחוף המזרחי של מפרץ צ'ספיק במחוז טלבוט, מרילנד. המטע היה בין הילסבורו לקורדובה; מקום הולדתו היה ככל הנראה בקתת סבתו מזרחית לטאפרס קורנר ומערבית לנחל טקהו. באוטוביוגרפיה הראשונה שלו, דאגלס הצהיר: "אין לי ידע מדויק על גילי, שכן מעולם לא ראיתי רישום אותנטי המכיל אותו". באוטוביוגרפיות עוקבות, הוא נתן הערכות מדויקות יותר לגבי מועד לידתו, כאשר הערכתו הסופית הייתה 1817. עם זאת, בהתבסס על הרישומים הקיימים של בעליו לשעבר של דאגלס, אהרון אנתוני, קבע ההיסטוריון דיקסון ג'. פרסטון כי דאגלס נולד בפברואר 1818. אף שהתאריך המדויק של לידתו אינו ידוע, הוא בחר לחגוג את ה-14 בפברואר כיום הולדתו, כשהוא זוכר שאמו כינתה אותו "ולנטיין הקטן" שלה.
### משפחת הלידה
אמו המשועבדת של דאגלס הייתה ממוצא אפריקאי ואביו, שאולי היה אדונה, היה ככל הנראה ממוצא אירופי; ב"נרטיב" שלו (1845), כתב דאגלס: "אבי היה אדם לבן". על פי הביוגרפיה של דאגלס משנת 2018 מאת דייוויד ו. בלייט, "במשך שארית חייו הוא חיפש לשווא את שמו של אביו האמיתי". המורשת הגנטית של דאגלס כללה ככל הנראה גם אינדיאנים. דאגלס אמר שאמו הרייט ביילי נתנה לו את שמו פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי, ולאחר שברח לצפון בספטמבר 1838, הוא אימץ את שם המשפחה דאגלס, לאחר שכבר ויתר על שני שמותיו האמצעיים.
מאוחר יותר הוא כתב על זמניו המוקדמים עם אמו:
> נלחשה גם הדעה שאדוני הוא אבי; אך על נכונותה של דעה זו, איני יודע דבר. ... אמי ואני הופרדנו כשהייתי רק תינוק. ... זהו מנהג נפוץ, בחלק של מרילנד ממנו ברחתי, להפריד ילדים מאמותיהם בגיל צעיר מאוד. ... איני זוכר שראיתי את אמי לאור יום. היא הייתה איתי בלילה. היא הייתה שוכבת איתי, ומרדימה אותי, אך הרבה לפני שהתעוררתי היא כבר נעלמה.
לאחר ההפרדה מאמו בינקותו, חי פרדריק הצעיר עם סבתו מצד אמו בטסי ביילי, שהייתה גם היא משועבדת, וסבו מצד אמו אייזק, שהיה חופשי. בטסי חיה עד 1849. אמו של פרדריק נשארה במטע במרחק של כ-12 מייל (19 ק"מ) משם, וביקרה את פרדריק רק פעמים ספורות לפני מותה כשהיה בן 7.
כשחזר הרבה מאוחר יותר, בסביבות 1883, כדי לרכוש אדמה במחוז טלבוט שהייתה משמעותית עבורו, הוא הוזמן לנאום בפני "בית ספר של צבעוניים":
> הכרתי פעם ילד צבעוני קטן שאמו ואביו מתו כשהיה בן שש. הוא היה עבד ולא היה לו איש שידאג לו. הוא ישן על רצפת עפר בבקתה, ובמזג אוויר קר היה זוחל לתוך שק קמח כשראשו קדימה ומשאיר את רגליו באפר כדי לחמם אותן. לעיתים קרובות היה צולה קלח תירס ואוכל אותו כדי להשביע את רעבונו, ופעמים רבות זחל מתחת לאסם או לאורווה והשיג ביצים, אותן היה צולה באש ואוכל.
הילד ההוא לא לבש מכנסיים כמוכם, אלא חולצת פשתן גסה. בתי ספר לא היו מוכרים לו, והוא למד לאיית מספר איות ישן של ובסטר ולקרוא ולכתוב מכרזות על דלתות מרתפים ואסמים, בעוד בנים וגברים היו עוזרים לו. לאחר מכן הוא הטיף ונאם, ועד מהרה הפך לידוע. הוא הפך לאלקטור נשיאותי, מרשל של ארצות הברית, רשם של ארצות הברית, דיפלומט של ארצות הברית, וצבר עושר מסוים. הוא לבש בד צמר ולא היה צריך לחלוק פירורים עם הכלבים מתחת לשולחן. הילד ההוא היה פרדריק דאגלס.
### למידה וניסיון מוקדמים
משפחת אולד
בגיל שש הופרד דאגלס מסביו ועבר למטע ויי האוס, שם עבד אהרון אנתוני כמשגיח ואדוארד לויד היה אדונו הלא רשמי. לאחר מותו של אנתוני ב-1826, ניתן דאגלס ללוקרציה אולד, אשתו של תומאס אולד, ששלחה אותו לשרת את אחיו של תומאס, יו אולד, ואת אשתו סופיה אולד בבולטימור. מהיום שהגיע, סופיה דאגה שדאגלס יאכל ויתלבש כראוי, ושהוא יישן במיטה עם סדינים ושמיכה. דאגלס תיאר אותה כאישה טובה ורכת לב, שהתייחסה אליו "כפי שסברה שאדם אחד צריך להתייחס לאחר". דאגלס הרגיש שהוא בר מזל להיות בעיר, שם אמר שאנשים משועבדים היו כמעט בני חורין, בהשוואה לאלו שבמטעים.
כשהיה דאגלס בן 12 בערך, החלה סופיה אולד ללמד אותו את האלף-בית. יו אולד לא אישר זאת, בתחושה שאוריינות תעודד אנשים משועבדים לרצות בחופש. דאגלס התייחס לכך מאוחר יותר כאל "הרצאה נגד עבדות הראשונה בהחלט" ששמע אי פעם. "'טוב מאוד', חשבתי", כתב דאגלס. "'ידע הופך ילד ללא מתאים להיות עבד'. הסכמתי באופן אינסטינקטיבי להצעה, ומאותו רגע הבנתי את המסלול הישיר מעבדות לחופש."
תחת השפעת בעלה, סופיה הגיעה למסקנה שחינוך ועבדות אינם תואמים ויום אחד חטפה עיתון מידיו של דאגלס. היא הפסיקה ללמד אותו לחלוטין והחביאה ממנו את כל חומרי הקריאה הפוטנציאליים, כולל התנ"ך שלה. באוטוביוגרפיה שלו, דאגלס סיפר כיצד למד לקרוא מילדים לבנים בשכונה ועל ידי התבוננות בכתביהם של האנשים איתם עבד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דאגלס המשיך, בסתר, ללמד את עצמו לקרוא ולכתוב. מאוחר יותר הוא נהג לומר לעיתים קרובות: "ידע הוא המסלול מעבדות לחופש". ככל שדאגלס החל לקרוא עיתונים, עלונים, חומרים פוליטיים וספרים מכל סוג, תחום מחשבה חדש זה הוביל אותו להטיל ספק במוסד העבדות ולגנות אותו. בשנים מאוחרות יותר, דאגלס זקף לזכותו של "הנואם הקולומביאני", אנתולוגיה שגילה בגיל 12 בערך, את הבהרת והגדרת דעותיו על חופש וזכויות אדם. הספר, שפורסם לראשונה ב-1797, הוא ספר לימוד לכיתה, המכיל מאסות, נאומים ודיאלוגים, כדי לסייע לתלמידים בלימוד קריאה ודקדוק. מאוחר יותר למד שאמו הייתה גם היא יודעת קרוא וכתוב, על כך הצהיר מאוחר יותר:
> אני מוכן בהחלט, ואף שמח, לייחס כל אהבה למכתבים שיש לי, ועבורם קיבלתי - למרות הדעות הקדומות - יותר מדי קרדיט, לא לאבהות האנגלו-סכסית המודה שלי, אלא לגאונות הטבעית של אמי השחורה, הלא מוגנת והלא מתורבתת - אישה, שהשתייכה לגזע שאת כישוריו המנטליים מקובל, נכון לעכשיו, להחזיק בבוז ובזלזול.
ויליאם פרילנד
כאשר דאגלס הושכר לויליאם פרילנד, הוא "אסף בסופו של דבר יותר משלושים עבדים גברים בימי ראשון, ולעיתים אפילו בלילות חול, בבית ספר לאוריינות של יום השבת."
אדוארד קובי
בשנת 1833, תומאס אולד לקח את דאגלס בחזרה מיו ("כאמצעי להעניש את יו", כתב דאגלס מאוחר יותר). תומאס שלח את דאגלס לעבוד עבור אדוארד קובי, חקלאי עני שהיה בעל מוניטין של "שובר עבדים". הוא הצליף בדאגלס בתדירות כה גבוהה שלפצעיו היה מעט זמן להחלים. דאגלס אמר מאוחר יותר שההצלפות התכופות שברו את גופו, נשמתו ורוחו. דאגלס בן ה-16 מרד לבסוף נגד המכות, ונלחם בחזרה. לאחר שדאגלס ניצח בעימות פיזי, קובי מעולם לא ניסה להכותו שוב.
בספרו על מכותיו בחווה של קובי ב"נרטיב על חייו של פרדריק דאגלס, עבד אמריקאי", דאגלס תיאר את עצמו כ"אדם שהפך לחיה!" ובכל זאת, דאגלס הגיע לראות את מאבקו הפיזי עם קובי כמשנה חיים, והוא הציג את הסיפור באוטוביוגרפיה שלו כך: "ראיתם כיצד אדם הפך לעבד; תראו כיצד עבד הפך לאדם."
בריחה מהעבדות
בשנת 1835 יו אולד השכיר את דאגלס לויליאם גרדינר להיות מומחה לאיטום ספינות במספנה שלו בפל'ס פוינט, בולטימור. הוא סבל מהתעללות מצד עובדים לבנים שחששו מתחרות מצד עבודת עבדים.
דאגלס ניסה לראשונה לברוח מפרילנד, ששכר אותו מבעליו, אך לא הצליח. בשנת 1837, דאגלס פגש והתאהב באנה מארי, אישה שחורה חופשייה בבולטימור המבוגרת ממנו בכחמש שנים. מעמדה החופשי חיזק את אמונתו באפשרות לזכות בחופש שלו. מארי עודדה אותו ותמכה במאמציו בעזרה ובכסף.
ב-3 בספטמבר 1838, דאגלס ברח בהצלחה על ידי עלייה לרכבת צפונה של חברת הרכבות פילדלפיה, וילמינגטון ובולטימור בבולטימור. האזור שבו עלה נחשב בעבר למרחק קצר מזרחית לתחנת הרכבת, בשכונה שהתפתחה לאחרונה בין השכונות המודרניות של הארבור איסט וליטל איטלי. תחנה זו הייתה ברחובות פרזידנט ופליט, מזרחית ל"אגן" (כיום הנמל הפנימי) של נמל בולטימור, על הענף הצפון-מערבי של נהר פטפסקו. מחקר שצוטט ב-2021, לעומת זאת, מציע שדאגלס למעשה עלה לרכבת בתחנת קנטון של חברת הרכבות פילדלפיה, וילמינגטון ובולטימור ברחוב בוסטון, בשכונת קנטון בבולטימור, רחוק יותר מזרחה.
דאגלס הגיע להאבר דה גרייס, מרילנד, במחוז הרפורד, בפינה הצפון-מזרחית של המדינה, לאורך החוף הדרום-מערבי של נהר ססקואנה, שנשפך למפרץ צ'ספיק. למרות שזה הציב אותו רק כ-20 מייל (32 ק"מ) מקו המדינה מרילנד-פנסילבניה, היה קל יותר להמשיך ברכבת דרך דלאוור, מדינת עבדות נוספת. לבוש במדי מלח שסיפקה לו מארי, שגם נתנה לו חלק מחסכונותיה כדי לכסות את הוצאות הנסיעה שלו, הוא נשא תעודות זהות ותעודות הגנה שהשיג מימאי שחור חופשי.
דאגלס חצה את נהר ססקואנה הרחב באמצעות מעבורת הקיטור של הרכבת בהאבר דה גרייס לפריוויל בחוף הנגדי, במחוז ססיל, ואז המשיך ברכבת מעבר לקו המדינה לווילמינגטון, דלאוור, נמל גדול בראש מפרץ דלאוור. משם, מכיוון שקו הרכבת טרם הושלם, הוא נסע בספינת קיטור לאורך נהר דלאוור צפונה יותר ל"עיר הקוואקרים" פילדלפיה, פנסילבניה, מעוז נגד העבדות. הוא המשיך לבית המבטחים של מתנגד העבדות דייוויד ראגלס בעיר ניו יורק. כל מסעו לחופש ארך פחות מ-24 שעות. דאגלס כתב מאוחר יותר על הגעתו לעיר ניו יורק:
> לעיתים קרובות נשאלתי, איך הרגשתי כשמצאתי את עצמי לראשונה על אדמה חופשית. וקוראיי עשויים לחלוק את אותה סקרנות. כמעט אין דבר בניסיוני שעליו לא יכולתי לתת תשובה מספקת יותר. עולם חדש נפתח בפניי. אם החיים הם יותר מנשימה, ומה'סיבוב המהיר של הדם', חייתי יותר ביום אחד מאשר בשנה של חיי כעבד. זו הייתה תקופה של התרגשות עליזה שמילים יכולות רק לתאר בצורה דלה. במכתב שנכתב לחבר זמן קצר לאחר ההגעה לניו יורק, אמרתי: 'הרגשתי כפי שאדם עשוי להרגיש בבריחה ממאורת אריות רעבים'. ייסורים וצער, כמו חושך וגשם, עשויים להיות מתוארים; אך עליצות ושמחה, כמו הקשת בענן, מתריסים נגד מיומנות העט או העיפרון.
ברגע שדאגלס הגיע, הוא שלח לקרוא למארי שתלך בעקבותיו צפונה לניו יורק. היא הביאה את האספקה הבסיסית עבורם להקים בית. הם נישאו ב-15 בספטמבר 1838, על ידי כומר פרסביטריאני שחור, רק אחד עשר ימים לאחר שדאגלס הגיע לניו יורק. בתחילה הם אימצו את ג'ונסון כשם הנישואין שלהם, כדי להסיט את תשומת הלב.
השקפות דתיות
בילדותו, דאגלס נחשף למספר דרשות דתיות, ובצעירותו, הוא שמע לעיתים את סופיה אולד קוראת בתנ"ך. עם הזמן, הוא רצה ללמוד לקרוא; הוא החל להעתיק פסוקי תנ"ך, ובסופו של דבר התנצר. הוא תיאר גישה זו בביוגרפיה האחרונה שלו, "חייו וזמנו של פרדריק דאגלס":
> לא הייתי בן יותר משלוש עשרה כשבבדידותי ובמחסורי, השתוקקתי למישהו שאליו אוכל ללכת, כאב ומגן. הטפתו של כומר מתודיסטי לבן, בשם הנסון, הייתה האמצעי לגרום לי להרגיש שבאלוהים יש לי חבר כזה. הוא חשב שכל בני האדם, גדולים וקטנים, כבולים וחופשיים, הם חוטאים בעיני אלוהים: שהם רק מורדים טבעיים נגד ממשלתו; ושהם חייבים להתחרט על חטאיהם, ולהתפייס עם אלוהים דרך המשיח. איני יכול לומר שהיה לי מושג ברור מאוד לגבי מה שנדרש ממני, אך דבר אחד ידעתי היטב: הייתי אומלל ולא היו לי אמצעים להפוך את עצמי אחרת.
התייעצתי עם אדם צבעוני טוב בשם צ'ארלס לוסון, ובטונים של חיבה קדושה הוא אמר לי להתפלל, ו"להשליך את כל דאגתי על אלוהים". זה ניסיתי לעשות; ולמרות שבמשך שבועות הייתי אבל מסכן ושבור לב, מטייל דרך ספקות ופחדים, לבסוף מצאתי את משאי קל, ואת ליבי מוקל. אהבתי את כל האנושות, בעלי עבדים לא יוצאים מן הכלל, למרות שתיעבתי את העבדות יותר מתמיד. ראיתי את העולם באור חדש, ודאגתי הגדולה הייתה שכולם יתנצרו. רצוני ללמוד גבר, ובמיוחד רציתי היכרות יסודית עם תוכנו של התנ"ך.
דאגלס קיבל הדרכה מהכומר צ'ארלס לוסון הנזכר לעיל, ובתחילת פעילותו, הוא כלל לעיתים קרובות רמזים מקראיים ומטפורות דתיות בנאומיו. למרות שהיה מאמין, הוא ביקר בחריפות את הצביעות הדתית והאשים את בעלי העבדים ב"רשעות", חוסר מוסריות וכישלון לעקוב אחר כלל הזהב. במובן זה, דאגלס הבחין בין "הנצרות של המשיח" לבין "הנצרות של אמריקה" וראה בבעלי עבדים דתיים ובאנשי דת שהגנו על העבדות כברוטליים, חוטאים וציניים מכולם המייצגים "זאבים בעור כבש".
בנאום "מהו ה-4 ביולי לעבד?", נאום שנשא דאגלס ב-1852 באולם הקורינתי ברוצ'סטר, הוא ביקר בחריפות את יחסם של אנשים דתיים ששתקו לגבי העבדות, והאשים כי כמרים ביצעו "חילול הקודש" כאשר לימדו שהיא מאושרת על ידי הדת. הוא סבר שחוק שעבר לתמיכה בעבדות היה "אחת ההפרות הגסות ביותר של החירות הנוצרית" ואמר שאנשי דת תומכי עבדות בתוך הכנסייה האמריקאית "הפשיטו את אהבת אלוהים מיופיה, והשאירו את כס הדת כצורה ענקית, נוראה ודוחה", ו"תועבה בעיני אלוהים".
על כמרים כמו ג'ון צ'ייס לורד, לאונרד אליהו לתרפ, איכבוד ספנסר ואורוויל דיואי, הוא אמר שהם לימדו, בניגוד לכתבי הקודש, ש"עלינו לציית לחוק האדם לפני חוק אלוהים". הוא הוסיף וטען, "בדיבור על הכנסייה האמריקאית, עם זאת, יובן בבירור שאני מתכוון למסה הגדולה של הארגונים הדתיים של ארצנו. ישנם יוצאים מן הכלל, ואני מודה לאלוהים שישנם. ניתן למצוא אנשים אצילים, מפוזרים בכל רחבי מדינות הצפון הללו ... הנרי וורד ביצ'ר מברוקלין, סמואל ג'. מיי מסירקיוז, וחברי המוערך [הכומר ר. ר. ריימונד]".
הוא טען ש"על אנשים אלו מוטלת החובה לעורר את שורותינו באמונה וקנאות דתית גבוהה, ולעודד אותנו במשימה הגדולה של גאולת העבד מכבליו". בנוסף, הוא קרא לאנשים דתיים לאמץ את ביטול העבדות, באומרו, "תנו לעיתונות הדתית, לדוכן הדרשה, לבית הספר של יום ראשון, לאסיפת הוועידה, לאגודות הכנסייתיות, המיסיונריות, התנ"כיות והעלונים הגדולות של הארץ להציב את כוחותיהן העצומים נגד העבדות והחזקת עבדים; וכל מערכת הפשע והדם תתפזר לרוחות."
במהלך ביקוריו בממלכה המאוחדת בין 1846 ל-1848, דאגלס ביקש מנוצרים בריטים לעולם לא לתמוך בכנסיות אמריקאיות שהתירו עבדות, והוא הביע את שמחתו לדעת שקבוצת כמרים בבלפסט סירבה לקבל בעלי עבדים כחברים בכנסייה.
עם שובו לארצות הברית, דאגלס ייסד את "הכוכב הצפון", פרסום שבועי עם המוטו "לצדק אין מין, לאמת אין צבע, אלוהים הוא אבי כולנו, וכולנו אחים". במכתבו מ-1848 "מכתב לתומאס אולד", דאגלס גינה את בעל העבדים לשעבר שלו על כך שהשאיר את משפחתו של דאגלס אנאלפביתית:
> רשעותך ואכזריותך שבוצעו בהקשר זה כלפי יצוריך, גדולות מכל המלקות שהנחת על גבי, או על גבם. זוהי פגיעה בנשמה - מלחמה על הרוח האלמותית, ואחת שעבורה עליך לתת דין וחשבון בבית הדין של אבינו ובוראנו המשותף.
לעיתים נחשב למבשר של תיאולוגיית שחרור לא-דתית, דאגלס היה אדם רוחני עמוק, כפי שביתו ממשיך להראות. על מדף האח מופיעים פסלים של שניים מהפילוסופים האהובים עליו, דייוויד פרידריך שטראוס, מחבר "חיי ישו", ולודוויג פוירבך, מחבר "מהות הנצרות". בנוסף למספר תנ"כים וספרים על דתות שונות בספרייה, מוצגות תמונות של מלאכים וישו, וכן תצלומים פנימיים וחיצוניים של כנסיית המטרופוליטן האפריקאית המתודיסטית האפיסקופלית בוושינגטון.
לאורך חייו, דאגלס קישר את החוויה האישית ההיא עם רפורמה חברתית. על פי ההיסטוריון החברתי ג'ון סטאופר, דאגלס, כמו מתנגדי עבדות נוצרים אחרים, "ניסה לחיות בצדק, תוך הימנעות מטבק, אלכוהול וחטאים נתפסים אחרים שהשחיתו גוף ונשמה". דאגלס הצהיר בעצמו שהוא נמנע משתייה. על פי דייוויד ו. בלייט, לעומת זאת, "דאגלס אהב סיגרים" וקיבל אותם כמתנות מאוטילי אסינג.
דאגלס שיבח את הנואם האגנוסטי רוברט ג'. אינגרסול, אותו פגש דאגלס בפאוריה, אילינוי, באומרו, "טוב לב אמיתי הוא אותו דבר, בין אם נמצא בתוך או מחוץ לכנסייה, ולהיות 'כופר' לא מוכיח שאדם הוא אנוכי, מרושע ורשע יותר מאשר להיות אוונגלי מוכיח שהוא ישר, צודק ואנושי. אולי היו כמרים נוצרים ומשפחות נוצריות בפאוריה באותה תקופה שעל ידם הייתי יכול להתקבל באותה דרך אדיבה ... אך בביקוריי הקודמים במקום זה לא הצלחתי לפגוש אותם".
חיי משפחה
לדאגלס ולאנה מארי היו חמישה ילדים: רוזטה דאגלס, לואיס הנרי דאגלס, פרדריק דאגלס ג'וניור, צ'ארלס רמונד דאגלס ואני דאגלס (מתה בגיל 10). צ'ארלס ורוזטה עזרו להפיק את עיתוניו.
אנה דאגלס נשארה תומכת נאמנה בעבודתו הציבורית של בעלה. מערכות היחסים שלו עם ג'וליה גריפית'ס ואוטילי אסינג, שתי נשים איתן היה מעורב מקצועית, עוררו ספקולציות ושערוריות חוזרות ונשנות. אסינג הייתה עיתונאית שהיגרה לאחרונה מגרמניה, שביקרה לראשונה את דאגלס ב-1856 בבקשת רשות לתרגם את "העבדות שלי והחופש שלי" לגרמנית. עד 1872, היא שהתה לעיתים קרובות בביתו "במשך מספר חודשים בכל פעם" כ"בת לוויה אינטלקטואלית ורגשית" שלו.
אסינג החזיקה את אנה דאגלס "בבוז מוחלט" וקיוותה לשווא שדאגלס ייפרד מאשתו. הביוגרף של דאגלס דייוויד ו. בלייט מסיק שאסינג ודאגלס "היו כנראה מאהבים", אך ההתכתבות ששרדה אינה מכילה הוכחה למערכת יחסים כזו.
אנה מתה ב-1882. בשנת 1884, דאגלס נישא להלן פיטס, סופרג'יסטית ומתנגדת עבדות לבנה מהוניאוי, ניו יורק. פיטס הייתה בתו של גדעון פיטס ג'וניור, עמית מתנגד עבדות וחבר של דאגלס. בוגרת מכללת מאונט הוליוק (אז נקראה סמינר הנשים מאונט הוליוק), פיטס עבדה על פרסום פמיניסטי רדיקלי בשם "אלפא" בזמן שחיה בוושינגטון די.סי. מאוחר יותר עבדה כמזכירתו של דאגלס.
אסינג, שסבלה מדיכאון ואובחנה עם סרטן שד חשוך מרפא, התאבדה בצרפת ב-1884 לאחר ששמעה על הנישואין. עם מותה, הורישה אסינג לדאגלס קרן נאמנות של 13,000 דולר (שווה ערך ל-466,000 דולר ב-2025), "אלבום גדול", ואת בחירתו בספרים מהספרייה שלה.
נישואיהם של דאגלס ופיטס עוררו סערה של מחלוקת, שכן פיטס הייתה לבנה וצעירה מדאגלס בכמעט 20 שנה. רבים במשפחתה הפסיקו לדבר איתה; ילדיו ראו בנישואין התנערות מאמם. אך הפמיניסטית אליזבת קיידי סטנטון בירכה את הזוג. דאגלס הגיב לביקורות באומרו שנישואיו הראשונים היו למישהי בצבע של אמו ושניים למישהי בצבע של אביו.