קלייב סטייפלס לואיס
קלייב סטייפלס לואיס (Clive Staples Lewis; 29 בנובמבר 1898 – 22 בנובמבר 1963) היה סופר, חוקר ספרות ותיאולוג אנגלי. הוא החזיק במשרות אקדמיות בתחום הספרות האנגלית במודלן קולג', אוקספורד (1925–1954), ובמודלן קולג', קיימברידג' (1954–1963). הוא מוכר בעיקר כמחבר "דברי ימי נרניה", אך ידוע גם בזכות יצירות בדיוניות אחרות, כגון "מכתבי סקרוטייפ" ו"טרילוגיית החלל", וכן בזכות ספריו האפולוגטיים הנוצריים, בהם "עצם הנצרות", "נסים" ו"בעיית הכאב".
לואיס היה חבר קרוב של ג'. ר. ר. טולקין, מחבר "שר הטבעות". שניהם כיהנו בסגל הפקולטה לאנגלית באוניברסיטת אוקספורד והיו פעילים בקבוצה הספרותית הבלתי-פורמלית המכונה "האינקלינגס". על פי ספר זיכרונותיו מ-1955, "מופתע על ידי שמחה", הוא הוטבל לכנסייה של אירלנד אך התרחק מאמונתו במהלך גיל ההתבגרות. לואיס חזר לאנגליקניזם בגיל 32, בשל השפעתם של טולקין וחברים אחרים, והפך ל"אדם חילוני פשוט של כנסיית אנגליה". אמונתו של לואיס השפיעה עמוקות על עבודתו, ושידורי הרדיו שלו בתקופת המלחמה בנושא הנצרות הביאו לו שבחים רבים.
לואיס כתב יותר מ-30 ספרים שתורגמו ליותר מ-30 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. שבעת הספרים המרכיבים את "דברי ימי נרניה" הם הנמכרים ביותר וזכו לעיבודים בתיאטרון, בטלוויזיה, ברדיו ובקולנוע. כתביו הפילוסופיים מצוטטים רבות על ידי חוקרים נוצרים מזרמים רבים.
בשנת 1956 נישא לואיס לסופרת האמריקאית ג'וי דייווידמן; היא נפטרה מסרטן ארבע שנים לאחר מכן בגיל 45. לואיס נפטר ב-22 בנובמבר 1963 מאי-ספיקת כליות, בגיל 64. בשנת 2013, בציון 50 שנה למותו, זכה לואיס להנצחה ב"פינת המשוררים" במנזר וסטמינסטר.
חיים
### ילדות
קלייב סטייפלס לואיס נולד בבלפסט שבאלסטר, אירלנד (לפני החלוקה), ב-29 בנובמבר 1898. אביו היה אלברט ג'יימס לואיס (1863–1929), עורך דין שאביו ריצ'רד לואיס הגיע לאירלנד מוויילס באמצע המאה ה-19. אמו של לואיס הייתה פלורנס אוגוסטה לואיס לבית המילטון (1862–1908), הידועה כפלורה, בתם של תומאס המילטון, כומר בכנסייה של אירלנד, ונינתם של הבישוף יו המילטון וג'ון סטייפלס. היא הייתה האישה הראשונה שסיימה לימודי מתמטיקה בקווינס קולג' בלפסט. ללואיס היה אח בכור, וורן המילטון לואיס (הידוע כ"וורני"). הוא הוטבל ב-29 בינואר 1899 על ידי סבו מצד אמו בכנסיית סנט מארק, דאנדלה.
כאשר כלבו ג'קסי נהרג מפגיעת כרכרה רתומה לסוסים, לואיס בן הארבע אימץ את השם ג'קסי. בתחילה לא הגיב לשום שם אחר, אך מאוחר יותר קיבל את השם ג'ק, השם שבו היה ידוע לחבריו ולמשפחתו לשארית חייו. כשהיה בן שבע, עברה משפחתו ל"ליטל לי", בית ילדותו, באזור סטראנדטאון שבמזרח בלפסט.
בילדותו, לואיס היה מרותק לבעלי חיים מואנשים; הוא התאהב בסיפוריה של ביאטריקס פוטר ולעיתים קרובות כתב ואייר סיפורי חיות משלו. יחד עם אחיו וורני, הוא יצר את עולם "בוקסן", עולם פנטזיה המאוכלס ומנוהל על ידי חיות. לואיס אהב לקרוא מגיל צעיר. בית אביו היה מלא בספרים; מאוחר יותר כתב שמציאת משהו לקרוא הייתה קלה כמו הליכה לשדה ו"מציאת להב דשא חדש".
— מתוך "מופתע על ידי שמחה"
לואיס למד אצל מורים פרטיים עד גיל תשע, אז נפטרה אמו ב-1908 מסרטן. אביו שלח אותו אז לאנגליה לחיות וללמוד בבית הספר ויניארד בווטפורד, הרטפורדשייר. אחיו של לואיס נרשם לשם שלוש שנים קודם לכן. זמן לא רב לאחר מכן, בית הספר נסגר בשל מחסור בתלמידים. לואיס למד לאחר מכן בקמפבל קולג' במזרח בלפסט, כקילומטר מביתו, אך עזב לאחר כמה חודשים בשל בעיות נשימה.
לאחר מכן נשלח חזרה לאנגליה לעיירת המרפא מלוורן שבווסטרשייר, שם למד בבית הספר היסודי צ'רבורג האוס, שלואיס כינה "שארטר" באוטוביוגרפיה שלו. בתקופה זו הוא נטש את הנצרות שלימדו אותו בילדותו והפך לאתאיסט. בתקופה זו הוא גם פיתח משיכה למיתולוגיה אירופית ולתורת הנסתר.
בספטמבר 1913 נרשם לואיס למכללת מלוורן, שם נשאר עד יוני הבא. הוא מצא את בית הספר תחרותי מבחינה חברתית, וחלק מחבריו לספסל הלימודים, כמו דונלד הארדמן, חשו כלפיו רגשות מעורבים. הארדמן נזכר מאוחר יותר:
> הוא היה מעט מורד; היה לו חוש הומור נפלא והוא היה אמן בחיקויים. אני חושב שהוא לקח את עבודתו ברצינות, אך לא שום דבר אחר; מעולם לא התעניין במשחקים ומעולם לא שיחק בהם ככל שאני זוכר, אלא אם כן היה חייב. ... פגשתי אותו באוקספורד אחרי המלחמה ושמתי לב שהוא השתנה, אך נדהמתי לגלות שהוא מחבר "מכתבי סקרוטייפ". כשהכרתי אותו, אני יכול לתאר אותו רק כאתאיסט משעשע בצורה פרועה. הוא באמת היה די גס רוח בנושא.
לאחר שעזב את מלוורן למד באופן פרטי אצל ויליאם ט. קירקפטריק, המורה הוותיק של אביו ומנהל לשעבר של לורגן קולג'.
כנער, לואיס נדהם מהשירים והאגדות של מה שכינה "צפוניות" (Northernness), הספרות העתיקה של סקנדינביה שנשתמרה בסאגות האיסלנדיות. אגדות אלו העצימו כמיהה פנימית שלימים יכנה "שמחה". הוא גם למד לאהוב את הטבע; יופיו הזכיר לו את סיפורי הצפון, וסיפורי הצפון הזכירו לו את יופי הטבע. כתביו כנער התרחקו מסיפורי בוקסן, והוא החל להתנסות בצורות אמנות שונות כמו שירה אפית ואופרה כדי לנסות לתפוס את העניין החדש שלו במיתולוגיה הנורדית ובעולם הטבע.
הלימודים אצל קירקפטריק ("הדפיקה הגדולה", כפי שלואיס כינה אותו לאחר מכן) החדירו בו אהבה לספרות ומיתולוגיה יוונית וחידדו את כישורי הוויכוח וההיגיון שלו. בשנת 1916 זכה לואיס במלגה ביוניברסיטי קולג', אוקספורד.
### "החיים האיריים שלי"
לואיס חווה הלם תרבותי מסוים בהגיעו לראשונה לאנגליה: "אף אנגלי לא יוכל להבין את רשמיי הראשונים מאנגליה", כתב לואיס ב"מופתע על ידי שמחה". "המבטאים האנגליים המוזרים שהקיפו אותי נשמעו כמו קולות של שדים. אבל הגרוע מכל היה הנוף האנגלי ... מאז יישבתי את המריבה; אך באותו רגע הגיתי שנאה לאנגליה שלקח שנים רבות לרפא."
מילדותו, לואיס שקע במיתולוגיה נורדית ויוונית, ומאוחר יותר במיתולוגיה וספרות אירית. הוא גם הביע עניין בשפה האירית, אם כי אין הרבה ראיות לכך שעמל ללמוד אותה. הוא פיתח חיבה מיוחדת לויליאם בטלר ייטס (W. B. Yeats), בין היתר בשל השימוש של ייטס במורשת הקלטית של אירלנד בשירתו. במכתב לחבר כתב לואיס: "גיליתי כאן סופר בדיוק לטעמי, שאני בטוח שתיהנה ממנו, ו. ב. ייטס. הוא כותב מחזות ושירים בעלי רוח ויופי נדירים על המיתולוגיה האירית העתיקה שלנו."
בשנת 1921 פגש לואיס את ייטס פעמיים, שכן ייטס עבר לאוקספורד. לואיס הופתע לגלות שעמיתיו האנגלים אדישים לייטס ולתנועת התחייה הקלטית וכתב: "אני מופתע לעיתים קרובות לגלות עד כמה ייטס מתעלמים ממנו לחלוטין בקרב האנשים שפגשתי: אולי המשיכה אליו היא אירית גרידא – אם כך, אז תודה לאלים שאני אירי". בתחילת הקריירה שלו, לואיס שקל לשלוח את עבודתו להוצאות הספרים הגדולות בדבלין, וכתב: "אם אי פעם אשלח את החומר שלי למוציא לאור, אני חושב שאנסה את מאונסל, אותם אנשים מדבלין, וכך אקשור את עצמי בהחלט לבית הספר האירי."
לאחר המרתו לנצרות, תחומי העניין שלו נטו לכיוון התיאולוגיה הנוצרית והתרחקו ממיסטיקה קלטית פגאנית (בניגוד למיסטיקה נוצרית קלטית).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לואיס הביע לעיתים שוביניזם אירוני כלפי האנגלים. בתיאור מפגש עם אירי אחר, כתב: "כמו כל האירים שנפגשים באנגליה, סיימנו בביקורת על הקלילות והשעמום הבלתי מנוצחים של הגזע האנגלו-סכסי. אחרי הכל, אין ספק, אמי, שהאירים הם האנשים היחידים: עם כל חסרונותיהם, לא הייתי חי או מת בשמחה בקרב עם אחר". לאורך חייו חיפש את חברתם של אירים אחרים החיים באנגליה וביקר בצפון אירלנד בקביעות. בשנת 1958 בילה שם את ירח הדבש שלו ב-Old Inn, קרופורדסבורן, שאותו כינה "החיים האיריים שלי".
מבקרים שונים הציעו כי מורת רוחו של לואיס מהסכסוך העדתי בבלפסט מולדתו היא שהובילה אותו לאמץ בסופו של דבר מותג אקומני כזה של נצרות. כפי שאמר מבקר אחד, לואיס "הילל שוב ושוב את המעלות של כל ענפי האמונה הנוצרית, תוך הדגשת הצורך באחדות בין נוצרים סביב מה שהסופר הקתולי ג'. ק. צ'סטרטון כינה 'עצם הנצרות', אמונות הליבה הדוקטרינריות שכל הזרמים חולקים".
פול סטיבנס מאוניברסיטת טורונטו סבר כי "'עצם הנצרות' של לואיס הסתירה רבות מהדעות הקדומות הפוליטיות של פרוטסטנטי מאלסטר מהדור הישן, יליד מעמד הביניים של בלפסט שעבורו הנסיגה הבריטית מצפון אירלנד אפילו בשנות ה-50 וה-60 הייתה בלתי מתקבלת על הדעת."
### מלחמת העולם הראשונה ואוניברסיטת אוקספורד
לואיס נכנס לאוקספורד בקיץ 1917, למד ביוניברסיטי קולג', וזמן קצר לאחר מכן הצטרף לחיל ההכשרה לקצינים באוניברסיטה כ"מסלול המבטיח ביותר שלו לצבא". משם גויס לגדוד צוערים להכשרה. לאחר הכשרתו הוסמך כסגן משנה בגדוד ה-3 של חיל הרגלים הקל של סומרסט בצבא הבריטי, ובהמשך הועבר לגדוד ה-1 של הרגימנט, ששירת אז בצרפת (הוא לא נשאר עם הגדוד ה-3 כשהועבר לצפון אירלנד). בתוך חודשים מרגע כניסתו לאוקספורד, הוא נשלח על ידי הצבא הבריטי לצרפת כדי להילחם במלחמת העולם הראשונה.
ביום הולדתו ה-19 (29 בנובמבר 1917) הגיע לואיס לקו החזית בעמק הסום בצרפת, שם חווה לראשונה לוחמת חפירות. ב-15 באפריל 1918, כאשר הגדוד ה-1 של חיל הרגלים הקל של סומרסט תקף את הכפר ריץ דו וינאז' בעיצומה של מתקפת האביב הגרמנית, לואיס נפצע ושניים מעמיתיו נהרגו מפגז בריטי שנפל קצר מהמטרה. הוא היה מדוכא וסבל מגעגועים הביתה במהלך החלמתו, ועם התאוששותו באוקטובר, הוצב לשירות באנדובר, אנגליה. הוא שוחרר בדצמבר 1918 וחידש במהרה את לימודיו. במכתב מאוחר יותר, ציין לואיס כי חוויית זוועות המלחמה, יחד עם אובדן אמו וחוסר האושר בבית הספר, היו הבסיס לפסימיות ולאתאיזם שלו.
לאחר שלואיס חזר לאוקספורד, הוא קיבל תואר ראשון בהצטיינות (Honour Moderations) בספרות יוונית ולטינית ב-1920, תואר ראשון בהצטיינות בפילוסופיה והיסטוריה עתיקה ב-1922, ותואר ראשון בהצטיינות באנגלית ב-1923. בשנת 1924 הפך למורה לפילוסופיה ביוניברסיטי קולג', וב-1925 נבחר לעמית ומורה לספרות אנגלית במודלן קולג', שם שירת במשך 29 שנים עד 1954.
### ג'ייני מור
במהלך הכשרתו הצבאית, לואיס חלק חדר עם צוער אחר, אדוארד קורטני פרנסיס "פאדי" מור (1898–1918). מורין מור, אחותו של פאדי, אמרה שהשניים עשו הסכם הדדי שאם אחד מהם ימות במהלך המלחמה, השורד ידאג למשפחותיהם. פאדי נהרג בקרב ב-1918 ולואיס קיים את הבטחתו. פאדי הציג קודם לכן את לואיס לאמו, ג'ייני קינג מור, וחברות צמחה במהירות בין לואיס, שהיה בן 18 כשנפגשו, לג'ייני, שהייתה בת 45. החברות עם מור הייתה חשובה במיוחד ללואיס בזמן שהחלים מפצעיו בבית החולים, שכן אביו לא ביקר אותו.
לואיס חי עם מור וטיפל בה עד שאושפזה בסוף שנות ה-40. הוא נהג להציג אותה כאמו, התייחס אליה ככזו במכתבים, ופיתח איתה חברות עמוקה ומלאת חיבה. אמו של לואיס נפטרה כשהיה ילד, בעוד אביו היה מרוחק, תובעני ואקסצנטרי.
ספקולציות לגבי מערכת היחסים ביניהם צצו מחדש עם פרסום הביוגרפיה של לואיס מאת א. נ. וילסון ב-1990. וילסון (שמעולם לא פגש את לואיס) ניסה לטעון שהם היו מאהבים במשך תקופה. הביוגרפיה של וילסון לא הייתה הראשונה שעסקה בשאלת מערכת היחסים של לואיס עם מור. ג'ורג' סייר הכיר את לואיס במשך 29 שנים, והוא ביקש לשפוך אור על מערכת היחסים במהלך תקופה של 14 שנים לפני המרתו של לואיס לנצרות. בביוגרפיה שלו "ג'ק: חייו של סי. אס. לואיס", כתב:
> האם הם היו מאהבים? אוון בארפילד, שהכיר את ג'ק היטב בשנות ה-20, אמר פעם שהוא חושב שהסבירות היא "חמישים-חמישים". למרות שהייתה מבוגרת מג'ק בעשרים ושש שנים, היא עדיין הייתה אישה נאה, והוא בהחלט היה מאוהב בה. אבל נראה מוזר מאוד, אם הם היו מאהבים, שהוא יקרא לה "אמא". אנחנו יודעים גם שהם לא חלקו את אותו חדר שינה. נראה סביר ביותר שהוא היה קשור אליה בהבטחה שנתן לפאדי ושהבטחתו חוזקה על ידי אהבתו אליה כאמו השנייה.
מאוחר יותר שינה סייר את דעתו. בהקדמה למהדורת 1997 של הביוגרפיה שלו על לואיס כתב:
> נאלצתי לשנות את דעתי על מערכת היחסים של לואיס עם גברת מור. בפרק שמונה בספר זה כתבתי שאני לא בטוח אם הם היו מאהבים. כעת, לאחר שיחות עם בתה של גברת מור, מורין, ושקילה של הדרך שבה סודרו חדרי השינה שלהם ב"קילנס", אני בטוח למדי שהם היו.
עם זאת, האופי הרומנטי של מערכת היחסים מוטל בספק על ידי סופרים אחרים; למשל, פיליפ זאלסקי וקרול זאלסקי כותבים ב"האחווה" כי
> מתי – או אם – לואיס החל רומן עם גברת מור נותר לא ברור.
לואיס דיבר טובות על גברת מור לאורך כל חייו, ואמר לחברו ג'ורג' סייר: "היא הייתה נדיבה ולימדה אותי להיות נדיב גם כן". בדצמבר 1917 כתב לואיס במכתב לחבר ילדותו ארתור גריבס כי ג'ייני וגריבס הם "שני האנשים החשובים לי ביותר בעולם".
בשנת 1930 עבר לואיס ל"קילנס" עם אחיו וורני, גברת מור ובתה מורין. "קילנס" היה בית ברובע הדינגטון קווארי בפאתי אוקספורד, כיום חלק מהפרבר רייזינגהרסט. כולם תרמו כלכלית לרכישת הבית, שעבר בסופו של דבר למורין, שהייתה אז דיים מורין דאנבר, כשווורן נפטר ב-1973. מור סבלה מדמנציה בשנותיה המאוחרות והועברה בסופו של דבר לבית אבות, שם נפטרה ב-1951. לואיס ביקר אותה מדי יום בבית זה עד מותה.
### חזרה לנצרות
לואיס גדל במשפחה דתית שפקדה את הכנסייה של אירלנד. הוא הפך לאתאיסט בגיל 15, אם כי מאוחר יותר תיאר את עצמו הצעיר כמי שהיה באופן פרדוקסלי "כועס מאוד על אלוהים על כך שאינו קיים" ו"כועס באותה מידה עליו על כך שברא עולם". הפרדה המוקדמת שלו מהנצרות החלה כאשר החל לראות בדת שלו מטלה וחובה; בסביבות תקופה זו, הוא גם רכש עניין בתורת הנסתר, שכן לימודיו התרחבו לכלול נושאים כאלה. לואיס ציטט את לוקרציוס ("על טבע היקום", 5.198–9) כמי שמחזיק באחד הטיעונים החזקים ביותר לאתאיזם:
> Nequaquam nobis divinitus esse paratam Naturam rerum; tanta stat praedita culpa
לואיס תרגם זאת פואטית כדלקמן:
> אילו אלוהים תכנן את העולם, הוא לא היה עולם כה שברירי ופגום כפי שאנו רואים.
התעניינותו של לואיס ביצירותיו של הסופר הסקוטי ג'ורג' מקדונלד הייתה חלק ממה שהפנה אותו מהאתאיזם. ניתן לראות זאת היטב דרך קטע זה ב"הגירושין הגדולים" של לואיס, פרק תשע, כאשר הגיבור הסמי-אוטוביוגרפי פוגש את מקדונלד בגן עדן:
> ניסיתי, רועד, לספר לאיש הזה את כל מה שכתביו עשו עבורי. ניסיתי לספר איך אחר צהריים קפוא בתחנת לית'רהד כשקניתי לראשונה עותק של "פנטסטס" (בהיותי אז כבן שש-עשרה) היה עבורי מה שהמראה הראשון של ביאטריס היה עבור דנטה: כאן מתחילים החיים החדשים. התחלתי להתוודות כמה זמן אותם חיים התעכבו באזור הדמיון בלבד: כמה לאט ובחוסר רצון הגעתי להודות שלנצרות שלו יש יותר מאשר קשר מקרי אליו, כמה קשה ניסיתי לא לראות שהשם האמיתי של האיכות שפגשה אותי לראשונה בספריו הוא קדושה.
בסופו של דבר הוא חזר לנצרות, לאחר שהושפע מוויכוחים עם עמיתו וחברו מאוקספורד ג'. ר. ר. טולקין, שאותו נראה שפגש לראשונה ב-11 במאי 1926, וכן מהספר "האדם הנצחי" מאת ג'. ק. צ'סטרטון. לואיס התנגד נמרצות להמרה, וציין כי הובא לנצרות כמו בן אובד, "בועט, נאבק, ממורמר, ומטיל את עיניו לכל כיוון בחיפוש אחר הזדמנות לברוח". הוא תיאר את מאבקו האחרון ב"מופתע על ידי שמחה":
> עליך לדמיין אותי לבד בחדר ההוא במודלן [קולג', אוקספורד], לילה אחר לילה, מרגיש, בכל פעם שמוחי התרומם אפילו לשנייה מעבודתי, את התקרבותו היציבה והבלתי פוסקת של זה שכה רציתי לא לפגוש. מה שחששתי ממנו מאוד הגיע סוף סוף. בטריניטי טרם של 1929 נכנעתי, והודיתי שאלוהים הוא אלוהים, וכרעתי ברך והתפללתי: אולי, באותו לילה, המומר המדוכא והמסויג ביותר בכל אנגליה.
לאחר המרתו לתאיזם ב-1929, לואיס התנצר ב-1931, בעקבות דיון ארוך במהלך טיול לילי לאורך אדיסון'ס ווק עם חבריו הקרובים טולקין והוגו דייסון. הוא מתעד קבלת מחויבות ספציפית לאמונה הנוצרית בדרכו לגן החיות עם אחיו. הוא הפך לחבר בכנסיית אנגליה – במידה מסוימת לאכזבתו של טולקין, שקיווה שיצטרף לכנסייה הקתולית.
לואיס היה אנגליקני מחויב שתמך בתיאולוגיה אנגליקנית אורתודוקסית ברובה, אם כי בכתביו האפולוגטיים עשה מאמץ להימנע מאימוץ זרם אחד. בכתביו המאוחרים, יש הסבורים כי הציע רעיונות כמו טיהור חטאים קלים לאחר המוות בכור המצרף ("הגירושין הגדולים" ו"מכתבים למלקולם") וחטא מוות ("מכתבי סקרוטייפ"), הנחשבים בדרך כלל לתורות קתוליות, אם כי הם רווחים גם באנגליקניזם (במיוחד בחוגים אנגלו-קתוליים של הכנסייה הגבוהה). ללא קשר, לואיס החשיב את עצמו כאנגליקני אורתודוקסי לחלוטין עד סוף ימיו, ושיקף כי בתחילה פקד את הכנסייה רק כדי לקבל את סעודת האדון וכי נרתע מהמזמורים ומהאיכות הירודה של הדרשות. מאוחר יותר החל לראות את עצמו מכובד על ידי עבודת אלוהים עם אנשי אמונה שהגיעו בבגדים בלויים ומגפי עבודה וששרו את כל הבתים לכל המזמורים.
### מלחמת העולם השנייה
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, משפחת לואיס קלטה ילדים מפונים מלונדון ומערים אחרות ל"קילנס". לואיס היה רק בן 40 כשהחלה המלחמה, והוא ניסה לחזור לשירות צבאי, והציע להדריך צוערים; עם זאת, הצעתו לא התקבלה. הוא דחה את הצעת משרד הגיוס לכתוב טורים עבור משרד המידע בעיתונות, שכן לא רצה "לכתוב שקרים" כדי להטעות את האויב. מאוחר יותר שירת במשמר המולדת המקומי באוקספורד. בין 1941 ל-1943 דיבר לואיס בתוכניות דתיות ששודרו על ידי ה-BBC מלונדון בזמן שהעיר הייתה תחת הפצצות אוויריות תקופתיות. שידורים אלו זכו להערכה מצד אזרחים ואנשי צבא באותו שלב. לדוגמה, מרשל האוויר הראשי סר דונלד הארדמן כתב: "המלחמה, כל החיים, הכל נטה להיראות חסר טעם. היינו זקוקים, רבים מאיתנו, למפתח למשמעות היקום. לואיס סיפק בדיוק את זה."
אליסטר קוק הצעיר התרשם פחות, וב-1944 תיאר את "האופנה המדאיגה של מר סי. אס. לואיס" כדוגמה לאופן שבו תקופת המלחמה נוטה "להוליד כל כך הרבה דתות ומשיחים מתחזים". השידורים קובצו ב"עצם הנצרות". משנת 1941 היה לואיס עסוק בסופי השבוע של חופשת הקיץ שלו בביקור בתחנות חיל האוויר המלכותי כדי לדבר על אמונתו, בהזמנת הכומר הראשי מוריס אדוארדס. בתקופת המלחמה הזו הוזמן לואיס גם להיות הנשיא הראשון של מועדון סוקרטס באוקספורד בינואר 1942, תפקיד שמילא בהתלהבות עד שהתפטר עם מינויו לאוניברסיטת קיימברידג' ב-1954.
### תואר כבוד שנדחה
לואיס נכלל ברשימת הכבוד האחרונה של ג'ורג' השישי בדצמבר 1951 כמפקד מסדר האימפריה הבריטית (CBE) אך סירב כדי להימנע מהקשר לנושאים פוליטיים.
### קתדרה באוניברסיטת קיימברידג'
בשנת 1954 קיבל לואיס את הקתדרה שנוסדה לאחרונה לספרות ימי הביניים והרנסאנס במודלן קולג', קיימברידג', שם סיים את הקריירה שלו. הוא שמר על קשר חזק לעיר אוקספורד, החזיק שם בית וחזר בסופי שבוע עד מותו ב-1963.
### ג'וי דייווידמן
בחייו המאוחרים התכתב לואיס עם ג'וי דייווידמן גרשם, סופרת אמריקאית ממוצא יהודי, חברה לשעבר במפלגה הקומוניסטית של ארה"ב ומומרת מאתאיזם לנצרות. היא הייתה פרודה מבעלה האלכוהוליסט והמתעלל, הסופר ויליאם ל. גרשם, והגיעה לאנגליה עם שני בניה, דייוויד ודאגלס. לואיס התייחס אליה בתחילה כאל בת לוויה אינטלקטואלית נעימה וחברה אישית, וברמה זו הסכים להיכנס איתה לחוזה נישואין אזרחי כדי שתוכל להמשיך לחיות בבריטניה. הם נישאו במשרד הרישום, 42 סנט ג'יילס, אוקספורד, ב-23 באפריל 1956. אחיו של לואיס, וורן, כתב: "עבור ג'ק המשיכה הייתה בתחילה ללא ספק אינטלקטואלית. ג'וי הייתה האישה היחידה שפגש ... שהיה לה מוח שהשתווה לשלו בגמישות, ברוחב העניין, בתפיסה אנליטית, ומעל הכל בהומור וחוש כיף". לאחר שהתלוננה על כאב בירך, היא אובחנה כחולה בסרטן עצמות סופני, ומערכת היחסים התפתחה עד כדי כך שהם ביקשו נישואים נוצריים. מכיוון שהייתה גרושה, זה לא היה פשוט בכנסיית אנגליה באותה תקופה, אך חבר, הכומר פיטר בייד, ערך את הטקס ליד מיטתה בבית החולים צ'רצ'יל ב-21 במרץ 1957.
הסרטן של גרשם נכנס עד מהרה להפוגה, והזוג חי יחד כמשפחה עם וורן לואיס עד 1960, אז חזר הסרטן שלה. היא נפטרה ב-13 ביולי 1960. מוקדם יותר באותה שנה, הזוג יצא לחופשה קצרה ביוון ובאיים האגאיים; לואיס אהב ללכת אך לא אהב לנסוע, וזה סימן את חצייתו היחידה של תעלת למאנש לאחר 1918. ספרו של לואיס "אבל שבור" מתאר את חוויית האבל שלו בצורה כה גולמית ואישית שהוא הוציא אותו במקור תחת שם העט נ. ו. קלרק כדי למנוע מהקוראים לקשר את הספר אליו. למרבה האירוניה, חברים רבים המליצו על הספר ללואיס כשיטה להתמודדות עם האבל שלו. לאחר מותו של לואיס, מחברותו פורסמה על ידי פייבר, באישור המוציאים לפועל.
לואיס אימץ את שני בניה של גרשם והמשיך לגדל אותם לאחר מותה. דאגלס גרשם הוא נוצרי כמו לואיס ואמו, בעוד דייוויד גרשם פנה לאמונת אבותיה של אמו, והפך ליהודי אורתודוקסי באמונותיו. כתביה של אמו הציגו את היהודים בצורה לא אוהדת, במיוחד בנושא שחיטה. דייוויד הודיע לואיס שהוא הולך להיות שוחט, כדי להציג את סוג זה של תפקיד דתי יהודי לעולם באור חיובי יותר. בראיון ב-2005 הודה דאגלס גרשם שהוא ואחיו לא היו קרובים, אם כי התכתבו בדוא"ל.
דייוויד נפטר ב-25 בדצמבר 2014. בשנת 2020 חשף דאגלס שאחיו נפטר בבית חולים פסיכיאטרי שוויצרי, וכי כשהיה דייוויד צעיר הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית.
### מחלה ומוות
בתחילת יוני 1961 לקה לואיס בדלקת כליות חוזרת שהתקדמה לאלח דם כרוני בדרגה נמוכה. מחלתו גרמה לו להחמיץ את סמסטר הסתיו בקיימברידג', אם כי בריאותו החלה להשתפר בהדרגה ב-1962 והוא חזר באפריל. בריאותו המשיכה להשתפר, ולדברי חברו ג'ורג' סייר, לואיס היה עצמו לחלוטין בתחילת 1963.
ב-15 ביולי באותה שנה לואיס חלה ואושפז בבית החולים; הוא עבר התקף לב בשעה 17:00 למחרת ושקע בתרדמת, אך התעורר באופן בלתי צפוי למחרת בשעה 14:00. לאחר ששוחרר מבית החולים, חזר לואיס ל"קילנס", אם כי היה חולה מכדי לחזור לעבודה. כתוצאה מכך, הוא התפטר מתפקידו בקיימברידג' באוגוסט 1963.
מצבו של לואיס המשיך להידרדר, והוא אובחן כסובל מאי-ספיקת כליות סופנית באמצע נובמבר. הוא התמוטט בחדר השינה שלו בשעה 17:30 ב-22 בנובמבר 1963, בגיל 64, ונפטר כעבור דקות ספורות. הוא קבור בחצר כנסיית השילוש הקדוש, הדינגטון, אוקספורד. אחיו וורן נפטר ב-9 באפריל 1973 ונקבר באותו קבר.
הסיקור התקשורתי של מותו של לואיס הועם במידה רבה על ידי החדשות על רצח ג'ון פ. קנדי, שהתרחש באותו יום (כ-55 דקות לאחר התמוטטותו של לואיס), וכך גם מותו של הסופר האנגלי אלדוס האקסלי, מחבר "עולם חדש מופלא". צירוף מקרים זה היה ההשראה לספרו של פיטר קריפט "בין גן עדן לגיהינום: דיאלוג אי שם מעבר למוות עם ג'ון פ. קנדי, סי. אס. לואיס ואלדוס האקסלי". לואיס מונצח ב-22 בנובמבר בלוח השנה הכנסייתי של הכנסייה האפיסקופלית.