מישל דה מונטן
מישל אייקם, אדון מונטן (28 בפברואר 1533 – 13 בספטמבר 1592), הידוע בדרך כלל רק כמישל דה מונטן, היה אחד הסופרים המשמעותיים ביותר של הרנסאנס הצרפתי. הוא ידוע בהפיכת המסה לז'אנר ספרותי. עבודתו בולטת במיזוג של אנקדוטות יומיומיות ואוטוביוגרפיה עם תובנה אינטלקטואלית. למונטן הייתה השפעה ישירה על סופרים רבים בספרות המערבית; ה'מסות' (Essais) שלו מכילות כמה מהחיבורים המשפיעים ביותר שנכתבו אי פעם.
במהלך חייו, מונטן הוערך כמדינאי יותר מאשר כסופר. הנטייה במסות שלו לסטות לאנקדוטות ולהרהורים אישיים נתפסה כמזיקה לסגנון ראוי, ולא כחדשנות; יתרה מכך, הצהרתו כי "אני עצמי החומר של ספרי" נתפסה על ידי בני זמנו כפינוק עצמי. עם הזמן, לעומת זאת, הוכר מונטן כמי שמגלם את רוח המחשבה הביקורתית והחקירה הפתוחה שהחלה להופיע באותה תקופה. הוא ידוע בעיקר בזכות הערתו הספקנית, "מה אני יודע?" ("Que sçay-je?" בצרפתית תיכונה; "Que sais-je?" בצרפתית מודרנית).
ביוגרפיה
### משפחה, ילדות וחינוך
מונטן נולד באזור גיין (אקיטן) בצרפת, באחוזה המשפחתית שאטו דה מונטן בעיירה שנקראת כיום סן-מישל-דה-מונטן, ליד בורדו. המשפחה הייתה עשירה מאוד. סבא-רבא שלו, רמון פיליפ אייקם, עשה הון כסוחר הרינג וקנה את האחוזה ב-1477, ובכך הפך לאדון מונטן. אביו, פייר אייקם, אדון מונטן, היה ראש עיריית בורדו ומאוחר יותר חייל קתולי צרפתי באיטליה לתקופה מסוימת.
אף שהיו מספר משפחות בעלות שם המשפחה "אייקם" בגיין, משפחת אביו נחשבת כבעלת דרגה מסוימת של מוצא מראנו (יהודי ספרדי ופורטוגזי), בעוד אמו, אנטואנט לופז דה וילנובה, הייתה מומרת לנצרות פרוטסטנטית. סבה מצד אמו, פדרו לופז, מסרגוסה, הגיע ממשפחה מראנית (יהודית ספרדית) עשירה שהתנצרה. סבתה מצד אמו, הונורט דופוי, הייתה ממשפחה קתולית בגסקוניה, צרפת.
אף שאמו של מונטן חיה בקרבת מקום במשך רוב חייו – ואף האריכה ימים אחריו – היא מוזכרת רק פעמיים במסות שלו. מערכת היחסים של מונטן עם אביו, לעומת זאת, משתקפת ונדונה לעיתים קרובות במסות.
חינוכו של מונטן החל בילדות המוקדמת ופעל לפי תוכנית פדגוגית שאביו פיתח, משופרת על ידי עצות של חבריו ההומניסטים. זמן קצר לאחר לידתו, הובא מונטן לבקתה קטנה, שם חי במשך שלוש שנים בחברתה הבלעדית של משפחת איכרים; לדברי מונטן האב, זה היה כדי "לקרב את הילד לעם, ולתנאי החיים של האנשים, הזקוקים לעזרתנו". לאחר שנים ספרטניות אלו, הוחזר מונטן לשאטו.
מטרה פדגוגית נוספת הייתה שלטינית תהיה שפת האם של מונטן. חינוכו האינטלקטואלי הופקד בידי מורה גרמני (רופא בשם הורסטנוס, שלא דיבר צרפתית). אביו שכר רק משרתים שיכלו לדבר לטינית, וניתנו להם הוראות קפדניות לדבר תמיד אל הילד בלטינית. אותה חוק חל על אמו, אביו והמשרתים, שהיו מחויבים להשתמש רק במילים לטיניות שהוא השתמש בהן; כך הם רכשו ידע בשפה שהמורה של מונטן לימד אותו. חינוכו הלטיני לווה בגירוי אינטלקטואלי ורוחני מתמיד. הוא הכיר את היוונית באמצעות שיטה פדגוגית שהשתמשה במשחקים, שיחה ותרגילים עם מדיטציה בודדה, ולא בספרים מסורתיים יותר.
אווירת גידולו הולידה במונטן רוח של "חופש ותענוג" שמאוחר יותר יתאר ככזו שגורמת לו "להתענג... על חובה ברצון לא כפוי, ומתוך תנועה רצונית שלי... ללא כל חומרה או כפייה". אביו הורה למוזיקאי להעיר אותו בכל בוקר, בנגינה בכלי כזה או אחר; נגן אפינטייה (סוג של ציטר) היה בן לוויה קבוע למונטן ולמורה שלו, מנגן מנגינות כדי להקל על השעמום והעייפות.
בסביבות 1539 נשלח מונטן ללמוד בפנימייה מוערכת בבורדו, הקולג' של גיין, שהיה אז תחת הנהלתו של חוקר הלטינית הגדול ביותר של התקופה, ג'ורג' ביוקנן; שם השלים מונטן את כל תוכנית הלימודים עד גיל שלוש-עשרה. הוא סיים את השלב הראשון של לימודיו בקולג' ב-1546. לאחר מכן החל ללמוד משפטים ופתח בקריירה במערכת המשפט המקומית. (האלמה מאטר שלו נותרה לא ידועה, שכן מעט ידוע בוודאות על פעילותו בין 1546 ל-1557.)
### קריירה
מונטן היה חבר בבית הדין של פריגו, וב-1557 מונה לחבר בפרלמנט של בורדו, בית משפט גבוה. בין 1561 ל-1563 היה איש חצר בחצרו של שארל התשיעי, והיה עם המלך במצור על רואן (1562). הוא זכה בכבוד הגבוה ביותר של האצולה הצרפתית, צווארון מסדר סן-מישל.
### ידידות עם אטיין דה לה בואסי
בזמן ששירת בפרלמנט של בורדו, הפך מונטן לידיד קרוב של המשורר ההומניסט אטיין דה לה בואסי. לה בואסי היה מבוגר ממונטן בשלוש שנים וכבר הופקד על אחריות פוליטית חשובה, כולל הרגעת גיין במהלך המהומות של 1561. עבודתו הידועה ביותר היא 'שיח על העבדות מרצון'. מונטן התכוון בתחילה לכלול אותה ב'מסות', אך נמנע מכך כאשר חוגים פרוטסטנטיים החלו לפרש את העבודה כהתקפה על המלוכה הקתולית.
הידידות של מונטן ולה בואסי הפכה לאגדית. במהדורה הראשונה של ה'מסות', כתב מונטן:
אם תלחצו עלי לומר מדוע אהבתי אותו, איני יכול לומר יותר מאשר כי זה היה הוא, כי זה הייתי אני.
ביטוי מפורסם זה הופיע במהדורה שלאחר המוות מ-1595 הידועה כ"עותק בורדו". מונטן הוסיף אותו בשוליים של מהדורתו האישית מ-1588 — תחילה "כי זה היה הוא", ואז בדיו שונה, "כי זה הייתי אני".
אף שהיה חברותי ומוקף בחברים רבים, מונטן ראה בידידות זו יוצאת דופן — כזו שמתרחשת רק "פעם בשלוש מאות שנה":
נשמותינו התערבבו והתמזגו זו עם זו בצורה כה מלאה שהן מחקו את התפר שחיבר ביניהן.
הערצתו של מונטן לגדולה האינטלקטואלית של לה בואסי תאמה לקווי דמיון תרבותיים עמוקים ולהרמוניה אידיאולוגית משותפת, במיוחד בהקשר של מלחמות הדת בצרפת.
האדם הגדול ביותר שהכרתי... בשל הטוב הטבעי והיכולת של נשמתו ובשל חינוך מלידה, היה אטיין דה לה בואסי. זו הייתה באמת נשמה מלאה, ובעלת הרכב יפה מכל הבחינות; נשמה קלאסית, שהייתה מפיקה הישגים גדולים אילו הגורל היה מאפשר זאת. שכן היא העשירה את אותן מתנות טבעיות משובחות בלימוד ובידע.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אך רק ארבע שנים לאחר פגישתם, מת לה בואסי — ככל הנראה ממגפה או משחפת — ב-1563. במהלך שלושת ימי ייסוריו, הוא הפגין עוצמת נפש שריגשה את מונטן עמוקות. מונטן תיאר זאת תחילה במכתב לאביו, ולאחר מכן ב'שיח' שפורסם ב-1571 כסוף דבר לכתביו המקובצים של לה בואסי.
אין פעולה או מחשבה שבהן איני מתגעגע אליו. כבר הייתי כה מורגל ורגיל להיות שני בכל מקום, שנראה לי שאיני שלם עוד.
דונלד מ. פריים, במבוא לספרו 'המסות השלמות של מונטן', הציע כי "הצורך האימפריאלי לתקשר" של מונטן לאחר איבוד לה בואסי הוביל אותו להתחיל את ה'מסות' כ"אמצעי תקשורת" חדש, שבו "הקורא תופס את מקומו של החבר המת".
לאחר מכן ביקש מונטן להנציח את זכר חברו — תחילה על ידי פרסום כתביו המופנים לדמויות בולטות, ולאחר מכן על ידי המשך הדיאלוג שלהם באופן פנימי, דיאלוג שיהפוך בסופו של דבר ל'מסות'.
### נישואין
מונטן נישא לפרנסואז דה לה קאסן ב-1565, כנראה בנישואים מסודרים. היא הייתה בתם ואחייניתם של סוחרים עשירים בטולוז ובבורדו. לזוג היו שש בנות, אך רק השנייה שנולדה, לאונור, שרדה את הינקות. הוא כתב מעט מאוד על מערכת היחסים עם אשתו, ומעט ידוע על נישואיהם. על בתו לאונור כתב: "כל ילדיי מתו בינקותם; אך לאונור, בתנו היחידה, שחמקה ממזל רע זה, הגיעה לגיל שש ומעלה, מבלי שנענשה, בסיוע הסלחנות של אמה, אלא במילים, וגם הן עדינות מאוד." בתו נישאה לפרנסואה דה לה טור ומאוחר יותר לשארל דה גמאש. נולדה לה בת עם כל בעל.
### כתיבה
לאחר בקשה מאביו, החל מונטן לעבוד על התרגום הראשון של ספרו של הנזיר הקטלאני ריימונד סבונד 'תיאולוגיה טבעית' (Theologia naturalis), אותו פרסם שנה לאחר מות אביו ב-1568. ב-1595 הוכנס ההקדמה של סבונד ל'אינדקס הספרים האסורים' (Index Librorum Prohibitorum), בשל הצהרתו שהתנ"ך אינו המקור היחיד לאמת נגלית. מונטן פרסם גם מהדורה שלאחר המוות של כתבי חברו בואסי.
ב-1570 חזר לאחוזה המשפחתית, שאטו דה מונטן, אותה ירש. כך הפך לאדון מונטן. בסביבות תקופה זו נפצע קשה בתאונת רכיבה בשטחי השאטו, כאשר אחד מחבריו הרכובים התנגש בו במהירות מלאה, והעיף את מונטן מסוסו והותיר אותו מחוסר הכרה לזמן קצר. החלמתו ארחה שבועות או חודשים, והמפגש הקרוב הזה עם המוות השפיע עליו כנראה רבות, שכן הוא דן בו בהרחבה בכתבים במהלך השנים הבאות. זמן קצר לאחר התאונה, ויתר על משרתו בבורדו; ילדו הראשון נולד (ומת כעבור חודשים ספורים); ועד 1571 פרש לחלוטין מהחיים הציבוריים למגדל השאטו – ה"מצודה" שלו – שם בודד את עצמו כמעט לחלוטין מכל ענייני החברה והמשפחה. חתום בספרייתו, שהכילה אוסף של כ-1,500 כרכים, החל לעבוד על הכתבים שמאוחר יותר יקובצו ל'מסות' (Essais) שלו, שפורסמו לראשונה ב-1580. ביום הולדתו ה-38, כשהחל תקופה זו של כמעט עשר שנים של התבודדות מרצון, הציב את הכתובת הבאה על כתר מדפי הספרים בחדר עבודתו:
> בשנת המשיח 1571, בגיל שלושים ושמונה, ביום האחרון של פברואר, יום הולדתו, מישל דה מונטן, עייף זמן רב מעבדות החצר והתעסוקות הציבוריות, בעודו שלם, פרש לחיק הבתולות המלומדות, שם בשלווה ובחופש מכל דאגות יבלה את מה שנותר מחייו, שכבר עברו את מחציתם. אם הגורל יתיר, הוא ישלים את משכן זה, מקלט אבות מתוק זה; והוא הקדיש אותו לחירותו, לשלוותו ולפנאי שלו.
### מסעות
במהלך מלחמות הדת בצרפת, מונטן, קתולי, פעל ככוח ממתן; הוא זכה לכבוד הן מצד המלך הקתולי אנרי השלישי והן מצד הפרוטסטנטי אנרי מנווארה, שמאוחר יותר התנצר.
ב-1578, מונטן, שבריאותו תמיד הייתה מצוינת, החל לסבול מאבני כליה כואבות, נטייה שירש ממשפחת אביו. לאורך מחלה זו, נמנע מרופאים ותרופות. מ-1580 עד 1581 טייל מונטן בצרפת, גרמניה, אוסטריה, שוויץ ואיטליה – בחלקו בחיפוש אחר תרופה – והתיישב בקומונה באני די לוקה באיטליה, שם ביקר במעיינות. מסעו היה גם עלייה לרגל לבית הקדוש של לורטו, לו תרם תבליט כסף, כשהוא רואה עצמו בר מזל שהוא ייתלה על קיר במקדש; התבליט תיאר את אשתו, בתם ואותו כורעים ברך לפני המדונה. הוא ניהל יומן שבו תיעד הבדלים אזוריים ומנהגים, בנוסף למגוון פרקים אישיים, כולל הממדים של אבני הכליה שהצליח להוציא. יומן זה פורסם כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר, ב-1774, לאחר גילויו בתיבה שהוצגה במגדלו.
במהלך ביקור בוותיקן שמונטן תיאר ביומנו, ה'מסות' נבחנו על ידי סיסטו פברי, ששימש כמאסטר של הארמון הקדוש תחת האפיפיור גרגוריוס ה-13. לאחר שפברי בחן את ה'מסות', הטקסט הוחזר למונטן ב-20 במרץ 1581. מונטן התנצל על התייחסויות למושג הפגאני של פורטונה (מזל), כמו גם על כתיבה לטובה על יוליאנוס הכופר ומשוררים כופרים; מונטן שוחרר לפעול לפי מצפונו בביצוע שינויים בטקסט.
### קריירה מאוחרת
בעודו בעיר לוקה ב-1581, נודע למונטן כי נבחר לראש עיריית בורדו, כמו אביו לפניו. לכן חזר לעיר ושירת בתפקיד זה. הוא נבחר מחדש ב-1583 ושירת עד 1585, שוב ממתן בין קתולים לפרוטסטנטים. מגפת הדבר פרצה בבורדו לקראת סוף כהונתו השנייה, ב-1585. ב-1586, המגפה ומלחמות הדת בצרפת הניעו אותו לעזוב את השאטו שלו לשנתיים.
מונטן המשיך להרחיב, לעדכן ולפקח על פרסום ה'מסות'. ב-1588 כתב את ספרן השלישי; הוא גם פגש את מארי דה גורנה, סופרת שהעריצה את עבודתו, ואשר מאוחר יותר ערכה ופרסמה אותה. מונטן התייחס אליה מאוחר יותר כאל בתו המאומצת.
כאשר המלך אנרי השלישי נרצח ב-1589, מונטן היה להוט לקדם פשרה שתסיים את שפיכות הדמים, למרות סלידתו מהרפורמציה; לכן תמך באנרי מנווארה, שמאוחר יותר יהפוך למלך אנרי הרביעי. עמדתו של מונטן שייכה אותו ל'פוליטיקים' (politiques), תנועת הממסד שתיעלה שלום, אחדות לאומית וסמכות מלכותית מעל נאמנות דתית.
### מוות
מונטן מת ב-1592 בגיל 59, בשאטו דה מונטן, ממורסה פריטונסילרית. במקרה שלו, המחלה "גרמה לשיתוק הלשון", קשה במיוחד לאדם שאמר פעם כי "המשחק הפורה והטבעי ביותר של הנפש הוא שיחה. אני מוצא אותה מתוקה מכל פעולה אחרת בחיים; ואילו הייתי נאלץ לבחור, אני חושב שהייתי מעדיף לאבד את מאור עיניי מאשר את שמיעתי וקולי." כשהוא נותר בבעלות כל שאר כוחותיו, ביקש מיסה, ומת במהלך חגיגת מיסה זו.
מונטן נקבר ליד השאטו. שרידיו הועברו מאוחר יותר לכנסיית סן אנטואן בבורדו. כנסייה זו אינה קיימת עוד – היא הפכה למנזר דה פויאן, שנעלם מאז גם הוא.
מסות
ההומניזם של מונטן בא לידי ביטוי ב'מסות' שלו (פורסמו ב-1580), אוסף גדול של מסות קצרות וסובייקטיביות בנושאים שונים; מסות אלו קיבלו השראה מלימודיו בקלאסיקה, במיוחד עבודותיהם של פלוטארכוס ולוקרטיוס. מטרתו המוצהרת של מונטן הייתה לתאר בני אדם, ובמיוחד את עצמו, בכנות מוחלטת.
בהשראת התבוננות בחייהם ובאידיאלים של דמויות מובילות בתקופתו, מונטן מוצא שהמאפיין הבסיסי ביותר של הטבע האנושי הוא המגוון והתנודתיות הגדולים שלו. הוא מתאר את זיכרונו הגרוע; את יכולתו לפתור בעיות ולתווך בסכסוכים מבלי להיות מעורב רגשית עמוקות; את הבוז שלו למרדף האנושי אחר תהילה מתמשכת; ואת ניסיונותיו להתנתק מדברים ארציים כדי להתכונן למותו הקרב. הוא כותב גם על סלידתו מהסכסוכים הדתיים של התקופה. הוא האמין שבני אדם אינם מסוגלים להשיג ודאות אמיתית. הארוכה במסותיו, 'אפולוגיה לריימונד סבונד', מסמלת את אימוצו את הפיררוניזם ומכילה את המוטו המפורסם, "מה אני יודע?"
מונטן ראה בנישואין הכרחיים לגידול ילדים, אך סלד מרגשות של אהבה תשוקתית, כי ראה בהם מזיקים לחופש. בחינוך, הוא העדיף דוגמאות קונקרטיות וניסיון על פני ידע מופשט שנועד להתקבל ללא ביקורת. המסה שלו "על חינוך ילדים" מוקדשת לדיאנה דה פואה.
ה'מסות' הפעילו השפעה משמעותית על הספרות הצרפתית והאנגלית כאחד, ועיצבו מחשבה כמו גם סגנון. ה'מסות' של פרנסיס בייקון, שפורסמו יותר מעשור לאחר מכן (לראשונה ב-1597), מונחות בדרך כלל כמשקפות השפעה ישירה מאוספו של מונטן, ומונטן מצוטט על ידי בייקון לצד מקורות קלאסיים אחרים במסות מאוחרות יותר.
השפעתו של מונטן על הפסיכולוגיה
אף שלא היה מדען, מונטן ערך תצפיות בנושאים בפסיכולוגיה. במסות, הוא פיתח והסביר את תצפיותיו בנושאים אלו. מחשבותיו ורעיונותיו כיסו נושאים כגון מחשבה, מוטיבציה, פחד, אושר, חינוך ילדים, ניסיון ופעולה אנושית. רעיונותיו של מונטן השפיעו על הפסיכולוגיה והם חלק מההיסטוריה העשירה שלה.
### חינוך ילדים
בין הנושאים הפסיכולוגיים שמונטן התייחס אליהם היה חינוך ילדים. המסות שלו "על חינוך ילדים", "על פדנטיות" ו"על ניסיון" מסבירות את השקפותיו בנושא זה. חלק מהשקפות אלו עדיין רלוונטיות כיום.
השקפותיו של מונטן על חינוך ילדים היו בניגוד לפרקטיקות נפוצות בתקופתו. הוא מצא פגם הן בתוכן והן בסגנון ההוראה. חינוך רב באותה תקופה התמקד בקריאת הקלאסיקה ולמידה דרך ספרים. מונטן לא הסכים עם למידה רק דרך ספרים. הוא האמין שיש לחנך ילדים במגוון דרכים. הוא גם לא הסכים עם הדרך שבה הוצג מידע לתלמידים – עידודם לקחת תוכן חינוכי כאמת מוחלטת. לתלמידים נמנעה הזדמנות להטיל ספק במידע. לעומת זאת, מונטן האמין בדרך כלל שלמידה אפקטיבית דרשה מתלמיד לקחת מידע חדש ולהפוך אותו לשלו:
> תן למורה לגרום לחניכו להעביר הכל דרך מסננת ולא להלין דבר בראשו מתוך סמכות ואמון בלבד: אל יהיו עקרונותיו של אריסטו עקרונות עבורו יותר מאשר אלו של הסטואים או האפיקוראים. תן למגוון רעיונות זה להיות מוצג לפניו; הוא יבחר אם יוכל; אם לא, הוא יישאר בספק. רק הטיפשים בטוחים ומשוכנעים. "כי ספק מסב לי נחת לא פחות מידיעה." [דנטה]. כי אם הוא מאמץ את דעותיהם של קסנופון ואפלטון על ידי הסקה משלו, הן לא יהיו עוד שלהם, הן יהיו שלו. מי שהולך אחרי אחר אינו הולך אחרי דבר. הוא אינו מוצא דבר; אכן הוא אינו מחפש דבר. "איננו תחת מלך; שכל אחד יתבע את חירותו שלו." [סנקה]. ... עליו לספוג את דרך חשיבתם, לא ללמוד את מצוותיהם. ותן לו לשכוח באומץ, אם ירצה, מאיפה השיג אותן, אך תן לו לדעת איך להפוך אותן לשלו. אמת והיגיון משותפים לכולם, ואינם שייכים לאדם שאמר אותם ראשון יותר מאשר לאדם שאומר אותם מאוחר יותר. זה לא יותר לפי אפלטון מאשר לפי, שכן הוא ואני רואים זאת באותה דרך. הדבורים בוזזות את הפרחים פה ושם, אך לאחר מכן הן עושות מהם דבש, שהוא כולו וטהור שלהן, ולא עוד קורנית ומיורן.
ביסודו של דבר, מונטן האמין שבחירת מורה טוב חשובה להפיכתו של תלמיד למשכיל היטב. חינוך על ידי מורה צריך להתבצע בקצב של התלמיד. מונטן האמין שמורה צריך להיות בדיאלוג עם תלמיד, ולאפשר לתלמיד לדבר ראשון. מורה צריך גם לאפשר דיון וויכוח. דיאלוג כזה נועד ליצור סביבה שבה תלמידים ילמדו את עצמם. הם יוכלו לזהות את טעויותיהם ולתקן אותן לפי הצורך:
> תן לו להבין שלהודות בפגם שהוא מגלה בטיעונו שלו, אף שהוא עדיין לא מורגש אלא על ידו, הוא מעשה של שיקול דעת וכנות, שהן תכונות עיקריות שהוא מחפש... ששינוי דעתו ותיקון עצמו, ויתור על עמדה רעה בשיא להטו הן תכונות נדירות, חזקות ופילוסופיות.
למידה אינדיבידואלית הייתה אינטגרלית לתיאוריית חינוך הילדים שלו. הוא טען שתלמיד משלב מידע ידוע מראש עם מה שנלמד לאחרונה, ובכך יוצר פרספקטיבה ייחודית על המידע החדש. מונטן האמין גם שמורים צריכים לעודד את הסקרנות הטבעית של התלמיד ולאפשר להם להטיל ספק בדברים. הוא הניח שתלמידים מצליחים עודדו להטיל ספק במידע חדש וללמוד אותו בעצמם, במקום רק לקבל את מה ששמעו ממומחים בנושא נתון. מונטן האמין שסקרנות של ילד יכולה לשמש כלי הוראה חשוב כאשר מאפשרים לילד לחקור נושאים שבאמת מעניינים אותם.
בנוסף, מונטן האמין שניסיון היה מרכיב מפתח בלמידה. מורים היו צריכים ללמד תלמידים דרך ניסיון, ולא דרך שינון בעל פה כפי שלעיתים קרובות מתורגל בלמידת ספרים. מונטן טען שתלמידים יהפכו אחרת למבוגרים פסיביים, צייתנים ללא ביקורת ולא מסוגלים לחשוב באופן עצמאי; שום ידע חשוב לא יישמר, ושום מיומנויות לא יירכשו. מונטן האמין שלמידה דרך ניסיון עדיפה על למידה דרך ספרים. מסיבה זו, הוא עודד מורים לחנך את תלמידיהם דרך תרגול, נסיעות ואינטראקציה אנושית. על ידי כך, הוא טען, תלמידים יהפכו ללומדים פעילים, שיכולים לתבוע ידע לעצמם.
השקפותיו של מונטן על חינוך ילדים ממשיכות להיות משפיעות כיום. אלמנטים מחשיבתו שולבו בפרקטיקות חינוכיות מודרניות. לסיכום, הוא טען נגד סגנון ההוראה הפופולרי של זמנו, ועודד למידה אינדיבידואלית במקום. הוא האמין בחשיבות הניסיון על פני למידת ספרים ושינון. בסופו של דבר, מונטן טען שמטרת החינוך הייתה ללמד תלמיד כיצד לנהל חיים מוצלחים על ידי תרגול אורח חיים פעיל ואינטראקטיבי חברתית.
סופרים קשורים והשפעה
הוגים החוקרים רעיונות דומים לאלו של מונטן כוללים את ארסמוס, תומאס מור, ג'ון פישר וגיום בודה, שכולם פעלו כחמישים שנה לפני זמנו של מונטן. רבים מהציטוטים הלטיניים של מונטן מגיעים מאוסף ה'אדאגיה' (Adagia) של ארסמוס, ובעיקר כל הציטוטים שלו מסוקרטס. פלוטארכוס עשוי להיות ההשפעה החזקה ביותר על מונטן מבחינת תוכן וסגנון; ישנם יותר מ-500 ציטוטים מפלוטארכוס ב'מסות' של מונטן.
מאז שאדוארד קאפל הציע לראשונה את הרעיון ב-1780, חוקרים הצביעו על מונטן כהשפעה על ויליאם שייקספיר, שהייתה לו גישה לתרגום של ג'ון פלוריו ל'מסות' של מונטן, שפורסם באנגלית ב-1603; סצנה במחזה של שייקספיר 'הסערה' "עוקבת אחר הניסוח של פלוריו [בתרגום 'על הקניבלים'] כל כך מקרוב שהחוב שלו הוא בלתי ניתן לטעות". רוב ההקבלות בין שני הסופרים עשויות להיות מוסברות, עם זאת, כקלישאות ספרותיות; ביחס לעבודות של מיגל דה סרוואנטס ושייקספיר, דמיון לסופרים במדינות אחרות עשוי לנבוע מלימוד משותף של סופרים מוסריים ופילוסופיים לטיניים, כגון סנקה הצעיר, הורטיוס, אובידיוס ווירגיליוס.
חלק גדול מהספקנות של בלז פסקל ב'הגיגים' (Pensées) שלו יוחס באופן מסורתי לקריאתו את מונטן. פסקל רשם את מונטן ואפיקטטוס כשני הפילוסופים שאיתם היה הכי מוכר.
המסאי האנגלי ויליאם הזליט הביע הערצה בלתי מוגבלת למונטן, בקוראו כי "הוא היה הראשון שהיה לו האומץ לומר כסופר את מה שהרגיש כאדם. ... הוא לא היה פדנט ולא קנאי. ... בטיפול בבני אדם ובנימוסים, הוא דיבר עליהם כפי שמצא אותם, לא לפי מושגים מוקדמים ודוגמות מופשטות". החל בצורה הברורה ביותר עם מסות בסגנון המוכר באוסף שלו 'שיחות שולחן' (Table-Talk), הזליט ביקש ללכת בעקבות מונטן.
הפילוסוף האמריקאי ראלף וולדו אמרסון בחר ב"מונטן; או, הספקן" כנושא להרצאה אחת בסדרה שכותרתה 'אנשים מייצגים'. אמרסון אמר על חוויית הקריאה שלו במונטן כי "זה נראה לי כאילו אני עצמי כתבתי את הספר, בחיים קודמים כלשהם, כל כך בכנות הוא דיבר למחשבה ולניסיון שלי." הוא מחשיב את מונטן כ"כנה והישר מכל הסופרים," ומתאר את ה'מסות' שלו כ"מונולוג משעשע על כל נושא אקראי שעולה בראשו; מטפל בהכל ללא טקס, אך עם היגיון גברי. היו אנשים עם תובנה עמוקה יותר; אבל, היינו אומרים, מעולם לא אדם עם שפע כזה של מחשבות: הוא לעולם אינו משעמם, לעולם אינו לא-כן, ויש לו את הגאונות לגרום לקורא לדאוג לכל מה שהוא דואג לו."
הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה העריך את מונטן כדלקמן: "שכזה אדם כתב באמת הגדיל את שמחת החיים על פני כדור הארץ הזה". המבקר הצרפתי שארל אוגוסטן סנט-בב יעץ כי "כדי להחזיר בהירות ופרופורציה לשיפוטים שלנו, בואו נקרא בכל ערב עמוד של מונטן." סטפן צווייג שאב השראה מאחד הציטוטים של מונטן עבור הכותרת של המסה הפולמוסית שלו 'מצפון נגד אלימות'.
הפילוסוף האמריקאי אריק הופר השתמש במונטן הן בסגנון והן במחשבה. בזיכרונותיו, 'אמת דמיונית', הוא אמר על מונטן כי "הוא כתב עלי. הוא ידע את מחשבותיי הכמוסות ביותר." הסופר הבריטי ג'ון קאופר פאויס הביע הערצה לפילוסופיה של מונטן בספריו, 'שיפוטים מושהים' (1916) ו'תענוגות הספרות' (1938). התיאורטיקנית האמריקאית ג'ודית נ. שקלר מציגה את ספרה 'סגנים רגילים' (1984) כדלקמן: "רק אם נצא מחוץ ליקום המוסרי הנשלט באלוהות נוכל באמת להפנות את דעתנו לתחלואים המשותפים שאנו גורמים זה לזה בכל יום. זה מה שמונטן עשה וזו הסיבה שהוא הגיבור של הספר הזה. ברוחו הוא נמצא בכל אחד מדפיו...".
מבקר הספרות של המאה ה-20 אריך אוארבך כינה את מונטן האדם המודרני הראשון. בספרו 'מימזיס' (בפרק 12), אוארבך כותב כי "בין כל בני זמנו הייתה לו התפיסה הברורה ביותר של בעיית ההתמצאות העצמית של האדם; כלומר, המשימה להרגיש בבית בקיום ללא נקודות תמיכה קבועות".
גילוי אפשרי של שרידים
ב-20 בנובמבר 2019, מוזיאון אקיטן הודיע כי שרידים אנושיים שנמצאו במרתף שנה קודם לכן עשויים להשתייך למונטן. חקירת שרידים אלו, שנדחתה בגלל מגפת הקורונה, התחדשה בספטמבר 2020. ניתוח DNA ועצמות ושחזורי פנים מצביעים על כך שהשרידים בסבירות גבוהה שייכים למונטן, אם כי עד שיזוהו חלק מצאצאיו לאישור DNA נוסף, הזיהוי לא יכול להיות בטוח ב-100%.
הנצחה
תאריך הולדתו של מונטן שימש בסיס לייסוד יום המסה הלאומי בארצות הברית.
ענף מדעי הרוח של אוניברסיטת בורדו נקרא על שם מונטן: אוניברסיטת מישל דה מונטן בורדו 3.