אוריגנס

הוא מודיע על עצמו לאלה, שאחרי שעשו כל שביכולתם, מודים כי הם זקוקים לעזרתו.

אוריגנס מאלכסנדריה (Origen of Alexandria), הידוע גם בשם אוריגנס אדמנטיוס (Origen Adamantius), היה חוקר, סגפן ותאולוג נוצרי מוקדם שנולד ובילה את המחצית הראשונה של הקריירה שלו באלכסנדריה. הוא היה סופר פורה שכתב כ-2,000 חיבורים בענפים שונים של התאולוגיה, כולל ביקורת טקסטואלית, פרשנות מקראית והרמנויטיקה, הומיליטיקה ורוחניות. הוא היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בתאולוגיה, באפולוגטיקה ובסגפנות הנוצרית המוקדמת. הוא תואר כ"גאון הגדול ביותר שהכנסייה המוקדמת הפיקה אי פעם".

אוריגנס ביקש למות מות קדושים עם אביו בגיל צעיר, אך אמו מנעה ממנו להסגיר את עצמו לרשויות. כשהיה בן 18, הפך אוריגנס לקטכיסט בבית הספר הקטכיטי של אלכסנדריה. הוא הקדיש את עצמו ללימודיו ואימץ אורח חיים סגפני כצמחוני וכנמנע מאלכוהול. הוא נכנס לעימות עם דמטריוס (Demetrius), בישוף אלכסנדריה, בשנת 231 לאחר שהוסמך ככומר על ידי חברו, בישוף קיסריה, בעת מסע לאתונה דרך ארץ ישראל. דמטריוס גינה את אוריגנס על אי-ציות והאשים אותו בכך שסירס את עצמו ובכך שלימד שאפילו השטן יזכה בסופו של דבר לישועה, האשמה שאוריגנס הכחיש בתוקף. אוריגנס ייסד את בית הספר הנוצרי בקיסריה, שם לימד לוגיקה, קוסמולוגיה, היסטוריה של הטבע ותאולוגיה, וזכה להתייחסות מצד כנסיות ארץ ישראל וערב כסמכות העליונה בכל ענייני התאולוגיה. הוא עונה על אמונתו במהלך רדיפות דקיוס בשנת 250 ומת כעבור שלוש עד ארבע שנים מפצעיו.

אוריגנס היה מסוגל להפיק כמות עצומה של כתבים בשל חסותו של ידידו הקרוב אמברוזיוס (Ambrose), שסיפק לו צוות מזכירים להעתקת יצירותיו, מה שהפך אותו לאחד הסופרים הפוריים ביותר בעת העתיקה. חיבורו "על העקרונות הראשונים" (On the First Principles) הניח בצורה שיטתית את יסודות התאולוגיה הנוצרית והפך לבסיס לכתבים תאולוגיים מאוחרים יותר. הוא גם חיבר את "נגד קלסוס" (Contra Celsum), היצירה המשפיעה ביותר של האפולוגטיקה הנוצרית המוקדמת, שבה הגן על הנצרות מפני הפילוסוף הפגאני קלסוס (Celsus), אחד ממבקריה המוקדמים הבולטים. אוריגנס הפיק את ה"הקספלה" (Hexapla), המהדורה הביקורתית הראשונה של התנ"ך, שהכילה את הטקסט העברי המקורי וכן חמישה תרגומים יווניים שונים שלו, כולם כתובים בטורים, זה לצד זה. הוא כתב מאות דרשות המכסות כמעט את כל התנ"ך והברית החדשה, ומפרש קטעים רבים כאלגוריות. אוריגנס לימד כי לפני בריאת היקום החומרי, אלוהים ברא את נשמותיהם של כל היצורים התבוניים. נשמות אלו, שהיו מסורות תחילה לחלוטין לאלוהים, נפלו ממנו וקיבלו גופים פיזיים. אוריגנס היה הראשון להציע את "תורת הכופר" של הכפרה בצורתה המפותחת, ולמרות שכנראה היה סובורדינציוניסט, הוא גם תרם משמעותית לפיתוח מושג השילוש. אוריגנס קיווה שכל האנשים עשויים בסופו של דבר לזכות בישועה, אך תמיד הקפיד לציין שזוהי השערה בלבד. הוא הגן על הבחירה החופשית ודגל בפציפיזם נוצרי.

אוריגנס הוא אב כנסייה ונחשב בעיני רבים לאחד התאולוגים הנוצרים החשובים ביותר. תורתו הייתה משפיעה במיוחד במזרח, כאשר אתנסיוס מאלכסנדריה (Athanasius of Alexandria) ושלושת האבות הקפדוקים היו בין חסידיו המסורים ביותר. הוויכוח על האורתודוקסיה של תורתו של אוריגנס הוליד את משבר האוריגניזם הראשון בסוף המאה הרביעית, שבו הותקף על ידי אפיפניוס מסלמיס (Epiphanius of Salamis) והירונימוס, אך הוגן על ידי טיראניוס רופינוס (Tyrannius Rufinus) ויוחנן מירושלים. בשנת 543, הקיסר יוסטיניאנוס הראשון גינה אותו ככופר והורה לשרוף את כל כתביו. ייתכן שועידת קונסטנטינופול השנייה בשנת 553 החרימה את אוריגנס, או שייתכן שרק גינתה תורות כפירה מסוימות שטענו כי הן נגזרו מאוריגנס. תורתו על קדמות הנשמות נדחתה על ידי הכנסייה.

חיים### שנים מוקדמות כמעט כל המידע על חייו של אוריגנס מגיע מביוגרפיה ארוכה שלו בספר השישי של "היסטוריה כנסייתית" שנכתבה על ידי ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס (Eusebius) סביב שנת 260 – 340 לערך. אוסביוס מתאר את אוריגנס כחוקר הנוצרי המושלם וכקדוש ממש. עם זאת, אוסביוס כתב את התיאור הזה כמעט חמישים שנה לאחר מותו של אוריגנס והייתה לו גישה למעט מקורות מהימנים על חייו של אוריגנס, במיוחד על שנותיו הראשונות. מתוך רצון לחומר נוסף על הגיבור שלו, אוסביוס תיעד אירועים המבוססים רק על עדות שמיעה לא מהימנה ולעיתים קרובות ביצע הסקות ספקולטיביות על אוריגנס על סמך המקורות שעמדו לרשותו. עם זאת, חוקרים יכולים לשחזר רושם כללי של חייו ההיסטוריים של אוריגנס על ידי הפרדת החלקים המדויקים בתיאורו של אוסביוס מאלה שאינם מדויקים.

אוריגנס נולד בשנת 185 או 186 לספירה באלכסנדריה. על פי אוסביוס, אביו של אוריגנס היה ליאונידס (Leonides) מאלכסנדריה, פרופסור מוערך לספרות וגם נוצרי אדוק שתרגל את דתו בגלוי. ג'וזף וילסון טריג (Joseph Wilson Trigg) רואה בפרטי דיווח זה לא מהימנים אך מציין שאביו של אוריגנס היה ללא ספק "בורגני משגשג ומלומד בתרבות ההלניסטית". על פי ג'ון אנתוני מקגאקין (John Anthony McGuckin), אמו של אוריגנס, ששמה אינו ידוע, אולי הייתה חברה במעמד הנמוך שלא הייתה לה זכות אזרחות. סביר להניח שבשל מעמדה של אמו, אוריגנס לא היה אזרח רומי. אביו של אוריגנס לימד אותו על ספרות ופילוסופיה וגם על התנ"ך והדוקטרינה הנוצרית. אוסביוס מציין שאביו של אוריגנס גרם לו לשנן קטעי כתובים מדי יום. טריג מקבל מסורת זו כאפשרית, בהתחשב ביכולתו של אוריגנס כמבוגר לדקלם קטעים ארוכים של כתבי קודש כרצונו. אוסביוס גם מדווח שאוריגנס הפך למלומד כה גדול בכתבי הקודש בגיל צעיר, עד שאביו לא יכול היה לענות על שאלותיו.

בשנת 202, כאשר אוריגנס היה "עדיין לא בן שבע-עשרה", הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס (Septimius Severus) הורה על הוצאתם להורג של אזרחים רומיים שתרגלו בגלוי את הנצרות. אביו של אוריגנס, ליאונידס, נעצר ונזרק לכלא. אוסביוס מדווח שאוריגנס רצה להסגיר את עצמו לרשויות כדי שיוציאו גם אותו להורג, אך אמו החביאה את כל בגדיו והוא לא היה יכול ללכת לרשויות מכיוון שסירב לעזוב את הבית בעירום. על פי מקגאקין, גם אם אוריגנס היה מסגיר את עצמו, לא סביר שהיה נענש, שכן הקיסר התכוון להוציא להורג רק אזרחים רומיים. אביו של אוריגנס נערף, והמדינה החרימה את כל רכוש המשפחה, מה שהותיר אותם בעוני. אוריגנס היה הבכור מבין תשעה ילדים, וכיוורשו של אביו, הפכה זו לאחריותו לפרנס את כל המשפחה.

איור הולנדי מאת יאן לויקן (1700), המציג את אוריגנס מלמד את תלמידיו. כשהיה בן שמונה-עשרה, מונה אוריגנס לקטכיסט בבית הספר הקטכיטי של אלכסנדריה. חוקרים רבים הניחו שאוריגנס הפך לראש בית הספר, אך לפי מקגאקין, הדבר אינו סביר ביותר וסביר יותר שהוא פשוט קיבל משרת הוראה בשכר, אולי כ"מאמץ סיוע" למשפחתו הענייה. בזמן שהועסק בבית הספר, הוא אימץ את אורח החיים הסגפני של הסופיסטים היוונים. הוא בילה את כל היום בהוראה והיה נשאר ער עד מאוחר בלילה כדי לכתוב חיבורים ופרשנויות. הוא הלך יחף והחזיק רק גלימה אחת. הוא היה נמנע מאלכוהול וצמחוני, ולעיתים קרובות צם לתקופות ארוכות. למרות שאוסביוס משקיע מאמצים רבים כדי לתאר את אוריגנס כאחד הנזירים הנוצרים של תקופתו, תיאור זה מוכר כיום בדרך כלל כאנאכרוניסטי.

על פי אוסביוס, כשהיה צעיר, אוריגנס אומץ על ידי אישה גנוסטית עשירה, שהייתה גם פטרונית של תאולוג גנוסטי משפיע מאוד מאנטיוכיה, שהרצה לעיתים קרובות בביתה. אוסביוס משקיע מאמצים רבים להתעקש שאף על פי שאוריגנס למד כשהיה בביתה, הוא מעולם לא "התפלל במשותף" איתה או עם התאולוג הגנוסטי. מאוחר יותר, אוריגנס הצליח להמיר את דתו של אדם עשיר בשם אמברוזיוס מהגנוסטיקה הולנטינית לנצרות אורתודוקסית. אמברוזיוס התרשם כל כך מהחוקר הצעיר עד שהעניק לאוריגנס בית, מזכיר, שבעה סטנוגרפים, צוות מעתיקים וקליגרפים, ושילם עבור פרסום כל כתביו.

מתישהו כשהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, מכר אוריגנס את הספרייה הקטנה של יצירות ספרותיות יווניות שירש מאביו תמורת סכום שהניב לו הכנסה יומית של ארבעה אובולים. הוא השתמש בכסף זה כדי להמשיך את לימודי התנ"ך והפילוסופיה שלו. אוריגנס למד בבתי ספר רבים ברחבי אלכסנדריה, כולל האקדמיה האפלטונית של אלכסנדריה, שם היה תלמידו של אמוניוס סאקאס (Ammonius Saccas). אוסביוס טוען שאוריגנס למד אצל קלמנס מאלכסנדריה (Clement of Alexandria), אך לפי מקגאקין, זוהי כמעט בוודאות הנחה רטרוספקטיבית המבוססת על הדמיון בתורתם. אוריגנס מזכיר לעיתים רחוקות את קלמנס בכתביו שלו, וכשהוא עושה זאת, זה בדרך כלל כדי לתקן אותו.

### סירוס עצמי לכאורה אוסביוס טוען כי בצעירותו, בעקבות קריאה שגויה מילולית של מתי י"ט 12, שבו ישו מוצג כאומר "יש סריסים שסירסו את עצמם למען מלכות שמיים", אוריגנס הלך לרופא ושילם לו כדי להסיר כירורגית את איברי מינו כדי להבטיח את המוניטין שלו כמורה מכובד לגברים ולנשים צעירים. אוסביוס מוסיף וטוען שאוריגנס סיפר באופן פרטי לדמטריוס, בישוף אלכסנדריה, על הסירוס וכי דמטריוס שיבח אותו בתחילה על מסירותו לאלוהים בשל כך. אוריגנס, לעומת זאת, אינו מזכיר דבר על כך שסירס את עצמו באף אחד מכתביו ששרדו, ובפרשנותו לפסוק זה ב"פירוש על הבשורה על פי מתי", שנכתב לקראת סוף חייו, הוא מגנה בתוקף כל פרשנות מילולית של מתי י"ט 12, וקובע שרק אידיוט היה מפרש את הקטע כקריאה לסירוס מילולי.

מאז תחילת המאה העשרים, כמה חוקרים הטילו ספק באמיתות ההיסטורית של סירוסו העצמי של אוריגנס, כאשר רבים רואים בו בדייה מוחלטת. טריג מציין כי התיאור של אוסביוס על הסירוס העצמי של אוריגנס הוא כנראה אמיתי, מכיוון שאוסביוס, שהיה מעריץ נלהב של אוריגנס, מתאר בבירור את הסירוס כמעשה שטות מוחלט, ולא היה לו מניע להעביר פיסת מידע שעלולה להכפיש את המוניטין של אוריגנס אלא אם כן היה זה "ידוע לשמצה ומעבר לכל ספק". טריג רואה בגינוי של אוריגנס את הפרשנות המילולית של מתי י"ט 12 כמי ש"מתנער במובלע מהקריאה המילולית שפעל לפיה בצעירותו".

אוסביוס טוען ב"היסטוריה כנסייתית" שלו כי בצעירותו, אוריגנס שילם בחשאי לרופא כדי שיסרס אותו כירורגית, טענה שהשפיעה על המוניטין של אוריגנס במשך מאות שנים, כפי שמראים תיאורים אלו מהמאה ה-15 של אוריגנס מסרס את עצמו. בניגוד חד, מקגאקין דוחה את סיפורו של אוסביוס על הסירוס העצמי של אוריגנס כ"קושי להאמין", ורואה בו ניסיון מכוון של אוסביוס להסיח את הדעת משאלות רציניות יותר בנוגע לאורתודוקסיה של תורתו של אוריגנס. מקגאקין גם מציין, "אין לנו שום אינדיקציה לכך שהמניע של סירוס לצורך כבוד נחשב אי פעם כסטנדרט על ידי מורה של כיתות מעורבות מגדרית". הוא מוסיף כי תלמידותיו של אוריגנס שאוסביוס מונה בשמותיהן היו מלוות במלווים בכל עת, מה שאומר שלאוריגנס לא הייתה שום סיבה טובה לחשוב שמישהו יחשוד בו בחוסר הגינות. הנרי צ'דוויק (Henry Chadwick) טוען כי בעוד שהסיפור של אוסביוס עשוי להיות אמיתי, נראה שהוא אינו סביר, בהתחשב בכך שהסברו של אוריגנס למתי י"ט 12 "גינה בתוקף כל פרשנות מילולית של המילים". במקום זאת, צ'דוויק מציע, "אולי אוסביוס דיווח ללא ביקורת על רכילות זדונית שהופצה על ידי אויביו של אוריגנס, שהיו רבים". עם זאת, היסטוריונים ידועים רבים, כמו פיטר בראון ו-וויליאם פלאכר, ממשיכים לא למצוא סיבה להסיק שהסיפור שקרי. פלאכר מעלה השערה שאם הוא אמיתי, הוא עשוי היה לבוא בעקבות אירוע שבו אוריגנס קיבל הרמות גבה במהלך הוראה פרטית לאישה.

### מסעות וכתבים מוקדמים בשנות העשרים המוקדמות לחייו הפך אוריגנס לפחות מעוניין בעבודה כדקדקן ויותר מעוניין לפעול כרטוריקן-פילוסוף. הוא העביר את משרתו כקטכיסט לעמיתו הצעיר הירקלס (Heraclas). בינתיים, אוריגנס החל לעצב את עצמו כ"מאסטר לפילוסופיה". עמדתו החדשה של אוריגנס כפילוסוף נוצרי מטעם עצמו הביאה אותו לעימות עם דמטריוס, בישוף אלכסנדריה. דמטריוס, מנהיג כריזמטי ששלט בקהילה הנוצרית של אלכסנדריה ביד ברזל, הפך למקדם הישיר ביותר של העלאת המעמד של בישוף אלכסנדריה; לפני דמטריוס, בישוף אלכסנדריה היה רק כומר שנבחר לייצג את עמיתיו, אך לאחר דמטריוס, הבישוף נתפס כדרגה ברורה מעל עמיתיו הכמרים. על ידי עיצוב עצמו כפילוסוף עצמאי, אוריגנס החיה תפקיד שהיה בולט בנצרות המוקדמת אך קרא תיגר על סמכותו של הבישוף כעת רב-העוצמה.

בינתיים, אוריגנס החל לחבר את חיבורו התאולוגי המסיבי "על העקרונות הראשונים", ספר ציון דרך שהניח באופן שיטתי את יסודות התאולוגיה הנוצרית במשך מאות שנים קדימה. אוריגנס גם החל לנסוע לחו"ל כדי לבקר בבתי ספר ברחבי הים התיכון. בשנת 212 נסע לרומא - מרכז פילוסופיה חשוב באותה תקופה. ברומא, אוריגנס השתתף בהרצאות של היפוליטוס מרומא (Hippolytus of Rome) והושפע מתאולוגיית הלוגוס שלו. בשנת 213 או 214 שלח מושל ערב מסר למושל מצרים בבקשה שישלח את אוריגנס להיפגש איתו כדי שיוכל לראיין אותו וללמוד עוד על הנצרות מהאינטלקטואל המוביל שלה. אוריגנס, בליווי שומרי ראש רשמיים, בילה זמן קצר בערב עם המושל לפני שחזר לאלכסנדריה.

בזמן שהיה ביריחו, קנה אוריגנס כתב יד עתיק של התנ"ך שהתגלה "בכד". בסתיו 215 ביקר הקיסר הרומי קרקלה (Caracalla) באלכסנדריה. במהלך הביקור, הסטודנטים בבתי הספר שם מחו וצחקו עליו על כך שרצח את אחיו גטה (מת ב-211). קרקלה, זועם, הורה לחייליו להחריב את העיר, להוציא להורג את המושל ולהרוג את כל המוחים. הוא גם פקד עליהם לגרש את כל המורים והאינטלקטואלים מהעיר. אוריגנס ברח מאלכסנדריה ונסע לעיר קיסריה מריטימה בפרובינקיה הרומית של ארץ ישראל, שם הפכו הבישופים תאוקטיסטוס מקיסריה (Theoctistus of Caesarea) ואלכסנדר מירושלים למעריציו המסורים וביקשו ממנו לשאת דברים על הכתובים בכנסיותיהם. זה הסתכם למעשה בכך שאוריגנס נשא דרשות, למרות שלא הוסמך באופן רשמי. בעוד שזו הייתה תופעה בלתי צפויה, במיוחד בהתחשב בתהילתו הבינלאומית של אוריגנס כמורה ופילוסוף, זה הרגיז את דמטריוס, שראה בכך ערעור ישיר על סמכותו. דמטריוס שלח דיאקונים מאלכסנדריה כדי לדרוש שהיררכיים פלסטינים יחזירו מיד את "הקטכיסט שלו" לאלכסנדריה. הוא גם הוציא צו המגנה את הפלסטינים על כך שאפשרו לאדם שלא הוסמך להטיף. הבישופים הפלסטינים, בתורם, הוציאו גינוי משלהם, והאשימו את דמטריוס בקנאה בתהילתו וביוקרתו של אוריגנס.

אוריגנס ציית לצו של דמטריוס וחזר לאלכסנדריה, כשהוא מביא איתו מגילה עתיקה שקנה ביריחו המכילה את הטקסט המלא של התנ"ך. כתב היד, שלפי הטענה נמצא "בכד", הפך לטקסט המקור לאחד משני הטורים העבריים ב"הקספלה" של אוריגנס. אוריגנס למד את הברית הישנה לעומק רב; אוסביוס אף טוען שאוריגנס למד עברית. רוב החוקרים המודרניים רואים בטענה זו כבלתי סבירה, אך הם חלוקים בדעתם כמה אוריגנס באמת ידע על השפה. ה' ליצמן (H. Lietzmann) מסיק שאוריגנס כנראה ידע רק את האלפבית העברי ולא הרבה מעבר לכך; בעוד ש-ר' פ' ק' הנסון (R. P. C. Hanson) ו-ג' בארדי (G. Bardy) טוענים שלאוריגנס הייתה הבנה שטחית של השפה אך לא מספיק כדי לחבר את כל ה"הקספלה". הערה ב"על העקרונות הראשונים" של אוריגנס מזכירה "מאסטר עברי" לא ידוע, אך זה היה כנראה יועץ, לא מורה.

אוריגנס למד גם את כל הברית החדשה, אך במיוחד את איגרות השליח פאולוס והבשורה על פי יוחנן, הכתבים שאוריגנס החשיב כחשובים וסמכותיים ביותר. לבקשתו של אמברוזיוס, חיבר אוריגנס את חמשת הספרים הראשונים של "פירוש מקיף על הבשורה על פי יוחנן". הוא גם כתב את שמונת הספרים הראשונים של "פירוש על ספר בראשית", "פירוש על תהילים 1-25", ו"פירוש על מגילת איכה". בנוסף לפרשנויות אלו, אוריגנס כתב גם שני ספרים על תחייתו של ישו ועשרה ספרים של "סטרומטה" (Stromata) - אוספים. סביר להניח שיצירות אלו הכילו ספקולציות תאולוגיות רבות, מה שהביא את אוריגנס לעימות גדול עוד יותר עם דמטריוס.

### עימות עם דמטריוס ומעבר לקיסריה אוריגנס ביקש שוב ושוב מדמטריוס להסמיך אותו ככומר, אך דמטריוס סירב שוב ושוב. בסביבות שנת 231, שלח דמטריוס את אוריגנס למשימה באתונה. בדרך עצר אוריגנס בקיסריה, שם התקבל בחום על ידי הבישופים תאוקטיסטוס מקיסריה ואלכסנדר מירושלים, שהפכו לחבריו הקרובים במהלך שהותו הקודמת. בזמן שביקר בקיסריה, ביקש אוריגנס מתאוקטיסטוס להסמיך אותו ככומר. תאוקטיסטוס נענה בשמחה. כשנודע לדמטריוס על הסמכתו של אוריגנס, הוא זעם והוציא גינוי שהכריז כי הסמכתו של אוריגנס על ידי בישוף זר היא מעשה של אי-ציות.

אוסביוס מדווח כי כתוצאה מגינוייו של דמטריוס, החליט אוריגנס שלא לחזור לאלכסנדריה ובמקום זאת להתיישב לצמיתות בקיסריה. ג'ון אנתוני מקגאקין, לעומת זאת, טוען שאוריגנס כנראה כבר תכנן להישאר בקיסריה. הבישופים הפלסטינים הכריזו על אוריגנס כתאולוג הראשי של קיסריה. פירמיליאנוס (Firmilian), בישוף קיסריה שבקפדוקיה, היה תלמיד כה מסור של אוריגנס עד שהתחנן בפניו שיבוא לקפדוקיה וילמד שם.

דמטריוס עורר סערת מחאות נגד בישופי ארץ ישראל וסינוד הכנסייה ברומא. על פי אוסביוס, דמטריוס פרסם את הטענה שאוריגנס סירס את עצמו בסתר, עבירה שעונשה מוות לפי החוק הרומי באותה תקופה, ואחת שהייתה הופכת את הסמכתו של אוריגנס לבלתי תקפה, שכן נאסר על סריסים להפוך לכמרים. דמטריוס גם טען שאוריגנס לימד צורה קיצונית של "אפוקטסטסיס" (apokatastasis), שגורסת כי כל היצורים, כולל אפילו השטן עצמו, יזכו בסופו של דבר לישועה. טענה זו נבעה כנראה מאי-הבנה של הטיעון של אוריגנס במהלך ויכוח עם המורה הגנוסטי הולנטיני קנדידוס (Candidus). קנדידוס טען בעד דטרמיניזם על ידי הצהרה שהשטן נמצא מעבר לישועה. אוריגנס השיב בטענה שאם השטן נידון לקללה נצחית, זה בשל מעשיו, שהיו תוצאה של בחירתו החופשית. לכן, אוריגנס הכריז שהשטן הוא רק רשע מוסרי, לא רשע מוחלט.

דמטריוס מת בשנת 232, פחות משנה לאחר עזיבתו של אוריגנס מאלכסנדריה. ההאשמות נגד אוריגנס דעכו עם מותו של דמטריוס, אך הן לא נעלמו לחלוטין והמשיכו לרדוף אותו בשארית הקריירה שלו. אוריגנס הגן על עצמו ב"איגרת לידידים באלכסנדריה", שבה הכחיש בתוקף שאי פעם לימד שהשטן יזכה לישועה והתעקש שהמושג עצמו של השטן הזוכה לישועה הוא פשוט מגוחך.

### עבודה והוראה בקיסריה במהלך שנותיו הראשונות בקיסריה, משימתו העיקרית של אוריגנס הייתה הקמת בית ספר נוצרי; קיסריה נתפסה זה מכבר כמרכז למידה ליהודים ולפילוסופים הלניסטיים, אך עד הגעתו של אוריגנס, היה חסר בה מרכז נוצרי להשכלה גבוהה. על פי אוסביוס, בית הספר שאוריגנס ייסד כוון בעיקר לפגאנים צעירים שהביעו עניין בנצרות אך עדיין לא היו מוכנים לבקש טבילה. לפיכך, בית הספר ביקש להסביר את התורות הנוצריות באמצעות פלאטוניזם תיכוני. אוריגנס החל את תוכנית הלימודים שלו בלימוד תלמידיו חשיבה סוקרטית קלאסית. לאחר ששלטו בזה, הוא לימד אותם קוסמולוגיה והיסטוריה של הטבע. לבסוף, לאחר ששלטו בכל הנושאים הללו, הוא לימד אותם תאולוגיה, שהייתה הגבוהה מכל הפילוסופיות, הצטברות של כל מה שלמדו בעבר.

עם הקמת בית הספר בקיסריה, המוניטין של אוריגנס כחוקר ותאולוג הגיע לשיאו והוא הפך מוכר ברחבי העולם הים-תיכוני כאינטלקטואל מבריק. ההיררכים של סינודי הכנסייה הפלסטינית והערבית ראו באוריגנס מומחה עליון בכל העניינים הנוגעים לתאולוגיה. בזמן שלימד בקיסריה, חידש אוריגנס את העבודה על "פירוש על יוחנן", בחיבור לפחות ספרים שש עד עשר. בראשון שבהם, אוריגנס משווה את עצמו ל"ישראלי שנמלט מהרדיפה המעוותת של המצרים". אוריגנס גם כתב את החיבור "על התפילה" לבקשת חברו אמברוזיוס ו"אחותו" טטיאנה, שבו הוא מנתח את סוגי התפילות השונים המתוארים בתנ"ך ומציע פרשנות מפורטת על "תפילת האדון".

זה היה כמו ניצוץ שנפל לתוך הנשמה העמוקה ביותר שלנו, מעלה אותה באש, גורם לה להתפרץ ללהבה בתוכנו. זו הייתה, באותו זמן, אהבה לדבר הקודש, החפץ היפה ביותר מכל הדברים, שביופיו הבלתי ניתן לתיאור מושך את כל הדברים לעצמו בכוח שאין לעמוד בפניו, וזו הייתה גם אהבה לאדם הזה, החבר והסנגור של דבר הקודש. כך שוכנעתי לוותר על כל שאר המטרות... נותר לי רק אובייקט אחד שערכתי וכמהתי אליו – פילוסופיה, ואותו אדם אלוהי שהיה מאסטר הפילוסופיה שלי.

גם פגאנים גילו עניין באוריגנס. הפילוסוף הנאופלאטוני פורפיריוס (Porphyry) שמע על תהילתו של אוריגנס ונסע לקיסריה כדי להקשיב להרצאותיו. פורפיריוס מספר שאוריגנס למד בהרחבה את תורתם של פיתגורס, אפלטון ואריסטו, אך גם את אלה של פלאטוניסטים תיכוניים חשובים, ניאופיתגוראים וסטואים, כולל נומניוס מאפאמיאה, כרוניוס, אפולופאנס, לונגינוס, מודראטוס מגאדס, ניקומאכוס, כאירימון וקורנוטוס. עם זאת, פורפיריוס האשים את אוריגנס בבגידה בפילוסופיה האמיתית על ידי הכפפת תובנותיה לפרשנות של כתבי הקודש הנוצריים. אוסביוס מדווח שאוריגנס נקרא מקיסריה לאנטיוכיה בהוראת יוליה אביטה מאמאיה (Julia Avita Mamaea), אמו של הקיסר הרומי סוורוס אלכסנדר, "כדי לדון איתה בפילוסופיה ובתורה נוצרית".

בשנת 235, כשלוש שנים לאחר שאוריגנס החל ללמד בקיסריה, נרצח אלכסנדר סוורוס, שהיה סובלני כלפי הנוצרים, והקיסר מקסימינוס תראקס (Maximinus Thrax) פתח בטיהור של כל אלה שתמכו בקודמו. הפוגרומים שלו כוונו למנהיגים נוצרים, וברומא, האפיפיור פונטיאנוס (Pontianus) והיפוליטוס מרומא נשלחו שניהם לגלות. אוריגנס ידע שהוא בסכנה והסתתר בביתה של אישה נוצריה מאמינה בשם יוליאנה הבתולה, שהייתה תלמידתו של המנהיג האביוני סימכוס (Symmachus). חברו הקרוב ופטרונו הוותיק של אוריגנס, אמברוזיוס, נעצר בניקומדיה, ופרוטוקטטס (Protoctetes), הכומר המוביל בקיסריה, נעצר גם הוא. לכבודם חיבר אוריגנס את החיבור "הפצרת מות קדושים" (Exhortation to Martyrdom), שנחשב כיום לאחד הקלאסיקות הגדולות ביותר של ספרות ההתנגדות הנוצרית. לאחר שיצא מהמחבוא בעקבות מותו של מקסימינוס, ייסד אוריגנס בית ספר שבו גרגוריוס תאומטורגוס (Gregory Thaumaturgus), לימים בישוף פונטוס, היה אחד התלמידים. הוא הטיף בקביעות בימי רביעי ושישי, ומאוחר יותר מדי יום.

### חיים מאוחרים מתישהו בין 238 ל-244, ביקר אוריגנס באתונה, שם השלים את "פירוש על ספר יחזקאל" והחל לכתוב את "פירוש על שיר השירים". לאחר ביקורו באתונה, ביקר אצל אמברוזיוס בניקומדיה. על פי פורפיריוס, אוריגנס נסע גם לרומא או לאנטיוכיה, שם פגש את פלוטינוס (Plotinus), מייסד הנאופלאטוניזם. הנוצרים של מזרח הים התיכון המשיכו להעריץ את אוריגנס כתאולוג האורתודוקסי מכולם, וכאשר ההיררכים הפלסטינים נודעו כי ברילוס (Beryllus), בישוף בוסטרה ואחד המנהיגים הנוצרים האנרגטיים ביותר של התקופה, הטיף לאדופציוניזם, כלומר האמונה שישו נולד כבן אדם והפך לאלוהי רק לאחר טבילתו, הם שלחו את אוריגנס להמיר אותו לאורתודוקסיה. אוריגנס עסק עם ברילוס בוויכוח פומבי, שעבר בהצלחה כה רבה עד שברילוס הבטיח ללמד רק את התאולוגיה של אוריגנס מעתה ואילך. בהזדמנות אחרת, מנהיג נוצרי בערב בשם הראקלידס (Heracleides) החל ללמד שהנשמה היא בת תמותה ושהיא נספתה עם הגוף. אוריגנס הפריך את התורות הללו, בטענה שהנשמה היא אלמותית ולעולם אינה יכולה למות.

יוליה אביטה מאמאיה, אמו של הקיסר הרומי סוורוס אלכסנדר, זימנה את אוריגנס לאנטיוכיה כדי ללמד אותה פילוסופיה. בשנת 249 לערך, פרצה "מגפת קיפריאנוס" (Plague of Cyprian). בשנת 250, הקיסר דקיוס, מתוך אמונה שהמגפה נגרמה בשל אי-ההכרה של הנוצרים בו כאלוהי, הוציא צו לרדיפת הנוצרים. הפעם אוריגנס לא ברח. אוסביוס מספר כיצד אוריגנס סבל "עינויים גופניים וייסורים תחת הקולר מברזל ובצינוק; וכיצד במשך ימים רבים רגליו נמתחו ארבעה רווחים במעצור". מושל קיסריה נתן פקודות ספציפיות מאוד שאוריגנס לא יומת עד שיתכחש בפומבי לאמונתו בישו. אוריגנס סבל שנתיים של מאסר ועינויים אך סירב בעקשנות להתכחש לאמונתו. ביוני 251, דקיוס נהרג בלחימה נגד הגותים בקרב אבריטוס, ואוריגנס שוחרר מהכלא. עם זאת, בריאותו של אוריגנס נשברה על ידי העינויים הפיזיים שהופעלו עליו, והוא מת פחות משנה לאחר מכן בגיל שישים ותשע. אגדה מאוחרת, שמסופר על ידי הירונימוס ומסלולי נסיעה רבים, ממקמת את מותו וקבורתו בצור, אך אין לייחס לכך חשיבות רבה.

יצירות### כתבים פרשניים אוריגנס היה סופר פורה במיוחד. על פי אפיפניוס, הוא כתב בסך הכל כ-6,000 יצירות במהלך חייו. רוב החוקרים מסכימים שהערכה זו כנראה מוגזמת במקצת. על פי הירונימוס, אוסביוס רשם את הכותרות של קצת פחות מ-2,000 חיבורים שכתב אוריגנס ב"חיי פמפילוס" האבודים שלו. הירונימוס הפיק רשימה מקוצרת של החיבורים העיקריים של אוריגנס, המפרטת 800 כותרות שונות.

היצירה החשובה ביותר של אוריגנס על ביקורת טקסטואלית הייתה ה"הקספלה" ("שש-גונית"), מחקר השוואתי מסיבי של תרגומים שונים של הברית הישנה בשישה טורים: עברית, עברית באותיות יווניות, תרגום השבעים, ותרגומים יווניים של תאודוטיונס (Theodotion, חוקר יהודי מ-180 לספירה לערך), אקווילה מסינופה (Aquila of Sinope, חוקר יהודי נוסף מ-117-138 לערך), וסימכוס (חוקר אביוני מ-193-211 לערך). אוריגנס היה החוקר הנוצרי הראשון שהכניס סימנים ביקורתיים לטקסט מקראי. הוא סימן את טור תרגום השבעים בהקספלה בעזרת סימנים שהותאמו מאלה ששימשו את מבקרי הטקסט של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה: קטע שנמצא בתרגום השבעים שלא נמצא בטקסט העברי יסומן בכוכבית *, וקטע שנמצא בתרגומים יווניים אחרים, אך לא בתרגום השבעים, יסומן באובלוס ÷.

ההקספלה הייתה אבן הפינה של הספרייה הגדולה של קיסריה, שאוריגנס ייסד. היא עדיין הייתה מרכז האוסף של הספרייה בתקופת הירונימוס, שמתעד כי השתמש בה במכתביו במספר הזדמנויות. כאשר הקיסר קונסטנטינוס הגדול הורה להעתיק ולהפיץ חמישים עותקים מלאים של התנ"ך ברחבי האימפריה, אוסביוס השתמש בהקספלה כעותק המאסטר עבור הברית הישנה. למרות שההקספלה המקורית אבדה, הטקסט שרד במספר שfragments ותרגום סורי כמעט מלא של הטור היווני, שנעשה על ידי הבישוף פאולוס מתל (Paul of Tella) מהמאה השביעית, שרד גם הוא. עבור כמה קטעים של ההקספלה, אוריגנס כלל טורים נוספים המכילים תרגומים יווניים אחרים; עבור ספר תהילים, הוא כלל לא פחות משמונה תרגומים יווניים, מה שהופך את הקטע הזה למוכר כ"אנאפלה" ("תשע-גונית"). אוריגנס הפיק גם את ה"טטראפלה" ("ארבע-גונית"), גרסה קטנה ומקוצרת של ההקספלה המכילה רק את ארבעת התרגומים היווניים ולא את הטקסט העברי המקורי.

תיאור דמיוני של אוריגנס מתוך "Les Vrais Portraits Et Vies Des Hommes Illustres" מאת אנדרה תבט. על פי איגרת 33 של הירונימוס, אוריגנס כתב סכוליה (הערות) נרחבות על ספרי שמות, ויקרא, ישעיהו, תהילים 1-15, קהלת והבשורה על פי יוחנן. אף אחת מסכוליות אלו לא שרדה בשלמותה, אך חלקים מהן שולבו ב"קאטנאה" (Catenaea), אוסף של קטעים מיצירות מרכזיות של פרשנות מקראית שנכתבו על ידי אבות הכנסייה. שברים אחרים של הסכוליה נשמרים ב"פילוקליה" (Philocalia) של אוריגנס ובאפולוגיה של פמפילוס מקיסריה על אוריגנס. ה"סטרומטאיס" (Stromateis) היו בעלי אופי דומה, והשוליים של "קודקס אתאוס לאורה" (Codex Athous Laura), 184, מכילים ציטוטים מיצירה זו על רומים 9:23; קורינתים א' 6:14, 7:31, 34, 9:20-21, 10:9, מלבד כמה שברים אחרים. אוריגנס חיבר דרשות המכסות כמעט את כל התנ"ך. ישנן 205, ואולי 279, דרשות של אוריגנס שקיימות ביוונית או בתרגומים לטיניים.

הדרשות שנשתמרו הן על בראשית 16, שמות 13, ויקרא 16, במדבר 28, יהושע 26, שופטים 9, שמואל א' 2, תהילים 36-38 9, שיר השירים 2, ישעיהו 9, ירמיהו 7 ביוונית, 2 בלטינית, 12 ביוונית ובלטינית, יחזקאל 14, ולוקס 39. הדרשות הוטפו בכנסייה בקיסריה, למעט השתיים על שמואל א' שנישאו בירושלים. נאוטן (Nautin) טען שכולן הוטפו במחזור ליטורגי של שלוש שנים מתישהו בין 238 ל-244, לפני ה"פירוש על שיר השירים", שבו אוריגנס מתייחס לדרשות על שופטים, שמות, במדבר, ויצירה על ויקרא. ב-11 ביוני 2012, הספרייה המדינתית של בוואריה הודיעה כי הפילולוג האיטלקי מרינה מולין פראדל (Marina Molin Pradel) גילתה עשרים ותשע דרשות שלא היו ידועות בעבר של אוריגנס בכתב יד ביזנטי מהמאה ה-12 מאוספם. פרופ' לורנצו פארונה (Lorenzo Perrone) מאוניברסיטת בולוניה ומומחים אחרים אישרו את אמיתות הדרשות. ניתן למצוא את הטקסטים של כתבי יד אלו באינטרנט.

שני צדדים של "פפירוס בודמר VIII" (Papyrus Bodmer VIII), שבר מוקדם של הברית החדשה מהמאה השלישית או הרביעית לספירה המכיל את איגרת יהודה, פטרוס א' ופטרוס ב'. אוריגנס הוא המקור העיקרי למידע על השימוש בטקסטים שקודשו רשמית מאוחר יותר כברית החדשה. המידע ששימש ליצירת "איגרת הפסחא" של סוף המאה הרביעית, שהכריזה על כתבים נוצריים מקובלים, התבסס כנראה על הרשימות המופיעות ב"היסטוריה כנסייתית" של אוסביוס HE 3:25 ו-6:25, ששתיהן התבססו בעיקר על מידע שסיפק אוריגנס. אוריגנס קיבל את אמיתות האיגרות של יוחנן א', פטרוס א', ויהודה ללא עוררין וקיבל את איגרת יעקב כאותנטית בהיסוס קל בלבד. הוא מתייחס גם ליוחנן ב', יוחנן ג', ופטרוס ב', אך מציין שכל השלושה נחשדו כמזויפים. אוריגנס אולי החשיב גם כתבים אחרים כ"בהשראה" שנדחו על ידי מחברים מאוחרים יותר, כולל איגרת ברנבא, רועה הרמס, וקלימנס א'. "אוריגנס אינו המקור לרעיון של קנון מקראי, אך הוא בהחלט נותן את הבסיס הפילוסופי והספרותי-פרשני לכל הרעיון."

### פרשנויות קיימות הפרשנויות של אוריגנס שנכתבו על ספרי כתובים ספציפיים ממוקדות הרבה יותר בפרשנות שיטתית מאשר הדרשות שלו. בכתבים אלו, אוריגנס מיישם את המתודולוגיה הביקורתית המדויקת שפותחה על ידי החוקרים של המוזיאון (Mouseion) באלכסנדריה על כתבי הקודש הנוצריים. הפרשנויות מציגות גם את הידע האנציקלופדי המרשים של אוריגנס בנושאים שונים ואת יכולתו להצליב מילים ספציפיות, לרשום כל מקום שבו מופיעה מילה בכתובים יחד עם כל המשמעויות הידועות של המילה, הישג שהופך למרשים עוד יותר בשל העובדה שהוא עשה זאת בתקופה שבה עדיין לא נערכו קונקורדנציות לתנ"ך. "פירוש על הבשורה על פי יוחנן" המסיבי של אוריגנס, שפרש על פני יותר משלושים ושניים כרכים לאחר שהושלם, נכתב מתוך כוונה ספציפית לא רק להסביר את הפרשנות הנכונה לכתובים, אלא גם להפריך את הפרשנויות של המורה הגנוסטי הולנטיני הראקליאון (Heracleon), שהשתמש בבשורה על פי יוחנן כדי לתמוך בטיעונו שישנם באמת שני אלים, לא אחד. מתוך שלושים ושניים הספרים המקוריים ב"פירוש על יוחנן", רק תשעה נשתמרו: ספרים I, II, VI, X, XIII, XX, XXVIII, XXXII, ושבר של XIX.

מתוך עשרים וחמישה הספרים המקוריים ב"פירוש על הבשורה על פי מתי" של אוריגנס, רק שמונה שרדו ביוונית המקורית (ספרים 10-17, המכסים את מתי 13.36-22.33). תרגום לטיני אנונימי המתחיל בנקודה המתאימה לספר 12, פרק 9 של הטקסט היווני ומכסה את מתי 16.13-27.66 שרד גם הוא. התרגום מכיל חלקים שאינם נמצאים ביוונית המקורית וחסרים בו חלקים שנמצאים בה. "פירוש על הבשורה על פי מתי" של אוריגנס נחשב באופן אוניברסלי לקלאסיקה, אפילו לאחר גינויו, ובסופו של דבר הוא הפך ליצירה שביססה את הבשורה על פי מתי כבשורה הראשית. "פירוש על האיגרת אל הרומים" של אוריגנס היה במקור בן חמישה עשר ספרים, אך רק שברים קטנים ממנו שרדו ביוונית המקורית. תרגום לטיני מקוצר בעשרה ספרים הופק על ידי הנזיר טיראניוס רופינוס בסוף המאה הרביעית. ההיסטוריון סוקרטס סכולסטיקוס מתעד כי אוריגנס כלל דיון נרחב ביישום התואר "תיאוטוקוס" (אם האלוהים) על מרים הבתולה בפרשנותו, אך דיון זה אינו נמצא בתרגומו של רופינוס, כנראה משום שרופינוס לא אישר את עמדתו של אוריגנס בנושא, תהיה אשר תהיה.

ספרים המכילים תרגומים לטיניים של חלק מכתביו הקיימים של אוריגנס. אוריגנס חיבר גם "פירוש על שיר השירים", שבו הקפיד במפורש להסביר מדוע שיר השירים רלוונטי לקהל נוצרי. ה"פירוש על שיר השירים" היה הפרשנות המפורסמת ביותר של אוריגנס, והירונימוס כותב באופן מפורסם בהקדמתו לתרגום שתיים מדרשותיו של אוריגנס על שיר השירים כי "ביצירותיו האחרות, אוריגנס מצטיין בדרך כלל מאחרים. בפירוש הזה, הוא הצטיין מעל עצמו". אוריגנס הרחיב על הפרשנות של הרב היהודי עקיבא, ופירש את שיר השירים כאלגוריה מיסטית שבה החתן מייצג את הלוגוס והכלה מייצגת את נשמת המאמין. זה היה הפירוש הנוצרי הראשון שהסביר פרשנות כזו והוא הפך למשפיע מאוד על פרשנויות מאוחרות יותר של שיר השירים. למרות זאת, הפרשנות שורדת כיום רק בחלקה באמצעות תרגום לטיני שלה שנעשה על ידי טיראניוס רופינוס בשנת 410. שברים של כמה פרשנויות אחרות שרדו. ציטוטים ב"פילוקליה" של אוריגנס כוללים שברים של הספר השלישי של הפרשנות על בראשית. ישנם גם Ps. i, iv.1, הפירוש הקטן על שיר השירים, והספר השני של הפירוש הגדול על אותו נושא, הספר העשרים של הפירוש על יחזקאל, והפירוש על הושע. מבין הפרשנויות שאינן קיימות, יש ראיות מוגבלות לסידורן.

### על העקרונות הראשונים "על העקרונות הראשונים" של אוריגנס היה החשיפה השיטתית הראשונה אי פעם של התאולוגיה הנוצרית. הוא חיבר אותו כצעיר בין 220 ל-230 בעודו גר באלכסנדריה. שברים מהספרים 3.1 ו-4.1-3 מהמקור היווני של אוריגנס נשמרו ב"פילוקליה" של אוריגנס. כמה ציטוטים קטנים יותר מהיוונית המקורית נשמרו ב"איגרת למנאס" (Letter to Mennas) של יוסטיניאנוס. הרוב המכריע של הטקסט שרד רק בתרגום לטיני מקוצר מאוד שהופק על ידי טיראניוס רופינוס בשנת 397. "על העקרונות הראשונים" מתחיל במאסה המסבירה את טבע התאולוגיה. הספר הראשון מתאר את העולם השמימי וכולל תיאורים של אחדות אלוהים, הקשר בין שלושת ישויות השילוש, טבע הרוח האלוהית, התבונה והמלאכים. הספר השני מתאר את עולם האדם, כולל התגלמות הלוגוס, הנשמה, הבחירה החופשית והאסכטולוגיה. הספר השלישי עוסק בקוסמולוגיה, חטא וכפרה. הספר הרביעי עוסק בטלולוגיה ובפרשנות הכתובים.

### נגד קלסוס "נגד קלסוס" (ביוונית: Κατὰ Κέλσου; בלטינית: Contra Celsum), שנשמר כולו ביוונית, היה החיבור האחרון של אוריגנס, שנכתב סביב 248. זוהי יצירה אפולוגטית המגנה על הנצרות האורתודוקסית מפני התקפותיו של הפילוסוף הפגאני קלסוס, שנתפס בעולם העתיק כיריב המוביל של הנצרות המוקדמת. בשנת 178, קלסוס כתב פולמוס שכותרתו "על דבר האמת" (On the True Word), שבו הציג טיעונים רבים נגד הנצרות. הכנסייה הגיבה בהתעלמות מהתקפותיו של קלסוס, אך הפטרון של אוריגנס, אמברוזיוס, הביא את העניין לתשומת לבו. אוריגנס רצה בתחילה להתעלם מקלסוס ולתת להתקפותיו לדעוך, אך אחת מטענותיו העיקריות של קלסוס, שגרסה שאף פילוסוף בעל כבוד עצמי מהמסורת האפלטונית לעולם לא יהיה טיפש מספיק כדי להפוך לנוצרי, עוררה אותו לכתוב הפרכה.

טקסט יווני של החיבור האפולוגטי של אוריגנס "נגד קלסוס", הנחשב ליצירה החשובה ביותר של האפולוגטיקה הנוצרית המוקדמת. בספר, אוריגנס מפריך באופן שיטתי כל אחד מטיעוניו של קלסוס נקודה אחר נקודה וטוען לבסיס רציונלי של האמונה הנוצרית. אוריגנס מסתמך רבות על תורתו של אפלטון וטוען שהנצרות והפילוסופיה היוונית אינן סותרות, ושהפילוסופיה מכילה הרבה ממה שהוא נכון וראוי להערצה, אך שהתנ"ך מכיל חוכמה גדולה בהרבה מכל מה שפילוסופים יווניים יכלו אי פעם לתפוס. אוריגנס מגיב להאשמתו של קלסוס שישו ביצע את ניסיו בעזרת קסם ולא בכוחות אלוהיים בכך שהוא טוען שבניגוד לקוסמים, ישו לא ביצע את ניסיו לצורכי ראווה, אלא כדי לתקן את הקהלים שלו. "נגד קלסוס" הפכה למשפיעה מכל יצירות האפולוגטיקה הנוצרית המוקדמת; לפני שנכתבה, הנצרות נתפסה על ידי רבים כדת עממית בלבד עבור האנאלפביתים וחסרי ההשכלה, אך אוריגנס העלה אותה לרמה של מכובדות אקדמית. אוסביוס העריץ את "נגד קלסוס" עד כדי כך שב"נגד הירוקלס" 1, הוא הצהיר ש"נגד קלסוס" סיפק הפרכה מספקת לכל הביקורות שהכנסייה תתמודד איתן אי פעם.

### כתבים אחרים בין 232–235, בזמן שהיה בקיסריה שבפלסטינה, כתב אוריגנס את "על התפילה", שכל הטקסט שלו נשמר ביוונית המקורית. לאחר מבוא על המטרה, הצורך והיתרון של תפילה, הוא מסיים בפרשנות של "תפילת האדון", ומסכם בהערות על המיקום, המקום והעמדה שיש להניח במהלך התפילה, כמו גם על סוגי התפילה. "על מות קדושים", או "הפצרת מות קדושים", שנשמר גם הוא כולו ביוונית, נכתב זמן מה לאחר תחילת הרדיפות של מקסימינוס במחצית הראשונה של 235. בו, אוריגנס מזהיר מפני כל עיסוק בעבודת אלילים ומדגיש את החובה לסבול מות קדושים בגבורה; בעוד שבחלק השני הוא מסביר את משמעות מות הקדושים.

הפפירוסים שהתגלו בטורה ב-1941 הכילו את הטקסטים היווניים של שתי יצירות לא ידועות בעבר של אוריגנס. לא ניתן לתארך אף אחת מהיצירות במדויק, אם כי שתיהן נכתבו כנראה