ג'יימס אנתוני פראוד

ג'יימס אנתוני פראוד

ג'יימס אנתוני פראוד (James Anthony Froude; 23 באפריל 1818 – 20 באוקטובר 1894) היה היסטוריון, סופר, ביוגרף ועורך המגזין "פרייזרס" (Fraser's Magazine) אנגלי. מתוך חינוכו בלב התנועה האוקספורדית האנגלו-קתולית, פראוד תכנן להפוך לאיש כנסייה, אך ספקות בנוגע לדוקטרינות של הכנסייה האנגליקנית, שפורסמו ברומן השערורייתי שלו משנת 1849 "נמסיס האמונה" (The Nemesis of Faith), הניעו אותו לנטוש את הקריירה הדתית שלו. פראוד פנה לכתיבת היסטוריה, והפך לאחד ההיסטוריונים הידועים ביותר בתקופתו בשל ספרו "היסטוריה של אנגליה מנפילת וולזי ועד תבוסת הארמדה הספרדית".

בהשראת תומאס קרלייל (Thomas Carlyle), כתביו ההיסטוריים של פראוד היו לרוב פולמוסיים בצורה חריפה, מה שהקנה לו מספר רב של מתנגדים קולניים. פראוד המשיך להיות שנוי במחלוקת עד מותו בשל ספרו "חיי קרלייל" (Life of Carlyle), שאותו פרסם לצד כתבים אישיים של תומאס וג'יין וולש קרלייל (Jane Welsh Carlyle). פרסומים אלו הובילו לרכילות מתמשכת ולדיונים על בעיות הנישואים של הזוג.

חיים ועבודות

### חיים מוקדמים וחינוך (1818–1842)

הוא היה בנם של רוברט הארל פראוד (Robert Hurrell Froude), ארכידיאקון של טוטנס, ואשתו מרגרט ספדינג (נפטרה ב-1821). ג'יימס אנתוני נולד בדרטינגטון, דבון, ב-23 באפריל 1818. הוא היה הצעיר מבין שמונה ילדים, בהם המהנדס והאדריכל הימי ויליאם פראוד (William Froude) והפולמוסן האנגלו-קתולי ריצ'רד הארל פראוד (Richard Hurrell Froude), שהיה מבוגר ממנו ב-15 שנים. בהגיעו של ג'יימס לגיל שלוש, אמו וחמישה מאחיו מתו משחפת, מה שהשאיר את ג'יימס למה שהביוגרף הרברט פול (Herbert Paul) מתאר כ"ילדות נטולת אהבה ונטולת עליזות" עם אביו ואחיו ריצ'רד הקרים והמשמעתיים. הוא למד בבית הספר וסטמינסטר (Westminster School) מגיל 11 עד גיל 15; שם הוא "סבל מהתנכלויות והצקות בלתי פוסקות". למרות חוסר אושרו וכישלונו בחינוך הפורמלי, פראוד הוקיר את הקלאסיקה וקרא רבות בהיסטוריה ובתאולוגיה.

החל משנת 1836, הוא התחנך במכללת אוריאל (Oriel College), אוקספורד, שהייתה אז מרכז התחייה הכנסייתית המכונה כיום התנועה האוקספורדית. כאן החל פראוד להשתפר ברמה האישית והאינטלקטואלית, מונע להצליח על ידי אירוסין קצרים בשנת 1839 (אם כי אלו בוטלו על ידי אביה של האישה). הוא קיבל תואר בדרגה שנייה בשנת 1840 ונסע לדלגאני, אירלנד, כדי לשמש כמורה פרטי. הוא חזר לאוקספורד בשנת 1842, זכה בפרס המאמר האנגלי של הקנצלר על מאמר בנושא כלכלה פוליטית, ונבחר לעמית במכללת אקסטר (Exeter College).

### התפתחות דתית וכפירה (1842–1849)

אחיו של פראוד, ריצ'רד הארל, היה אחד ממנהיגי התנועה האוקספורדית, קבוצה שדגלה בפרשנות קתולית ולא פרוטסטנטית של הכנסייה האנגליקנית. פראוד גדל כשהוא שומע את השיחות והרעיונות של אחיו עם חבריו ג'ון הנרי ניומן (John Henry Newman) וג'ון קיבל (John Keble), אם כי קריאתו האישית העניקה לו מרחק ביקורתי מהתנועה.

במהלך תקופתו באוקספורד ובאירלנד, פראוד הפך ללא מרוצה יותר ויותר מהתנועה. ניסיונו של פראוד לחיות עם איש כנסייה אוונגליסטי באירלנד התנגש עם האפיון של התנועה את הפרוטסטנטיות, ותצפיותיו על העוני הקתולי עוררו בו דחייה. הוא פנה יותר ויותר להשקפות דתיות לא אורתודוקסיות של כותבים כמו שפינוזה (Spinoza), דויד פרידריך שטראוס (David Friedrich Strauss), ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson), גתה (Goethe), ובמיוחד תומאס קרלייל.

עם זאת, פראוד שמר על רושם חיובי מניומן, והגן עליו במחלוקת סביב "מאמר 90" (Tract 90) ומאוחר יותר במאמרו "האנטי-רפורמציה של אוקספורד" (1881). פראוד הסכים לתרום לסדרה של ניומן "חיי הקדושים האנגלים" (Lives of the English Saints), כשהוא בוחר בקדוש ניאוט (Saint Neot) כנושא שלו. עם זאת, הוא מצא את עצמו לא מסוגל להאמין בסיפורי ניאוט או של כל קדוש אחר, ובסופו של דבר ראה בהם מיתיים ולא היסטוריים, תגלית שערערה עוד יותר את אמונתו הדתית.

עם זאת, פראוד הוסמך לדיאקון בשנת 1845, מתוך כוונה ראשונית לסייע ברפורמה בכנסייה מבפנים. אולם, עד מהרה מצא את מצבו בלתי נסבל; אף שמעולם לא איבד את אמונתו באלוהים או בנצרות, הוא לא יכול היה עוד להיכנע לדוקטרינות של הכנסייה. הוא החל להביע בפומבי את ספקותיו הדתיים באמצעות יצירותיו הסמי-אוטוביוגרפיות "צללי העננים" (Shadows of the Clouds), שפורסמו בשנת 1847 תחת שם העט "זטא" (Zeta), ו"נמסיס האמונה", שפורסם תחת שמו האמיתי בשנת 1849. "נמסיס האמונה" בפרט עורר סערה של מחלוקת, נשרף בפומבי באוקספורד, במכללת אקסטר, על ידי ויליאם סוול (William Sewell), וזכה לכינוי "מדריך לכפירה" על ידי ה"מורנינג הראלד" (Morning Herald). פראוד נאלץ להתפטר ממשרתו כעמית, ופקידים ביוניברסיטי קולג' לונדון משכו את הצעת המשרת בהובארט טאון, אוסטרליה, שם קיווה פראוד לעבוד תוך בחינה מחדש של מצבו. פראוד מצא מקלט מהזעקה הציבורית במגורים אצל חברו צ'ארלס קינגסלי (Charles Kingsley) באילפרקומב.

מצוקתו העניקה לו אהדה של נפשות תואמות, כגון ג'ורג' אליוט (George Eliot), אליזבת גאסקל (Elizabeth Gaskell), ומאוחר יותר גברת המפרי וורד (Mrs Humphry Ward). הרומן הפופולרי של וורד משנת 1888 "רוברט אלסמיר" (Robert Elsmere) נכתב בהשראת תקופה זו בחייו של פראוד.

### היסטוריה של אנגליה (1850–1870)

באילפרקומב, פראוד פגש ועד מהרה נשא לאישה את שרלוט גרנפל (Charlotte Grenfell), גיסתו של קינגסלי ובתם של פאסקו גרנפל (Pascoe Grenfell). הזוג עבר בתחילה למנצ'סטר ולאחר מכן לצפון ויילס בשנת 1850, שם חי פראוד באושר, נתמך על ידי חבריו ארתור יו קלאף (Arthur Hugh Clough) ומתיו ארנולד (Matthew Arnold). מכיוון שנמנע ממנו להמשיך בקריירה פוליטית בגלל מגבלות משפטיות על דיאקונים (משרה שבאותה עת הייתה בלתי ניתנת לביטול מבחינה חוקית), הוא החליט לפנות לקריירה ספרותית. הוא החל בכתיבת ביקורות ומאמרים היסטוריים, עם פרסומים ספורדיים בלבד בנושאים דתיים, עבור "פרייזרס מגזין" וה"וסטמינסטר רוויו" (Westminster Review). פראוד חזר עד מהרה לאנגליה, חי בלונדון ובדבונשייר, כדי לחקור את ספרו "היסטוריה של אנגליה מנפילת וולזי ועד תבוסת הארמדה הספרדית", שעליו עבד בעשרים השנים הבאות. הוא עבד בהרחבה עם כתבי יד מקוריים ב-Record Office, ב-Hatfield House ובכפר סימנקה (Simancas), ספרד.

כתיבתו ההיסטורית של פראוד התאפיינה בטיפול דרמטי ולא מדעי בהיסטוריה, גישה שפראוד חלק עם קרלייל, וכן בכוונתו של פראוד להגן על הרפורמציה האנגלית (שאותה טען כי הייתה "הציר שעליו הסתובבה כל ההיסטוריה המודרנית"; ציטוטים אצל פול 1906, עמ' 72 ו-"הצלת אנגליה") כנגד פרשנויות של היסטוריונים קתולים. פראוד התמקד בדמויות כמו הנרי השמיני ואליזבת הראשונה, אם כי הוא הפך עוין יותר ויותר כלפי אליזבת במהלך מחקרו. יתרה מכך, הוא הביע ישירות הן את האנטיפתיה שלו כלפי רומא והן את אמונתו כי יש לכפוף את הכנסייה למדינה. כתוצאה מכך, כאשר פורסמו הכרכים הראשונים של ההיסטוריה של פראוד בשנת 1856, הם עוררו את זעמם של ליברלים (שחשו שהתיאור של פראוד את הנרי השמיני הילל עריצות) ואנשי הכנסייה הגבוהה באוקספורד (שהתנגדו לעמדתו בנוגע לכנסייה); עוינות זו באה לידי ביטוי בביקורות של ה"כריסטיאן ריממברנסר" (Christian Remembrancer) וה"אדינבורו רוויו" (Edinburgh Review). עם זאת, העבודה זכתה להצלחה פופולרית, ויחד עם ההתנערות של פראוד בשנת 1858 מרומניו המוקדמים, עזרה לו להחזיר לעצמו חלק ניכר מההערכה שאיבד ב-1849. בעקבות מותו של תומאס מקולי (Thomas Macaulay) בשנת 1859, הפך פראוד להיסטוריון החי המפורסם ביותר באנגליה.

בשנת 1862, הוא נבחר כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית (American Philosophical Society).

החל משנת 1864, אדוארד אוגוסטוס פרימן (Edward Augustus Freeman), איש הכנסייה הגבוהה, פתח במסע ביקורתי נגד פראוד ב"סאטרדיי רוויו" (Saturday Review) ומאוחר יותר ב"קונטמפוררי רוויו" (Contemporary Review), מה שפגע במידת מה במוניטין האקדמי של פראוד. בשנת 1879, ביקורתו של פרימן ב"קונטמפוררי רוויו" על ספרו של פראוד "מחקר קצר על תומאס בקט" (Short Study of Thomas Becket) הסיתה את פראוד להגיב בהפרכה ב"ניינת' סינצ'ורי" (The Nineteenth Century) אשר במידה רבה הפריכה את התקפותיו של פרימן ואשררה מחדש את הערך של מחקרי כתבי היד של פראוד.

בשנת 1860, אשתו של פראוד, שרלוט, מתה; בשנת 1861 הוא נשא את חברתה הקרובה הנרייטה וור (Henrietta Warre), בתו של ג'ון וור, חבר פרלמנט מטונטון. גם בשנת 1861, פראוד הפך לעורך "פרייזרס מגזין" בעקבות מותו של העורך לשעבר ג'ון פארקר (John Parker), שהיה גם המוציא לאור של פראוד. פראוד החזיק בעריכה זו במשך ארבע עשרה שנים, והתפטר ממנה בשנת 1874 לבקשתו של תומאס קרלייל, עמו עבד. בשנת 1869 נבחר פראוד ללורד רקטור של סנט אנדרוז (St. Andrews), כשהוא מביס את בנג'מין דיזראלי (Benjamin Disraeli) ברוב של ארבעה עשר קולות. בשנת 1870, בעקבות העברת חוק המוגבלויות הכנסייתיות (Clerical Disabilities Act, 1870), שאפשר לכמרים ודיאקונים להתפטר מכהונתם הקדושה, פראוד היה סוף סוף מסוגל להצטרף רשמית לקהילה.

ביצירה עטורת פרסים שפורסמה בשנת 1981, ציין ההיסטוריון ג'. וו. בורו (J. W. Burrow) לגבי פראוד כי הוא היה מקדם מוביל של ההתלהבות האימפריאליסטית של השנים האחרונות של המאה, אך שבמרבית עבודתו אפילו האימפריה תפסה מקום שני לדת.

### מבט אל מעבר לים (1870–1880)

זמן קצר לאחר השלמת ה"היסטוריה של אנגליה" בשנת 1870, החל פראוד במחקר עבור היסטוריה של אירלנד. כפי שהיה בעבודתו הקודמת, "האנגלים באירלנד במאה ה-18" (English in Ireland in the Eighteenth Century) הייתה עבודה בעלת דעה קדומה, שצידדה בפרוטסטנטיות על פני הקתוליות וניסתה לעיתים קרובות להצדיק את השלטון הבריטי באירלנד, במיוחד תחת אוליבר קרומוול (דמות שנויה מאוד במחלוקת בקרב קתולים אירים). פראוד טען כי בעיותיה של אירלנד הן תוצאה של חוסר שליטה מצד הרשויות בלונדון, וכי נדרשת כמות גדולה אף יותר של שליטה בריטית – "עריצות נאורה" – כדי להקל על הבעיות שהיו קיימות באירלנד.

בספטמבר 1872, פראוד קיבל הזמנה להרצות בארצות הברית, שם עבודתו הייתה ידועה היטב. באותה עת, אמריקאים רבים (במיוחד אמריקאים ממוצא אירי) התנגדו לשלטון הבריטי באירלנד, ופראוד קיווה לשנות את דעותיהם. ההרצאות, שזכו לדיון נרחב, עוררו את המחלוקת הצפויה, כאשר את ההתנגדות הוביל הנזיר הדומיניקני תומאס ניקולס ברק (Thomas Nicholas Burke). ההתנגדות גרמה לפראוד לקצר את מסעו, והוא חזר לאנגליה מאוכזב הן מהרושם שלו על אמריקה והן מתוצאות הרצאותיו.

גם באנגליה היו להיסטוריה האירית של פראוד מבקרים, הבולט שבהם ויליאם אדוארד הארטפול לקי (William Edward Hartpole Lecky) בספרו "היסטוריה של אנגליה במאה ה-18", שהכרכים הראשונים שלו פורסמו בשנת 1878, וכן בביקורות ב"מקמילן מגזין" (Macmillan's Magazine).

בפברואר 1874, זמן קצר לפני השלמת "האנגלים באירלנד", מתה אשתו של פראוד, הנרייטה, ולאחר מכן עבר פראוד מלונדון לוויילס. כאמצעי להסחת דעת, נסע פראוד למושבה הדרום-אפריקאית נטאל, באופן לא רשמי עבור מזכיר המושבות לורד קרנארבון (Lord Carnarvon), כדי לדווח על הדרכים הטובות ביותר לקידום קונפדרציה של המושבות והמדינות של דרום אפריקה. אזור זה, שנתפס כחיוני לביטחון האימפריה, היה רק בחלקו תחת שליטה בריטית. איחוד המדינות השונות תחת שלטון בריטי נתפס כדרך הטובה ביותר לבסס בשלווה שליטה אימפריאלית מוחלטת ולסיים את האוטונומיה של המדינות העצמאיות שנותרו.

במסעו השני לדרום אפריקה בשנת 1875, פראוד היה שליח אימפריאלי שהופקד על קידום הקונפדרציה, תפקיד שהתנגש לעיתים עם הרגל שלו להרצות על השקפותיו הפוליטיות האישיות. במושבת הכף (Cape Colony), הצהרותיו הפומביות הדוגלות בשימוש בעבודת כפייה על אנשי הקוסה (Xhosa) הילידים היו שנויות במחלוקת במיוחד בהתחשב בכך שמושבת הכף הייתה תחת שלטונה של ממשלת מולטנו-מרימן (Molteno-Merriman Government) המכילה יחסית, שמדיניותה המוצהרת להתייחס לאזרחי הקוסה שלה כאל "נתינים שווים לבני אדם לבנים" הואשמה על ידי פראוד כ"פנאטית בעמדתה האנטי-אימפריאליסטית". היחסים לא השתפרו בגלל הבוז של פראוד לפוליטיקה המקומית של הכף ול"פוליטיקאים של הכף [ש]מתהלכים בגאווה עם החוקה שלהם כמו נער בית ספר שזה עתה הועלה לחליפת זנב, ו... מדמיינים שיש להם זכויות של עצמאות מושלמת, בעוד שאנחנו צריכים להגן על החופים שלהם ולהחזיק חיילים כדי להגן עליהם במקרה של התקוממות קאפירים." בסך הכל, עם זאת, תוכנית הקונפדרציה כפי שקודמה על ידי קרנארבון לא הייתה פופולרית במדינות דרום אפריקה, שעדיין רתחו מהסבב האחרון של התפשטות האימפריה הבריטית (נשיא המדינה החופשית אורנג' סירב לחלוטין אפילו לשקול זאת).

עם זאת, במסעותיו ברחבי אזורים שונים בדרום אפריקה, פראוד זכה לתמיכה מסוימת באמצעות הסתה פומבית למען מטרות מקומיות חביבות. "כמו זיקית, הפוליטיקה שלו לבשה את הצבע של סביבתו", כך תיאר העיתון "קייפ ארגוס" (Cape Argus) את האסטרטגיה שלו.

> פראוד זכה לתשואות כמעט בכל מקום אליו הגיע בסיבוב ההרצאות שלו, אך התמיכה שמצא לא הייתה כה רבה עבור הקונפדרציה אלא עבור תמיכתו במטרות מקומיות חביבות. הבדלנים רצו בהפרדה; ההולנדים של הכף רצו בפיצוי עבור בני דודיהם ברפובליקות ההולנדיות מעל גריקואלנד מערב; והשמרנים רצו במדיניות ילידים משמעתית קפדנית. "כמו זיקית, הפוליטיקה שלו לבשה את הצבע של סביבתו", אמר מאמר מערכת ב"קייפ ארגוס". פראוד הפך בטוח יותר בהצלחת שליחותו כאשר אדונו, הלורד קרנארבון, החליט להעביר את אתר הוועידה לנטאל. החלטה זו הכילה את האיום – שהתברר כריק מכיוון שנטאל והרפובליקות לא שיתפו פעולה – שהקונפדרציה עשויה לכלול את נטאל, גריקואלנד מערב ואחת או שתי הרפובליקות ההולנדיות, תוך השארת הכף בחוץ. טקטיקות אלו הניבו בדיוק את ההפך מהשפעתן המיועדת על משרד מולטנו. הוא הפך פנאטי יותר בעמדתו האנטי-אימפריאליסטית. ג'ון אקס. מרימן (John X. Merriman), שהגיע לקבל ממשלה אחראית והפך לנציב קרקעות הכתר והעבודות הציבוריות של מולטנו, פתח בהתקפות נגד חריפות על פראוד, "הסוכן האימפריאלי". הרטוריקה הגיעה לשיאה ב"מלחמת לחמניות הלחם" המפורסמת. די לומר שעם רגשות גבוהים מאוד, לא היה זה נבון מצד ראש עיריית אוייטנהייג' (Uitenhage) להזמין את הסוכן האימפריאלי לארוחת צהריים לכבוד שר קרקעות הכתר והעבודות הציבוריות. כאשר מרימן התחמם בנושא ההסתה האימפריאלית, אורחים – כולל פטרסון – קטעו את השר, למורת רוחם של תומכיו. השיא היה הפצצה של השולחן העליון בלחמניות לחם, וקטטות אגרופים בין אורחים. הערותיו של מרימן אולי לא היו נבונות וחסרות איפוק, אך התקרית לפחות שכנעה את פראוד להפסיק לשאת נאומים. — הון 1993, עמ' 61

מושבת הכף הייתה המדינה הגדולה והחזקה ביותר באזור, ולכן פראוד ביקש קהל עם ראש הממשלה שלה, ג'ון מולטנו (John Molteno), כדי להעביר את בקשתו של קרנארבון שהוא יוביל את מדינות האזור לתוכנית הקונפדרציה של קרנארבון. עם זאת, מולטנו הדף את פראוד, ואמר לו כי ניסיון הקונפדרציה היה מוקדם מדי, שהמדינה "לא בשלה לכך" ושהממשלה שלו לא תתמוך בזה באזור הפוליטי ההפכפך. הוא העלה את הנקודה הנוספת שכל פדרציה עם הרפובליקות הבוריות הלא-ליברליות תסכן את הזכויות והבחירות של אזרחי הכף השחורים, ובסך הכל "ההצעות לקונפדרציה צריכות לנבוע מהקהילות שיושפעו, ולא להיכפות עליהן מבחוץ."

פראוד הגיב בכך שהתחבר בגלוי למפלגת אופוזיציה לבנה רדיקלית, "הבדלנים של מזרח הכף", והבטיח תואר ברונט למנהיגה פטרסון אם יפיל את הממשלה הנבחרת של הכף. בנאום פומבי ב-25 ביולי 1876, כשהוא מאתגר את ממשלת הכף, הוא הכריז, "אנחנו רוצים שתנהלו את הילידים שלכם כפי שהם עושים בקנדה ובאוסטרליה". הוא גם הבטיח ליצור מזרח כף לבן נפרד, ולהטיל מערכת עבודת כפייה על האוכלוסייה האפריקאית של הכף ב"קווים של טרנסוואל" תוך החרמת אדמות קוסה ובסוטו לחלוקה מחדש לחקלאים לבנים. מולטנו, זועם, גינה את הצהרותיו של פראוד, האשים את פראוד בהתערבות אימפריאלית בדמוקרטיה של מושבת הכף, ואמר למשרד המושבות שהוא מוכן להקריב את עבודתו כדי להשאיר את הכף מחוץ לקונפדרציה כזו. בינתיים, מרימן כתב ללונדון והאשים את "הסוכן האימפריאלי" בכך שהוא מעוניין להכניע ולהשמיד את אזרחי הקוסה של הכף. שרי הפרלמנט של הכף המשיכו להאשים את קרנארבון בניסיון להשתמש בכף כדי לדכא את האזור ולהביא למלחמה עם מדינות הקוסה והבור השכנות. לאחר שמרימן התעמת עם פראוד באופן אישי, באירוע באוייטנהייג' שהתדרדר לקטטות אגרופים, פראוד לא נשא עוד נאומים פומביים.

שליחותו של פראוד נחשבה אפוא ללא מוצלחת, וגרמה למהומה ניכרת בדרום אפריקה. אף על פי כן, הלורד קרנארבון דחף קדימה עם תוכנית הקונפדרציה שלו, שנכשלה כמצופה והובילה למלחמות הקונפדרציה.

עם שובו ללונדון, הכריז פראוד,

> אילו מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שאני אוביל הסתה בתוך מושבת הכף, הייתי חושב שהמודיע שלי הוזה. השרים (של הכף) נראים כמנצחים, אבל לנו יש את המהות.

תצפיותיו של פראוד על אפריקה הוצגו בדו"ח למזכיר המדינה וסדרה של הרצאות עבור החברה הפילוסופית של אדינבורו, שתיהן עובדו למאמרים להכללה באוסף המאמרים של פראוד "מחקרים קצרים על נושאים גדולים" (Short Studies on Great Subjects).

בשנת 1876 הוא מונה לשתי ועדות מלכותיות, הראשונה בנושא "חוקים ותקנות הנוגעים לזכויות יוצרים ביתיות, קולוניאליות ובינלאומיות" והשנייה "לנושאים שונים הקשורים לאוניברסיטאות של סקוטלנד".

בשנת 1880, פראוד פרסם מאמר בשני חלקים ב"נורת' אמריקן רוויו" (North American Review) שבו אפיין את האירים כפראים ועניים, מה שהצריך שלטון בריטי עליהם. בהיעדר שלטון בריטי, פראוד טוען כי האירים היו נספים כתוצאה ממלחמות פנימיות ורעב, "כי לולא אנחנו הם לעולם לא היו בחיים כדי לסבול". בתגובה, ג'ון לנקסטר ספולדינג (John Lancaster Spalding) כתב הפרכה שבה תיאר את המאמר של פראוד כהיסטוריה פסאודו-היסטורית ומלאת שגיאות.

### מחלוקת חיי קרלייל (1881–1903)

פראוד היה חבר אישי קרוב וכן תלמיד אינטלקטואלי של תומאס קרלייל מאז 1861, והשניים הפכו קרובים עוד יותר לאחר מותה של אשתו של קרלייל, ג'יין, ב-21 באפריל 1866. בקריאת היומנים והמכתבים של ג'יין, קרלייל נדהם מחוסר האושר שלה ומהעצבנות וחוסר ההתחשבות שלו כלפיה, והוא החליט לכפר על כך בכתיבת אנדרטה עבורה. בשנת 1871, קרלייל נתן לפראוד את האנדרטה הזו יחד עם חבילה של מסמכים אישיים של ג'יין, כדי שיפורסמו לאחר מותו של קרלייל, אם פראוד יחליט כך. כמו כן, קרלייל מינה את פראוד לאחד ממוציאי הפועל הספרותיים שלו, אם כי הוא היה (אולי בכוונה) דו-משמעי בהנחיותיו.

זמן קצר לאחר מותו של קרלייל בשנת 1881, פראוד פרסם את "זכרונותיו של קרלייל על ג'יין וולש קרלייל". אחייניתו של קרלייל, גברת אלכסנדר קרלייל (Mrs. Alexander Carlyle), הציגה פתק שנכתב על ידי קרלייל בשנת 1866 שבו צוין כי אין לפרסם את הכרך. על בסיס פתק זה, היא האשימה את פראוד בהתנהגות בלתי הולמת בפרסום הכרך, למרות העובדה שקרלייל נתן את הכרך לפראוד חמש שנים מאוחר יותר הציעה שהוא שינה את דעתו. גברת א. קרלייל גם העלתה טענות בעלות על מסמכיו של דודה, ועל הרווחים מפרסומם.

הסכסוך הרתיע את פראוד מלהמשיך בביוגרפיה שלו על קרלייל, כפי שכתב בשנת 1881, "כל כך הרבה רצון רע הופגן כלפי במקרה של המכתבים האחרים שאני הולך כאילו על אפר חם, ולעיתים קרובות מקלל את היום שבו נטלתי על עצמי את העסק." (מצוטט אצל פול 1906, עמ' 312). עם זאת, הוא הופצר על ידי אחיו של קרלייל ג'יימס ואחותו גברת אוסטין (Mrs. Austin) להמשיך בעבודה, ובשנת 1882 פרסם את שני הכרכים הראשונים. פראוד כתב את "חיי קרלייל" שלו לפי מה שהבין כעקרונות הביוגרפיים של קרלייל עצמו, ותיאר לא רק את גדולתו האינטלקטואלית של קרלייל אלא גם את כשלונותיו האישיים. קוראים רבים, לעומת זאת, התמקדו באחרונים, במיוחד במערכת היחסים האומללה של קרלייל עם אשתו, שהפכה עד מהרה לאיור בשימוש נרחב בדיונים על הפוליטיקה המינית של הנישואים. המחלוקת גברה על ידי פרסומו של פראוד בשנת 1883 של "מכתבים ואנדרטות של ג'יין וולש קרלייל", כתביה של ג'יין עצמה, והשלמת "חיי קרלייל" ב-1884. בין המבקרים החריפים ביותר של העבודה הביוגרפית של פראוד הייתה הסופרת מרגרט אוליפנט (Margaret Oliphant), שכתבה ב"קונטמפוררי רוויו" של 1883 כי ביוגרפיה צריכה להיות "אמנות ציור הדיוקן המוסרי" ותיארה את פרסום מסמכיה של ג'יין קרלייל כ"בגידה וחשיפה של הסוד של חולשת אישה." (מצוטט אצל היידט 2006, עמ' 31–32). לאחר שפראוד סיים את עבודתו, הבעלות על חומר כתב היד הועברה לגברת אלכסנדר קרלייל, שאישרה במהירות כרכים ביוגרפיים חלופיים על ידי צ'ארלס אליוט נורטון (Charles Eliot Norton) שסיננו את החומר הפוגעני.

המחלוקת נמשכה זמן רב כל כך עד שבשנת 1903, כמעט עשר שנים לאחר מותו של פראוד, החליטו בנותיו לפרסם את "היחסים שלי עם קרלייל", שאותו כתב אביהן בשנת 1887; בחוברת זו ניסה פראוד להצדיק את החלטותיו כביוגרף, אך הרחיק לכת יותר מאשר הביוגרפיה הרשמית שלו על ידי השערה, המבוססת על "רכילות ושמועה" שהופצה על ידי ג'רלדין ג'וזברי (Geraldine Jewsbury), כי נישואיו של קרלייל לא מומשו עקב אימפוטנציה. זה הוכחש על ידי ג'יימס קריצ'טון-בראון (James Crichton-Browne), שפרסם את "פראוד וקרלייל: האשמה שנבחנה רפואית" (1903) ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל" (The British Medical Journal), אשר נתן את חוסר האמינות של ג'וזברי, חוסר הכשירות של ג'יין ללדת ילדים, והגבריות של כתביו של קרלייל כטיעונים נגד פראוד. קריצ'טון-בראון אישר מאוחר יותר כי לאחר אחת ממחלותיה של ג'יין, הרופא האישי שלה ריצ'רד קוויין (Richard Quain) שלח מילה לקרלייל שהוא יכול "לחדש יחסים זוגיים עם אשתו". איילין כריסטיאנסון (Aileen Christianson), המצטטת את התכתובת של שני בני הזוג קרלייל, קובעת: "נראה סביר שהיה להם קשר מיני, אם כי מקוצץ בנישואים מאוחרים יותר על ידי מחלה ונטייה, ושהמחלוקות המאוחרות על ה'אימפוטנציה' של תומאס או ה'פריגידיות' של ג'יין היו קשורות יותר להעמדת פנים של המגינים של כל צד בנישואים מאשר עם האמת."

### פרודסיטי (Froudacity)

לאחר השלמת "חיי קרלייל", פראוד פנה לנסיעות, במיוחד למושבות הבריטיות, ביקר בדרום אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, ארצות הברית ואיי הודו המערבית. ממסעות אלו הוא הפיק שני ספרים, "אוקיאנה, או, אנגליה ומושבותיה" (1886) ו"האנגלים בהודו המערבית, או קשת יוליסס" (1888), שערבבו אנקדוטות אישיות עם מחשבותיו של פראוד על האימפריה הבריטית. פראוד התכוון בכתבים אלו "להצית במוח הציבורי בבית את ההתלהבות הדמיונית עבור הרעיון הקולוניאלי שליבו שלו היה מלא בו". עם זאת, ספרים אלו עוררו מחלוקת גדולה, עוררו הפרכות וטביעת המונח "פרודסיטי" (Froudacity) על ידי האינטלקטואל האפרו-טרינידדי ג'ון ג'ייקוב תומאס (John Jacob Thomas), שהשתמש בו ככותרת של "פרודסיטי. אגדות מערב הודיות מאת ג'. א. פראוד מוסברות על ידי ג'. ג'. תומאס", הביקורת שלו באורך ספר על "האנגלים בהודו המערבית".

### חיים מאוחרים (1885–1894)

בתקופה זו כתב פראוד גם רומן היסטורי, "שני מנהיגי דאנבוי" (The Two Chiefs of Dunboy), שהיה הפחות פופולרי מיצירותיו הבוגרות. כפי שעשה בספרו הקודם על ההיסטוריה האירית, פראוד השתמש בספר כדי להפוך גיבור אירי לנבל עם עיוות היסטורי. עם מותו של יריבו אדוארד אוגוסטוס פרימן בשנת 1892, מונה פראוד, בהמלצת הלורד סליסבורי (Lord Salisbury), לרשת אותו כפרופסור רגיוס להיסטוריה מודרנית באוקספורד. הבחירה הייתה שנויה במחלוקת, שכן קודמיו של פראוד היו בין מבקריו החריפים ביותר, ועבודותיו נחשבו בדרך כלל ליצירות ספרותיות ולא לספרי היסטוריה רציניים המתאימים לאקדמיה. אף על פי כן, הרצאותיו היו פופולריות מאוד, במידה רבה בשל העומק והגיוון של ניסיונו של פראוד והוא הפך עד מהרה לעמית של אוריאל. פראוד הרצה בעיקר על הרפורמציה האנגלית, "ימאים אנגלים במאה ה-16", וארסמוס (Erasmus).

לוח ההרצאות התובעני היה יותר מדי עבור פראוד המזדקן. בשנת 1894 הוא פרש לוודקוט בקינגסברידג', דבונשייר. הוא מת ב-20 באוקטובר 1894 ונקבר בבית הקברות סאלקומב (Salcombe Cemetery).

משפחה

פראוד היה נשוי פעמיים: תחילה ב-1849 לשרלוט מריה גרנפל (נפטרה ב-1860), ועם מותה, ב-1861 להנרייטה אליזבת וייד (נפטרה ב-1874). הוא הותיר אחריו בת אחת (מרגרט) מאשתו הראשונה שרלוט מריה, לבית גרנפל, ובן (אשלי אנתוני פראוד, C.M.G.) ובת (מאי) מאשתו השנייה הנרייטה אליזבת, לבית וור.

אשלי אנתוני פראוד נולד בשנת 1863 בפדינגטון, לונדון, אנגליה. הוא נשא לאישה את אתל אוברי הליפקס (Ethel Aubrey Hallifax), בתם של אלברט פרד הליפקס (Albert Praed Hallifax) ואיזבלה אוברי קוקר, בשנת 1897 בצ'לסי, לונדון, אנגליה. הוא מת ב-17 באפריל 1949. הוא מונה למלווה במסדר סנט מייקל וסנט ג'ורג' (C.M.G.) והחזיק בתפקיד של שופט שלום (J.P.). בנו, ג'ון אוברי פראוד (נולד ב-1898, מת ב-22 בספטמבר 1914), מת כאשר האונייה H.M.S. Cressy שעליה שירת טורפדה על ידי U.9.

עבודות

### ספרות

- "צללי העננים". לונדון: ג'. אוליבייה, 1847.

- "נמסיס האמונה". ניו יורק: ד. מ. בנט, 1879. הורדה

- "שני מנהיגי דאנבוי". ניו יורק: סי. סקריבנרס סונס, 1889.

### עיון

- "היסטוריה של אנגליה מנפילת וולזי ועד מותה של אליזבת". 12 כרכים. סי. סקריבנר אנד קומפני, 1856–1870. כרך 1, כרך 2, כרך 3. תוקן כ"היסטוריה של אנגליה מנפילת וולזי ועד תבוסת הארמדה הספרדית", ב-12 כרכים (1893).

- "מחקרים קצרים על נושאים גדולים". 1867–1882. "האנטי-רפורמציה של אוקספורד" (1881).

- "האנגלים באירלנד במאה ה-18". סקריבנר, ארמסטרונג, 1873. עמ' 445.

- "קיסר: סקיצה". 1879 (ביוגרפיה של יוליוס קיסר).

- "בניאן". 1880 (ביוגרפיה של ג'ון בניאן).

- פראוד, ג'יימס אנתוני, עורך (אפריל 1881). "סקירה על זכרונות מאת תומאס קרלייל". ה-Quarterly Journal, 151: 385–428. hdl:2027/uc1.c031996020.

- "תומאס קרלייל". ניו יורק, סי. סקריבנרס סונס, 1882.

- "סקירה של תומאס קרלייל: היסטוריה של ארבעים השנים הראשונות לחייו, 1795–1835 מאת ג'. א. פראוד, 1882 ותומאס קרלייל: היסטוריה של חייו בלונדון, 1834–1881 מאת ג'. א. פראוד, 1884". ה-Quarterly Review, 159: 76–112. ינואר 1885. כרך 1, כרך 2.

- "לות'ר: ביוגרפיה קצרה". 1884 (ביוגרפיה של מרטין לות'ר).

- "אוקיאנה, או, אנגליה ומושבותיה". 1886.

- "האנגלים בהודו המערבית, או קשת יוליסס". לונגמנס, גרין אנד קו, 1888.

- "לורד ביקונספילד". 1890 (ביוגרפיה של בנג'מין דיזראלי).

- "גירושין של קתרין מארגון". ניו יורק, סי. סקריבנרס סונס, 1891.

- "חייו ומכתביו של ארסמוס". ניו יורק, סקריבנר, 1894.

- "ימאים אנגלים במאה ה-16". 1895.

- "היחסים שלי עם קרלייל" (פורסם ב-1903), 1887.

### תרגומים

- יוהאן וולפגנג פון גתה – "זיקות אלקטיביות" (Die Wahlverwandtschaften) (1854, פורסם בעילום שם)