אורסטס בראונסון

אם ברצונך להפוך אדם למאושר, אל תלמד להרבות את רכושו; אלא לצמצם את רצונותיו. אחד השירותים הגדולים ביותר שהנצרות העניקה לעולם היה קידוש העוני, והעלאת העבודה לדרגה של חובה מוסרית.

אורסטס אוגוסטוס בראונסון (Orestes Augustus Brownson) היה אינטלקטואל ופעיל חברתי מניו אינגלנד, דרשן, מארגן עובדים, וסופר ומתגייר נודע לנצרות הקתולית. בראונסון היה פובליציסט, קריירה שהשתרעה משיתוף הפעולה שלו עם הטרנסצנדנטליסטים של ניו אינגלנד ועד להתנצרותו הקתולית המאוחרת.

שנים מוקדמות וחינוך בראונסון נולד ב-16 בספטמבר 1803, לסילבסטר אוגוסטוס בראונסון וריליף מטקאלף, שהיו חקלאים בסטוקברידג', ורמונט. סילבסטר בראונסון מת כשנולד אורסטס היה צעיר, וריליף החליטה למסור את בנה למשפחה מאמצת סמוכה כשהיה בן שש. המשפחה גידלה אותו תחת המגבלות הנוקשות של הקלוויניזם הקהילתי בחווה קטנה ברויאלטון, ורמונט. הוא לא זכה לחינוך רב אך נהנה מאוד מקריאת ספרים. ביניהם היו כרכים מאת הומרוס (Homer) וג'ון לוק (John Locke) והתנ

מבוכה דתית בשנת 1822, בראונסון הוטבל לכנסייה הפרסביטריאנית בבולסטון, ניו יורק, אך הוא התלונן במהירות שהפרסביטריאנים מתרועעים רק בינם לבין עצמם, ושהדוקטרינות הרפורמיות של גזירת גורל וחטא נצחי הן קשות מדי. לאחר פרישתו מהפרסביטריאניזם ב-1824 והוראה בבתי ספר שונים בצפון מדינת ניו יורק ובדטרויט, בראונסון הגיש מועמדות להיות דרשן אוניברסליסט. אוניברסליזם, עבור בראונסון, ייצג את הסוג הליברלי היחיד של הנצרות שהכיר. עם זאת, האוניברסליזם גם הוא לא הצליח להשקיט את רצונו להבנה דתית. הוא הפך לעורך של כתב עת אוניברסליסטי, Gospel Advocate and Impartial Investigator, שבו כתב על הספק הדתי שלו וביקר אמונות מאורגנות ומיסטיקה בדת.

מאוחר יותר, כשדחה את האוניברסליזם, הוא התקשר עם רוברט דייל אוון (Robert Dale Owen) ופאני רייט (Fanny Wright) בעיר ניו יורק ותמך במפלגת אנשי העבודה של ניו יורק.

בשנת 1830, במשך מספר חודשים, בראונסון היה עורך ה-Genesee Republican בבטאביה, ניו יורק.

בשנת 1831 עבר לאיתקה, ניו יורק, שם הפך לכומר של קהילה אוניטרית. שם החל להוציא לאור את המגזין The Philanthropist. בו הוא יכול היה לבטא את רעיונותיו מחוץ לדוכן הדרשן, שכן חשב את עצמו לעיתונאי טוב יותר מאשר לדרשן.

טרנסצנדנטליזם לאחר דעיכת ה-Philanthropist בשנת 1832, בראונסון עבר לוולפול, ניו המפשייר, שם היה חלק מהתנועה הטרנסצנדנטליסטית ששטפה את הקהילה האוניטרית בבוסטון. הוא קרא ברומנטיקה אנגלית ובדיווחים אנגליים וצרפתיים על הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית, והיה נלהב מעבודתם של ויקטור קוזן (Victor Cousin) ופייר לרו (Pierre Leroux). בשנת 1836, באותה שנה שבה פורסם ספרו של ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) "טבע" (Nature), השתתף בראונסון בהקמת ה-Transcendental Club.

באותה שנה עבר לצ'לסי, מסצ'וסטס, כדי להקים כנסייה משלו, שאותה כינה "החברה לאיחוד נוצרי וקידמה", ולפרסם את ספרו הראשון, New Views of Christianity, Society, and the Church. עבודה זו שילבה תפיסות דתיות טרנסצנדנטליסטיות עם שוויון חברתי רדיקלי, וביקרה בחריפות את החלוקה החברתית הבלתי שוויונית של העושר כלא-נוצרית וחסרת עקרונות. לאחר שהנשיא מרטין ואן ביורן (Martin Van Buren) מינה את ג'ורג' בנקרופט (George Bancroft) לגובה המכס בבוסטון ב-1837, בנקרופט בתורו העניק עבודות לבראונסון ולנתניאל הות'ורן (Nathaniel Hawthorne).

בשנת 1838 הוא ייסד את ה-Boston Quarterly Review, ושירת כעורכו וככותב העיקרי שלו במשך ארבע שנים. כותבים אחרים כללו את ג'ורג' בנקרופט, מרגרט פולר (Margaret Fuller), ג'ורג' ריפלי (George Ripley) ואליזבת פיבודי (Elizabeth Peabody). בראונסון הציע במקור את השימוש ב-Boston Quarterly Review ככלי ספרותי עבור הטרנסצנדנטליסטים; הם סירבו ובמקום זאת יצרו את The Dial.

אורסטס בראונסון. המאמרים של בראונסון היו פוליטיים, אינטלקטואליים ודתיים. ביניהם הייתה ביקורת חיובית על ה-Chartism של תומאס קרלייל (Thomas Carlyle), שפורסמה בנפרד כ-The Laboring Classes 1840, אשר עוררה מחלוקת ניכרת. המאמר והביקורת של בראונסון עליו מואשמים לעיתים בגרימת ואן ביורן, שבו תמך בראונסון בלהט, להפסיד בבחירות של 1840 לוויליאם הנרי הריסון (William Henry Harrison). למעשה, ואן ביורן עצמו נאמר כי "האשים כסיבה העיקרית לתבוסתו" מכיוון שה-Boston Quarterly Review קידם לאחרונה רעיונות סוציאליסטיים.

בשנת 1840 פרסם בראונסון את עבודתו הסמי-אוטוביוגרפית, Charles Elwood; Or, The Infidel Converted. דרך הגיבור, בראונסון תקף את הדת המאורגנת והטיל ספק בחסינות הטעות, או באמיתות, של התנ"ך. בשנת 1842 הפסיק בראונסון את פרסומו הנפרד של ה-Boston Quarterly Review, והוא מוזג לתוך The United States Magazine and Democratic Review, אך אמונותיו שוב התפתחו. הוא מצא לנכון להיפרד מה-Review לאחר סדרה של מאמריו שיצרו שערורייה חדשה.

התנצרות קתולית באביב 1843 התפשטו שמועות שבראונסון שוקל להתנצר לקתוליות, במיוחד כאשר נפגש עם הבישוף הקתולי של בוסטון. הוא התנצר סופית ב-20 באוקטובר 1844, דתו לשארית חייו. הוא החל להאמין, בניגוד לעמיתיו הטרנסצנדנטליסטים, בחטאיות הטבועה באנושות. יתר על כן, הוא החל לקשר את הפרוטסטנטיות עם מושגים קפיטליסטיים שתיעב.

עד מהרה הוא התכחש למה שראה כעת כטעויות עברו, כולל טרנסצנדנטליזם וליברליזם, והקדיש את עצמו לכתיבת מאמרים המוקדשים להמרת אמריקה לקתוליות. בראונסון השתמש במאמריו כדי לתקוף את חבריו לשעבר בתנועה הטרנסצנדנטליסטית, שאותם, כתב, יידונו לגיהינום אלא אם כן יתנצרו גם הם. הוא הצליח לשכנע את סופיה ריפלי (Sophia Ripley), אשתו של ג'ורג' ריפלי, להתנצר, אך מעטים אחרים. במקביל, הוא איבד את כבודם של רבים ממכותביו. לדברי חוקר אחד, לאחר התנצרותו, כתיבתו של בראונסון השתנתה, והעבודה שפרסם ב-Brownson's Quarterly Review הביעה "דעות ליברליות שהכניסו את בראונסון לעיתים קרובות לצרות, לעיתים עם ההיררכיה הקתולית." התנצרותו הניעה אותו להיות קנאי יתר על המידה בהגנה על הכנסייה הקתולית. ההתלהבות הבלתי מרוסנת שלו הביאה למכתבים מעיתונאים קתוליים מקומיים ואף מהבישוף של הדיוקסיה שלו שביקשו ממנו להפסיק להטיח ביקורת כה חריפה. עמדתו של בראונסון הייתה משותפת לקתוליות הליברלית של שארל דה מונטלממבר (Charles de Montalembert), איתו התכתב, והוא פרסם מאמרים בפרסומים קתוליים ליברליים צרפתיים כגון Le Correspondant, ותפס את צד הליברלים נגד הקתולים השמרנים כגון לואי ויו (Louis Veuillot).

בראונסון כתב גם מאמרים רבים עבור פרסום ה-Catholic World של אבות הפאוליסטים. בראונסון ראה כעת את הקתוליות כדת היחידה שיכולה לרסן את האזרחים האמריקאים הבלתי ממושמעים ובכך להבטיח את הצלחת הדמוקרטיה. עבורו, ארצות הברית הייתה אמורה להיות מודל לעולם, והמודל האידיאלי היה אמריקה קתולית. הוא דחה את רעיונותיו הפוריריסטיים והאואנייטיים המוקדמים, וכעת ביקר את הסוציאליזם והאוטופיזם בנחישות כפי שקידם אותם פעם. כתומך נלהב בדמוקרטיה של דאגלס, בראונסון, כמו דאגלס, תמך באיחוד במלחמת האזרחים וכתב פולמוסים נגד הקונפדרציה ונגד אנשי דת קתוליים שתמכו בפרישה. הוא תמך בהתלהבות בשחרור העבדים ואף ערך מספר נסיעות לוושינגטון כדי לדון בחשיבות ובדחיפות של השחרור עם הנשיא לינקולן. הוא עודד את כל האמריקאים, במיוחד הקתולים, להיות פטריוטים בזמן התהפוכות של המדינה.

לאחר התנצרותו, הוא החיה את הפרסום הקודם שלו, ששונה שמו כעת ל-Brownson's Quarterly Review, בשנת 1844. משנת 1844 עד 1864, בראונסון החזיק את ה-Review ככתב עת קתולי של דעה, כולל ביקורות רבות על "רומנים מעוררי השראה" שנועדו לעודד אמונה קתולית.

בשנת 1853 הוא כתב סדרה של מאמרים שטענו כי הכנסייה היא עליונה על המדינה. כתבים אלה עוררו מחלוקת בקרב מהגרים קתולים והקהילה הקתולית כולה באופן כללי. מחלוקת זו גרמה לבישופים בכל רחבי ניו אינגלנד להתחיל לגנות את כתביו. הוא הפך בודד יותר ויותר כתוצאה מכך שנודה מקהילות בוסטון, ולכן העביר את ה-Review ומשפחתו לניו יורק ב-1855, שם החיה את עניינו בפילוסופיה פוליטית קתולית.

בשנת 1860 הוא הודיע שהכנסייה הקתולית חייבת להתקדם לעבר סביבה אינטלקטואלית מסבירת פנים. הוא טען בתוקף וברהיטות ש"לא לחברים ולא לאויבי הדת יש ממה לחשוש מאימוץ העיקרון הגדול של חירות אזרחית ודתית, והכרזה על כנסייה חופשית במדינה חופשית." בראונסון ציין בצער כמה מעטים מהקתולים האירופים תמכו בביטול העבדות, ומחא כפיים לקתולים ליברלים כמו מונטלממבר על היותם "הקתולים היחידים באירופה שמזדהים עם האנשים הנאמנים של האיחוד." הוא הניח שהמצפון חייב להישאר חופשי להאמין כפי שהוא מחליט, והדת עוסקת ברוחני, לא בתחום האזרחי. המדינה צריכה להגן על זכות כזו ולהגביל את עצמה לממשל של התחום החיצוני. לפיכך הוא אימץ צורה חדשה של ליברליזם שנשארה עימו עד מותו, אם כי יש לאזן את התלהבותו מליברליזם כזה על ידי התכחשות כמעט בו-זמנית וחד-משמעית לליברליזם שהביע ב-Quarterly Review המחודש ב-1873. שם הוא דחה את סוג הליברליזם שעושה את "העולם הזה ואת האינטרסים שלו לעליונים." בשנת 1862 הוא היה מועמד למקום רפובליקני בקונגרס במחוז השלישי של ניו ג'רזי, אך נתקל בכישלון שיוחס לדעותיו הקתוליות הגלויות.

בשנת 1864 ג'ון פרימונט (John Frémont), שבו תמך בראונסון בחום, פרש מהמירוץ לנשיאות. לאחר שני כישלונות אלה, הבריאות המידרדרת של בראונסון, רוחו והמנויים גרמו לו להפסיק לפרסם את ה-Review באותה שנה. כתב העת הושק מחדש מאוחר יותר בחייו של בראונסון לאחר הפסקה של כמעט עשר שנים, בשנת 1873. ה-Review הפסיק סופית את פרסומו בשנת 1875, שנה לפני מותו של בראונסון. בשנת 1857 כתב בראונסון ספר זיכרונות, The Convert; or, Leaves from My Experience.

מוות בראונסון מת ב-17 באפריל 1876 בדטרויט, בגיל 72. שרידיו הועברו לאחר מכן לקריפטה של בזיליקת הלב הקדוש באוניברסיטת נוטרדאם (University of Notre Dame), שם גם מתועדים מסמכיו האישיים.

מורשת וביקורת התגובה לדעותיו של אורסטס בראונסון הייתה מעורבת במהלך חייו. הוא הוזמן לניו אורלינס ב-1855 על ידי הפרסום Le Propagateur, מכיוון שנחשב לדמות שגם פרוטסטנטים וגם קתולים עשויים ליהנות לשמוע, בשל הקשרים הפוליטיים והדתיים הרבים שלו במהלך חייו. למרות שעיתונים שונים רשמו דעות סותרות על הרצאותיו, כולם שיבחו את דיבורו ה"רהוט".

בשנות ה-50 של המאה ה-19, בין תרומותיו האינטלקטואליות הרבות, בעיצומו של הוויכוח על ההגירה האירית והגרמנית והפאניקה המוסרית הנטיוויסטית הקשורה אליו, הציג בראונסון את המונח "אמריקניזציה" לשיח הציבורי בזמן שנשא הרצאה, "כנסייה ורפובליקה", במכללת סנט ג'ון, אוניברסיטת פורדהאם (Fordham University) העתידית. ניסיונותיו להרמוניזציה של זהויות מהגרים אתניות עם המסורת הדמוקרטית האמריקאית ללא הומוגניזציה חברתית ותרבותית נחשבים לצעד מוקדם בכיוון של רב-תרבותיות. בראונסון מקבל לעיתים קרובות קרדיט שגוי כאדם שטבע את המונח אודיניזם (Odinism), בהתייחס ל"מכתב לפרוטסטנטים" שלו משנת 1848.

בראונסון סוכם על ידי המשורר והמבקר ג'יימס ראסל לוול (James Russell Lowell) בסאטירה שלו A Fable for Critics כמי שמנסה לקחת על עצמו יותר ממה שהוא יכול ללעוס: "פיו מלא מאוד מניסיון לבלוע שור גרגוריאני".

אדגר אלן פו (Edgar Allan Poe) מתייחס לבראונסון בסדרת ה-Autography שלו, מכנה אותו "אדם יוצא דופן", אם כי הוא "לא הצליח לגמרי לשכנע את עצמו באותן אמיתות חשובות שהוא כל כך להוט להטביע בלב קוראיו." הוא מוזכר גם בסיפורו של פו "התגלות מזמרית", בהתייחס לרומן של בראונסון מ-1840 Charles Eldwood; or, The Infidel Converted.

בזמן שסקר את הביוגרפיה של בראונסון שנכתבה על ידי ארתור מ. שלזינגר ג'וניור (Arthur M. Schlesinger Jr.), הנרי סטיל קומאג'ר (Henry Steele Commager) ציין כי: "בימיו אורסטס בראונסון זכה לכבוד ופחד כפי שזכו לו מעטים מבני דורו; פילוסופים אירופיים התייחסו אליו בתקווה; פוליטיקאים אמריקאים גייסו את עטו הווירולנטי; עדות התחרו על רהיטותו; וכאשר רשם את עצמו בין שלושת האנשים העמוקים ביותר באמריקה היו כאלה שלקחו אותו ברצינות." פיטר ג'. סטנליס (Peter J. Stanlis) ציין כי "בדור שאחרי האבות המייסדים של הרפובליקה האמריקאית, אורסטס בראונסון, יחד עם ג'ון ק. קלהון (John C. Calhoun), היה כנראה ההוגה הפוליטי המקורי והעמוק ביותר של המאה התשע-עשרה. וודרו וילסון (Woodrow Wilson) החשיב את ספרו החשוב ביותר, The American Republic 1865, למחקר הטוב ביותר של החוקה האמריקאית."

בנוסף, בראונסון זכה להערכה רבה מצד אינטלקטואלים ותיאולוגים אירופיים רבים, כולל אוגוסט ז'וזף אלפונס גראטרי (Auguste Joseph Alphonse Gratry), שכינה את בראונסון "המבקר החד ביותר של המאה ה-19, לוגיקן בלתי נכנע, אוהב אמת חסר פניות, חכם, חד כמו אריסטו (Aristotle), ונעלה כמו אפלטון (Plato)." לורד אקטון (Lord Acton) מבריטניה ביקר אצל בראונסון וכתב מאוחר יותר ש"מבחינה אינטלקטואלית, אף אמריקאי שפגשתי אינו מתקרב אליו."

משפחה אחיו של אורסטס, אורן בראונסון, הצטרף לכנסייה של ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים בערך באותו זמן שאורסטס הפך לקתולי. אחת הסיבות העיקריות של אורן להצטרפות לכנסיית LDS הייתה אמונתה בסמכות. בנו של בראונסון, הנרי פ. בראונסון (Henry F. Brownson), פרסם ביוגרפיה בת שלושה כרכים על אביו בשנת 1900 וערך את עבודותיו המקובצות.

עבודות

- The Works of Orestes Brownson 20 כרכים, נאספו וסודרו על ידי הנרי פ. בראונסון, 1882–1887 כרך א'. כרך ב'. כרך ג'. כרך ד'. כרך ה'. כרך ו'. כרך ז'. כרך ח'. כרך ט'. כרך י'. כרך יא'. כרך יב'. כרך יג'. כרך יד'. כרך טו'. כרך טז'. כרך יז'. כרך יח'. כרך יט'. כרך כ'. - כרך א'. - כרך ב'. - כרך ג'. - כרך ד'. - כרך ה'. - כרך ו'. - כרך ז'. - כרך ח'. - כרך ט'. - כרך י'. - כרך יא'. - כרך יב'. - כרך יג'. - כרך יד'. - כרך טו'. - כרך טז'. - כרך יז'. - כרך יח'. - כרך יט'. - כרך כ'.