ג'ון היידון: הרוזיקרוציאני שגנב הכל
אליאס אשמול (Elias Ashmole), האנטיקווארי שייסד את מוזיאון אשמולן והכיר היטב את עולם הנסתר הלונדוני, ביטל את ג'ון היידון בארבע מילים: "בור ורמאי". מאתיים שנה לאחר מכן, א. א. וייט (A. E. Waite), שעבד על אותם ספרים עבור ההיסטוריה האמיתית של הרוזיקרוציאנים (The Real History of the Rosicrucians), הגיע לפסק דין שהיה חריף יותר בנוגע לתוכן אך סלחני יותר כלפי האיש — כל דבר בעל ערך בנומרולוגיה, בגאומנציה ובאסטרולוגיה של היידון, כך סיכם, "נגזר מכותבים קדומים יותר". ובכל זאת, וייט ציין גם כי ספריו של היידון "כולם ללא יוצא מן הכלל, נמכרים במחירים גבוהים" וטען כי הם ראויים להוצאה מחודשת. זוהי החידה של ג'ון היידון: סופר שמקוריותו הייתה קרובה לאפס, אך אחיזתו בדמיון מעולם לא התרופפה באמת.
גרין ארבור ומלחמת האזרחים
הוא נולד ב-10 בספטמבר 1629 בגרין ארבור (Green Arbour), ליד האולד ביילי (Old Bailey) בלונדון, לפרנסיס היידון ומרי צ'נדלר. הוא התחנך בטארדביג (Tardebigge) שבווסטרשייר וקיבל מורה פרטי ללטינית ויוונית, והיה בדרכו לקריירה משפטית כאשר מלחמת האזרחים האנגלית קטעה הכל. התיאור של היידון עצמו, שנשתמר בקטע אוטוביוגרפי שוייט בחן, מציג אותו כמשרת את המלך כמפקד פרשים בקרב אדג'היל (Edgehill) — טענה המתנגשת בצורה מביכה עם העובדה שהיה בן שלוש-עשרה ב-1642. הוא בהחלט שירת את המטרה המלוכנית בתפקיד כלשהו, ושילם על כך בהמשך.
בשנת 1651 עזב את אנגליה ונסע, לפי דבריו, לאיטליה, ספרד, מצרים, ערב ופרס; הגרסה של וייט למסלול הטיול מוסיפה את טורקיה. השאלה לאן הלך חשובה פחות ממה שהביא עמו, שהיה אישיות: הנוסע המזרחי שחזר, חניך בחכמת ערב ופרס, המוסמך לדבר על מסתורין שאף מלומד אנגלי לא יכול היה לבדוק.
עורך דין ביום
הדבר המדהים בנוגע להיידון הוא כמה רגילה הייתה עבודתו היומיומית. הוא התמחה כפקיד ב-1652, ועד 1655 עסק כעורך דין מתוך קליפורדס אין (Clifford's Inn), כשהוא משרטט מפות אסטרולוגיות בשעות הפנאי. ב-1656 נשא לאישה את אלמנתו של הרופא והמרפא ניקולס קולפפר (Nicholas Culpeper) — נישואים שהיו חשובים מבחינה מסחרית לא פחות מאשר אישית, שכן שמו של קולפפר היה הרווחי ביותר ברפואה הפופולרית האנגלית, והיידון עבר מיד להוצאה לאור של ספרי רפואה. נישואים אלה עומדים בסתירה מוזרה לטענתו האוטוביוגרפית, שתועדה על ידי וייט, כי מעולם לא נישא בגלל השפעות אסטרולוגיות במפת לידתו. היידון לא היה מספר אמין על היידון.
הוא היה, לעומת זאת, אמין בלהסתבך בצרות. הוא נכלא בתקופת הקהילייה (Commonwealth) בשל קשריו המלוכניים — לפי דבריו, בערך שנתיים בבית למבת' (Lambeth House), בעלות של למעלה מ-1,000 ליש"ט. הוא נכלא שוב לזמן קצר ב-1663 בשל החזקת ספרות חשודה, וב-1664 בשל חובות. ב-1667 הוא הובא למצודת לונדון בשל מעורבות לכאורה בתוכניות בגידה של ג'ורג' ויליירס (George Villiers), הדוכס השני מבקינגהאם. הוא מחה על חפותו. לאחר מכן התיעוד שותק; ההנחה היא שמת סביב 1667 או זמן קצר לאחר מכן, ואף אחד לא תיעד מתי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הספרים
בין 1655 ל-1665 הפיק היידון שטף מדהים של דפוס: אוגניוס תאודידקטוס (Eugenius Theodidactus, 1655), שיטה חדשה לרפואה רוזיקרוציאנית (A New Method of Rosie Crucian Physick, 1658), האקסיומות הרוזיקרוציאניות הבלתי ניתנות לערעור (The Rosie Crucian Infallible Axiomata, 1660), הרמוניית העולם (The Harmony of the World, 1662), מדריך הרופאים האנגלים (The English Physitians Guide, 1662), תיאומגיה (Theomagia, 1662–64), פסונתונפנכיה (Psonthonpanchia, 1664–65), אלהברהבנה (Elhavarevna, 1665), כתר איש החכמה (The Wise-Mans Crown), ומעל לכל המדריך הקדוש (The Holy Guide), שדף השער שלו מבטיח ללמד "את הידע על כל הדברים, העבר, ההווה והעתיד" ולרפא את כל המחלות בצעירים ובזקנים באמצעות תרופות רוזיקרוציאניות.
כמעט שום דבר מזה לא היה שלו. מדריך הרופאים האנגלים נגזר ברובו מ-אטלנטיס החדשה (New Atlantis) של פרנסיס בייקון, האוטופיה הבלתי גמורה של בייקון על אקדמיה של פילוסופים של הטבע על אי, שהיידון פשוט הלביש מחדש כהתגלות רוזיקרוציאנית. האלכימיה שלו, גילה וייט, "נגנבה כולה" מתומאס ווהן (Thomas Vaughan), שכתב תחת השם אוגניוס פילאלתס (Eugenius Philalethes). הוא הואשם גם בהעתקה מתומאס בראון (Thomas Browne). שיטתו הייתה עקבית: קח טקסט מכובד, הסר את הקרדיט, הכנס את האחים של צלב הוורד, ומכור זאת כחוכמה עתיקה.
יחסיו עם המסדר הרוזיקרוציאני היו חלקלקים באותה מידה. הוא הכחיש חברות באחווה תוך שהוא מפרש כל אחד מסודותיה, וטען להיכרות אישית עם אחים שונים. הוא פרסם תיעוד של נבואות מוצלחות: מותו של צ'ארלס ה-I, שחזה בערב; האסון המלוכני בווסטר, שחזה בפרס; מותו של קרומוול, שחזה מבית למבת'; והימלטותו של בקינגהאם מהתנקשות בקושי רב.
מדוע ג'ון מכונה גאון
המילה אינה מתאימה, והמקורות אינם תומכים בה. מה שהתיעוד מראה אינו הבחנה אינטלקטואלית אלא כישרון מדהים מסוג אחר: היידון היה איש יחסי ציבור שממציא את עצמו, שהבין, שלוש מאות שנה לפני שהמושג היה קיים, כיצד לבנות מותג מחומרים שאולים. המתנה שלו הייתה לכותרת משכנעת, להבטחה מסחררת, להילה של חניכה מזרחית, ולחיבור חלק של האוטופיה המדעית הקרירה של בייקון לאחווה מיסטית שאולי מעולם לא היה לה אפילו חבר אחד. זוהי פעולה יצירתית, מסוג כלשהו — אך זוהי היצירתיות של אמרגן, לא של פילוסוף.
השיפוטים הזמינים הם כמעט כולם מרשיעים. אשמול, אוקולטיסט פעיל שלא היה לו מניע להגן על האורתודוקסיה, כינה אותו רמאי ובור. וייט, שבילה קריירה באהדה לאזוטריות המערבית והיה שמח למצוא גיבור, דירג את כתיבתו האלכימית של היידון בין "המשקעים הנמוכים ביותר של מדע מושפל זה" ומצא את המיסטיקה שלו נגזרת לחלוטין. האוטוביוגרפיה של היידון עצמו נסתרת על ידי התיעוד של נישואיו ב-1656 ועל ידי חשבון פשוט לגבי גילו באדג'היל.
משקל הנגד הכן הוא קטן אך אמיתי. וייט הודה כי הספרים מניבים מחירים גבוהים וראויים להוצאה מחודשת כמסמכים בנתיבי הצד של האוקולטיזם, ומצא את האופי האישי טוב יותר מהמלומדות — אדם שסלח לרודפיו ולא חיפש נקמה. הישגו האמיתי של היידון הוא מקרי והיסטורי: על ידי רתימת אטלנטיס החדשה של בייקון לאגדה הרוזיקרוציאנית, הוא עזר לקבע בדמיון האנגלי מיזוג של מדע ואחווה סודית שאוקולטיסטים מאוחרים יותר, וסופרים מאוחרים יותר, יירשו כאילו היה עובדה.
מורשת
התחייה הרוזיקרוציאנית של המאות ה-18 וה-19 נשענה על קאנון שבו כרכי היידון ישבו כמקורות ראשוניים, כשגניבתם לא התגלתה על ידי קוראים שמעולם לא פתחו את ווהן או בייקון. ההיסטוריה של וייט עצמו מהמאה ה-19 נאלצה להקדיש פרק מלא להפרדת מה שהיידון לקח ממי, וזהו בעצמו מדד לכמה ביססה הבדיה את עצמה. ספריו שורדים ב-Hathi Trust ובארכיון האינטרנט, עדיין מבטיחים את הידע על כל הדברים, העבר, ההווה והעתיד — אנדרטה לעמידות של כותרת טובה על פני טיעון טוב.