נתניאל הות'ורן (Nathaniel Hawthorne): הסופר שהוסיף אות כדי להתרחק משמו

נתניאל הות'ורן שינה את האיות של שם משפחתו כדי ליצור מרחק בינו לבין אב קדמון שגזר דין מוות על נשים שהואשמו בכישוף. האות "w" שהוסיף לשם Hathorne לא מחקה את המורשת — היא הפכה, במקום זאת, לחומר הגלם של סיפוריו, קריירה שהוקדשה להפיכת אשמה פוריטנית, סודות וחטאים שעברו בירושה לכמה מהרומנים האמריקאיים המכוננים של המאה התשע-עשרה.

שם שנבנה על שיפוט

הות'ורן נולד ב-4 ביולי 1804 בסיילם (Salem), מסצ'וסטס, למשפחה בעלת שורשים עמוקים ולא פשוטים בהיסטוריה של העיר. אביו הקדמון ויליאם הות'ורן (William Hathorne) היגר מאנגליה ב-1630 והיה שופט חמור באופן בולט; בנו של ויליאם, ג'ון הות'ורן (John Hathorne), שירת כאחד משלושת השופטים שעמדו בראש משפטי המכשפות בסיילם בשנות ה-90 של המאה ה-17, מורשת של אכזריות ממוסדת שנתניאל הקדיש את הקריירה שלו לעיבודה בתוך כתיבתו הספרותית. אביו, קברניט ספינה, מת מקדחת צהובה ב-1808 כשנתניאל היה בן ארבע, מה שהותיר את המשפחה במצב כלכלי קשה. פציעה ברגל ריתקה אותו למיטה במשך חודשים בילדותו, ובזמן אותה שתיקה כפויה הוא הפך לקורא מסור. דודים עשירים מימנו את לימודיו בבוודוין קולג' (Bowdoin College) בין השנים 1821–1825, שם רקם חברות מתמשכת עם המשורר הנרי וודסוורת' לונגפלו (Henry Wadsworth Longfellow) והתיידד עם חבר ללימודים בשם פרנקלין פירס (Franklin Pierce), שיהפוך לימים לנשיא ארצות הברית — חברות שתעצב את הקריירה של הות'ורן עשורים לאחר מכן.

שתים עשרה שנים שקטות

לאחר סיום לימודיו, חי הות'ורן כשתים עשרה שנים בבית הוריו בבידוד יחסי, כשהוא מלמד את עצמו לכתוב באמצעות חזרתיות בלבד. הוא פרסם בהוצאה עצמית סיפורים מוקדמים כגון "The Hollow of the Three Hills" ו-"An Old Woman's Tale" שלא זכו לתשומת לב רבה, אך בנה לעצמו קהל קוראים עם יצירות שכללו את "My Kinsman, Major Molineux" בשנת 1832 ואת קובץ הסיפורים Twice-Told Tales בשנת 1837. אף אחת מיצירות אלו לא הניבה הכנסה מספקת למחיה, ולחץ כלכלי דחף אותו בסופו של דבר לעבודה בבית המכס של בוסטון — הראשונה מבין כמה משרות ממשלתיות נוחות שתמכו בחיי הכתיבה שלו ולעיתים קטעו אותם.

סופיה, הבית הישן, ופיטורים שהובילו ליצירת מופת

בשנת 1842 נישא הות'ורן לסופיה פיבודי (Sophia Peabody), ציירת שקשורה לחוג הטרנסצנדנטליסטים סביב ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) והנרי דייוויד תורו (Henry David Thoreau). הזוג התיישב בבית המכונה "הבית הישן" (Old Manse) בקונקורד, מסצ'וסטס — בית בבעלותו של אמרסון עצמו — והביאו לעולם שלושה ילדים החל מ-1844, כשהם חיים תקופה מסוימת בין אותם סופרים שהגדירו מחדש את הספרות האמריקאית. קשרים פוליטיים השיגו להות'ורן משרת מפקח בבית המכס של סיילם ב-1846, אך כאשר הניצחון של הוויגים (Whig Party) בבחירות של הנשיא זאכרי טיילור (Zachary Taylor) גרם לפיטוריו בשל פוליטיקה מפלגתית שגרתית, הפיטורים העניקו לו משהו יקר יותר משכר: זמן בלתי מופרע לכתיבה. התוצאה הייתה הרומן "אות השני" (The Scarlet Letter), שפורסם ב-1850, אחד הספרים הראשונים שיוצרו בהפצה המונית בהיסטוריה של ההוצאה לאור האמריקאית, והרומן שהקנה להות'ורן את פרסומו. סיפורו על ניאוף, בושה ציבורית ואשמה פרטית בבוסטון הפוריטנית זיקק, בצורה ספרותית, את אותה חומרה מוסרית שעברה בירושה שהטרידה אותו בנוגע לשושלת משפחתו.

מלוויל, הברקשיירס, ויצירת מופת שנייה

ההצלחה אפשרה להות'ורן לעבור ללנוקס, מסצ'וסטס, באזור הרי הברקשייר (Berkshires), שם יצר חברות קרובה ואינטנסיבית עם הרמן מלוויל (Herman Melville), שעבד אז על "מובי דיק" (Moby-Dick). מלוויל העריץ את הות'ורן עד כדי כך שהקדיש לו את הרומן, והתכתובת וההשפעה ההדדית בין שני הסופרים בתקופה זו נחשבות לאחת ממערכות היחסים הספרותיות הנחקרות ביותר בספרות האמריקאית. התפוקה של הות'ורן בשנים אלו כללה את "בית שבעת הגמלונים" (The House of the Seven Gables) ב-1851, ולאחריו את "הרומן של בליתדייל" (The Blithedale Romance) וקובץ הסיפורים "Tanglewood Tales", שכל אחד מהם המשיך את שיטתו למצוא עומק פסיכולוגי ואמביוולנטיות מוסרית בתוך סביבות ניו אינגלנדיות פשוטות למראית עין.

קונסול בליברפול

כאשר חברו לספסל הלימודים בבוודוין, פרנקלין פירס, התמודד לנשיאות בשנת 1852, כתב הות'ורן את הביוגרפיה למסע הבחירות שלו — עבודה פוליטית נאמנה ונטולת זוהר שהשתלמה היטב כאשר פירס זכה בבית הלבן. פירס מינה את הות'ורן לקונסול ארצות הברית בליברפול, אנגליה, תפקיד דיפלומטי רווחי בו החזיק מ-1853 עד 1857. הוא ניצל את השנים מעבר לים כדי לטייל בבריטניה ובאיטליה, ואסף חומרים שיהפכו בסופו של דבר לספר המסעות "Our Old Home". לאחר סיום כהונתו כקונסול, התיישב לזמן מה באיטליה, ומניסיון זה הפיק את הרומן האחרון שהשלים, "הפאון משיש" (The Marble Faun), בשנת 1860.

דעיכה ומוות

הות'ורן חזר לצמיתות לקונקורד ב-1860, והתיישב בבית שנקרא "The Wayside", אך שנותיו האחרונות התאפיינו בבריאות לקויה ובתפוקה ספרותית פוחתת — שערו הלבין, ולפי דיווחים בני התקופה, חדותו המחשבתית דעכה לעין כל. הוא מת בשנתו ב-19 במאי 1864 במהלך טיול לפלימות', ניו המפשייר, בגיל חמישים ותשע, ונקבר בבית הקברות סליפי הולו (Sleepy Hollow Cemetery) בקונקורד, בין אותם שכנים טרנסצנדנטליסטים שחברתם האינטלקטואלית עיצבה חלק כה רב מחייו הבוגרים.

מדוע נתניאל נקרא גאון

הטענה לגאונותו של הות'ורן נשענת על הישג ספרותי ספציפי: המצאה, במידה רבה מתוך ההיסטוריה של משפחתו שלו, של שיטה סמלית לכתיבה על אשמה, שסופרים מאוחרים יותר התבססו עליה במפורש. הקדשת "מובי דיק" של הרמן מלוויל לו אינה שבח מקרי — זהו גאון אמריקאי אחד המצביע על אחר, מתוך אותו רגע ספרותי, ומבקרים עוקבים אחר טכניקות האלגוריה והסמליות הפסיכולוגית של הות'ורן דרך הנרי ג'יימס (Henry James) וויליאם פוקנר (William Faulkner), שרשרת השפעה ישירה ולא השוואה מעורפלת. זוהי צורה אמיתית וניתנת למעקב של מקוריות: הפיכת בושה משפחתית פרטית — אב קדמון שגזר דין מוות על חפים מפשע — לטכניקה סיפורתית הניתנת לשחזור שעיצבה מחדש את מה שהפרוזה האמריקאית יכולה לבחון. המורכבות הכנה היא שהות'ורן היה, במשך רוב חייו הבוגרים, סופר בעל מעמד מסחרי שולי שתלוי במשרות ממשלתיות ובחברות מהקולג' עם נשיא לעתיד כדי לשרוד כלכלית; הצלחתו של "אות השני" הגיעה באיחור, לאחר עשרים וחמש שנים של עבודה שלא זכתה לגמול רב, ותפוקתו לאחר 1860 פחתה בחדות. הגאונות שלו, במילים אחרות, ניכרת היטב ביצירה עצמה אך בקושי הוכרה ככזו, במונחים חומריים, במהלך רוב הקריירה שהניבה אותה.

מורשת

יותר מסופר של אות שני מפורסמת אחת, הות'ורן קבע את התנאים לאופן שבו הספרות האמריקאית תתייחס לאשמה שעברה בירושה, לסודיות ולמשקל המוסרי של היסטוריית הקהילה — אוצר מילים שעדיין ניכר בספרות האמריקאית מאה וחמישים שנה לאחר מכן. הוא התקבל להיכל התהילה לאמריקאים דגולים (Hall of Fame for Great Americans) בשנת 1900, ו-"אות השני" נותר אחד הרומנים הנלמדים ביותר בבתי ספר בארצות הברית, ועדיין נקרא כחשבון הנפש הסיפורתי הברור ביותר שהמדינה הפיקה עם המורשת הפוריטנית שלה.