דייוויד שטראוס
דייוויד פרידריך שטראוס (בגרמנית: Strauß; 27 בינואר 1808 – 8 בפברואר 1874) היה תיאולוג וסופר פרוטסטנטי ליברלי גרמני שהשפיע על אירופה הנוצרית באמצעות הצגתו את "ישו ההיסטורי", אשר את טבעו האלוהי חקר דרך מיתוס.
שטראוס טען כי סיפורים רבים בבשורות הם מיתוסים, כאשר "מיתוס" אין פירושו סתם כזב, אלא ביטוי דמיוני של אמת דתית; עם זאת, הוא דחה טענות על-טבעיות אורתודוקסיות לגבי ישו ולא אישר בפשטות את טבעו האלוהי של ישו במובן הדוגמטי המסורתי.
עבודתו הייתה קשורה ל"אסכולת טיבינגן" (Tübingen School), שחוללה מהפכה בחקר הברית החדשה, הנצרות המוקדמת ודתות עתיקות. שטראוס היה חלוץ במחקר ההיסטורי של ישו.
חיים מוקדמים
הוא נולד בלודוויגסבורג, ליד שטוטגרט. בגיל 12 נשלח לסמינר האוונגלי בבלובוירן, ליד אולם, כדי להיות מוכן ללימודי תיאולוגיה. שניים מהמורים העיקריים בבית הספר היו פרידריך היינריך קרן (Friedrich Heinrich Kern) ופרדיננד כריסטיאן באואר (Ferdinand Christian Baur), שהחדירו בתלמידיהם הערכה עמוקה לקלאסיקות העתיקות ולעקרונות ביקורת הנוסח, שניתן היה להחילם על טקסטים מהמסורת הקדושה כמו גם על טקסטים קלאסיים.
בשנת 1825 נכנס שטראוס ל"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift). פרופסורי הפילוסופיה שם לא הצליחו לעורר בו עניין, אך התיאוריות של פרידריך וילהלם יוזף שלינג (Friedrich Wilhelm Joseph Schelling), יאקוב במה (Jakob Böhme), פרידריך שליירמאכר (Friedrich Schleiermacher) וגאורג וילהלם פרידריך הגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel) תבעו בזו אחר זו את נאמנותו. בשנת 1830 הוא הפך לעוזר של כומר כפרי, ותשעה חודשים לאחר מכן קיבל משרת פרופסור בסמינרים האוונגליים במאולברון ובבלובוירן, שם לימד לטינית, היסטוריה ועברית.
באוקטובר 1831 התפטר שטראוס מתפקידו כדי ללמוד אצל שליירמאכר והגל בברלין. הגל מת בדיוק כשהגיע, ולמרות ששטראוס נכח בקביעות בהרצאותיו של שליירמאכר, רק אלו שעסקו בחיי ישו עניינו אותו. שטראוס ניסה למצוא נפשות תואמות בקרב חסידיו של הגל אך לא הצליח. בהשפעת ההבחנה של הגל בין Vorstellung (ייצוג) ל-Begriff (מושג), כבר הגה שטראוס את הרעיונות המצויים בשני עבודותיו התיאולוגיות העיקריות: Das Leben Jesu (חיי ישו) ו-Christliche Glaubenslehre (דוגמה נוצרית). ההגליאנים בדרך כלל לא קיבלו את מסקנותיו. בשנת 1832 חזר שטראוס לטיבינגן והרצה בהצלחה רבה על לוגיקה, אפלטון, תולדות הפילוסופיה ואתיקה. עם זאת, בסתיו 1833 התפטר כדי להקדיש את כל זמנו להשלמת ספרו Das Leben Jesu, שפורסם כשהיה בן 27. הכותרת המקורית המלאה של עבודה זו היא Das Leben Jesu kritisch bearbeitet (טיבינגן: 1835–1836), והיא תורגמה מהמהדורה הגרמנית הרביעית לאנגלית על ידי ג'ורג' אליוט (מריאן אוונס) (1819–1880) ופורסמה תחת הכותרת The Life of Jesus, Critically Examined (3 כרכים, לונדון, 1846).
מכיוון שההגליאנים בדרך כלל דחו את "חיי ישו" שלו, הגן שטראוס על עבודתו בחוברת, Streitschriften zur Verteidigung meiner Schrift über das Leben Jesu und zur Charakteristik der gegenwärtigen Theologie (טיבינגן: א. פ. אוזיאנדר, 1837), אשר תורגמה לבסוף לאנגלית על ידי מרילין צ'פין מאסי ופורסמה תחת הכותרת In Defense of My 'Life of Jesus' Against the Hegelians (המנדן, קונטיקט: הוצאת ארכון, 1983). החוקר המפורסם ברונו באואר (Bruno Bauer) הוביל את המתקפה של ההגליאנים על שטראוס, ובאואר המשיך לתקוף את שטראוס בכתבי עת אקדמיים במשך שנים. כאשר פרידריך וילהלם ניטשה הצעיר החל לבקר את שטראוס, באואר נתן לניטשה כל תמיכה שיכול היה להרשות לעצמו. במהדורה השלישית (1839) של Das Leben Jesu, וב-Zwei friedliche Blätter (שני עלים שלווים), עשה שטראוס ויתורים חשובים למבקריו, שחלקם הוא חזר בו, עם זאת, במהדורה הרביעית (1840) של Das Leben Jesu.
Das Leben Jesu
ספרו של שטראוס Das Leben Jesu, kritisch bearbeitet, 'חיי ישו, מנותחים באופן ביקורתי', היה סנסציה. אף שלא הכחיש שישו התקיים, שטראוס אכן טען כי הנסים בברית החדשה היו תוספות מיתיות עם בסיס מועט בעובדות. אדולף קרל אוגוסט פון אשנמאייר (Adolph Carl August von Eschenmayer) כתב ביקורת בשנת 1835 בשם "האיסקריוטיות של ימינו", ביקורת ששטראוס תיאר כ"פרי הנישואין החוקיים בין בורות תיאולוגית לבין חוסר סובלנות דתי, מבורך על ידי פילוסופיה מהלכת מתוך שינה". כאשר נבחר שטראוס לקתדרה לתיאולוגיה באוניברסיטת ציריך, המינוי עורר סערה כה גדולה עד שהרשויות החליטו להוציא אותו לגמלאות לפני שהתחיל בתפקידו, ובובות בדמותו של שטראוס נשרפו במהלך פסטיבל יום שלישי שלפני התענית בציריך. שטראוס תרם את הפנסיה, 1000 פרנק שוויצרי לשנה, לעניים.
מה שהפך את Das Leben Jesu לכה שנוי במחלוקת היה האפיון של שטראוס את האלמנטים הניסיים בבשורות כמיתיים. לאחר ניתוח המקרא במונחים של עקביות עצמית ותשומת לב לסתירות רבות, הוא הגיע למסקנה שסיפורי הנסים לא היו אירועים ממשיים. לדברי שטראוס, הכנסייה המוקדמת פיתחה את הסיפורים הללו כדי להציג את ישו כמשיח של הנבואות היהודיות. נקודת מבט זו עמדה בניגוד לדעות הרווחות של זמנו של שטראוס: הרציונליזם, שהסביר את הנסים כפרשנויות מוטעות של אירועים לא על-טבעיים, והשקפת העל-טבעיות לפיה הדיווחים המקראיים היו מדויקים לחלוטין. דרכו השלישית של שטראוס, שבה הנסים מוסברים כמיתוסים שפותחו על ידי נוצרים מוקדמים כדי לתמוך בתפיסתם המתפתחת לגבי ישו, בישרה תקופה חדשה בטיפול הטקסטואלי וההיסטורי בעלייתה של הנצרות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1840 ובשנה שלאחר מכן פרסם שטראוס את "על הדוקטרינה הנוצרית" (Christliche Glaubenslehre) בשני כרכים. העיקרון המרכזי של עבודה חדשה זו היה שההיסטוריה של הדוקטרינות הנוצריות הייתה בעצם ההיסטוריה של התפרקותן.
תקופת ביניים (1841–1860)
עם פרסום ה-Christliche Glaubenslehre שלו, לקח שטראוס חופשה מהתיאולוגיה למשך למעלה מעשרים שנה. ב-30 באוגוסט 1842 הוא נשא לאישה את אגנזה שבסט (Agnese Schebest) (1813–1870), מצו-סופרן מתורבתת בעלת מוניטין גבוה כזמרת אופרה. הנישואים הפכו במהרה לאומללים, ולאחר לידת שני ילדים, בשנת 1847 הסכים הזוג על תנאי פרידה. למרות שנראה כי שטראוס רצה להינשא לנשים אחרות בשנים 1851 ו-1867, אשתו סירבה להעניק לו גט סופי.
שטראוס חידש את פעילותו הספרותית עם פרסום ה-Der Romantiker auf dem Thron der Cäsaren ("רומנטיקן על כס הקיסרים") במנהיים בשנת 1847, שבו מתח מקבילה סאטירית בין יוליאנוס הכופר לבין פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה. הקיסר הרומי העתיק שניסה להפוך את התקדמות הנצרות הוצג כ"חולם מנותק מהעולם, אדם שהפך את הנוסטלגיה לקדמונים לדרך חיים ועיניו היו עצומות בפני הצרכים הדחופים של ההווה" – התייחסות דקה לחלומות הרומנטיים הידועים של מלך פרוסיה העכשווי להחזיר את תהילתה המשוערת של החברה הפאודלית של ימי הביניים.
בשנת 1848 הוא היה מועמד לחבר בפרלמנט של פרנקפורט, אך הובס על ידי כריסטוף הופמן (1815–1885). הוא נבחר לבית הנבחרים של וירטמברג, אך פעולותיו היו כה שמרניות עד שבוחריו ביקשו ממנו להתפטר ממושבו. הוא שכח את אכזבותיו הפוליטיות ביצירת סדרה של עבודות ביוגרפיות, שהבטיחו לו מקום קבוע בספרות הגרמנית (Schubarts Leben, 2 כרכים, 1849; Christian Märklin, 1851; Nikodemus Frischlin, 1855; Ulrich von Hutten, 3 כרכים, 1858–1860, מהדורה שישית 1895).
עבודות מאוחרות
שטראוס חזר לתיאולוגיה בשנת 1862, כשפרסם ביוגרפיה של הרמן סמואל ריימרוס (H. S. Reimarus). שנתיים לאחר מכן, בשנת 1864, הוא פרסם את "חיי ישו עבור העם הגרמני" (Das Leben Jesu für das deutsche Volk bearbeitet) (מהדורה 13, 1904). הספר לא הצליח ליצור השפעה הדומה לזו של ה"חיי ישו" הראשון, אך הוא זכה לתגובות ביקורתיות רבות, עליהן ענה שטראוס בחוברת שלו Die Halben und die Ganzen (1865), שכוונה במיוחד נגד דניאל שנקל (1813–1885) וארנסט וילהלם הנגסטנברג (1802–1869).
ספרו "ישו של האמונה וישו של ההיסטוריה" (Der Christus des Glaubens und der Jesus der Geschichte) (1865) הוא ביקורת חריפה על הרצאותיו של שליירמאכר על חיי ישו, שפורסמו אז לראשונה. משנת 1865 עד 1872 התגורר שטראוס בדרמשטאדט, ובשנת 1870 פרסם את הרצאותיו על וולטר (Voltaire). עבודתו האחרונה, Der alte und der neue Glaube שתורגמה כ"על האמונה הישנה והחדשה" (1872; תרגום לאנגלית מאת מ. בלינד, 1873), יצרה סנסציה גדולה כמעט כמו "חיי ישו" שלו, ולא פחות מכך בקרב ידידיו של שטראוס עצמו, שתהו על השקפתו החד-צדדית על הנצרות ועל עזיבתו המוצהרת את הפילוסופיה הרוחנית לטובת המטריאליזם של המדע המודרני. ניטשה ביקר בחריפות עבודה זו בראשונה מתוך ה"הרהורים שלא בעתם". שטראוס הוסיף "אחרית דבר כהקדמה" (Nachwort als Vorwort) למהדורה הרביעית של הספר (1873). זמן קצר לאחר מכן חלה שטראוס, והוא מת בלודוויגסבורג ב-8 בפברואר 1874.
ביקורת
ג'. פ. סמית (J. F. Smith), מחבר הערך על שטראוס במהדורה התשיעית (1875–1889) של אנציקלופדיה בריטניקה, תיאר את מוחו של שטראוס כאנליטי וביקורתי כמעט אך ורק, ללא עומק של רגש דתי או חדירה פילוסופית, או אהדה היסטורית; עבודתו בהתאם הייתה נדירה בבנייה שלה. סמית מצא ששטראוס מדגים בצורה בולטת את העיקרון של גתה לפיו אהדה אוהבת חיונית לביקורת פורייה. סמית ממשיך ומציין כי "חיי ישו" של שטראוס כוון לא רק נגד ההשקפה האורתודוקסית המסורתית של סיפורי הבשורה, אלא גם נגד הטיפול הרציונליסטי בהם, בין אם בדרך של ריימרוס או בדרך של היינריך פאולוס (Heinrich Paulus).
את התיאוריה שלו, שהכריסטוס של הבשורות, למעט קווי המתאר הדלים ביותר של היסטוריה אישית, היה יצירתו הלא-מכוונת של הציפייה המשיחית הנוצרית המוקדמת, יישם שטראוס על סיפורי הבשורה. סמית הרגיש שהפעולות של שטראוס התבססו על פגמים קטלניים, חיוביים ושליליים, וכי שטראוס החזיק בתיאוריה צרה לגבי העל-טבעי, צרה עוד יותר לגבי הקשר בין האלוהי לאנושי, ולא היה לו מושג אמיתי על טבעה של המסורת ההיסטורית.
סמית מציין שפרדיננד כריסטיאן באואר התלונן פעם כי הביקורת של שטראוס על ההיסטוריה בבשורות לא התבססה על בדיקה יסודית של מסורות כתבי היד של המסמכים עצמם. סמית טוען כי עם פילוסופיה רחבה ועמוקה יותר של דת, קאנונים צודקים יותר של ביקורת היסטורית, עם ידע מדויק יותר על התאריך והמקור של הבשורות, היישום הקפדני של שטראוס של התיאוריה המיתית עם תוצאותיה ההרסניות היה בלתי אפשרי.
אלברט שווייצר כתב ב"החיפוש אחר ישו ההיסטורי" (1906; 1910) כי הטיעונים של שטראוס "מילאו את תעודות הפטירה של סדרה שלמה של הסברים ש, במבט ראשון, היו בעלי כל האוויר של חיים, אך למעשה אינם כאלה". הוא מוסיף כי ישנן שתי תקופות רחבות של מחקר אקדמי בחיפוש אחר ישו ההיסטורי, דהיינו, "התקופה שלפני דייוויד שטראוס והתקופה שאחרי דייוויד שטראוס".
לדברי פיטר סי. הודג'סון (Peter C. Hodgson) וג'יימס סי. ליווינגסטון (James C. Livingston), דייוויד שטראוס היה הראשון שהעלה את השאלה על אופיו ההיסטורי של ישו ופתח את הדרך להפריד את ישו מהאמונה הנוצרית. ב"חיי ישו" של שטראוס, הוא לא הסכים עם הרעיונות הקודמים שישו ההיסטורי יכול להשתחזר בקלות בשילוב עם כתבי היד של הברית החדשה. שטראוס ציין כי המסורת הנוצרית היא מיתית מיסודה, וכי בעוד שהוא לא טען שאין עובדות היסטוריות במקורות, יש מעט מדי ראיות כדי לשחזר את דמותו ההיסטורית של ישו כדי לשרת את האמונה הנוצרית. העלאת שאלות ביקורתיות על דמותו ההיסטורית של ישו הפכה את שטראוס לדמות חשובה בתחום התיאולוגיה.
מרקוס בורג (Marcus Borg) הציע כי "הפרטים של הטיעון של שטראוס, השימוש שלו בפילוסופיה הגליאנית, ואפילו ההגדרה שלו למיתוס, לא השפיעו לטווח ארוך. עם זאת, טענותיו הבסיסיות – שסיפורים רבים של הבשורה הם בעלי אופי מיתי, וכי 'מיתוס' אינו שווה ערך פשוט ל'שקר' – הפכו לחלק מהמלומדות המרכזית. מה שהיה שנוי במחלוקת בצורה פראית בזמנו של שטראוס הפך כעת לאחד הכלים הסטנדרטיים של חוקרי המקרא."
אחד הפירושים השנויים במחלוקת ששטראוס הציג להבנת ישו ההיסטורי, הוא הפרשנות שלו ללידת בתולים. בדה-מיתולוגיזציה, התגובה של שטראוס הזכירה את תנועת הרציונליסטים הגרמנים בתיאולוגיה הפרוטסטנטית. לדברי שטראוס, לידת הבתולים של ישו נוספה לביוגרפיה של ישו כאגדה כדי לכבד אותו בדרך שבה עובדי אלילים כיבדו דמויות היסטוריות גדולות. עם זאת, שטראוס האמין שהכבוד הגדול יותר למשיח היה בהשמטת אנקדוטת לידת הבתולים והכרה ביוסף כאביו החוקי.
נטען כי הפופולריות של שטראוס נבעה מהסגנון הברור והשובה שלו לא פחות מאשר מהכוח הלוגי של טיעוניו.
עבודות
כל עבודותיו של שטראוס – למעט Christliche Glaubenslehre – פורסמו במהדורה מקובצת ב-12 כרכים על ידי אדוארד צלר (Eduard Zeller). ה-Ausgewählte Briefe (מכתבים נבחרים) של שטראוס הופיעו בשנת 1895.