ג'אמל דבוז: הקומיקאי ששינה חוק
בשנת 2006 זכו חמישה שחקנים במשותף בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן על סרט העוסק בחיילים צפון-אפריקאים ששחררו את צרפת ובהמשך נמחקו מסיפור השחרור. בתוך חודשים ספורים ביטלה ממשלת צרפת מדיניות בת עשורים שקפאה את הפנסיות של אותם ותיקי צבא קולוניאליים. הסרט היה Indigènes ("ימים של תהילה"). הפנים המפורסמות ביותר בו היו של סטנדאפיסט משכונת עוני מחוץ לפריז, שסבל משיתוק בידו הימנית.
טראפ (Trappes)
ג'אמל דבוז נולד בפריז ב-18 ביוני 1975 למשפחה מרוקאית מטאזה. הם חזרו למרוקו זמן קצר לאחר מכן, שבו לצרפת ב-1979, וב-1983 התיישבו בטראפ, בפרברים המערביים של פריז, שם גדל כבכור מבין שישה. טראפ של שנות ה-80 וה-90 הייתה המקום שאליו התייחסו פוליטיקאים צרפתים ברמיזה; היא גם הצמיחה, פחות או יותר באותן שנים ובאותם רחובות, את השחקן עומאר סי (Omar Sy) ואת הכדורגלן ניקולא אנלקה (Nicolas Anelka). העיתונות הצרפתית החלה לכנות אותם les trois de Trappes (שלושת מטראפ).
ב-17 בינואר 1990, בגיל ארבע-עשרה, חצה דבוז את פסי הרכבת בתחנת טראפ עם נער נוסף. רכבת פריז-נאנט פגעה בהם במהירות של 150 קמ"ש. הנער השני, בנו של הזמר מישל אדמט (Michel Admette), נהרג. דבוז איבד את השימוש בידו הימנית. הליכים משפטיים בגין גרימת מוות ברשלנות נדחו, אך האבל סביב האירוע לא נרגע מעולם: ב-2004 הוא ביטל הופעה בראוניון לאחר הפגנה שארגנה משפחתו של אדמט, ומאז לא חזר לאי.
אילתור כדרך יציאה
מאוחר יותר באותה שנה הוא פגש את אלן דגואה (Alain Degois), מחנך שלימד אילתור תחרותי, וב-1991 התחרה באליפות צרפת הלאומית לאילתור. זהו פרט מכריע בהתפתחותו. דבוז אינו קומיקאי-כותב שמגיע עם חומרים מוכנים; הוא מופיע תגובתי, שאומן בדיסציפלינה שבה כל המיומנות היא חשיבה מהירה מול שעון עוין. הופעתו הקולנועית הראשונה הייתה ב-1992 בסרט Les Pierres Bleues du Désert.
הפריצה הגיעה דרך הרדיו. ב-1995 שמו אותו המנהלים ז'אק מסדיאן (Jacques Massadian) וז'אן-פרנסואה ביזו (Jean-François Bizot) בתחנת הרדיו נובה (Radio Nova), שם פינת ביקורת סרטים הפכה אותו למפורסם בזכות קולו בלבד. הטלוויזיה הגיעה לאחר מכן – פארי פרמייר (Paris Première) בסביבות 1996, ואז ערוץ קאנאל פלוס (Canal+) ב-1998, שם יצר עם אריק ז'ידור (Éric Judor) וראמזי בדייה (Ramzy Bedia) את סיטקום בית החולים H, תוכנית שהשפיעה עמוקות על תרבות הנוער הצרפתית.
מופעי הבמה
Jamel en scène ב-1999 ו-100% Debbouze ב-2002 ביססו אותו כקומיקאי הבמה הגדול ביותר במדינה; השני מכר למעלה ממיליון עותקי DVD, נתון שכמעט אין לו אח ורע בצרפת. הפרסונה הבימתית שלו – מהירה, קוטעת את עצמה, חסרת מנוחה פיזית, מתנהלת עם יד אחת עובדת ומבלי לבקש רחמים על האחרת – הייתה בבירור קול של פרברי צרפת שהגיע לזרם המרכזי של הבידור בתנאים שלו ולא כעל תקן של סמל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קולנוע
קריירת הקולנוע שלו התנהלה בשני מסלולים. מבחינה מסחרית הוא היה עצום: אסטריקס ואובליקס: המשימה קלאופטרה ב-2002 משך ארבעה-עשר מיליון צופים בצרפת. מבחינה ביקורתית הוא נלקח ברצינות כבר בשלב מוקדם, עם מועמדות לפרס סזאר (César) על תפקיד המשנה שלו בסרטו של ז'אן-פייר ז'נה (Jean-Pierre Jeunet) אמלי (Le Fabuleux Destin d'Amélie Poulain) בשנת 2001. לוק בסון (Luc Besson) הפקיד בידיו את התפקיד הראשי ב-Angel-A ב-2005.
ואז הגיע Indigènes ב-2006. סרטו של רשיד בושארב (Rachid Bouchareb) עוקב אחר חיילים צפון-אפריקאים שגויסו לכוחות צרפת החופשית, נלחמו באיטליה ובדרום צרפת תוך התמודדות עם אפליה שיטתית מצד הפיקוד שלהם, וננעל בעובדה שכוחות קולוניאליים הודרו בכוונה משחרור פריז ב-1944 לבקשת דה גול. דבוז, סמי בואג'ילה (Sami Bouajila), רושדי זם (Roschdy Zem), סמי נאסרי (Samy Naceri) וברנאר בלנקן (Bernard Blancan) חלקו את פרס השחקן הטוב ביותר בקאן. הסרט היה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הפסיד לסרט חיים של אחרים, ומחזיק בציון של 83 אחוזים באתר Rotten Tomatoes, כשהמבקרים מכנים אותו "אפוס היסטורי עוצמתי המוקיר קבוצת חיילים אמיצה שהקרבתם נשכחה ברובה."
השפעתו האמיתית הייתה חקיקתית. צרפת הקפיאה את הפנסיות של חיילים קולוניאליים כאשר מדינותיהם הפכו לעצמאיות. דיווחים בני התקופה ציינו כי הסרט "גרם לשיראק לסגת מהחלטתו לגבי פנסיות המלחמה". כוכב קומדיה סייע להכריח ראש מדינה לתקן אי-צדק בן שישים שנה.
בניית המקום
מה שדבוז עשה לאחר מכן הוא ללא ספק משמעותי יותר מכל דבר ששיחק בו. ב-2006 הוא השיק את ה-Jamel Comedy Club בטלוויזיה, וב-2008 פתח את "לה קומדי קלאב" (Le Comedy Club) כמקום פיזי בפריז. שניהם תוכננו במפורש כצינורות לקומיקאים שנראו ונשמעו כמוהו ושלא הייתה להם דרך אחרת להיכנס לתעשייה. חלק נכבד מהדור הקומי הצרפתי שבא אחריו עבר דרך הדלתות הללו.
הוא נישא לעיתונאית ומגישת החדשות מליסה תוריו (Mélissa Theuriau) ב-7 במאי 2008, לאחר שהתארסו במרץ; לשניים בן, לאון, שנולד ב-2008, ובת, לילה, שנולדה ב-2011. הוא עמד בראש טקס פרסי הסזאר ב-2013 ונשא את הלפיד בטקס הפתיחה של אולימפיאדת פריז ב-2024.
מדוע ג'אמל מכונה גאון
היכולת הספציפית היא מהירות האילתור – היכולת לבנות, להעריך ולהעביר בדיחה בתוך השנייה או השתיים שהקהל נותן לך. הוא אומן בכך באופן תחרותי כנער, וזהו הקו המקשר של הכל: הביקורות ברדיו נובה, הסדרה H, מופעי הבמה, והסיבה לכך שבמאים שונים כל כך כמו ז'נה, בסון ובושארב רצו אותו. זוהי מיומנות קוגניטיבית, לא רק מיומנות חן: כמה שורות אפשריות מוחזקות בו-זמנית, ונבחרות תחת לחץ של זמן.
שני דברים מסבכים את התווית. ראשית, מבריקות אילתורית היא הסוג המתכלה ביותר: היא אינה מותירה טקסט מאחור, ורוב עבודתו הטובה ביותר של דבוז קיימת כהקלטות של חדר צוחק ולא כמשהו שניתן ללמוד. שנית, הפילמוגרפיה שלו מכילה הרבה קומדיה מסחרית רחבה, והסרט Indigènes בולט בדיוק בגלל שהוא החריג. איש אינו טוען שהוא שחקן קולנוע גדול באופן גורף.
היכן שהטענה חזקה ביותר היא במקום פחות זוהר. דבוז הבין, מוקדם יותר מאשר התעשייה, שלקומדיה הצרפתית הייתה בעיית היצע ולא בעיית כישרון, והוא בנה את המוסדות – פורמט טלוויזיוני ומועדון – כדי לתקן זאת. אם משלבים זאת עם סרט שהשפעתו הפוליטית ניתנת למעקב אחר שינוי ממשי בחוק הפנסיה הצרפתי, המקרה נשען פחות על הופעה בודדת ויותר על קריירה שהוקדשה להמרת תהילה לגישה מבנית לאנשים שלא הייתה להם כזו.
מורשת
הוא המופיע שהפך מבטא צרפתי מטראפ למקובל בטלוויזיה הלאומית, והמפיק שהבטיח שהוא לא יהיה היחיד. ביטול הפנסיות הוא האנדרטה הנדירה יותר: מעט מאוד אמנים בכל מקום יכולים להצביע על חוק שהשתנה בגלל סרט שיצרו. העובדה שעשה זאת לאחר שאיבד את השימוש ביד בגיל ארבע-עשרה היא החלק שהוא בילה קריירה שלמה בסירוב להפוך אותו לסיפור.