מאז אימוץ אורח חיים טבעוני בשנת 1988, התמקד דייוויד שטיבל (David Sztybel) בחקירותיו הפילוסופיות בזכויותיהם של בעלי חיים שאינם בני אדם. פילוסוף קנדי זה, שנולד בטורונטו בשנת 1967, פיתח קריירה אקדמית המתמקדת בביואתיקה, ובוחנת בעיקר את המעמד המוסרי של יצורים בעלי תודעה מבעד לעדשה המאתגרת מסגרות קונבנציונליות ותועלתניות ותיקות בשיח העכשווי על זכויות בעלי חיים.
רקע אקדמי
שטיבל השלים את השכלתו הפורמלית באוניברסיטת טורונטו. הוא קיבל תואר ראשון ב-1991, ולאחריו תואר שני ב-1994. בשנת 2000 קיבל תואר דוקטור עם תזה שכותרתה "אמפתיה ורציונליות באתיקה" (Empathy and Rationality in Ethics). הקריירה האקדמית שלו לאחר מכן כללה מלגת פוסט-דוקטורט של הוועדה המייעצת למחקר באוניברסיטת קווינס בין השנים 2001 ל-2002, מלגה במרכז אוקספורד לאתיקה של בעלי חיים (Oxford Centre for Animal Ethics) בשנים 2007 עד 2011, ומלגת מחקר באוניברסיטת וינה, אותה החל בשנת 2011.
תיאוריית הטיפול המיטבי (Best Caring)
במאמרו "זכויותיהם של בעלי חיים כאישיות" (The Rights of Animal Persons), הציג שטיבל תיאוריה שהוא מכנה "טיפול מיטבי" (best caring). גישה זו מבקרת שיטות מסורתיות להקצאת זכויות, כגון שכל ישר, אינטואיציה, או אלו שנקבעו על ידי עמנואל קאנט, ג'ון רולס ואלן גוורת'. במקום זאת, הוא מציע מסגרת לא-תועלתנית שבה יצורים בעלי תודעה מטופלים כתכלית בפני עצמם. מרכזי לכך הוא המושג שלו ל"קוגניציה רגשית", המציע שמצבים מסוימים הם חיוביים או שליליים אובייקטיבית עבור יצורים בעלי תודעה, ובכך מספק בסיס לטיעון בעד הכרה משפטית בכל היצורים בעלי התודעה כאישיות.
ביקורת על רווחת בעלי חיים
שטיבל נוקט עמדה ביקורתית כלפי תפיסות מסורתיות של רווחת בעלי חיים, שלעיתים קרובות מתירות שימוש בבעלי חיים אם ננקטים צעדים להפחתת סבלם. הוא טוען שגישה זו אינה עקבית, ומציין שאותם סטנדרטים לא היו מיושמים על בני אדם ללא קשר ליכולותיהם הקוגניטיביות. הוא טבע את המונח "animal illfare" (התעמרות בבעלי חיים) כדי לסווג את היחס המותר תחת תקני הרווחה הנוכחיים, ודוגל במקום זאת בעמדה שבה רווחה אמיתית כרוכה ברצון לטובתם של בעלי חיים בלבד ובדחיית פעולות זדוניות שניתן להימנע מהן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ויכוחים מתודולוגיים
מעבר לביקורת שלו על מודלים מקובלים של רווחה, שטיבל בחן את האתגרים הלוגיים בתוך התנועה נגד ניצול בעלי חיים. במאמרו "חוק זכויות בעלי חיים: פונדמנטליזם מול פרגמטיזם" (Animal Rights Law: Fundamentalism versus Pragmatism), הוא מתייחס להשקפות הביטולניות (abolitionist) בהן מחזיקים דמויות כמו גארי ל. פרנצ'יוני וג'ואן דונאייר. הוא בוחן את התועלת הפוטנציאלית של חקיקה להפחתת סבל, תוך בחינת החיכוך בין גישות משפטיות פרגמטיות לבין עקרונות מחמירים נגד ניצול בעלי חיים.
עובדות מהירות
- נולד: 1967, טורונטו - אזרחות: קנדה - תחום עיקרי: אתיקה וביואתיקה - השכלה: אוניברסיטת טורונטו - טבעוני מאז: 1988 - מיקום מחקר נוכחי: אוניברסיטת וינה
שאלות שהקוראים שואלים
### מהי תיאוריית הטיפול המיטבי (best caring)?
זוהי תיאוריה לא-תועלתנית של זכויות המכבדת אינדיבידואלים, שפותחה על ידי שטיבל, וקובעת כי יש להכיר בכל היצורים בעלי התודעה כאישיות באופן חוקי.
### כיצד מגדיר שטיבל "animal illfare" (התעמרות בבעלי חיים)?
המונח מתאר יחס קונבנציונלי לבעלי חיים המאפשר סבל במסווה של רווחה, שלדברי שטיבל היה נחשב לבלתי קביל אילו יושם על בני אדם.