ג'ון הנרי ניומן

ג'ון הנרי ניומן

ג'ון הנרי ניומן (21 בפברואר 1801 – 11 באוגוסט 1890) היה תיאולוג קתולי, איש אקדמיה, פילוסוף, היסטוריון, סופר ומשורר אנגלי. הוא היה דמות חשובה בהיסטוריה הדתית של אנגליה במאה ה-19.

במקור אקדמאי אוונגלי באוניברסיטת אוקספורד וכומר בכנסייה של אנגליה, ניומן נמשך למסורת הכנסייה הגבוהה (High Church) של האנגליקניזם. הוא הפך לאחד המנהיגים הבולטים של תנועת אוקספורד, קבוצה משפיעה של אנגליקנים שביקשו להשיב לכנסייה של אנגליה אמונות קתוליות וטקסים ליטורגיים רבים שתורגלו לפני הרפורמציה האנגלית. בכך, התנועה זכתה להצלחה מסוימת. לאחר פרסום הטרקטט (Tract) ה-90 שלו בשנת 1841, ניומן כתב מאוחר יותר: "הייתי על ערש דווי, בכל הנוגע לחברותי בכנסייה האנגליקנית."

בשנת 1845, ניומן התפטר מתפקיד ההוראה שלו באוקספורד, עזב את הכנסייה של אנגליה והתקבל לכנסייה הקתולית. הוא הוסמך במהירות לכומר והמשיך כמנהיג דתי משפיע, בבסיסו בבירמינגהם. בשנת 1879, הוא הועלה לדרגת קרדינל על ידי האפיפיור ליאו ה-13 כהוקרה על שירותיו למען הכנסייה הקתולית באנגליה. הוא היה גורם מרכזי בייסוד האוניברסיטה הקתולית של אירלנד בשנת 1854, שהפכה לימים ליוניברסיטי קולג' דבלין.

ניומן היה גם סופר בולט: כתביו העיקריים כוללים את ה-Tracts for the Times (1833–1841), את החיבור על התפתחות הדוקטרינה הנוצרית (1845), האוטוביוגרפיה שלו Apologia Pro Vita Sua (1864), ו-Grammar of Assent (1870). בפרט, התאוריה שלו על התפתחות הדוקטרינה הייתה בעלת השפעה רבה על התיאולוגיה הקתולית שלאחר מכן.

קנוניזציית הקדושים של ניומן אושרה על ידי האפיפיור פרנציסקוס והתרחשה ב-13 באוקטובר 2019. הוא הוכרז כדוקטור של הכנסייה על ידי האפיפיור ליאו ה-14 בשנת 2025 וכן מונה לפטרון משותף של החינוך הקתולי, לצדו של הקדוש תומאס אקווינס.

חיים מוקדמים וחינוך

ניומן נולד ב-21 בפברואר 1801 בעיר לונדון, הבכור במשפחה של שלושה בנים ושלוש בנות. אביו, ג'ון ניומן, היה בנקאי ב-Ramsbottom, Newman and Company ברחוב לומברד. אמו, ג'מימה (לבית פורדרינייה), הייתה צאצאית של משפחה בולטת של פליטים הוגנוטים באנגליה, שנוסדה על ידי החורט, המדפיס והסוחר פול פורדרינייה. פרנסיס ויליאם ניומן היה אח צעיר. אחותו הצעירה, הארייט אליזבת, נישאה לתומאס מוזלי, שהיה גם הוא בולט בתנועת אוקספורד. המשפחה חיה ברחוב סאות'המפטון (כיום כיכר סאות'המפטון) בבלומסברי וקנתה בית כפרי בהאם, ליד ריצ'מונד, בתחילת שנות ה-1800.

בגיל שבע נשלח ניומן לבית הספר Great Ealing בהנהלת ג'ורג' ניקולס. שם לימד ג'ורג' האקסלי, אביו של תומאס הנרי האקסלי, מתמטיקה, וולטר מאיירס לימד קלאסיקה. ניומן לא לקח חלק במשחקי בית הספר המזדמנים. הוא היה קורא נלהב של הרומנים של וולטר סקוט, שהיו אז בתהליך פרסום, ושל רוברט סאות'י. בגיל 14, קרא עבודות ספקניות של תומאס פיין, דייוויד יום ואולי גם וולטר.

### אוונגליזם

בגיל 15, במהלך שנתו האחרונה בבית הספר, ניומן המיר את דתו לנצרות אוונגלית, אירוע שעליו כתב ב-Apologia שלו שהוא היה "ודאי יותר מאשר זה שיש לי ידיים או רגליים". כמעט באותו זמן (מרץ 1816) הבנק Ramsbottom, Newman and Co. קרס, אף ששילם לנושיו, ואביו עזב כדי לנהל מבשלת בירה. מאיירס, שעבר בעצמו המרה ב-1814, השאיל לניומן ספרים מהמסורת הקלוויניסטית האנגלית. "בסתיו 1816 נפל ניומן תחת השפעת דוקטרינה מוגדרת וקיבל לתוך אינטלקט שלו רשמים של דוגמה שלעולם לא נמחקו." הוא הפך לקלוויניסט אוונגלי ותחת השפעת כתביו של תומאס ניוטון וההיסטוריה של כנסיית המשיח של ג'וזף מילנר, החזיק באמונה האופיינית שהאפיפיור הוא האנטיכריסט. מאיירס מתואר כקלוויניסט מתון מסיעת קלאפהאם, וניומן קרא את ויליאם לאו וכן את ויליאם בוורידג' בספרות דתית. הוא גם קרא את The Force of Truth מאת תומאס סקוט.

למרות שעד סוף חייו, ניומן הביט לאחור על המרתו לנצרות האוונגלית ב-1816 כהצלת נשמתו, הוא החל להתרחק מהקלוויניזם המוקדם שלו. כפי שמציין אימון דאפי, "הוא החל לראות באוונגליזם, על הדגש שלו על רגש דתי ועל דוקטרינת הרפורמציה של הצדקה על ידי אמונה בלבד, סוס טרויאני לאינדיבידואליזם דתי בלתי-דוגמטי שהתעלם מתפקיד הכנסייה בהעברת אמת נגלית, ושהיה חייב להוביל בהכרח לסובייקטיביזם וספקנות."

### באוניברסיטה

שמו של ניומן נרשם ב-Lincoln's Inn. הוא נשלח, עם זאת, בקרוב לטריניטי קולג', אוקספורד, שם למד בהרחבה. חרדתו להצליח בבחינות הסופיות הניבה את התוצאה ההפוכה; הוא קרס בבחינה, תחת תומאס וולר שורט, ולכן סיים כבוגר (BA) "מתחת לקו" (עם הצטיינות מהדרגה השנייה הנמוכה בקלאסיקה, ולאחר שנכשל בסיווג בניירות מתמטיים). ברצונו להישאר באוקספורד, ניומן לקח אז תלמידים פרטיים וקרא לקראת מילגה ב-Oriel College, אז "המרכז המוכר של האינטלקטואליזם של אוקספורד". הוא נבחר כעמית ב-Oriel ב-12 באפריל 1822. אדוארד בוורי פוזי נבחר כעמית באותה מכללה ב-1823.

שירות אנגליקני

ב-13 ביוני 1824, ניומן הוסמך לדיאקון אנגליקני בקתדרלת קרייסט צ'רץ', אוקספורד. עשרה ימים לאחר מכן הטיף את דרשתו הראשונה בכנסיית השילוש הקדוש באובר וורטון (ליד באנברי, אוקספורדשייר), שם היה מורהו לשעבר, הכומר וולטר מאיירס, כומר משנה. ביום ראשון של השילוש הקדוש, 29 במאי 1825, הוא הוסמך לכומר בקתדרלת קרייסט צ'רץ' על ידי הבישוף של אוקספורד, אדוארד לג. הוא הפך, לפי הצעתו של פוזי, לכומר של כנסיית סנט קלמנט, אוקספורד. כאן, במשך שנתיים, הוא עסק בעבודה קהילתית וכתב מאמרים על "אפולוניוס מטיאנה", "קיקרו" ו-"נסים" עבור ה-Encyclopædia Metropolitana.

ריצ'רד וייטלי ואדוארד קופלסטון, ראש מכללת Oriel, היו מנהיגים בקבוצת Oriel Noetics, קבוצה של אנשי אקדמיה בעלי חשיבה עצמאית עם אמונה חזקה בוויכוח חופשי. בשנת 1825, לבקשת וייטלי, ניומן הפך לסגן מנהל של St Alban Hall, אך הוא החזיק בתפקיד זה רק שנה אחת. הוא ייחס הרבה מ"השיפור המנטלי" שלו והניצחון החלקי על ביישנותו בתקופה זו לווייטלי.

בשנת 1826, ניומן חזר כמורה ל-Oriel, ובאותה שנה נבחר ריצ'רד הרל פראוד, שתואר על ידי ניומן כ-"אחד האנשים החריפים, החכמים והעמוקים ביותר" שפגש אי פעם, כעמית שם. השניים יצרו אידיאל גבוה של משרד ההוראה כדתי ופסטורלי יותר מאשר חילוני, מה שהוביל למתיחות במכללה. ניומן סייע לווייטלי בעבודתו הפופולרית Elements of Logic (1826, בתחילה עבור ה-Encyclopædia Metropolitana), וממנו קיבל רעיון מוגדר של הכנסייה הנוצרית כמוסד: "מינוי אלוהי, וכגוף מהותי, עצמאי מהמדינה, וניחן בזכויות, סמכויות וכוחות משלו". ניומן נפרד מווייטלי ב-1827 לרגל בחירתו מחדש של רוברט פיל כחבר פרלמנט עבור האוניברסיטה: ניומן התנגד לפיל על רקע אישי. בשנת 1827 ניומן היה מטיף בווייטהול.

תנועת אוקספורד

בשנת 1828, ניומן תמך והבטיח את בחירתו של אדוארד הוקינס כראש מכללת Oriel על פני ג'ון קבל. באותה שנה מונה ניומן לכומר של כנסיית האוניברסיטה סנט מרי, שאליה הוצמדה הקהילה של ליטמור (מדרום לעיר אוקספורד), ופוזי מונה לפרופסור רגיוס לעברית. בתאריך זה, למרות שניומן עדיין היה מזוהה רשמית עם האוונגלים, דעותיו החלו בהדרגה לקבל גוון כנסייתי גבוה יותר. ג'ורג' הרינג סבור כי מות אחותו מרי בינואר השפיע באופן משמעותי על ניומן. בחלק האמצעי של השנה הוא עבד כדי לקרוא את אבות הכנסייה ביסודיות.

בעודו מזכיר מקומי של האגודה המיסיונרית של הכנסייה, הפיץ ניומן מכתב אנונימי המציע שיטה שבה כמרים אנגליקנים עשויים באופן מעשי להדיח את הלא-קונפורמיסטים מכל שליטה באגודה. הדבר הביא לפיטוריו מהתפקיד ב-8 במרץ 1830; ושלושה חודשים לאחר מכן פרש ניומן מאגודת התנ"ך, ובכך השלים את מעברו מהקבוצה של הכנסייה הנמוכה. בשנים 1831–1832, הפך ניומן ל-"מטיף נבחר" בפני האוניברסיטה. בשנת 1832 חילוקי הדעות שלו עם הוקינס לגבי ה-"אופי הדתי המהותי" של משרת הוראה במכללה הפכו לחריפים ועוררו את התפטרותו.

### מסעות בים התיכון

בדצמבר 1832, ניומן ליווה את הארכידיאקון רוברט פראוד ובנו הרל בסיור בדרום אירופה בשל מצב בריאותו של האחרון. על סיפון ספינת הדואר Hermes הם ביקרו בגיברלטר, מלטה, האיים היוניים, ולאחר מכן בסיציליה, נאפולי ורומא, שם עשה ניומן את היכרותו עם ניקולס וייזמן. במכתב הביתה הוא תיאר את רומא כ-"המקום הנפלא ביותר על פני כדור הארץ", אך את הכנסייה הקתולית כ-"פוליתאיסטית, משפילה ומעובדת אלילים".

במהלך סיור זה, כתב ניומן את רוב השירים הקצרים ששנה לאחר מכן הודפסו ב-Lyra Apostolica. מרומא, במקום ללוות את הפראודים הביתה באפריל, ניומן חזר לסיציליה לבדו. הוא חלה קשות בקדחת קיבה או טיפוס בלאונפורטה, אך החלים, עם השכנוע שלאלוהים עדיין יש עבודה עבורו לעשות באנגליה. ניומן ראה בכך את מחלתו השלישית בהשגחה. ביוני 1833 הוא עזב את פלרמו למרסיי בספינת תפוזים, שנתקעה במצר בוניפאציו. כאן כתב ניומן את הפסוקים "Lead, Kindly Light" שמאוחר יותר הפכו פופולריים כהמנון.

### Tracts for the Times

ניומן חזר הביתה לאוקספורד ב-9 ביולי 1833, וב-14 ביולי קבל הטיף בסנט מרי דרשת אסיזה על "כפירה לאומית", שניומן ראה בה לאחר מכן את חנוכת תנועת אוקספורד. במילותיו של ריצ'רד ויליאם צ'רץ', זה היה "קבל שנתן השראה, פראוד שנתן את הדחף, וניומן שלקח על עצמו את העבודה"; אך הארגון הראשון של זה היה הודות ליו ג'יימס רוז, עורך ה-British Magazine, שכונה "מייסד קיימברידג' של תנועת אוקספורד". רוז פגש דמויות מתנועת אוקספורד בביקור באוקספורד בחיפוש אחר תורמים למגזין, ובבית הכומר שלו בהדליי, סאפוק, התקיימה פגישה של כמרים מהכנסייה הגבוהה בין ה-25 ל-26 ביולי (ניומן לא נכח, אך הרל פראוד, ארתור פיליפ פרסיוול וויליאם פאלמר הלכו לבקר את רוז), שבה הוחלט להילחם למען "הירושה האפוסטולית ושלמות ספר התפילות".

כמה שבועות לאחר מכן התחיל ניומן, כנראה ביוזמתו האישית, את ה-Tracts for the Times, שממנו נקראה התנועה לאחר מכן "טרקטוריאנית". מטרתה הייתה להבטיח לכנסייה של אנגליה בסיס מוגדר של דוקטרינה ומשמעת. באותה עת, עמדתו הפיננסית של המדינה כלפי הכנסייה של אירלנד העלתה את רוחות הניתוק מהכנסייה, או יציאה של אנשי כנסייה גבוהה. הוראת הטרקטטים הושלמה על ידי דרשות יום ראשון אחר הצהריים של ניומן בסנט מרי, שהשפעתן, במיוחד על חברי האוניברסיטה הצעירים, הייתה ניכרת יותר ויותר במהלך תקופה של שמונה שנים. דרך פרנסיס ריבינגטון, הטרקטטים פורסמו על ידי בית ריבינגטון בלונדון.

בשנת 1835, פרופסור אדוארד פוזי הצטרף לתנועת אוקספורד ותרם טרקטים על טבילה והאוכריסטיה, והתנועה הרחבה יותר נודעה כ-"פוזיאיטים", מונח שהוחל בדרך כלל על טקסיסטים אנגליקנים. בשנת 1836, הופיעו הטרקטוריאנים כקבוצה אקטיביסטית, בהתנגדות מאוחדת למינויו של רן דיקסון המפדן לפרופסור רגיוס לתאולוגיה. הרצאות באמפטון מ-1832 של המפדן, שבהכנתן סייע ג'וזף בלנקו וייט, נחשדו בכפירה; וחשד זה הודגש על ידי עלון שהוציא ניומן, Elucidations of Dr Hampden's Theological Statements. בתאריך זה, הפך ניומן לעורך ה-British Critic. הוא גם העביר קורסי הרצאות בקפלה צדדית של סנט מרי בהגנה על ה-via media ("דרך האמצע") של האנגליקניזם בין הקתוליות הרומית לפרוטסטנטיות הפופולרית.

### ספקות והתנגדות

השפעתו של ניומן באוקספורד הייתה עליונה בערך בשנת 1839. בדיוק אז, עם זאת, מחקרו על המונופיזיטיזם גרם לו לפקפק אם התיאולוגיה האנגליקנית עקבית עם עקרונות הסמכות הכנסייתית שהוא הגיע לקבל. הוא קרא את מאמרו של ניקולס וייזמן ב-Dublin Review על "הטענה האנגליקנית", שציטט את אוגוסטינוס מהיפו נגד הדונטיסטים, "securus judicat orbis terrarum" ("פסק הדין של העולם הוא מכריע"). ניומן כתב מאוחר יותר על תגובתו:

> למשפט אחד בלבד, דבריו של אוגוסטינוס הקדוש הדהדו בי בעוצמה שמעולם לא הרגשתי משום מילים לפני כן. ... הם היו כמו ה-'Tolle, lege,—Tolle, lege,' של הילד, שהמיר את אוגוסטינוס הקדוש עצמו. 'Securus judicat orbis terrarum!' על ידי אותן מילים גדולות של האב העתיק, המפרשות ומסכמות את המסלול הארוך והמגוון של ההיסטוריה הכנסייתית, התיאולוגיה של ה-Via Media רוסקה לחלוטין. (Apologia, חלק 5)

לאחר מהומה שבה הטיף עבורו ג'ון ברנד מוריס האקסצנטרי בסנט מרי בספטמבר 1839, ניומן החל לחשוב על עזיבת אוקספורד. תוכנית אחת שעלתה הייתה להקים קהילה דתית בליטמור, מחוץ לעיר אוקספורד. מאז קבלת תפקידו בסנט מרי, היה לניומן קפלה (מוקדשת לקדושים ניקולס ומרי) ובית ספר שנבנה באזור המוזנח של הקהילה. אמו של ניומן הניחה את אבן הפינה ב-1835, על סמך חצי דונם ו-100 ליש"ט שניתנו על ידי מכללת Oriel. ניומן תכנן למנות את צ'ארלס פורטל גוליטלי, איש Oriel, ככומר בליטמור ב-1836. עם זאת, גוליטלי נעלב מאחת מדרשותיו של ניומן והצטרף לקבוצה של אנטי-קתולים אגרסיביים. אייזק ויליאמס הפך לכומר של ליטמור במקום זאת, ואחריו ג'ון רוז בלוקסאם מ-1837 עד 1840, שבמהלכו נפתח בית הספר. ויליאם ג'ון קופלנד פעל ככומר מ-1840.

ניומן המשיך כפולמוסן אנגליקני גבוה עד 1841, אז פרסם את הטרקטט 90, שהתברר כאחרון בסדרה. בחינה מפורטת זו של שלושים ותשעה המאמרים הציעה כי מנסחיהם כיוונו את שלילותיהם לא נגד הדוקטרינה המורשית של הקתוליות, אלא רק נגד טעויות והגזמות פופולריות. למרות שזה לא היה חדש לחלוטין, ארצ'יבלד קמפבל טייט, עם שלושה מורים בכירים אחרים, גינה זאת כ-"מרמז ופותח דרך שבה אנשים עלולים להפר את התחייבויותיהם החגיגיות לאוניברסיטה". ראשי בתים אחרים ואחרים בסמכות הצטרפו לאזעקה. לבקשת ריצ'רד בגוט, הבישוף של אוקספורד, פרסום הטרקטטים הגיע לסיומו.

### נסיגה לליטמור

ניומן גם התפטר מעריכת ה-British Critic ומאז ואילך, כפי שתיאר זאת מאוחר יותר, "היה על ערש דווי בנוגע לחברות בכנסייה האנגליקנית". הוא ראה כעת את מעמדם של האנגליקנים כדומה לזה של הסמי-אריאנים בוויכוח האריאני. הבישופות האנגליקנית-לותרנית המשותפת שהוקמה בירושלים הייתה עבורו עדות נוספת לכך שהכנסייה של אנגליה אינה אפוסטולית.

בשנת 1842, ניומן נסוג לליטמור עם קבוצה קטנה של עוקבים, וחי בתנאים סמי-מנזריים. הראשון להצטרף אליו שם היה ג'ון דוברי דלגיירנס. אחרים היו ויליאם לוקהארט בעצתו של הנרי מאנינג, אמברוז סנט ג'ון ב-1843, פרדריק אוקלי ואולבני ג'יימס כריסטי ב-1845. הקבוצה התאימה מבנים במה שהוא כיום College Lane, ליטמור, מול הפונדק, כולל אורוות ואסם למרכבות דואר. ניומן קרא לזה "בית הבתולה המבורכת מרי בליטמור" (כיום ניומן קולג'). "מנזר אנגליקני" זה משך פרסום, והרבה סקרנות באוקספורד, שניומן ניסה להמעיט בערכו, אך היו שכינו אותו Newmanooth (ממכללת מאינות'). כמה מתלמידיו של ניומן כתבו על קדושים אנגלים, בעוד ניומן עצמו עבד כדי להשלים חיבור על התפתחות הדוקטרינה.

בפברואר 1843, פרסם ניומן, כפרסומת ב-Oxford Conservative Journal, התכחשות אנונימית אך אחרת רשמית לכל הדברים הקשים שאמר נגד הקתוליות הרומית. לוקהארט הפך לראשון בקבוצה שהמיר דתו רשמית לקתוליות. ניומן הטיף את דרשתו האנגליקנית האחרונה בליטמור, הדרשה הפרידה "The parting of friends" ב-25 בספטמבר, והתפטר מהכנסייה של סנט מרי, אם כי לא עזב את ליטמור במשך שנתיים נוספות, עד לקבלתו הרשמית לכנסייה הקתולית.

המרה לקתוליות

מרווח של שנתיים חלף לאחר מכן לפני שניומן התקבל לכנסייה הקתולית ב-9 באוקטובר 1845 על ידי דומיניק ברברי, פסיאוניסט איטלקי, במכללה בליטמור. ההשלכות האישיות עבור ניומן מהמרתו היו גדולות: הוא סבל מקשרים שבורים עם משפחה וחברים, והיחסים כלפיו בתוך מעגל אוקספורד שלו הפכו לקוטביים. ההשפעה על תנועת הטרקטוריאנים הרחבה יותר עדיין נדונה מאחר שתפקידו המוביל של ניומן נחשב על ידי כמה חוקרים כמנופח, כפי שנחשבת שליטתה של אוקספורד בתנועה כולה. לכתבים טרקטוריאניים הייתה תפוצה רחבה ומתמשכת לאחר 1845, הרבה מעבר לטווח הקשרים האישיים עם הדמויות העיקריות של אוקספורד, וכמרים טרקטוריאנים המשיכו להיות מגויסים לכנסייה של אנגליה במספרים.

### אורטוריאני

בפברואר 1846, ניומן עזב את אוקספורד ל-St. Mary's College, Oscott, שם התגורר ניקולס וייזמן, אז ויקאר-אפוסטולי של מחוז המידלנד; ובאוקטובר נסע לרומא, שם הוסמך לכומר על ידי הקרדינל ג'אקומו פיליפו פרנסוני וקיבל תואר דוקטור לתאולוגיה מהאפיפיור פיוס ה-9. בסוף 1847, ניומן חזר לאנגליה כאורטוריאני והתגורר תחילה במאריוול (ליד אולד אוסקוט, כיום אתר של מכון מאריוול, מכללה לתאולוגיה, פילוסופיה וחינוך דתי); לאחר מכן ב-St Wilfrid's College, צ'ידל; ולאחר מכן ב-St Anne's, רחוב אלסטר, בירמינגהם. לבסוף, הוא התיישב באדגבסטון, שם נבנו מתקנים מרווחים עבור הקהילה, ושם (למעט ארבע שנים באירלנד) הוא חי חיים מבודדים במשך כמעט ארבעים שנה. לפני שהבית באדגבסטון אוכלס, ניומן ייסד את האורטוריה של לונדון, עם האב פרדריק ויליאם פייבר כממונה עליו.

### הרצאות על המצב הנוכחי של הקתולים באנגליה

האנטי-קתוליות הייתה מרכזית בתרבות הבריטית מאז הרפורמציה האנגלית של המאה ה-16. לדברי ד. ג. פאז, אנטי-קתוליות הייתה "חלק בלתי נפרד ממה שמשמעותו להיות ויקטוריאני". הרגש האנטי-קתולי הפופולרי היה גבוה בתקופה זו, בחלקו כתוצאה מהבול האפיפיורי Universalis Ecclesiae שבאמצעותו האפיפיור פיוס ה-9 הקים מחדש את ההיררכיה הדיוקסית הקתולית באנגליה ב-29 בספטמבר 1850. מושבי בישוף חדשים נוצרו והקרדינל ניקולס וייזמן היה אמור להיות הארכיבישוף הראשון של וסטמינסטר. וייזמן הכריז על שיקום ההיררכיה באנגליה ב-7 באוקטובר במכתב פסטורלי מתואר "מחוץ לשער פלמיניאן".

בהנהגת ה-The Times ו-Punch, העיתונות הבריטית ראתה זאת כניסיון של האפיפיור להחזיר לעצמו סמכות שיפוט על אנגליה. זה כונה "התוקפנות האפיפיורית". ראש הממשלה, ג'ון ראסל, כתב מכתב פומבי לבישוף של דרהאם וגינה "ניסיון זה להטיל עול זר על מוחותינו ומצפונותינו". ליבוי האנטי-קתוליות של ראסל הוביל לזעקה לאומית. המהומה של "לא לאפיפיורות" הובילה לאלימות עם כמרים קתולים שהושלכו עליהם חפצים ברחובות וכנסיות קתוליות שהותקפו.

ניומן היה להוט שאנשים חילוניים יהיו בחזית כל אפולוגטיקה ציבורית, וכתב שקתולים צריכים "להשתמש בתירוץ של רדיפה זו כדי להקים ארגון גדול, להסתובב בערים ולתת הרצאות, או לשאת נאומים". הוא תמך בג'ון קייפס בוועדה שהוא ארגן להרצאות פומביות בפברואר 1851. בשל בריאות לקויה, קייפס נאלץ לעצור אותן באמצע. ניומן לקח את היוזמה והזמין את בורסת התירס של בירמינגהם לסדרה של הרצאות פומביות. הוא החליט להפוך את הטון שלהן לפופולרי ולספק עותקים זולים לאלו שהגיעו. הרצאות אלו היו ה-Lectures on the Present Position of Catholics in England שלו והן הועברו מדי שבוע, החל ב-30 ביוני ופורסמו ב-1 בספטמבר 1851. בסך הכל, היו תשע הרצאות:

השקפה פרוטסטנטית על הכנסייה הקתולית

- מסורת הכוח המקיים של ההשקפה הפרוטסטנטית

- אגדה הבסיס להשקפה הפרוטסטנטית

- עדות אמת אינה מספקת עבור ההשקפה הפרוטסטנטית

- חוסר עקביות לוגי של ההשקפה הפרוטסטנטית

- דעה קדומה החיים של ההשקפה הפרוטסטנטית

- עקרונות מונחים של הבסיס האינטלקטואלי של ההשקפה הפרוטסטנטית

- בורות בנוגע לקתולים ההגנה של ההשקפה הפרוטסטנטית

- חובות של קתולים כלפי ההשקפה הפרוטסטנטית

אשר מהווים את תשעת הפרקים של הספר שפורסם. בעקבות המהדורה הראשונה, מספר פסקאות הוסרו בעקבות משפט אצ'ילי שכן "הן הוחלטו על ידי חבר מושבעים כיוצרות לשון הרע, 24 ביוני 1852." אנדרו נאש מתאר את ההרצאות כ-"ניתוח של אידיאולוגיה זו [אנטי-קתולית], סאטירה עליה, הדגמת המסורות הכוזבות שעליהן היא התבססה וייעוץ לקתולים כיצד עליהם להגיב אליה. הן היו הראשונות מסוגן בספרות האנגלית." ג'ון וולף מעריך את ההרצאות כ:

> התייחסות מעניינת לבעיית האנטי-קתוליות מצד צופה שמחויבותו המפלגתית לא גרמה לו להיגרר לפולמוס בלבד ושהיה לו היתרון של צפייה בשדה הקרב הדתי משני הצדדים של השטח הנטוש המעונה של ליטמור.

התגובה להרצאות התפצלה בין קתולים לפרוטסטנטים. בדרך כלל, קתולים קיבלו אותן בהתלהבות. סקירה ב-The Rambler, כתב עת קתולי, ראתה אותן כ-"מספקות מפתח לכל המסתורין של העוינות האנטי-קתולית וכמראות את נקודת התקיפה המיוחדת שעליה יש לרכז את האנרגיות הפולמוסיות שלנו." עם זאת, כמה תיאולוגים קתולים, בעיקר ג'ון גילו, נשיא מכללת Ushaw, תפסו את שפתו של ניומן כמייחסת יותר מדי לתפקיד החילונים. גילו האשים את ניומן בכך שהוא נותן את הרושם שהבלתי-טעות של הכנסייה שוכנת בשותפות בין ההיררכיה למאמינים, במקום ליפול אך ורק במשרד ההוראה של הכנסייה, מושג המתואר על ידי האפיפיור פיוס ה-9 כ-"מגיסטריום רגיל" של הכנסייה. התגובה הפרוטסטנטית הייתה פחות חיובית. הארכידיאקון ג'וליוס הייר אמר שניומן "נחוש לומר כל מה שהוא בוחר, למרות העובדות וההיגיון".

וילפריד וורד, הביוגרף הראשון של ניומן, מתאר את ההרצאות כדלקמן:

> יש לנו את המראה המוזר מאוד של אפולוגטיקן דתי רציני שנותן דרור בפעם הראשונה בגיל חמישים לתחושת כיף מתגלגל וכישרונות של כתיבה הומוריסטית, שאם היו מוצאים על נושאים אחרים היו מטבעם מעטרים את דפי ה-Punch של תאקרי.

איאן קר העלה את הפרופיל של הסאטירה של ניומן. קר מציין כי הדימויים של ניומן הם בעלי "טעם פראי, סוויפטי" ויכולים להיות "גרוטסקיים בסגנון דיקנס". ניומן עצמו תיאר את ההרצאות כ-"ספר הכתיבה הטוב ביותר שלו".

### משפט אצ'ילי

אחד המאפיינים של האנטי-קתוליות האנגלית היה קיום פגישות פומביות שבהן גרושים-קתולים, כולל כמרים לשעבר, גינו את אמונותיהם הקודמות ונתנו דיווחים מפורטים על "זוועות" כביכול של החיים הקתוליים. ג'יאסינטו אצ'ילי (1803–1860), נזיר דומיניקני לשעבר, היה אחד הדוברים הללו.

בשנת 1841, האינקוויזיציה הרומית השעתה את הסמכויות הכמרתיות של אצ'ילי בגלל התנהגות מינית לא הולמת וגזרה על אצ'ילי שלוש שנות כפרה בבית דומיניקני. אצ'ילי עזב את הבית ב-1842, הפך לפרוטסטנטי וביקש מקלט מדיני בקורפו. בשנת 1850, הוא הובא לאנגליה על ידי הברית האוונגלית, שתיארה אותו כקורבן, כדי לדבר נגד הכנסייה הקתולית. ביולי 1850, וייזמן כתב חשיפה מפורטת עליו ב-The Dublin Review שרשמה את כל עבירותיו. ניומן הניח לכן, לאחר שחיפש ייעוץ משפטי, שהוא יוכל לחזור על העובדות בהרצאתו החמישית ב-Lectures on the Present Position of Catholics in England שלו.

קטע ההרצאה שהוחלט על ידי חבר מושבעים כיוצר לשון הרע היה:

> הייתי קתולי וכופר; הייתי כומר רומי וצבוע; הייתי הולל תחת גלימה. אני אותו האב אצ'ילי, אשר כבר בשנת 1826, נשלל ממני הסמכות להרצות, בגלל עבירה שממוני ניסו כמיטב יכולתם להסתיר; ושכבר בשנת 1827 רכשתי את המוניטין של נזיר שערורייתי. אני אותו אצ'ילי, שבדיוקסיה של ויטרבו בפברואר 1831, שדדתי את כבודה של אישה צעירה בת שמונה עשרה; שבספטמבר 1833, נמצאתי אשם בעבירה שנייה כזו, במקרה של אדם בן עשרים ושמונה; ושביצעתי שלישית ביולי 1834, במקרה של אחרת בת עשרים וארבע. אני הוא, שאחר כך נמצא אשם בחטאים, דומים או גרועים יותר, בערים אחרות בשכונה. אני אותו בן של סנט דומיניק שידוע כי חזר על העבירה בקפואה, ב-1834 או 1835; ובנאפולי שוב, ב-1840, במקרה של ילדה בת חמש עשרה. אני הוא שבחר את הטרקלין של הכנסייה עבור אחד מהפשעים הללו, ויום שישי הטוב עבור אחר. הביטו בי, אמהות אנגליה, מוודה נגד האפיפיורות, כי 'לעולם לא תראו עוד כמוני.' אני אותו כומר אמיתי, שאחרי כל זה, התחיל לדבר נגד, לא רק האמונה הקתולית, אלא החוק המוסרי, והטעה אחרים על ידי הוראתי. אני הקבליר אצ'ילי, שנסע אז לקורפו, עשיתי את אשתו של חייט לא נאמנה לבעלה, וחייתי בפומבי וטיילתי עם אשתו של זמר מקהלה. אני אותו פרופסור של המכללה הפרוטסטנטית במלטה, שעם שני אחרים פוטר מתפקידי בגין עבירות שהרשויות לא יכולות להביא את עצמן לתאר. ועכשיו הקשיבו לי, כפי שאני, ותראו מה תראו על הברבריות וההוללות של האינקוויזיטורים של רומא.

> אתה מדבר אמת, או אצ'ילי, ואנחנו לא יכולים לענות לך מילה. אתה כומר; היית נזיר; אתה, זה בלתי ניתן להכחשה, השערורייה של הקתוליות, והטיעון המנצח של הפרוטסטנטים, בגלל השחיתות יוצאת הדופן שלך. היית, זה נכון, הולל, כופר, וצבוע. לא עברו שנים רבות של חיי המנזר שלך, ומעולם לא היית במקהלה, תמיד בבתים פרטיים, כך שהחילונים צפו בך. נשללת מהפרופסורה שלך, אנחנו מודים בזה; נאסר עליך להטיף ולשמוע וידויים; היית מחויב לתת דמי שתיקה לאביו של אחד מקורבנותיך, כפי שלמדנו ממסמך רשמי של המשטרה הנאפוליטנית להיות 'ידוע באי-צניעות רגילה;' שמך עלה לפני בית המשפט האזרחי בקורפו בגלל פשע הניאוף שלך. שמת כתר על עבירותיך, על ידי הכחשתן ככל שיכולת; התיימרת לחפש את האמת, כשאתה רעבת לחטא.

אישום לשון הרע הוגש רשמית נגד ניומן בנובמבר. לפי החוק האנגלי, ניומן היה צריך להוכיח כל אישום שעשה נגד אצ'ילי. ניומן ביקש את המסמכים שוייזמן השתמש בהם למאמרו ב-Dublin Review אך הוא איבד אותם. בסופו של דבר הוא מצא אותם אך זה היה מאוחר מדי כדי למנוע את המשפט. ניומן וועדת ההגנה שלו היו צריכים לאתר את הקורבנות ולהחזירם לאנגליה. מספר קורבנות נמצאו ומריה גיברן, חברה של ניומן, נסעה לאיטליה כדי לחזור איתם לאנגליה. אצ'ילי, כששמע שעדים מובאים, דאג לדחיית המשפט. זה הניח על ניומן עומס רב שכן הוא הוזמן להיות הרקטור המייסד של האוניברסיטה הקתולית המוצעת בדבלין והוא חיבר והעביר את ההרצאות שיהפכו ל-The Idea of a University.

ב-21 ביוני 1852, החל משפט לשון הרע ונמשך שלושה ימים. למרות עדותם של הקורבנות והעדים, אצ'ילי הכחיש שכל זה קרה; חבר המושבעים האמין לו ומצא את ניומן אשם בלשון הרע. ה-Times אמר בתגובה ש-"מכה גדולה ניתנה לניהול הצדק במדינה זו". משפט שני לא אושר והגזירה נדחתה. כאשר התרחש גזר הדין, ניומן לא קיבל את עונש המאסר הצפוי אלא קיבל קנס של 100 ליש"ט והרצאה ארוכה מהשופט ג'ון טיילור קולרידג' על הידרדרותו המוסרית מאז שהפך לקתולי. קולרידג' כתב מאוחר יותר לקבל: "זה עניין כואב מאוד עבורנו שחייבים להריע ללשון הרע הזו כשקרית, מתוך אמונה שהיא ברובה אמת—או לפחות שהיא עשויה להיות."

הקנס שולם במקום ובעוד הוצאותיו כנתבע הסתכמו בכ-14,000 ליש"ט, הן שולמו מקרן שאורגנה על ידי ועדת הגנה זו שאליה תרמו קתולים בבית ובחוץ; נשארו 2,000 ליש"ט שהוצאו על רכישת נכס קטן ברדנל, על גבעות ליקי, עם קפלה ובית קברות, שם נקבר ניומן בסופו של דבר. ניומן הסיר את הקטע לשון הרע מההרצאה החמישית והחליפו בכיתוב:

> De illis quae sequebantur / posterorum judicium sit – אודות אותם דברים שבאו אחרי / תן לדורות הבאים להיות השופט.

### מחנך

בשנת 1854, לבקשת הבישופים הקתולים האיריים, ניומן נסע לדבלין כרקטור של האוניברסיטה הקתולית של אירלנד שזה עתה הוקמה, כיום יוניברסיטי קולג' דבלין. בתקופה זו הוא ייסד את החברה הספרותית וההיסטורית. לאחר ארבע שנים, הוא פרש. הוא פרסם כרך הרצאות בשם The Idea of a University, שהסביר את הפילוסופיה החינוכית שלו.

ניומן האמין בדרך אמצע בין חשיבה חופשית לסמכות מוסרית—כזו שתכבד את זכויות הידע כמו גם את זכויות ההתגלות. מטרתו הייתה לבנות אוניברסיטה קתולית, בעולם שבו האוניברסיטאות הקתוליות הגדולות ביבשת אירופה חילנו לאחרונה, ורוב האוניברסיטאות בעולם דובר האנגלית היו פרוטסטנטיות. כדי שאוניברסיטה תתבע לגיטימיות בעולם הגדול, היא תצטרך לתמוך במחקר ופרסום חופשיים מצנזורה כנסייתית; עם זאת, כדי שאוניברסיטה תהיה מקום בטוח לחינוך נוער קתולי, היא תצטרך להיות מקום שבו תורות הכנסייה הקתולית מכובדות ומקודמות.

> האוניברסיטה ... יש לה מטרה זו ושליחות זו; היא אינה שוקלת רושם מוסרי ולא ייצור מכני; היא מתיימרת לאמן את הנפש לא באמנות ולא בחובה; תפקידה הוא תרבות אינטלקטואלית; כאן היא עשויה להשאיר את חוקריה, והיא עשתה את עבודתה כשהיא עשתה הרבה כזה. היא מחנכת את האינטלקט להסיק היטב בכל העניינים, להושיט יד לקראת האמת, ולתפוס אותה.

פילוסופיה זו נתקלה בהתנגדות בתוך הכנסייה הקתולית, לפחות באירלנד, כפי שמעידה דעתו של הבישוף פול קאלן. בשנת 1854 כתב קאלן מכתב לקונגרגציה הקדושה להפצת האמונה של הוותיקן (כיום נקראת הדיקסטריה לאוונגליזציה), בביקורת על הפעלת הסמכות הליברלית של ניומן בתוך האוניברסיטה החדשה:

> המשמעת שהונהגה אינה מתאימה, בהחלט למדינה זו. הצעירים מורשים לצאת בכל שעה, לעשן וכו', ולא היה זמן קבוע ללימוד. כל זה מבהיר שהאב ניומן אינו נותן מספיק תשומת לב לפרטים.

האוניברסיטה כפי שדומיינה על ידי ניומן נתקלה ביותר מדי התנגדות כדי לשגשג. עם זאת, לספרו הייתה השפעה רחבה.

בשנת 1858, ניומן תכנן בית ענף של האורטוריה באוקספורד; אך פרויקט זה התנגד על ידי האב (לימים קרדינל) הנרי אדוארד מאנינג, מתנצר משפיע אחר מהאנגליקניזם, ואחרים. נחשב כי הקמת גוף קתולי בלב אוקספורד עשויה להניע קתולים לשלוח את בניהם לאותה אוניברסיטה, במקום לאוניברסיטאות קתוליות שנוצרו לאחרונה. התוכנית ננטשה. כאשר קתולים אכן החלו ללמוד באוקספורד משנות ה-1860 ואילך, הוקם מועדון קתולי וב-1888, הוא שונה לשמו לחברת ניומן של אוניברסיטת אוקספורד כהוקרה על מאמציו של ניומן למען הקתוליות בעיר אוניברסיטאית זו. האורטוריה של אוקספורד נוסדה בסופו של דבר מעל 100 שנים מאוחר יותר ב-1993.

בשנת 1859, ניומן הקים, בקשר עם האורטוריה של בירמינגהם, בית ספר לחינוך בניהם של ג'נטלמנים בקווים דומים לאלו של בתי הספר הציבוריים האנגליים. בית הספר אורטוריה פרח כבית ספר פנימייתי לבנים, והיה אחד ממספר בתי ספר שזכו לכינוי "האיטון הקתולי". כתביו ודרשותיו המפורסמים של ניומן השפיעו עמוקות על אחד המחנכים האמריקאים הגדולים, ויליאם אוגוסטוס מולנברג (1796–1877). בבתי הספר לדוגמה שלו בלונג איילנד (1828, 1836), מולנברג היה מקריא לעיתים את דרשותיו של ניומן לנערים. מולנברג, חלוץ של סוג חדש של חינוך באמריקה, ופרוטסטנטי נחוש, התרחק מניומן כאשר האחרון המיר את דתו לכנסייה הרומית ב-1845. אבל ההשפעה הייתה עמוקה, אף על פי כן, כפי שניתן לראות בשרידים הספרותיים של תלמידיו לשעבר של מולנברג, במיוחד באלו של יוצר בית הספר המיסיונרי לויד ברק (1818–1876) וג'ון בארט קרפוט (1816–1881), מייסד בית הספר סנט ג'יימס במרילנד.

### מערכות יחסים עם מתנצרים אחרים

לניומן הייתה דאגה מיוחדת למוציא לאור Burns & Oates; הבעלים, ג'יימס ברנס, פרסם כמה מהטרקטוריאנים, וברנס עצמו התנצר לקתוליות ב-1847. ניומן פרסם מספר ספרים עם החברה, ובכך הציל אותה למעשה. יש אפילו סיפור שהרומן של ניומן Loss and Gain נכתב במיוחד כדי לסייע לברנס. בשנת 1863, בתגובה לתומאס ויליאם אליס, תוך הסכמה שעבדות היא רעה, ניומן לא גינה אותה בפומבי כ-"רעה מהותית" על בסיס שהיא נסבלה על ידי פאולוס הקדוש—ובכך טען שעבדות היא "מצב חיים שנקבע על ידי אלוהים באותו מובן שמצבי חיים אחרים הם".

ניומן והנרי אדוארד מאנינג הפכו שניהם לדמויות משמעותיות בכנסייה הקתולית באנגליה של סוף המאה ה-19: שניהם היו מתנצרים אנגליקנים ושניהם הועלו לדרגת קרדינל. למרות דמיון זה, היה חוסר סימפתיה בין שני האנשים שהיו שונים באופיים ובניסיונם, והם התנגשו במספר נושאים, בפרט בהקמת אורטוריה באוקספורד. בנושאים תיאולוגיים, לניומן היו הסתייגויות מהכרזת הבלתי-טעות האפיפיורית (מאנינג תמך בהכרזה הרשמית על הדוקטרינה). ניומן, בעודו משוכנע אישית, כעניין של דעה תיאולוגית, בבלתי-טעות האפיפיורית, התנגד להגדרתה כדוגמה, מחשש שההגדרה עלולה להתבטא במונחים רחבים מדי הפתוחים לאי-הבנה.

ג'ורג' ו. א. ראסל תיעד:

> כשניומן מת הופיעה במגזין חודשי סדרה של סקיצות לא מחמיאות מאוד על ידי מי שחי תחת קורת גגו. העזתי לשאול את הקרדינל מאנינג אם הוא ראה את הסקיצות הללו. הוא השיב שהוא ראה אותן וחשב שהן מזעזעות מאוד; לכותב חייב להיות מוח לא מעורר קנאה, וכו', ואז, לאחר שהקריב כך להגינות, לאחר רגע של הפסקה הוא הוסיף: "אבל אם אתה שואל אותי אם הן דומות לניומן המסכן, אני מחויב לומר—תצלום."

Apologia

בשנת 1862, ניומן החל להכין מזכרים אוטוביוגרפיים ואחרים כדי להצדיק את הקריירה שלו. ההזדמנות הגיעה כאשר, בגיליון ינואר 1864 של Macmillan's Magazine, צ'ארלס קינגסלי, בביקורתו על ה-History of England של ג'יימס אנתוני פראוד, טען באגביות ש-"אמת, למען עצמה, מעולם לא הייתה סגולה אצל הכמורה הרומית. האב ניומן מודיע לנו שזה לא חייב, ובסך הכל לא אמור להיות." אדוארד לות' בדלי, שהיה יועץ משפטי קרוב לניומן מאז משפט אצ'ילי, עודד אותו להשיב תגובה נמרצת. לאחר גישושים ראשוניים בין השניים, שבהם קינגסלי סירב להודות בכל אשמה, ניומן פרסם עלון, Mr. Kingsley and Dr. Newman: A Correspondence on the Question Whether Dr. Newman Teaches That Truth Is No Virtue? (פורסם ב-1864 ולא הודפס מחדש עד 1913). העלון תואר כ-"אין שני לו בשפה האנגלית עבור עוצמת הסאטירה שבו". עם זאת, הכעס שהוצג מאוחר יותר, במכתב לסר ויליאם קופ, הודה שהיה ברובו מזויף. לאחר שהוויכוח הפך פומבי, קינגסלי ניסה להגן על טענתו בעלון ארוך בשם What, Then, Does Dr. Newman Mean?, שתואר על ידי היסטוריון כ-"אחד הכישלונות הרטוריים והפולמוסיים המשמעותיים ביותר של העידן הוויקטוריאני".

בתשובה לקינגסלי פרסם ניומן את ה-Apologia Pro Vita Sua, אוטוביוגרפיה דתית, בשבעה חלקים שבועיים החל מה-21 באפריל, ואחריה נספח שבועיים אחרי החלק השביעי. הטון שלו שינה את הערכתו הפופולרית של מחברו, על ידי הסבר השכנועים שהובילו אותו לכנסייה הקתולית. האשמתו הכללית של קינגסלי נגד הכמורה הקתולית מטופלת בחלק השביעי בעבודה; האשמותיו הספציפיות מטופלות בנספח. ניומן טוען שכמרים קתולים אנגלים הם לפחות דוברי אמת כמו חילונים קתולים אנגלים. ניומן פרסם מהדורה מתוקנת של סדרת העלונים בצורת ספר ב-1865; ב-1913 פורסמה מהדורה ביקורתית משולבת, בעריכת וילפריד וורד. בספר כתב ניומן, "[יש] רק שתי חלופות, הדרך לרומא, והדרך לאתאיזם." בסיום ה-Apologia, ניומן הביע סימפתיה לקתוליות הליברלית של שארל דה מונטלממבר וז'אן-בטיסט אנרי לקורדר: "בקו הכללי שלהם של מחשבה והתנהגות אני מסכים בהתלהבות, ומחשיב אותם להיות לפני זמנם."