פרנסיס בייקון
פרנסיס בייקון, הוויקונט הראשון מסנט אלבן (Francis Bacon; 22 בינואר 1561 – 9 באפריל 1626) היה פילוסוף ומדינאי אנגלי שכיהן כתובע הכללי וכורד צ'נסלור של אנגליה תחת המלך ג'יימס הראשון. בייקון טען לחשיבותה של הפילוסופיה של הטבע, המונחית על ידי השיטה המדעית, ועבודותיו נותרו בעלות השפעה לאורך המהפכה המדעית.
בייקון כונה אבי האמפיריציזם. הוא טען לאפשרות של ידע מדעי המבוסס אך ורק על הסקה אינדוקטיבית ותצפית זהירה על אירועים בטבע. הוא האמין שניתן להשיג מדע באמצעות גישה ספקנית ושיטתית שבה מדענים שואפים להימנע מהטעיה עצמית. אף שהצעותיו הספציפיות ביותר לגבי שיטה כזו, השיטה הבייקונית, לא נהנו מהשפעה ארוכת טווח, הרעיון הכללי של החשיבות והאפשרות של מתודולוגיה ספקנית הופך את בייקון לאחד ממייסדי השיטה המדעית. חלקו בשיטה המבוסס על ספקנות היווה מסגרת רטורית ותיאורטית חדשה למדע, שפרטיה המעשיים עדיין עומדים במרכז הוויכוחים על מדע ומתודולוגיה. הוא מפורסם בתפקידו במהפכה המדעית, בקידום ניסויים מדעיים כדרך להאדרת האל ולקיום כתבי הקודש.
בייקון היה פטרון של ספריות ופיתח מערכת לקיטלוג ספרים תחת שלוש קטגוריות – היסטוריה, שירה ופילוסופיה – שניתן היה לחלקן לנושאים ותתי-כותרות ספציפיים. בנוגע לספרים, הוא כתב: "יש ספרים שיש לטעום; אחרים שיש לבלוע; ומעטים שיש ללעוס ולעכל". התיאוריה הבייקונית על זהות מחבר מחזות שייקספיר, תיאוריה שולית שהוצעה לראשונה באמצע המאה ה-19, טוענת שבייקון כתב לפחות חלק, ואולי את כל המחזות המיוחסים באופן קונבנציונלי לוויליאם שייקספיר.
בייקון התחנך בטריניטי קולג', קיימברידג', שם עקב בקפדנות אחר תוכנית הלימודים של ימי הביניים, שהוצגה ברובה בלטינית. הוא היה המקבל הראשון של תואר יועץ המלכה (Queen's counsel), שהוענק בשנת 1597 כאשר אליזבת הראשונה מינתה אותו ליועצה המשפטי. לאחר עלייתו של ג'יימס הראשון בשנת 1603, בייקון קיבל תואר אבירות, לאחר מכן מונה לברון ורולם בשנת 1618 ולוויקונט סנט אלבן בשנת 1621. לא היו לו יורשים, ולכן שני התארים בטלו עם מותו בשנת 1626 בגיל 65. הוא קבור בכנסיית סנט מייקל, סנט אלבנס, הרטפורדשייר.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
פרנסיס בייקון נולד ב-22 בינואר 1561 בבית יורק ליד הסטרנד בלונדון, בנם של סר ניקולס בייקון (שומר החותם הגדול) ואשתו השנייה, אן (קוק) בייקון, בתו של ההומניסט הרנסאנסי הנודע אנתוני קוק. אחותה של אמו הייתה נשואה לוויליאם ססיל, הברון הראשון מבורגלי, מה שהפך את בורגלי לדודו של בייקון.
ביוגרפים מאמינים שבייקון התחנך בביתו בשנותיו הראשונות בשל בריאות לקויה, שתלווה אותו לאורך כל חייו. הוא קיבל שיעורים מג'ון וולסול, בוגר אוקספורד עם נטייה חזקה לפוריטניות. הוא למד בטריניטי קולג' באוניברסיטת קיימברידג' ב-5 באפריל 1573 בגיל 12, וחי שם במשך שלוש שנים יחד עם אחיו הבכור אנתוני בייקון (1558–1601) תחת חסותו האישית של ג'ון ויטגיפט, הארכיבישוף לעתיד של קנטרברי. חינוכו של בייקון התנהל ברובו בלטינית ועקב אחר תוכנית הלימודים של ימי הביניים. בקיימברידג' פגש בייקון לראשונה את המלכה אליזבת, שהתרשמה מאינטלקטואליותו המוקדמת, ונהגה לכנותו "שומר החותם הצעיר".
לימודיו הביאו אותו לאמונה שהשיטות והתוצאות של המדע כפי שהיו נהוגות אז היו שגויות. הערצתו לאריסטו התנגשה עם דחייתו את הפילוסופיה האריסטוטלית, שנראתה לו עקרה, ויכוחנית ושגויה במטרותיה.
ב-27 ביוני 1576, הוא ואנתוני הצטרפו ל-de societate magistrorum בגרייז אין (Gray's Inn). כמה חודשים לאחר מכן, פרנסיס נסע לחו"ל עם סר אמיאס פולט, השגריר האנגלי בפריז, בעוד אנתוני המשיך את לימודיו בבית. מצב הממשל והחברה בצרפת תחת הנרי השלישי העניק לו הדרכה פוליטית חשובה. במהלך שלוש השנים הבאות ביקר בבלואה, פואטייה, טור, איטליה וספרד. אין עדות לכך שלמד באוניברסיטת פואטייה. במהלך מסעותיו, בייקון למד שפה, מדינאות ומשפט אזרחי תוך ביצוע משימות דיפלומטיות שגרתיות. לפחות בהזדמנות אחת הוא העביר מכתבים דיפלומטיים לאנגליה עבור וולסינגהם, בורגלי, לסטר ועבור המלכה.
מותו הפתאומי של אביו בפברואר 1579 הניע את בייקון לחזור לאנגליה. סר ניקולס הניח סכום כסף נכבד לרכישת אחוזה עבור בנו הצעיר, אך הוא מת לפני שעשה זאת, ופרנסיס נותר עם חמישית בלבד מכסף זה. לאחר שלווה כסף, בייקון נכנס לחובות. כדי לפרנס את עצמו, הוא החל להתגורר בגרייז אין בשנת 1579, כשהכנסתו מתווספת על ידי מענק מאמו ליידי אן מאחוזת מארקס ליד רומפורד באסקס, שהניבה שכר דירה של 46 ליש"ט.
### פרלמנטר
בייקון הצהיר שיש לו שלוש מטרות: לחשוף את האמת, לשרת את ארצו ולשרת את כנסייתו. הוא ביקש להשיג מטרות אלו על ידי חיפוש משרה יוקרתית. בשנת 1580, באמצעות דודו, לורד בורגלי, הוא הגיש מועמדות למשרה בחצר המלוכה שעשויה הייתה לאפשר לו להמשיך בחיי למידה, אך מועמדותו נכשלה. במשך שנתיים עבד בשקט בגרייז אין, עד שהתקבל כעורך דין חיצוני בשנת 1582.
הקריירה הפרלמנטרית שלו החלה כאשר נבחר לחבר פרלמנט עבור בוסיני, קורנוול, בבחירות ביניים בשנת 1581. בשנת 1584 תפס את מושבו בפרלמנט עבור מלקום בדורסט, וב-1586 עבור טונטון. בתקופה זו החל לכתוב על מצב המפלגות בכנסייה, וכן על נושא הרפורמה הפילוסופית בחיבור האבוד Temporis Partus Maximus. עם זאת, הוא לא הצליח להשיג משרה שלדעתו תוביל אותו להצלחה. הוא הראה סימני אהדה לפוריטניות, השתתף בדרשות של הכומר הפוריטני של גרייז אין וליווה את אמו לכנסיית טמפל כדי לשמוע את וולטר טרוורס. הדבר הוביל לפרסום החיבור המוקדם ביותר שלו ששרד, שביקר את דיכוי הכמורה הפוריטנית על ידי הכנסייה האנגלית. בפרלמנט של 1586, הוא דחק בגלוי להוציא להורג את מרי, מלכת הסקוטים הקתולית.
בערך בתקופה זו, הוא פנה שוב לדודו החזק לעזרה; מהלך זה לווה בהתקדמותו המהירה בפרקליטות. הוא הפך לחבר הנהלה (bencher) בשנת 1586 ונבחר לקורא (Reader) בשנת 1587, כשהוא מעביר את סדרת ההרצאות הראשונה שלו בתקופת התענית בשנה שלאחר מכן. בשנת 1589 קיבל את המינוי החשוב של זכות עתידית לפקידות בבית הדין של הסטאר צ'מבר (Star Chamber), אם כי לא נכנס לתפקיד באופן רשמי עד 1608; המשרה הייתה שווה 1,600 ליש"ט בשנה.
בשנת 1588 הפך לחבר פרלמנט עבור ליברפול ולאחר מכן עבור מידלסקס בשנת 1593. מאוחר יותר כיהן שלוש פעמים עבור איפסוויץ' (1597, 1601, 1604) ופעם אחת עבור אוניברסיטת קיימברידג' (1614).
הוא נודע כרפורמטור בעל דעות ליברליות, להוט לתקן ולפשט את החוק. אף שהיה ידיד הכתר, הוא התנגד לזכויות יתר פיאודליות ולסמכויות דיקטטוריות. הוא דיבר נגד רדיפות דתיות. הוא תקף את בית הלורדים על השתלטותו על הצעות חוק כספיות. הוא דגל באיחוד אנגליה וסקוטלנד, מה שהפך אותו למשפיע משמעותי לקראת איחוד הממלכה המאוחדת; ומאוחר יותר דגל בשילוב אירלנד באיחוד. הוא האמין שקשרים חוקתיים הדוקים יותר יביאו שלום וכוח רב יותר למדינות אלו.
### שנותיה האחרונות של תקופת שלטונה של אליזבת
בייקון התוודע עד מהרה לרוברט דברו, הרוזן השני מאסקס, המועדף על המלכה אליזבת. עד 1591 שימש כיועצו הסודי של הרוזן. בשנת 1592 הוטל עליו לכתוב חיבור בתגובה לפולמוס האנטי-ממשלתי של הישועי רוברט פרסון, אותו כינה "תצפיות מסוימות על כתב פלסתר", המזהה את אנגליה עם האידיאלים של אתונה הדמוקרטית כנגד הלוחמנות של ספרד. בייקון תפס את מושבו הפרלמנטרי השלישי עבור מידלסקס כאשר בפברואר 1593 זימנה אליזבת את הפרלמנט כדי לחקור מזימה קתולית נגדה. התנגדותו של בייקון להצעת חוק שתטיל סובסידיות משולשות בחצי מהזמן הרגיל הרגיזה את המלכה: מתנגדיו האשימו אותו בחיפוש פופולריות, ולזמן מה החצר הדירה אותו מחסדה.
כאשר משרת התובע הכללי התפנתה בשנת 1594, השפעתו של לורד אסקס לא הספיקה כדי להבטיח את המשרה לבייקון והיא ניתנה לסר אדוארד קוק. באופן דומה, בייקון לא הצליח להבטיח את המשרה הפחותה של פרקליט המדינה (Solicitor General) בשנת 1595, והמלכה השפילה אותו בגלוי כשמינתה את סר תומאס פלמינג במקומו. כדי לנחם אותו על אכזבות אלו, אסקס העניק לו נכס בטוויקנהאם, שבייקון מכר לאחר מכן תמורת 1,800 ליש"ט.
בשנת 1597 הפך בייקון ליועץ המלכה המיועד הראשון, כאשר המלכה אליזבת שמרה עליו כיועצה המשפטי. בשנת 1597 קיבל גם פטנט, שהעניק לו קדימות בפרקליטות. למרות תאריו, הוא לא הצליח להשיג את המעמד והפרסום של אחרים. בתוכנית להחיות את מעמדו הוא חיזר ללא הצלחה אחר האלמנה הצעירה והעשירה ליידי אליזבת האטון. חיזוריו נכשלו לאחר שהיא סיימה את מערכת היחסים ביניהם עם קבלת הצעת הנישואין מסר אדוארד קוק, מה שהצית איבה נוספת בין הגברים. בשנת 1598 נעצר בייקון בגין חובות. לאחר מכן, עם זאת, מעמדו בעיני המלכה השתפר. בהדרגה, בייקון זכה למעמד של אחד היועצים המלומדים. מערכת היחסים שלו עם המלכה השתפרה עוד יותר כאשר ניתק קשרים עם אסקס – מהלך פיקח, שכן אסקס יוצא להורג בגין בגידה בשנת 1601.
יחד עם אחרים, בייקון מונה לחקור את האישומים נגד אסקס. מספר מחסידיו של אסקס הודו שאסקס תכנן מרד נגד המלכה. בייקון היה לאחר מכן חלק מהצוות המשפטי בראשות התובע הכללי סר אדוארד קוק במשפט הבגידה של אסקס. לאחר ההוצאה להורג, המלכה הורתה לבייקון לכתוב את הדו"ח הממשלתי הרשמי של המשפט, שפורסם מאוחר יותר כ"הצהרה על המעשים והבגידות שנוסו ובוצעו על ידי רוברט, הרוזן המנוח מאסקס ושותפיו, נגד הוד מלכותה וממלכותיה..." לאחר שהטיוטה הראשונה של בייקון נערכה בכבדות על ידי המלכה ושריה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לדברי מזכירו האישי והכומר שלו, ויליאם רולי, כשופט בייקון תמיד היה רך לב, "מביט על הדוגמאות בעין של חומרה, אך על האדם בעין של רחמים וחמלה". וגם ש"הוא היה חופשי מזדון", "לא נוקם פציעות", ו"לא משמיץ איש".
### ג'יימס הראשון עולה לכס המלוכה
עלייתו של ג'יימס הראשון הביאה את בייקון לחסד רב יותר. הוא קיבל תואר אבירות בשנת 1603. במהלך פיקח נוסף, בייקון כתב את ה"התנצלויות" שלו להגנה על הליכיו בפרשת אסקס, שכן אסקס העדיף את ג'יימס כיורש לכס המלוכה. בשנה שלאחר מכן, במהלך המושב הפרלמנטרי הראשון והלא אירוע, בייקון התחתן עם אליס ברנהאם. ביוני 1607, הוא זכה סוף סוף במשרת פרקליט המדינה וב-1608 החל לעבוד כפקיד בסטאר צ'מבר. למרות הכנסה נדיבה, חובות ישנים עדיין לא ניתן היה לשלם. הוא חיפש קידום ועושר נוספים על ידי תמיכה במלך ג'יימס ובמדיניותו השרירותית. בשנת 1610 התכנס המושב הרביעי של הפרלמנט הראשון של ג'יימס. למרות עצתו של בייקון אליו, ג'יימס והבית התחתון מצאו את עצמם חלוקים לגבי סמכויות מלכותיות ובזבזנותו המביכה של המלך. הבית פוזר לבסוף בפברואר 1611. לאורך תקופה זו הצליח בייקון להישאר בחסד המלך תוך שמירה על אמון הבית התחתון.
בשנת 1613 מונה בייקון סוף סוף לתובע הכללי, לאחר שייעץ למלך לבצע חילופים במינויים שיפוטיים. כתובע כללי, בייקון, במאמציו הנלהבים – שכללו עינויים – להשיג את הרשעתו של אדמונד פיצ'אם בבגידה, עורר מחלוקות משפטיות בעלות חשיבות חוקתית גבוהה. בייקון וגרייז אין הפיקו את "מסכת הפרחים" כדי לחגוג את חתונתם של רוברט קאר, הרוזן הראשון מסומרסט ואשתו, פרנסס הווארד, רוזנת סומרסט, והוא העמיד אותם לדין בהצלחה בגין רצח בשנת 1616.
מה שנקרא "פרלמנט הנסיך" של אפריל 1614 התנגד לנוכחותו של בייקון במושב עבור קיימברידג' ולתוכניות המלכותיות השונות שבייקון תמך בהן. אף שהותר לו להישאר, הפרלמנט העביר חוק שאסר על התובע הכללי לשבת בפרלמנט. השפעתו על המלך עוררה ללא ספק טינה או חשש בקרב רבים מעמיתיו. בייקון, עם זאת, המשיך לזכות בחסד המלך, מה שהוביל למינויו במרץ 1617 לעוצר זמני של אנגליה (לתקופה של חודש), וב-1618 לורד צ'נסלור. ב-12 ביולי 1618 יצר המלך את בייקון ברון ורולם מוורולם באצולה של אנגליה; הוא נודע אז כפרנסיס, לורד ורולם.
בייקון המשיך להשתמש בהשפעתו על המלך כדי לתווך בין כס המלוכה לפרלמנט, ובתפקיד זה הוא הועלה עוד יותר באותה אצולה כוויקונט סנט אלבן ב-27 בינואר 1621.
### לורד צ'נסלור ובושה ציבורית
הקריירה הציבורית של בייקון הסתיימה בבושה בשנת 1621. לאחר שנכנס לחובות, ועדה פרלמנטרית לענייני מינהל החוק האשימה אותו ב-23 סעיפי שחיתות נפרדים. אויבו לכל החיים, סר אדוארד קוק, שיזם את ההאשמות הללו, היה אחד מאלה שמונו להכין את האישומים נגד הצ'נסלור. ללורדים, ששלחו ועדה לברר אם הודאה היא אכן שלו, הוא השיב: "לורדים שלי, זה המעשה שלי, היד שלי והלב שלי; אני מתחנן בפני אדוניכם להיות רחמנים כלפי קנה רצוץ". הוא נידון לקנס של 40,000 ליש"ט ונכלא במצודת לונדון לפי רצון המלך; המאסר נמשך ימים ספורים בלבד והקנס נמחל על ידי המלך. באופן חמור יותר, הפרלמנט הכריז על בייקון כבלתי כשיר להחזיק במשרה עתידית או לשבת בפרלמנט. הוא נמנע בקושי מלעבור השפלה, שהייתה מפשיטה אותו מתארי האצולה שלו. לאחר מכן, הוויקונט המושפל הקדיש את עצמו ללימודים וכתיבה.
נראה שאין ספק שבייקון קיבל מתנות מבעלי דין, אך זה היה מנהג מקובל של התקופה ולא בהכרח עדות להתנהגות מושחתת עמוקה. תוך שהוא מודה שהתנהגותו הייתה רפויה, הוא טען כי מעולם לא אפשר למתנות להשפיע על שיקול דעתו, ואכן, הוא נתן לעיתים פסק דין נגד אלו ששילמו לו. הוא אף קיים ראיון עם המלך ג'יימס שבו הבטיח:
> חוק הטבע מלמד אותי לדבר להגנתי: ביחס לאישום זה בשוחד אני חף מפשע כמו כל אדם שנולד ביום התמימים הקדושים. מעולם לא היה לי שוחד או תגמול בעיניי או במחשבתי בעת מתן פסק דין או צו... אני מוכן להקריב את עצמי למלך.
— 17 באפריל 1621
הוא גם כתב את הדברים הבאים לג'ורג' ויליירס, הדוכס הראשון מבקינגהאם:
> מוחי רגוע, כי מזלי אינו אושרי. אני יודע שיש לי ידיים נקיות ולב נקי, ואני מקווה לבית נקי לחברים או משרתים; אך איוב עצמו, או מי שהיה השופט הצודק ביותר, על ידי ציד כזה אחר עניינים נגדו כפי שנעשה נגדי, עשוי לזמן מה להיראות טמא, במיוחד בתקופה שבה גדולה היא המטרה והאשמה היא המשחק.
מכיוון שהתנהגות של קבלת מתנות הייתה מנהג נפוץ ויומיומי, והבית התחתון חקר בלהט שחיתות שיפוטית ומעשי עוולה, הוצע כי בייקון שימש כשעיר לעזאזל כדי להסיט את תשומת הלב מהמעשים הרעים והשחיתות לכאורה של בקינגהאם עצמו.
הסיבה האמיתית להודאתו באשמה היא נושא לוויכוח, אך כמה מחברים משערים שהיא עשויה הייתה להיגרם ממחלתו, או מהשקפה שדרך פרסומו וגדולת משרתו הוא ייחסך מעונש קשה. ייתכן שאף נסחט, עם איום להאשים אותו בסדום, להודות.
המשפטן הבריטי בזילי מונטגיו כתב להגנתו של בייקון, בנוגע לפרשת הבושה הציבורית שלו:
> בייקון הואשם בעבדות, בהתחזות, במניעים שפלים שונים, ובצאצאיהם המלוכלכים של מעשים שפלים, כולם לא ראויים למוצאו הגבוה, ולא תואמים את חוכמתו הגדולה, ואת ההערכה שבה הוחזק על ידי הרוחות האצילות ביותר של התקופה. נכון שהיו אנשים בזמנו, ויהיו אנשים בכל הזמנים, שנהנים יותר לספור כתמים בשמש מאשר לשמוח בבהירותה המפוארת. אנשים כאלה השמיצו אותו בגלוי, כמו דוס וולדון, ששקריהם התגלו ברגע שנאמרו, או נצמדו למחמאות והקדשות טקסיות מסוימות, האופנה של ימיו, כדוגמה לעבדותו, תוך התעלמות ממכתביו האצילים למלכה, בוזו הנעלה ללורד שומר החותם פאקרינג, התנהלותו הפתוחה עם סר רוברט ססיל, ועם אחרים, שהיו חזקים כשהוא היה כלום, יכלו להרוס את מזלו המתפתח לנצח, שוכחים את תמיכתו בזכויות העם מול החצר, ואת העצות האמיתיות והכנות, שניתנו תמיד על ידו, בזמנים של קושי רב, גם לאליזבת וגם ליורשה. מתי "חנפן שפל" היה אהוב ומכובד על ידי אדיקות כמו זו של הרברט, טניסון ורולי, על ידי רוחות אצילות כמו הובס, בן ג'ונסון וסלדן, או נעקב לקבר, ומעבר לו, בחיבה מסורה כמו זו של סר תומאס מיוטיס.
### מוות
ב-9 באפריל 1626, בייקון מת מדלקת ריאות בהייגייט מחוץ ללונדון, ספציפית בבית ארונדל, מעון כפרי של חברו הרוזן מארונדל, אם כי ארונדל היה באותה עת כלוא במצודת לונדון. תיאור משפיע של נסיבות מותו ניתן על ידי "חיי קצרה" של ג'ון אוברי. התיאור החי של אוברי, שלדבריו סופר לו על ידי "מר הובס" (תומאס הובס), מתאר את בייקון כמרטיר לשיטה המדעית הניסויית. הוא מתאר אותו נוסע להייגייט דרך השלג עם רופאו של המלך כאשר הוא מקבל השראה פתאומית מהאפשרות ש"בשר [בשר] עשוי להישמר בשלג, כמו במלח":
> הם החליטו, הם ינסו את הניסוי מיד. הם ירדו מהמרכבה ונכנסו לביתה של אישה ענייה בתחתית גבעת הייגייט, וקנו תרנגולת, וגרמו לאישה לרוקן אותה.
לאחר מילוי התרנגולת בשלג, בייקון חלה במקרה קטלני של דלקת ריאות. יש אנשים, כולל אוברי, הרואים בשני אירועים מקריים אלו כקשורים וגורמים למותו:
> השלג צינן אותו כל כך, שהוא מיד חלה בצורה כה קיצונית, שלא יכול היה לחזור למקום לינתו... אלא הלך לביתו של הרוזן מארונדל בהייגייט, שם השכיבו אותו ב... מיטה לחה שלא שכבו בה כשנה לפני כן... מה שנתן לו צינון כזה שתוך יומיים או שלושה, כפי שאני זוכר שהוא [הובס] אמר לי, הוא מת מחנק.
אוברי ספג ביקורת על תמימותו הניכרת ביצירה זו וביצירות אחרות; מצד שני, הוא הכיר את תומאס הובס, עמיתו הפילוסוף וחברו של בייקון. בהיותו על ערש דווי מבלי משים, הפילוסוף הכתיב את מכתבו האחרון לרוזן:
> אדוני הטוב מאוד, – כנראה היה לי המזל של גאיוס פליניוס הזקן, שאיבד את חייו על ידי ניסוי על שריפת הר וזוב; כי גם אני רציתי לנסות ניסוי או שניים הנוגעים לשימור וקשיחות של גופים. באשר לניסוי עצמו, הוא הצליח מצוין; אך במסע בין לונדון להייגייט, נתקפתי בהתקף הקאה כזה שאיני יודע אם זה היה האבן, או איזו זלילה או צינון, או אכן נגיעה של שלושתם יחד. אך כשהגעתי לבית אדוני, לא יכולתי לחזור, ולכן נאלצתי לקחת את מקום לינתי כאן, שם סוכנת הבית של אדוני זהירה וחרוצה מאוד לגביי, דבר שאני מבטיח לעצמי שאדוני לא רק יסלח לו, אלא יחשוב עליו טוב יותר בגללו. כי אכן בית אדוני היה מאושר עבורי, ואני מנשק את ידי אדוני האצילות על קבלת הפנים שאני בטוח שאדוני נותן לי אליו. אני יודע כמה לא מתאים לי לכתוב ביד אחרת מאשר שלי, אך באמת אצבעותיי כל כך מפורקות ממחלה שאיני יכול להחזיק עט ביציבות.
תיאור נוסף מופיע בביוגרפיה מאת ויליאם רולי, מזכירו האישי והכומר של בייקון:
> הוא מת ביום התשיעי של אפריל בשנת 1626, בשעות הבוקר המוקדמות של היום שנחגג אז לתחיית מושיענו, בשנת השישים ושישית לחייו, בביתו של הרוזן מארונדל בהייגייט, ליד לונדון, מקום אליו הגיע במקרה כשבוע לפני כן; אלוהים הורה כך שהוא ימות שם מקדחת עדינה, מלווה במקרה בצינון גדול, שבו זרם הליחה נפל בשפע על חזהו, עד שמת מחנק.
הוא נקבר בכנסיית סנט מייקל בסנט אלבנס. עם הידיעה על מותו, מעל 30 מוחות גדולים אספו יחד את ההספדים שלהם עליו, שפורסמו מאוחר יותר בלטינית. הוא הותיר נכסים אישיים של כ-7,000 ליש"ט ואדמות שהניבו 6,000 ליש"ט במכירתן. חובותיו הסתכמו ביותר מ-23,000 ליש"ט, שווה ערך ליותר מ-4 מיליון ליש"ט בערך נוכחי.
פילוסופיה
הפילוסופיה של פרנסיס בייקון מוצגת בכתבים הרבים והמגוונים שהותיר, שניתן לחלקם לשלושה ענפים גדולים:
עבודות מדעיות שבהן מוצגים רעיונותיו לרפורמה אוניברסלית של הידע למתודולוגיה מדעית ושיפור מצב האנושות באמצעות השיטה המדעית.
- עבודות דתיות וספרותיות שבהן הוא מציג את הפילוסופיה המוסרית וההגות התיאולוגית שלו.
- עבודות משפטיות שבהן מוצעות הרפורמות שלו בחוק האנגלי.
כמה מהעבודות הבולטות ביותר של בייקון הן:
- מסות מהדורה ראשונה עם 10 מסות (1597)
- מהדורה שלישית/סופית עם 58 מסות (1625)
- קידום והתקדמות הלמידה האלוהית והאנושית (1605)
- Instauratio magna (ההתחדשות הגדולה) (1620) – עבודה רב-חלקית הכוללת את Distributio operis (תוכנית העבודה); Novum Organum (האורגנון החדש); Parasceve ad historiam naturalem (הכנה להיסטוריה טבעית) ו-Catalogus historiarum particularium (קטלוג היסטוריות פרטיקולריות)
- De augmentis scientiarum (1623) – הרחבה של "קידום הלמידה" שתורגמה ללטינית
מורשת
### מדע
עבודתו המכוננת של בייקון, ה-Novum Organum, הייתה בעלת השפעה רבה במאה ה-17 בקרב מלומדים, בפרט תומאס בראון, שבאינציקלופדיה שלו Pseudodoxia Epidemica (1646–72) דבק לעיתים קרובות בגישה בייקונית בחקירותיו המדעיות. ספר זה כולל את הבסיס לשיטה המדעית כאמצעי של תצפית ואינדוקציה. גם רוברט הוק הושפע מאוד מבייקון; הוא השתמש בשפה וברעיונות בייקוניים בספרו Micrographia.
לדברי בייקון, למידה וידע נובעים כולם מהסקה אינדוקטיבית. דרך אמונתו בנתונים שנגזרו ניסויית, הוא הניח שניתן להשיג את כל הידע הדרוש כדי להבין מושג במלואו באמצעות אינדוקציה. "אינדוקציה" בהקשר זה יכולה להיחשב כ"הסקה מראיות", בניגוד ל"דדוקציה", או "הסקה מלמעלה למטה", שיכולה להיחשב כ"הסקה מהנחה קיימת מראש, או השערה". כדי להגיע לנקודה של מסקנה אינדוקטיבית, יש לשקול את החשיבות של התבוננות בפרטים (חלקים ספציפיים של הטבע). "ברגע שפרטים אלו נאספו יחד, פרשנות הטבע ממשיכה על ידי מייונם לסידור רשמי כך שניתן יהיה להציגם להבנה." ניסויים חיוניים לגילוי אמיתות הטבע. כאשר מתרחש ניסוי, הנתונים משמשים ליצירת תוצאה ומסקנה. שים לב שתהליך זה אינו כולל השערה קיימת מראש. להפך, הסקה אינדוקטיבית מתחילה בנתונים, לא בהנחה או השערה מוקדמת. דרך מסקנה זו של פרטים, ניתן ליצור הבנה של הטבע. כעת, לאחר שהושגה הבנה של הטבע, ניתן להסיק מסקנה אינדוקטיבית. "ישנן ויכולות להיות רק שתי דרכים לחיפוש וגילוי האמת. האחת עפה מהחושים והפרטים לאקסיומות הכלליות ביותר, ומאקסיומות אלו, שהאמת שלהן היא לוקחת כמיושבת ובלתי ניתנת להזזה, ממשיכה לשיפוט ולגילוי אקסיומות אמצעיות. ודרך זו היא כעת באופנה. השנייה גוזרת אקסיומות מהחושים והפרטים, עולה בעלייה הדרגתית ובלתי שבורה, כך שהיא מגיעה לאקסיומות הכלליות ביותר בסוף הכל. זו הדרך האמיתית, אך עדיין לא נוסתה." (אקסיומה XIX של בייקון מה-Novum Organum).
בייקון מסביר כיצד אנו מגיעים להבנה וידע אלו בגלל תהליך זה בהבנת המורכבויות של הטבע. "בייקון רואה בטבע מורכבות עדינה ביותר, המעניקה את כל האנרגיה של הפילוסוף הטבעי לחשוף את סודותיה." בייקון תיאר את הראיות וההוכחות שנחשפו על ידי לקיחת דוגמה ספציפית מהטבע והרחבת דוגמה זו לטענה כללית ומהותית של הטבע. ברגע שאנו מבינים את הפרטים בטבע, אנו יכולים ללמוד עליו יותר ולהיות בטוחים יותר לגבי דברים המתרחשים בטבע, תוך צבירת ידע והשגת מידע חדש כל העת. "זה לא פחות מאשר תחייה של אמונתו הביטחונית ביותר של בייקון ששיטות אינדוקטיביות יכולות לספק לנו תשובות סופיות ובלתי ניתנות לערעור לגבי חוקי וטבע היקום." בייקון קובע שכאשר אנו מגיעים להבין חלקים מהטבע, אנו יכולים בסופו של דבר להבין את הטבע טוב יותר בכללותו בגלל אינדוקציה. בגלל זה, בייקון מסיק שכל למידה וידע חייבים להיגזר מהסקה אינדוקטיבית.
במהלך הרסטורציה, בייקון זומן לעיתים קרובות כרוח מנחה של החברה המלכותית שנוסדה תחת צ'ארלס השני בשנת 1660. במהלך עידן הנאורות הצרפתי של המאה ה-18, הגישה הלא-מטאפיזית של בייקון למדע הפכה למשפיעה יותר מהדואליזם של בן זמנו הצרפתי דקארט, ונקשרה לביקורת על המשטר הישן (Ancien Régime). בשנת 1733 הציג אותו וולטר לקהל צרפתי כ"אב" השיטה המדעית, הבנה שהפכה לנפוצה עד שנות ה-1750. במאה ה-19 הדגש שלו על אינדוקציה הוחיה ופותח על ידי ויליאם ויוול, בין היתר. הוא זכה למוניטין כ"אבי הפילוסופיה הניסויית".
הוא גם כתב מסה ארוכה על רפואה, "היסטוריה של חיים ומוות", עם תצפיות טבעיות וניסוייות להארכת החיים.
אחד מביוגרפיו, ההיסטוריון ויליאם הפוורת' דיקסון, קובע: "השפעתו של בייקון בעולם המודרני כה גדולה שכל אדם שנוסע ברכבת, שולח מברק, עוקב אחרי מחרשת קיטור, יושב בכיסא נוח, חוצה את התעלה או את האוקיינוס האטלנטי, אוכל ארוחת ערב טובה, נהנה מגן יפה, או עובר ניתוח ללא כאבים, חייב לו משהו."
בשנת 1902 פרסם הוגו פון הופמנסתאל מכתב בדיוני, הידוע כ"מכתב לורד צ'נדוס", המופנה לבייקון ומתוארך ל-1603, על סופר שחווה משבר שפה.
### צפון אמריקה
בייקון מילא תפקיד מוביל בהקמת המושבות הבריטיות בצפון אמריקה, במיוחד בווירג'יניה, קרוליינה וניופאונדלנד. הדו"ח הממשלתי שלו על "מושבת וירג'יניה" הוגש בשנת 1609. בשנת 1610 קיבלו בייקון ועמיתיו צ'רטר מהמלך להקים את "הגזבר וחברת ההרפתקנים והמתיישבים של העיר לונדון ובריסטול עבור המושבה או המטע בניופאונדלנד", ושלחו את ג'ון גאי להקים שם מושבה. תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, כתב: "בייקון, לוק וניוטון. אני מחשיב אותם כשלושת האנשים הגדולים ביותר שחיו אי פעם, ללא כל יוצא מן הכלל, וכמי שהניחו את היסודות למבני העל שהוקמו במדעים הפיזיים והמוסריים".
בשנת 1910, ניופאונדלנד הנפיקה בול דואר כדי להנציח את תפקידו של בייקון בהקמת המושבה. הבול מתאר את בייקון כ"רוח המנחה בתוכניות התיישבות בשנת 1610". יתרה מכך, כמה חוקרים מאמינים שהוא היה אחראי במידה רבה לניסוח, בשנים 1609 ו-1612, של שני צ'רטרים ממשלתיים עבור מושבת וירג'יניה. ויליאם הפוורת' דיקסון סבר שניתן לכלול את שמו של בייקון ברשימת מייסדי ארצות הברית.
### חוק
אף שמעט מהצעותיו לרפורמה בחוק אומצו במהלך חייו, המורשת המשפטית של בייקון נחשבה על ידי המגזין "ניו סיינטיסט" בשנת 1961 כמי שהשפיעה על ניסוח הקוד הנפוליאוני וכן על רפורמות החוק שהונהגו על ידי ראש ממשלת בריטניה במאה ה-19, סר רוברט פיל. ההיסטוריון ויליאם הפוורת' דיקסון התייחס לקוד הנפוליאוני כ"התגלמות היחידה של מחשבתו של בייקון", באומרו שהעבודה המשפטית של בייקון "זכתה להצלחה רבה יותר בחו"ל מאשר בבית", וכי בצרפת "היא פרחה והניבה פרי".
הארווי וילר ייחס לבייקון, ב"ורולמיום של פרנסיס בייקון – תבנית המשפט המקובל של המודרני במדע ובתרבות האנגלית", את יצירת המאפיינים המבדילים הללו של מערכת המשפט המקובל המודרנית:
שימוש במקרים כמאגרים של ראיות על "החוק הלא כתוב";
- קביעת הרלוונטיות של תקדימים על ידי עקרונות הדרה של ראיות והיגיון;
- התייחסות לכתבי טענות משפטיים מנוגדים כהשערות יריבות לגבי יישום "החוק הלא כתוב" על מערכת עובדות חדשה.
עד המאה ה-18, כמה חבר מושבעים עדיין הכריזו על החוק ולא על העובדות, אך כבר לפני סוף המאה ה-17 סר מתיו הייל הסביר את הליך השפיטה של המשפט המקובל המודרני והכיר בבייקון כממציא תהליך גילוי החוקים הלא כתובים מראיות היישומים שלהם. השיטה שילבה אמפיריציזם ואינדוקטיביזם בדרך חדשה שהייתה אמורה להטביע את חותמה על רבים מהמאפיינים המובהקים של החברה האנגלית המודרנית. פול ה. קוצ'ר כותב שבייקון נחשב על ידי כמה משפטנים לאבי תורת המשפט המודרנית.
בייקון מונצח בפסל בגרייז אין, סאות' סקוור בלונדון, שם קיבל את הכשרתו המשפטית, ושם נבחר לגזבר האין בשנת 1608.
מחקר עדכני יותר על תורת המשפט של בייקון התמקד בדגילתו בעינויים כמשאב משפטי עבור הכתר. בייקון עצמו לא היה זר לחדר העינויים; בתפקידיו המשפטיים השונים בתקופות שלטונן של אליזבת הראשונה וג'יימס הראשון, בייקון נרשם כנציב בחמישה צווי עינויים. בשנת 1613(?), במכתב המופנה למלך ג'יימס הראשון בנושא מקומם של העינויים בתוך החוק האנגלי, בייקון מזהה את היקף העינויים כאמצעי לקידום חקירת איומים על המדינה: "במקרים של בגידות, עינויים משמשים לגילוי, ולא לראיות." עבור בייקון, עינויים לא היו אמצעי ענישה, צורה מכוונת של דיכוי מדינתי, אלא הציעו מודוס אופרנדי לסוכן הממשלתי המופקד על חשיפת מעשי בגידה.
### ארגון הידע
הסיווג המקורי שהציע בייקון ארגן את כל סוגי הידע לשלוש קבוצות כלליות: היסטוריה, שירה ופילוסופיה. הוא עשה זאת על סמך הבנתו כיצד מעובד מידע: זיכרון, דמיון ותבונה, בהתאמה.
הביטוי "scientia potentia est" (או "scientia est potentia"), שמשמעותו "ידע הוא כוח", מיוחס בדרך כלל לבייקון: הביטוי "ipsa scientia potestas est" ("הידע עצמו הוא כוח") מופיע ב-Meditationes Sacrae שלו (1597).
חיים אישיים
### אמונות דתיות
בייקון היה אנגליקני אדוק. הוא האמין שיש לחקור את הפילוסופיה והעולם הטבעי באופן אינדוקטיבי, אך טען שאנו יכולים לחקור רק טיעונים לקיומו של אלוהים. מידע על תכונותיו של אלוהים (כגון טבע, פעולה ומטרות) יכול להגיע רק מהתגלות מיוחדת. בייקון גם החזיק בדעה שידע הוא מצטבר, שהלימוד הקיף יותר מאשר שימור פשוט של העבר. "ידע הוא המחסן העשיר לתפארת הבורא ולהקלת מצבו של האדם," הוא כתב. במסות שלו, הוא מאשר ש"מעט פילוסופיה מטה את דעתו של האדם לאתאיזם, אך עומק בפילוסופיה מביא את מוחותיהם של אנשים לדת."
הרעיון של בייקון על אלילי המוח עשוי היה לייצג במודע ניסיון לנצר את המדע בו-זמנית עם פיתוח שיטה מדעית חדשה ואמינה; בייקון נתן את עבודת האלילים לנפטון כדוגמה לכשל idola tribus, מה שמרמז על הממדים הדתיים של ביקורתו על האלילים.
בייקון התנגד לפיצול בתוך הנצרות, מתוך אמונה שזה יוביל בסופו של דבר ליצירת אתאיזם כעולם-השקפה דומיננטי, כפי שצוין בציטוט שלו ש"הסיבות לאתאיזם הן: חילוקי דעות בדת, אם הם רבים; כי כל חלוקה עיקרית אחת, מוסיפה קנאות לשני הצדדים; אך חלוקות רבות מציגות אתאיזם. אחרת היא, שערוריית כמרים; כשזה מגיע למה שסנט ברנרד אומר 'אי אפשר עכשיו לומר שהכומר הוא כמו העם, כי האמת היא שהעם אינו גרוע כמו הכומר'. שלישית היא, מנהג של לעג מחולל בעניינים קדושים; אשר משחית מעט מעט את יראת הדת. ולבסוף, זמנים מלומדים, במיוחד עם שלום ושגשוג; כי צרות וייסורים מכופפים יותר את מוחותיהם של אנשים לדת."
### פרויקטים אדריכליים
בייקון בנה את בית ורולם בסנט אלבנס לפי עיצובים משלו. הוצע כי בניין זה היה נגזרת של הבניין של סר רולנד היל בסולטון הול.
### נישואין לאליס ברנהאם
כשהיה בן 36, בייקון חיזר אחר אליזבת האטון, אלמנה צעירה בת 20. על פי הדיווחים, היא סיימה את מערכת היחסים ביניהם עם קבלת הצעת הנישואין מאדם עשיר יותר, יריבו של בייקון, סר אדוארד קוק. שנים לאחר מכן, בייקון עדיין כתב על חרטתו שהנישואין להאטון לא התקיימו.
בגיל 45, בייקון התחתן עם אליס ברנהאם, בתו בת ה-13 של חבר מועצה וחבר פרלמנט לונדוני בעל קשרים טובים. בייקון כתב שני סונטות המכריזות על אהבתו לאליס. הראשונה נכתבה במהלך חיזוריו והשנייה ביום חתונתו, 10 במאי 1606. כאשר בייקון מונה ללורד צ'נסלור, "בצו מיוחד של המלך", ליידי בייקון קיבלה קדימות על פני כל שאר נשות החצר. מזכירו האישי והכומר של בייקון, ויליאם רולי, כתב בביוגרפיה שלו על בייקון שנישואיו היו של "הרבה אהבה וכבוד זוגי", תוך אזכור גלימת כבוד שהעניק לאליס ושאותה "לבשה עד יום מותה, עשרים שנה ויותר לאחר מותו".
עם זאת, מספר גדל והולך של דיווחים הופצו על חיכוך בנישואין, עם השערות שזה עשוי היה לנבוע מכך שאליס הסתפקה בפחות כסף ממה שהייתה רגילה אליו פעם. נאמר שהיא התעניינה מאוד בתהילה ובעושר, וכאשר כספי משק הבית הצטמצמו, היא התלוננה במרירות. בונטן כתבה ב"חיי אליס ברנהאם" שלה, כי עם ירידתם לחובות, היא יצאה לטיולים כדי לבקש טובות הנאה כלכליות ועזרה מחוג חבריהם. בייקון הדיר אותה מירושתו לאחר שגילה את מערכת היחסים הרומנטית הסודית שלה עם סר ג'ון אנדרהיל, וכתב מחדש את צוואתו (שתכננה בנדיבות להשאיר לה אדמות, טובין והכנסה) וביטל אותה לחלוטין כמוטבת.
### מיניות
כמה מחברים מאמינים שלמרות נישואיו, בייקון נמשך בעיקר לגברים. פורקר, למשל, חקר את "העדפות המיניות הניתנות לתיעוד היסטורי" של פרנסיס בייקון והמלך ג'יימס הראשון והגיע למסקנה ששניהם היו מכוונים ל"אהבה גברית", מונח עכשווי ש"נראה ששימש אך ורק כדי להתייחס להעדפה המינית של גברים לבני מינם." המיניות של בייקון הוטלה בספק על ידי אחרים, המצביעים על חוסר בראיות עקביות ורואים במקורות כפופים יותר לפרשנות.
העתיקן היעקוביני וחבר הפרלמנט של בייקון, סר סימונדס ד'אוס, רמז שהייתה שאלה של העמדת בייקון לדין בגין משכב זכר, שגם אחיו אנתוני בייקון הואשם בו. (אחיו של בייקון "כנראה גם היה הומוסקסואל", לפי חוקר הספרות והמיניות ג'וזף קיידי.) בערך היומן שלו ב"אוטוביוגרפיה והתכתבות" ל-3 במאי 1621, תאריך הצנזורה של בייקון על ידי הפרלמנט, ד'אוס מתאר את אהבתו של בייקון למשרתיו הוולשים, בפרט למשרתו מר הנרי גודריק או גודריק, "נער בעל פנים נשיות מאוד" שאותו הוא מכנה "הקטאמיט והשותף למיטה שלו". אמו של בייקון עצמה התלוננה בפני אנתוני על חיבתו של בייקון למשרת אחר שלו, בשם פרסי, שאותו כתבה בייקון החזיק כ"בן לוויה למרכבה ושותף למיטה."
בסקיצות "חיי קצרה" שלו (שנכתבו כנראה במהלך 1665–1690 ופורסמו כספר ב-1813), העתיקן ג'ון אוברי כתב שבייקון היה פדרסט "שגנימדס וחביביו לקחו שוחד". בעוד שפדרסט ציין במפורש "אוהב בנים" בתקופות מוקדמות יותר, קיידי כתב שאוברי השתמש במונח בדיסקרטיות ביוונית המקורית כדי לסמן "הומוסקסואל זכר". דמותו של גנימדס, הוא המשיך, הייתה דרך נפוצה נוספת להתייחס בעקיפין להומוסקסואליות.
ב"אטלנטיס החדשה", בייקון תיאר את האי האוטופי שלו כ"אומה הצנועה ביותר תחת השמיים", ללא "מגע" של "אהבה גברית". קיידי טען שהתייחסותו של בייקון להומוסקסואליות גברית ב"אטלנטיס החדשה" נתנה במכוון מראה של הגעה מ"מחוץ לתופעה" בשל התנגדות רווחת. זה עמד בניגוד מכוון לשבח "מכוסה" של הנושא במקומות אחרים בעבודתו של בייקון, הוא טען. קיידי הציע מספר דוגמאות, כולל שבייקון דן רק ביופי גברי במסתו הקצרה "על יופי". הוא גם ציין שבייקון סיים את המונולוג שלו "הלידה הגברית של הזמן" עם אדם מבוגר המבקש מאדם צעיר (מ"ליבו הפנימי ביותר") "לתת את עצמך לי כדי שאוכל להחזיר אותך לעצמך" ו"להבטיח [לך] עלייה מעבר לכל תקוות ותפילות של נישואין רגילים".