אורהן פאמוק: המלנכוליה של איסטנבול והעמדה לדין
בפברואר 2005 אמר סופר טורקי למגזין השווייצרי Das Magazin: "שלושים אלף כורדים נהרגו כאן, ומיליון ארמנים. וכמעט איש אינו מעז להזכיר זאת. אז אני עושה זאת." עורך דין הגיש מיד תביעה לפי סעיף 301 לחוק העונשין הטורקי, שהגדיר העלבת ה"טורקיות" כפשע. האישומים בוטלו בינואר 2006 ולאחר מכן נפתחו מחדש. באוקטובר של אותה שנה העניקה האקדמיה השוודית לאורהן פאמוק את פרס נובל לספרות. הוא היה הטורקי הראשון שקיבל את הפרס, והוא קיבל אותו בעודו תחת הליך פלילי במולדתו.
משפחה מהמעמד הגבוה בתהליך שקיעה
הוא נולד באיסטנבול ב-7 ביוני 1952 למשפחה עשירה מהמעמד הגבוה שהייתה בתהליך שקיעה — מעמד חברתי מוגדר, חילוני, מערבי, וחסר ממון בהדרגה, אשר סיפק את האווירה הרגשית לרוב מה שכתב מאוחר יותר. הוא התחנך ברוברט קולג' (Robert College), בית הספר התיכון האמריקאי העילית של העיר.
העובדה המכוננת בילדותו לא הייתה ספרותית אלא חזותית: הוא רצה להיות צייר. השאיפה הזו שרדה בפרוזה שלו, שעוסקת באופן יוצא דופן בראייה — בתמונות, בחפצים ובדרך שבה העיר נתפסת.
אדריכלות, ואז נטישה
הוא נרשם ללימודי אדריכלות באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול, התחום המכובד הקרוב ביותר לציור. כעבור שלוש שנים הוא נטש אותם. הוא קיבל תואר מהמכון לעיתונות באוניברסיטת איסטנבול בשנת 1976 והחל לכתוב ברצינות ב-1974, כלומר החליט להיות סופר לפני שהייתה לו הוכחה כלשהי שזה יצליח.
ההוכחה הגיעה באיטיות. הרומן הראשון שלו, שנכתב בשם Karanlık ve Işık ופורסם ב-1982 בשם Cevdet Bey ve Oğulları (ג'וודט ביי ובניו), חלק את הפרס בתחרות הרומנים של עיתון המיליט (Milliyet) ב-1979 — כרוניקה משפחתית בסגנון המאה ה-19, שנכתבה על ידי גבר צעיר שבילה את שארית הקריירה שלו בפירוק סגנון זה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסופר הנמכר ביותר בטורקיה
מה שבא לאחר מכן הוא אחד מגופי היצירה העקביים ביותר בספרות בת זמננו: Sessiz Ev (בית שקט, 1983), Beyaz Kale (המבצר הלבן, 1985), Kara Kitap (הספר השחור, 1990), Yeni Hayat (חיים חדשים, 1994) — שהפך לספר הנמכר ביותר בתולדות טורקיה — Benim Adım Kırmızı (שמי הוא אדום, 1998), Kar (שלג, 2002), Masumiyet Müzesi (מוזיאון התמימות, 2008), Kafamda Bir Tuhaflık (סוג של מוזרות בראשי, 2014), Kırmızı Saçlı Kadın (האישה בעלת השיער האדום, 2016) ו-Veba Geceleri (לילות מגפה, 2021).
הוא מכר יותר מ-13 מיליון ספרים ב-63 שפות והוא הסופר הנמכר ביותר בטורקיה. שמי הוא אדום זכה בפרס הספר הזר הטוב ביותר (Prix du Meilleur Livre Étranger) ב-2002 ובפרס הספרות הבינלאומי של דבלין (International Dublin Literary Award) ב-2003.
סעיף 301
התביעה ב-2005 הפכה את הסופר למקרה בוחן. גרסתו של פאמוק הייתה שדבריו נגעו לחופש הביטוי בטורקיה ולא להיסטוריה כשלעצמה — הבחנה שלא סיפקה איש, שכן התביעה הוכיחה את טענתו בעצם קיומה. סופרים בינלאומיים התגייסו לעזרתו, ביניהם ז'וזה סאראמאגו (José Saramago), גבריאל גרסיה מארקס (Gabriel García Márquez) וגינטר גראס (Günter Grass). ההליך הפלילי הסתיים בסופו של דבר, אך ב-27 במרץ 2011 פסק בית משפט כי עליו לשלם 6,000 לירה כפיצוי לחמישה אנשים על העלבת כבודם.
מה צוין בנימוקי הפרס
הנימוק של ועדת נובל ב-2006 הוקיר סופר "שבחיפוש אחר הנשמה המלנכולית של עיר הולדתו גילה סמלים חדשים להתנגשות ושזירה של תרבויות." שני החצאים מדויקים. איסטנבול אינה רק רקע ביצירתו של פאמוק אלא דמות מרכזית והמצב הרוח השולט שלה — מלנכוליה טורקית ספציפית שהוא הפך למובנת לקוראים שמעולם לא היו שם. ו"התנגשות ושזירה" היא ניסוח טוב יותר מ"מזרח פוגש מערב" העצל: הנושא שלו אינו התנגשות בין שתי תרבויות אלא חוסר האפשרות להפריד ביניהן בתוך אדם אחד.
הוא מתאר את עצמו כמוסלמי תרבותי — מזדהה עם האסלאם מבחינה היסטורית ותרבותית בעודו מסתייג מאמונה דתית — שזה בערך המצב שהרומנים שלו ממחישים.
מוזיאון שקיים באמת
באחת הפעולות המוזרות בספרות המודרנית, פאמוק בנה את מוזיאון התמימות. לא ברומן: בבית באיסטנבול, המלא בחפצים יומיומיים המופיעים בספר בעל אותו שם. הוא פתוח למבקרים. רומן ומוזיאון תוכננו יחד, כל אחד מאשש את האחר, והפרויקט הורחב מאוחר יותר לסרט התיעודי The Innocence of Memories. יהיה אשר יהיה, זוהי הסירוב המלא ביותר לגבול בין בדיון לבין חפץ שסופר מרכזי כלשהו ניסה.
מדוע אורהן מכונה גאון
היכולת המזוהה היא הפיכת מצב רוח פרטי למצב רוח שניתן להעברה. מה שוועדת פרס נובל כינתה "הנשמה המלנכולית של עיר הולדתו" היא תחושה מקומית ולעיתים קרובות בלתי ניתנת לתרגום; הישגו של פאמוק היה בניית מבנים נרטיביים שנושאים אותה ל-63 שפות מבלי שזה יהפוך לתיירות. זה קשה יותר ממה שזה נשמע, והביטוי של האקדמיה השוודית — "גילה סמלים חדשים" — הוא טענה טכנית, לא מחמאה. הוא בנה מנגנונים לעבודה: מספרים מרובים ולא אמינים, חפצים שצוברים משמעות עד שהם הופכים לטיעונים, עלילות שהן גם חידות אפיסטמולוגיות לגבי מי זכאי לייצג את מי. מוזיאון התמימות לוקח זאת לקצה הלוגי שלו על ידי ייצור החפצים עצמם.
לטיעון הנגד שני קווים. הראשון הוא שהמעמד הבינלאומי שלו תמיד עלה על מעמדו המקומי, ושחלק מבלטתו העולמית נובע מהתביעה ב-2005 ומהתיאבון הפוליטי במערב לדיסידנט טורקי ליברלי — האשמה שאין ביכולתו להפריך ושעיתוי קבלת פרס נובל אינו עושה דבר כדי להפיג. השני הוא צורני: הרומנים יכולים להיות איטיים ואדריכליים בכבדות, הרעיונות גלויים מבעד לסיפור כמו פיגומים, וקוראים שמחפשים דחף נרטיבי לעיתים קרובות לא מוצאים אותו. הוא סופר של אווירה ומבנה יותר מאשר של תנופה. כנגד זה עומדת העקביות — ארבעה עשורים, אחד-עשר רומנים, ללא דעיכה ברורה — והעובדה שהוא עשה את כל זה בטורקית, עבור אותו קהל קוראים תחילה.
מעמדו של סופר לאומי
פאמוק מחזיק בקתדרה למדעי הרוח על שם רוברט יק-פונג טאם (Robert Yik-Fong Tam) באוניברסיטת קולומביה ונבחר לחברה הפילוסופית האמריקאית ב-2018. הוא נישא להיסטוריונית איילין טורגון (Aylin Türegün) ב-1982 והתגרש ב-2002; לבתם קוראים רויה (Rüya), המילה הטורקית לחלום. הוא נישא לאסלי אקיאבאש (Aslı Akyavaş) בשנת 2022. הוא ממשיך לכתוב בטורקית על איסטנבול, לאחר שנשאר סופר טורקי במקום להפוך לסופר גולה — מה שבהתחשב בכך שהמדינה פעם לקחה אותו לבית המשפט בגלל משפט שנאמר למגזין שווייצרי, הוא הדבר המהותי ביותר שניתן לומר עליו.