פרנסיס אטרברי
פרנסיס אטרברי (Francis Atterbury) (6 במרץ 1663 – 22 בפברואר 1732) היה איש ספר, פוליטיקאי ובישוף אנגלי. כטורי (Tory) מהזרם הכנסייתי הגבוה (High Church) ותומך יעקוביטי, הוא זכה לחסות תחת המלכה אן, אך זכה לחוסר אמון מצד ממשלות הוויגים (Whig) ההנובריות, והוגלה בשל התכתבות עם הטוען לכתר ("המתחזה הזקן") בפרשת "מזימת אטרברי". הוא נודע בשנינותו וביכולת ההטפה המוכשרת שלו.
חיים מוקדמים
הוא נולד במידלטון, מילטון קינס, בבקינגהאמשייר, שם כיהן אביו ככומר. הוא התחנך בבית הספר וסטמינסטר ובכריסט צ'רץ', אוקספורד, שם הפך למורה. בשנת 1682 פרסם תרגום של "אבשלום ואחיתופל" מאת דריידן לחרוזים לטיניים, ללא הסגנון או המשקל האופייניים לעידן האוגוסטיני. בכתיבה אנגלית הוא זכה להצלחה רבה יותר; בשנת 1687 פרסם את "תשובה לכמה שיקולים על רוח מרטין לותר ומקור הרפורמציה" (An Answer to some Considerations, the Spirit of Martin Luther and the Original of the Reformation), מענה לעובדיה ווקר, אשר עם בחירתו למאסטר של יוניברסיטי קולג', אוקספורד, ב-1676, הדפיס בבית דפוס שהקים שם מתקפה על הרפורמציה שנכתבה על ידי אברהם וודהד. החיבור של אטרברי, אף שזכה לשבחים רבים מהבישוף גילברט ברנט, הצטיין יותר בעוצמת הרטוריקה שלו מאשר בתקפות טיעוניו, והקתולים האשימו אותו בבגידה, ובכך שקרא למלך ג'יימס "יהודה" ברמיזה.
קריירה כנסייתית
לאחר "המהפכה המהוללת", נשבע אטרברי אמונים לממשלה החדשה. הוא הוסמך לכמורה בשנת 1687, הטיף מדי פעם בלונדון ברהיטות שהעלתה את המוניטין שלו, ועד מהרה מונה לאחד מכומרי המלוכה. הוא התגורר בדרך כלל באוקספורד, שם היה היועץ והעוזר הראשי של הנרי אולדריץ', שתחתיו הפך כריסט צ'רץ' למעוז הטוריזם. הוא נתן השראה לתלמידו, צ'ארלס בויל, בחיבור "בחינת הדיסרטציות של ד"ר בנטלי על איגרות פלריס" (Examination of Dr. Bentley's Dissertations on the Epistles of Phalaris), מתקפה (1698) על מלומד הוויגים ריצ'רד בנטלי, שנבעה מפקפוקו של בנטלי באותנטיות של איגרות פלריס. הוא תואר על ידי סוויפט ב"קרב הספרים" (The Battle of the Books) כאפולו שהכווין את הלחימה, וללא ספק היה הכותב העיקרי של המאמר של בויל. בנטלי השקיע שנתיים בהכנת תשובתו המפורסמת, שהוכיחה לא רק שהאיגרות המיוחסות לפלריס היו מזויפות, אלא שכל שנינותו ורהיטותו של אטרברי היו מסווה ליומרה אווילית למלומדות.
אטרברי היה מעורב עד מהרה במחלוקת בעניינים חשובים ומרגשים אף יותר. הכנסייה הגבוהה והכנסייה הנמוכה פילגו את האומה. רוב אנשי הכמורה היו בצד הכנסייה הגבוהה; רוב הבישופים של המלך ויליאם נטו ללטיטודנריאניזם. בשנת 1701 התכנסה הקונבוקציה (האספה הכנסייתית), שהבית התחתון שלה היה ברובו המוחלט טורי, לאחר הפסקה של עשר שנים. אטרברי השליך את עצמו בלהט האופייני לו לתוך המחלוקת, כשהוא מפרסם סדרת חיבורים. רבים ראו בו את האלוף הנועז ביותר שהגן אי פעם על זכויות הכמורה נגד האוליגרכיה של פרלאטים ארסטיאניים. בשנת 1701 הפך לארכידיאקון של טוטנס וקיבל פרהבנדה בקתדרלת אקסטר. הבית התחתון של הקונבוקציה הצביע עבורו תודה על שירותיו; אוניברסיטת אוקספורד העניקה לו תואר דוקטור לתאולוגיה (D.D.); ובשנת 1704, זמן קצר לאחר עלייתה של המלכה אן, הועלה לדרגת דיקן קתדרלת קרלייל.
מנהיגות מפלגת הכנסייה הגבוהה
בשנת 1710, העמדתו לדין של הנרי סאצ'וורל חוללה התפרצות אדירה של קנאות הכנסייה הגבוהה. ברגע כזה לא יכול היה אטרברי שלא לבלוט. להטו המוגזם עבור הגוף שאליו השתייך וכישרונותיו הנדירים להסתה ולפולמוס באו שוב לידי ביטוי. הוא לקח חלק מרכזי בניסוח הנאום המתוחכם והרהוט שנשא סאצ'וורל בבית הלורדים, המציג ניגוד יוצא דופן לדרשה האבסורדית והנבזית שזכתה בחוסר תבונה להדחה. במהלך החודשים הסוערים והמתוחים שבאו לאחר המשפט, היה אטרברי בין הפעילים ביותר מבין הכותבים שהסיתו את האומה נגד ממשלת הוויגים ופרלמנט הוויגים. כאשר התחלפה הממשלה והפרלמנט פוזר, ניתנו לו פרסים בשפע. הבית התחתון של הקונבוקציה בחר בו לדובר (Prolocutor), בתפקיד זה ניסח, בשנת 1711, את המסמך המצוטט לעיתים קרובות "הצגת מצב הדת" (Representation of the State of Religion); ובאוגוסט 1711, המלכה, שבחרה בו כיועצה הראשי בעניינים כנסייתיים, מינתה אותו לדיקן כריסט צ'רץ' לאחר מותו של חברו ופטרונו הוותיק הנרי אולדריץ'.
באוקספורד הוא היה כישלון בולט כפי שהיה בקרלייל, ואויביו אמרו שהוא מונה לבישוף רק בגלל שהיה דיקן כה גרוע. תחת הנהלתו, כריסט צ'רץ' הייתה בכאוס, התרחשו ויכוחים שערורייתיים, והייתה סיבה לחשוש שהקולג' הטורי הגדול ייהרס על ידי העריצות של הדוקטור הטורי הגדול. בשנת 1713 הוא הועבר לבישופות של רוצ'סטר, שהייתה אז מאוחדת תמיד עם הדיקנות של וסטמינסטר. תארים גבוהים עוד יותר נראו באופק, שכן למרות שהיו גברים מוכשרים רבים על ספסל הבישופים, לא היה איש שהשתווה אליו או התקרב אליו בכישורים פרלמנטריים. לו הייתה מפלגתו נשארת בשלטון, אין זה בלתי סביר שהיה מועלה לארכיבישופות של קנטרברי. ככל שהסיכויים שלו היו מפוארים יותר, כך הייתה לו סיבה גדולה יותר לחשוש מעלייתה של משפחה שהייתה ידועה כנוטה לוויגים, ויש כל סיבה להאמין שהוא היה אחד מאותם פוליטיקאים שקיוו שיוכלו, במהלך חייה של אן, להכין את הדברים בצורה כזו שעם מותה לא תהיה קושי רב בביטול "חוק ההסדר" (Act of Settlement) והעלאת ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט ("המתחזה הזקן") על כס המלוכה.
יעקוביטיזם
מותה הפתאומי של המלכה אן סיכל את תוכניותיהם של הקושרים הללו, ויהיו דעותיו הקודמות של אטרברי אשר יהיו, הוא הסכים למה שלא יכול היה למנוע, נשבע אמונים לבית הנובר, ועשה כמיטב יכולתו להתחבב על משפחת המלוכה. אך חנפנותו זכתה לבוז קר; הוא הפך למתנגד הפלגני והעקשן ביותר של הממשלה. בבית הלורדים, הנאומים שלו, שהיו בהירים, מושחזים, חיים ומלווים בכל חן ההגייה והמחווה, עוררו את תשומת הלב וההערצה אפילו של רוב עוין. כמה מהמחאות המדהימות ביותר המופיעות ביומני הלורדים נוצחו על ידו; ובחלק מהעלונים הארסיים ביותר שקראו לאנגלים לעמוד על שלהם למען ארצם נגד הזרים שבאו מעבר לים כדי לכאורה לדכא ולבזוז אותה, זיהו מבקרים את סגנונו. כאשר פרץ המרד של 1715, הוא סירב לחתום על המסמך שבו הצהירו בישופי מחוז קנטרברי על נאמנותם לעליית המלך הפרוטסטנטי, וב-1717, לאחר שהיה תקופה ארוכה בקשר עקיף עם המשפחה הגולה, החל להתכתב ישירות עם ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט.
ממצאים עדכניים מהמסמכים המדיניים (State Papers) בקיו (Kew) קבעו כי אטרברי היה ה'פרלאט הגדול' של מסדר טובוסו היעקוביטי באנגליה. מסדר טובוסו היה אחוות יעקוביטים שנקראה לכבוד דולסינאה דל טובוסו, אהובתו הדמיונית של דון קישוט. גם צ'ארלס אדוארד סטיוארט וגם הנרי בנדיקט סטיוארט היו חברים בו.
מעצר ומאסר
בשנת 1721, עם גילוי המזימה ללכידת משפחת המלוכה והכרזת "המלך ג'יימס השלישי", נעצר אטרברי עם שאר מנהיגי המורדים, וב-1722 נכלא במצודת לונדון, שם נשאר במאסר מבודד במשך מספר חודשים. הוא ניהל את התכתבותו עם המשפחה הגולה בזהירות כה רבה, עד שההוכחות הנסיבתיות לאשמתו, אף שהספיקו להפקת שכנוע מוסרי מלא, לא הספיקו להצדקת הרשעה משפטית. ניתן היה להגיע אליו רק באמצעות הצעת חוק של ייסורים ועונשים (Bill of pains and penalties). בשנת 1723 עברה הצעת חוק כזו בבית הנבחרים, השוללת ממנו את תאריו הכנסייתיים, מגלה אותו לכל ימי חייו, ואוסרת על כל נתין בריטי לקיים איתו קשר אלא ברשות המלכות. בלורדים היה המאבק חד, אך הצעת החוק עברה לבסוף ברוב של שמונים ושלושה קולות נגד ארבעים ושלושה.
לאחר שהות קצרה בבריסל נסע לפריז, והפך לדמות המובילה בקרב הפליטים היעקוביטים שם. הוא הוזמן לרומא על ידי הטוען לכתר, אך אטרברי הרגיש שבישוף של הכנסייה האנגליקנית לא יהיה במקומו ברומא, וסירב להזמנה. עם זאת, במשך מספר חודשים נראה היה שהוא נמצא בחסדו הטוב של ג'יימס. ההתכתבות בין האדון לבין המשרת הייתה קבועה. כישוריו של אטרברי זכו להכרה חמה, עצתו התקבלה בכבוד, והוא היה, כפי שהיה בולינגברוק לפניו, ראש ממשלה של מלך ללא ממלכה. עד מהרה, עם זאת, הבחין כי עצותיו אינן נלקחות בחשבון, אם לא נתונות בחשד. רוחו הגאה נפגעה עמוקות. בשנת 1728 עזב את פריז, התיישב במונפלייה, זנח את הפוליטיקה והקדיש את עצמו לחלוטין לספרות. בשנה השישית לגלותו חלה במחלה קשה כל כך עד שביתו, גברת מוריס, שהייתה חולה מאוד בעצמה, החליטה לקחת את כל הסיכונים כדי שתוכל לראותו פעם נוספת. הוא פגש אותה בטולוז, היא קיבלה ממנו את הטקסים האחרונים, ומתה באותו לילה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חיים מאוחרים ומוות
אטרברי שרד את ההלם ממות בתו, וחזר לפריז ולשירותו של הטוען לכתר. בשנה התשיעית לגלותו פרסם הצדקה לעצמו נגד ג'ון אולדמיקסון, שהאשים אותו בכך שביחד עם אנשי כריסט צ'רץ' אחרים, סילף את המהדורה החדשה של "היסטוריית המרד" (History of the Rebellion) מאת קלרנדון. הוא לא היה אחד מעורכי ה"היסטוריה", ומעולם לא ראה אותה עד שהודפסה. אטרברי מת, בגיל 68, ב-22 בפברואר 1732. גופתו הובאה לאנגליה ונטמנה במנזר וסטמינסטר. במסמכיו השמורים כעת בספריית וסטמינסטר, הוא הביע משאלה להיקבר "רחוק ככל האפשר ממלכים ופוליטיקאים". כך הוא קבור ליד קיוסק מידע לתיירים מהמאה ה-21. לוח האבן השחור פשוט, ומציין את שמו ואת תאריכי לידתו ומותו; הכתובת שחוקה כעת במידה ניכרת.
על אשתו, קתרין אוסבורן, לה נישא בעת שהותו באוקספורד, ידוע מעט; אך בינו לבין בתו שררה חיבה. חיבתו לג'ון מילטון הייתה כזו שנראתה בעיני טורים רבים כפשע; והוא היה חבר קרוב של ג'וזף אדיסון. הוא חי ביחסי ידידות עם ג'ונתן סוויפט, ג'ון ארבתנוט וג'ון גיי. עם מתיו פריור הייתה לו קרבה הדוקה. אלכסנדר פופ מצא באטרברי מעריץ, יועץ ועורך כפי שביקש.
יצירות
1701 – הזכויות, הסמכויות והפריבילגיות של קונבוקציה אנגלית, מוצהרות ומוצדקות. בתשובה לספר מאוחר של ד"ר וייק, שכותרתו, סמכותם של נסיכים נוצרים על הסינודים הכנסייתיים שלהם מוצהרת, וכו' ...
- 1701 – תוספות למהדורה הראשונה של הזכויות, הסמכויות והפריבילגיות של קונבוקציה אנגלית, מוצהרות ומוצדקות. בתשובה לספר מאוחר של ד"ר וייק, שכותרתו, סמכותם של נסיכים נוצרים על הסינודים הכנסייתיים שלהם מוצהרת, וכו', ולמספר קטעים אחרים
- 1703 – דרשה שנשאה לפני בית הנבחרים המכובד, בסנט מרגרט וסטמינסטר, 29 במאי 1701
- 1704 – כלל העשייה כפי שהיינו רוצים שייעשה לנו מוסבר בדרשה שנשאה לפני הוד מלכותה, בקפלת סנט ג'יימס, ביום ראשון, 5 בנובמבר 1704
- 1707 – דרשה שנשאה בקתדרלת סנט פול; בהלווייתו של מר ת'ו. בנט, 30 באוגוסט 1706
- 1708 – היכרות עם אלוהים היא התמיכה הטובה ביותר תחת ייסורים. דרשה שנשאה לפני המלכה, בסנט ג'יימס, 31 באוקטובר 1708
- 1708 – כוח הצדקה לכסות על חטא. דרשה שנשאה לפני הנשיא והמושלים של בתי החולים בריידוול ובית לחם, בקפלת בריידוול, 16 באוגוסט 1694
- 1709 – דרשה שנשאה לפני הלורד-ראש העיר המכובד, חברי המועצה ומושלי בתי החולים השונים של העיר. בסנט בריגיט, ביום שלישי, ... 26 באפריל 1709
- 1709 – 'דרשה לכמורה הלונדונית, שנשאה בכנסיית ס. אלפג', 17 במאי שנת האדון 1709
- 1714 – ההיסטוריה של המיטר והארנק : בה נשקלים במלואם החלק הראשון והשני של ההיסטוריה הסודית של המטה הלבן, והצביעות והנבלות של המטה עצמו נחשפות ומתגלות
- 1715 – עצות בריטיות לבעלי הקרקעות של בריטניה הגדולה : בהיותן תשובה לעלון בוגדני שכותרתו, עצות אנגליות לבעלי הקרקעות של אנגליה
- 1723 – תשובה לכמה שיקולים על רוח מרטין לותר, ומקור הרפורמציה
- 1734 – דרשות בהזדמנויות שונות. פורסמו מהמקור על ידי תומאס מור כרך א'
- 1740 – אופיו של אנטוניוס מוזה, כפי שמיוצג על ידי ורגיליוס, בדמותו של יאפיס: דיסרטציה: מאת פ. אטרברי, בישוף רוצ'סטר המנוח. פורסם מכתב היד של הוד מעלתו. אליו נוסף, לדוכס מ-ב**, ביום הולדתו: שיר
- 1799 – התכתבות אפיסטולרית, תלונות ביקור, נאומים ומיסלניות הכרך הראשון
- 1847 – מכתבי פרנסיס אטרברי, בישוף רוצ'סטר אל האביר דה סן ז'ורז' וכמה מתומכי בית סטיוארט. מהמקורות הנמצאים ברשות הוד מלכותה
- 1869 – זכרונות והתכתבות של פרנסיס אטרברי, ד"ר, בישוף רוצ'סטר. עם הערות על בני זמנו המכובדים הכרך הראשון