קונפוציוס

מבוא ופילוסופיה

לכל דבר יש יופי, אך לא כל אחד רואה אותו. קונפוציוס (Confucius) היה פילוסוף ומדינאי סיני מתקופת אביב וסתיו. הפילוסופיה של קונפוציוס, הידועה גם כקונפוציאניזם, הדגישה מוסר אישי וממשלתי, תקינות של מערכות יחסים חברתיות, צדק, טוב לב וכנות. הקונפוציאניזם היווה חלק מהמרקם החברתי ומהלך החיים הסיני; עבור קונפוציאנים, חיי היומיום היו זירת הדת. תלמידיו התחרו בהצלחה בבתי ספר רבים אחרים במהלך תקופת מאה בתי ההגות, אך לבסוף הודחקו לטובת הלגאליסטים במהלך שושלת צ'ין. בעקבות ניצחון האן על צ'ו לאחר קריסת צ'ין, זכו הגותו של קונפוציוס לאישור רשמי בממשלה החדשה.

במהלך שושלות טאנג וסונג, התפתח הקונפוציאניזם למערכת הידועה במערב כניאו-קונפוציאניזם, ומאוחר יותר ניאו-קונפוציאניזם מודרני. קונפוציוס זוכה באופן מסורתי לקרדיט על חיבורם או עריכתם של טקסטים קלאסיים סיניים רבים, כולל כל חמשת הקלאסיקות, אך חוקרים מודרניים נזהרים מייחוס טענות ספציפיות לקונפוציוס עצמו. אפוריזמים הנוגעים לתורתו לקטו ב"מאמרות", אך רק שנים רבות לאחר מותו. לעקרונותיו של קונפוציוס יש מכנה משותף עם המסורת והאמונה הסיניות. הוא דגל בנאמנות משפחתית חזקה, בהערצת אבות, ובכבוד כלפי זקנים מצד ילדיהם ושל בעלים מצד נשותיהם, כשהוא ממליץ על המשפחה כבסיס לממשל אידיאלי. הוא אימץ את העיקרון הידוע "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כלל הזהב.

הוא גם אל מסורתי בדאואיזם. קונפוציוס נחשב באופן נרחב לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה האנושית. תורתו ופילוסופיה שלו השפיעו רבות על אנשים ברחבי העולם ונותרות משפיעות עד היום. שם השם "קונפוציוס" הוא צורה לטינית של קונג פודז (Kǒng Fūzǐ), המאסטר קונג, וטבע בסוף המאה ה-16 על ידי מיסיונרים ישועים מוקדמים לסין. שם השבט של קונפוציוס היה קונג (Kǒng) ושמו הפרטי היה 丘, OC:‍ʷʰə, מודרני צ'יו (Qiū). "שم הכובע" שלו, שניתן עם הגעתו לבגרות ושאמצעותו היה מוכר לכול מלבד בני משפחתו המבוגרים, היה, OC:‍N-‍truŋ-‍s nr, מודרני ז'ונגני (Zhòngní), כאשר ה"ז'ונג" ציין שהוא היה הבן השני במשפחתו. חיים חיים מוקדמים ההערכה היא שקונפוציוס נולד ב-28 בספטמבר 551 לפני הספירה, בזואו, במחוז שאנדונג המודרני.

חיים מוקדמים וחינוך

האזור נשלט לכאורה על ידי מלכי ג'ואو אך היה עצמאי למעשה תחת האצילים המקומיים של לו, ששלטו מהעיר הסמוכה צ'ופו. אביו קונג חה (Kong He) או שוליאנג חה (Shuliang He) היה מפקד קשיש של חיל המצב המקומי של לו. שושלתו יווחסה דרך דוכסי סונג ועד לשושלת שאנג שקדמה לג'ואو. דיווחים מסורתיים על חייו של קונפוציוס מספרים שסבו של קונג חה היגר את המשפחה מסונג ללו. קונג חה מת כאשר קונפוציוס היה בן שלוש, וקונפוציוס גדל על ידי אמו יאן ז'נגזאי (Yan Zhengzai) בעוני. אמו תמות מאוחר יותר בגיל פחות מ-40. בגיל 19 הוא נישא לצ'יגואן (Qiguan), ושנה לאחר מכן נולד לזוג ילדם הראשון, בנם קונג לי (Kong Li). לצ'יגואן ולקונפוציוס היו מאוחר יותר שתי בנות יחד, שאחת מהן משערים שמתה בילדותה.

קריירה פוליטית בלו

קונפוציוס התחנך בבתי ספר לפשטי העם, שם למד ולמד את שש האמנויות. קונפוציוס נולד למעמד השי (shi), בין האריستוקרטיה לפשטי העם. הוא אומר שעבד במשרות ממשלתיות שונות בתחילת שנות ה-20 לחייו, וכמנהל חשבונות וכשומר כבשים וסוסים, תוך שימוש בהכנסות כדי לתת לאמו קבורה ראויה. כאשר אמו מתה, קונפוציוס בגיל 23 נאמר שהתאבל במשך שלוש שנים, כמנהג. קריירה פוליטית בתקופתו של קונפוציוס, מדינת לו הונהגה על ידי בית דוכסי ששלט. תחת הדוכס היו שלוש משפחות אריסטוקרטיות, שראשיהן נשאו את התואר ויקונט והחזיקו במשרות תורשתיות בבירוקרטיה של לו.

משפחת ג'י החזיקה בתפקיד "השר על ההמונים", שהיה גם "ראש הממשלה"; משפחת מנג החזיקה בתפקיד "שר העבודות"; ומשפחת שו החזיקה בתפקיד "שר המלחמה". בחורף 505 לפנה"ס, יאנג הו (Yang Hu) – בן חסות של משפחת ג'י – פתח במרד והשתלט על השלטון ממשפחת ג'י. עם זאת, עד קיץ 501 לפנה"ס, שלוש המשפחות התורשתיות הצליחו לגרש את יאנג הו מלו. עד אז, קונפוציוס בנה מוניטין ניכר באמצעות תורתו, בעוד שהמשפחות ראו את הערך של התנהגות נאותה וצדקה, כדי שיוכלו להשיג נאמנות לממשלה לגיטימית. לפיכך, באותה שנה 501 לפנה"ס, קונפוציוס מונה לתפקיד הזוטר של מושל עיירה. בסופו של דבר, הוא עלה לתפקיד שר הפשע.

קונפוציוס ביקש להחזיר את סמכות המדינה לדוכס על ידי פירוק ביצורי העיר – מעוזים השייכים לשלוש המשפחות. בדרך זו, הוא יכול היה לבסס ממשלה מרוכזת. עם זאת, קונפוציוס הסתמך אך ורק על דיפלומטיה שכן לא הייתה לו סמכות צבאית בעצמו. בשנת 500 לפנה"ס, הו פאן (Hou Fan) – מושל הו – מרד נגד אדונו ממשפחת שו. למרות שמשפחות מנג ושו צרו ללא הצלחה על הו, פקיד נאמן קם עם תושבי הו ואילץ את הו פאן להימלט למדינת צ'י. המצב עשוי היה להיות לטובת קונפוציוס מכיוון שזה כנראה אפשר לקונפוציוס ולתלמידיו לשכנע את המשפחות האריסטוקרטיות לפרק את ביצורי עריהם.

בסופו של דבר, לאחר שנה וחצי, קונפוציוס ותלמידיו הצליחו לשכנע את משפחת שו להרוס את חומות הו, את משפחת ג'י בהריסת חומות בי, ואת משפחת מנג בהריסת חומות צ'נג. ראשית, משפחת שו הובילה צבא לעבר עירם הו והרסה את חומותיה בשנת 498 לפנה"ס. פרסקו של האן המערבית (202 לפנה"ס – 9 לספירה) המתאר את קונפוציוס (ולאודזי), זמן קצר לאחר מכן, גונגשאן פוראו (Gongshan Furao) הידוע גם כגונגשאן בוניו (Gongshan Buniu), בן חסות של משפחת ג'י, מרד והשתלט על הכוחות בבי. הוא פתח מיד בהתקפה ונכנס לבירה לו. קודם לכן, גונגשאן פנה לקונפוציוס להצטרף אליו, דבר שקונפוציוס שקל מכיוון שרצה את ההזדמנות ליישם את עקרונותיו בפועל אך הוא ויתר על הרעיון בסוף.

קונפוציוס גינה את השימוש במהפכה אלימה כעיקרון, למרות שמשפחת ג'י שלטה במדינת לו בכוח במשך דורות והגלתה את הדוכס הקודם. קריל 1949 מציין ש בניגוד למורד יאנג הו לפניו, ייתכן שגונגשאן ביקש להשמיד את שלוש המשפחות התורשתיות ולהחזיר את כוחו של הדוכס. עם זאת, דאבס 1946 סבור שגונגשאן עודד על ידי הויקונט ג'י הואן לפלוש לבירה לו בניסיון להימנע מפירוק חומות בי המבוצרות. יהיה המצב אשר יהיה, גונגשאן נחשב לאדם ישר שהמשיך להגן על מדינת לו, אפילו לאחר שנאלץ להימלט. במהלך המרד של גונגשאן, ז'ונג יו הצליח לשמור על הדוכס ושלושת הויקונטים יחד בחצר.

ז'ונג יו היה אחד מתלמידיו של קונפוציוס וקונפוציוס דאג שיינתן לו תפקיד של מושל על ידי משפחת ג'י. כאשר שמע קונפוציוס על הפשיטה, ביקש מהויקונט ג'י הואן לאפשר לדוכס ולחצרו לסגת למעוז בשטחי ארמונו. לאחר מכן, ראשי שלוש המשפחות והדוכס נסוגו למתחם ארמונו של ג'י ועלו לטרסת ווזי. קונפוציוס הורה לשני קצינים להוביל מתקפה נגד המורדים. לפחות אחד משני הקצינים היה בן חסות של משפחת ג'י, אך הם לא יכלו לסרב לפקודות בעודם בנוכחות הדוכס, הויקונטים והחצר. המורדים נרדפו והובסו בגו. מיד לאחר שהמרד הובס, משפחת ג'י הרסה את חומות העיר בי עד היסוד.

פרסקו של האן המערבית (202 לפנה"ס – 9 לספירה) המתאר את קונפוציוס (ולאודזי), התוקפים נסוגו לאחר שהבינו שיהיה עליהם להפוך למורדים נגד המדינה ואדונם. באמצעות פעולותיו של קונפוציוס, פקיدي בי מרדו מבלי משեր נגד אדונם שלהם, ובכך כפו את יד הויקונט ג'י הואן בצורך לפרק את חומות בי שכן היא יכלה לשכן מורדים כאלה או להודות בשידול האירוע בכך שהלכו נגד התנהגות נאותה וצדקה כפקיד. דאבס 1949 מציע שהתקרית הביאה לאור את ראיית הנולד של קונפוציוס, יכולתו הפוליטית המעשית ותובנתו באופي האדם. כשהגיע הזמן לפרק את חומות העיר של משפחת מנג, המושל היסס להרוס את חומות עירו ושכנע את ראש משפחת מנג שלא לעשות זאת.

הזואוז'ואן (Zuozhuan) מזכיר שהמושל הזהיר מפני הריסת החומות עד היסוד באומרו שהדבר הופך את צ'נג לפגיעה למדינת צ'י וגורם להרס משפחת מנג. למרות שהויקונט מנג יי נתן את מילתו שלא להתערב בניסיון, הוא חזר בו מהבטחתו המוקדמת לפרק את החומות. מאוחר יותר בשנת 498 לפנה"ס, הדוכס דינג הלך אישית עם צבא כדי לצור על צ'נג בניסיון להרוס את חומותיה עד היסוד, אך הוא לא הצליח. לפיכך, קונפוציוס לא יכול היה להשיג את הרפורמות האידיאליסטיות שרצה כולל שחזור השלטון הלגיטימי של הדוכס. הוא עשה אויבים חזקים בתוך המדינה, במיוחד עם הויקונט ג'י הואן, בשל הצלחותיו עד כה.

הגלות ומסעות

על פי דיווחים בזואוז'ואן ובשיג'י (Shiji), קונפוציוס עזב את מולדתו בשנת 497 לפנה"ס לאחר תמיכתו בניסיון הכושל של פירוק חומות העיר המבוצרות של משפחות ג'י, מנג ושו החזקות. הוא עזב את מדינת לו מבלי להתפטר, ונשאר בגלות עצמית ולא היה יכול לחזור כל עוד הויקונט ג'י הואן היה בחיים. גלות השיג'י ציין שמדינת צ'י השכנה הייתה מודאגת שלו הופכת חזקה מדי בזמן שקונפוציוס מעורב בממשלת מדינת לו. על פי דיוח זה, צ'י החליטה לחבל ברפורמות של לו על ידי שליחת 100 סוסים טובים ו-80 רקדניות יפות לדוכס לו. הדוכס התמכר להנאה ולא טיפל בחובות רשמיים במשך שלושה ימים.

קונפוציוס התאכזב והחליט לעזוב את לו ולחפש הזדמנויות טובות יותר, אך עזיבה מיידית תחשוף את התנהגותו הפסולה של הדוכס ובכך תביא השפלה ציבורית לשליט שקונפוציוס שירת. לפיכך המתין קונפוציוס שהדוכס יעשה טעות קטנה יותר. זמן קצר לאחר מכן, הדוכס הזניח לשלוח לקונפוציוס חלק מבשר הקורבן שהגיע לו על פי המנהג, וקונפוציוס תפס את האמתלה הזו כדי לעזוב הן את תפקידו והן את מדינת לו. לאחר התפטרותו של קונפוציוס, הוא החל מסע ארוך או סדרת מסעות סביב מדינות הנסיכות של צפון-מזרח ומרכז סין כולל ווי, סונג, ז'נג, צאו, צ'ו, צ'י, צ'ן וקאי וניסיון כושל ללכת לג'ין. בחצרות מדינות אלו, הוא הציג את אמונותיו הפוליטיות אך לא ראה אותן מיושמות.

חזרה ומוות

חזרה הביתה על פי הזואוז'ואן, קונפוציוס חזר הביתה ללו מולדתו כשהיה בן 68, לאחר שהוזמן לעשות זאת על ידי ג'י קאנגזי (Ji Kangzi), השר הראשי של לו. המאמרות מתארות אותו מעביר את שנותיו האחרונות בלימוד 72 או 77 תלמידים והעברת החוכמה הישנה באמצעות סט טקסטים הנקרא חמשת הקלאסיקות. במהלך שובו, קונפוציוס שימש לעיתים כיועץ לכמה פקידי ממשל בלו, כולל ג'י קאנגזי, בנושאים הכוללים ממשל ופשע. מוכבד באובדן של בנו ותלמידיו האהובים, הוא מת בגיל 71 או 72. הוא מת מסיבות טבעיות. קונפוציוס נקבר בבית הקברות קונג לין (Kong Lin) הממוקם בחלק ההיסטורי של צ'ופו במחוז שאנדונג. הקبر המקורי שהוקם שם לזכר קונפוציוס על גדת נהר סישואי היה בצורת גרזן.

אתיקה ותיאוריה פוליטית

בנוסף, יש לו במת לבנים מוגבהת בחזית האנדרטה למנחות כגון קטורת עندלב ופירות. פילוסופיה למרות שהקונפוציאניזם מנוהל לעתים קרובות בצורה דתית על ידי הסינים, רבים טוענים שערכיו הם חילוניים ולכן הוא פחות דת מאשר מוסר חילוני. תומכים טוענים, עם זאת, שלמרות האופי החילוני של תורת הקונפוציאניזם, היא מבוססת על השפת עולם שהיא דתית. הקונפוציאניזם דן באלמנטים של העולם הבא ובהשקפות הנוגעות לשמים, אך הוא מתעניין יחסית במעט עניינים רוחניים הנחשבים לעיתים קרובות חיוניים לחשבה דתית, כגון טבע הנשמות. עם זאת, קונפוציוס אומר שהאמין באסטרולוגיה, באומרו: "השמים מורידים את סימניהם הטובים או הרעים וחכמים פועלים בהתאם". במאמרות, קונפוציוס מציג את עצמו כ"מעביר שלא המציא דבר".

הוא שם את הדגש הרב ביותר על חשיבות הלימוד, והתוו הסיני ללימוד הוא הפותח את הטקסט. רחוק מנסות לבנות תיאוריה שיטתית או פורמליסטית, הוא רצה שתלמידיו ישלטו ויפנימו קלאסיקות ישנות יותר, כך שהמחשבה העמוקה והלמוד היסודי שלהם יאפשרו לו לקשר את הבעיות המוסריות של ההווה לאירועים פוליטיים קודמים כפי שמתועד באנאלים או להבעות העבר של רגשות פשטי העם והרהורי האצילים כמו בשירי ספר השירים. אתיקה אחת התורות העמוקות ביותר של קונפוציוס עשויה להיות עליונות ההדגמה האישית על פני כללים מפורשים של התנהגות. תורתו המוסרית הדגישה טיפוח עצמי, חיקוי מודלים מוסריים, והשגת שיקול דעת מיומן ולא ידע של כללים. אתיקה קונפוציאנית עשויה לפיכך להיחשב כסוג של אתיקה של מעלות.

תורתו לעיתים רחוקות מסתמכת על טיעון מנומק, ואידיאלים ואתיים ושיטות מועברים בעקיפין, באמצעות רמז, עקיצה ואפילו טאוטולוגיה. תורתו דורשת בחינה והקשר כדי להיות מובנת. דוגמה טובה נמצאת באנקדוטה המפורסמת הזו: כאשר האורוות נשרפו, בשובו מהחצר קונפוציוס אמר, "האם מישהו נפגע?" הוא לא שאל על הסוסים. בכך שלא שאל על הסוסים, קונפוציוס מדגים שהחכם מעריך בני אדם מעל רכוש; קוראים מובלים להרהר האם תגובתם תעקוב אחר זו של קונפוציוס ולרדוף אחר שיפור עצמי אם לא הייתה עושה זאת. קונפוציוס משמש לא כאל כל-יכול או כסט נכון אוניברסלית של עקרונות מופשטים, אלא כמודל האולטימטיבי עבור אחרים. מסיבות אלו, לדעת פרשנים רבים, תורתו של קונפוציוס עשויה להיחשב כדוגמה סינית להומניזם.

אחת מתורותיו הייתה גרסה של כלל הזהב, הנקראת לפעמים "כלל הכסף" בשל צורתה השלילית: מה שאינך מייחל לעצמך, אל תעשה לאחרים. מה שמתפספס לעתים קרובות באתיקה הקונפוציאנית הוא המעלות לעצמי: כנות וטיפוח הידע. פעולה מעالية כלפי אחרים מתחילה במחשבה מעالية וכנה, המתחילה בידע. נטייה מעالية ללא ידע פגיעה לשחיתות, ופעולה מעالية ללא כנות אינה צדקה אמתית. טיפוח ידע וכנות חשוב גם למען עצמו; האדם המעולה אוהב ללמוד לשם הלמידה וצדקה לשם הצדקה.

התיאוריה הקונפוציאנית של אתיקה כפי שמודגמת בלי (lǐ) מבוססת על שלושה היבטים מושגיים חשובים של החיים: א טקסים הקשורים לקורבן לאבות קדמונים ואלים מסוגים שונים, ב מוסדות חברתיים ופוליטיים, ו-ג הנימוסים של התנהגות יומיומית. היו האמינו שלי (lǐ) מקורו בשמים, אך קונפוציוס הדגיש את פיתוח הלי (lǐ) באמצעות מעשיהם של מנהיגים חכמים בהיסטוריה האנושית. דיוניו בלי (lǐ) נראים כמשנים את הגדרת המונח כדי להתייחס לכל הפעולות שבוצעו על ידי אדם כדי לבנות את החברה האידיאלית, ולא לאלו שפשוט תואמות תקנים קנוניים של טקס. המאמרות במסורת הקונפוציאנית המוקדמת, לי (lǐ) היה לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, לאזן בין שמירה על נורמות קיימות כדי להנציח מרקם חברתי אתי, לבין הפרתן כדי להשיג טוב אתי.

אימון בלי (lǐ) של חכמי העבר מטפח באנשים מעלות הכוללות שיקול דעת אתי לגבי מתי יש להתאים את הלי (lǐ) לאור הקשרים מצביים. בקונפוציאניזם, המושג לי קשור קשר הדוק ל-יי (yì), המבוסס על רעיון ההדדיות. יי (yì) ניתן לתרגום כצדקה, למרות שהוא עשוי פשוט לציין את הטוב ביותר מבחינה אתית לעשות בהקשר מסוים. המונח מנוגד לפעולה שנעשתה מתוך עניין אישי. בעוד שרדיפת עניין אישי של עצמו אינה בהכרח רעה, אדם יהיה אדם טוב ויותר צדיק אם חייו יתבססו על מעקב אחר נתיב שנועד לשפר את הטוב הגדול יותר. לפיכך תוצאה של יי (yì) היא לעשות את הדבר הנכון מן הסיבה הנכונה.

בדיוק כמו שפעולה על פי לי (lǐ) צריכה להיות מותאמת כדי להתאים לשאפת הדבקות ביי (yì), כך יי (yì) קשור לערך הליבה של רן (rén) 仁. רן מורכב מחמש מעלות בסיסיות: רצינות, נדיבות, כנות, חריצות וטוב לב. רן היא מעלת מילוי מושלם של אחריותו של אדם כלפי אחרים, מתורגמת לרוב כ"נדיבות לב" או "אנושיות"; המתרגם ארתור ויילי קורא לזה "טוב" באות גדולה, ותרגומים נוספים שהוצעו כוללים "סמכותיות" ו"חוסר אנוכיות". המערכת המוסרית של קונפוציוס התבססה על אמפתיה והבנת אחרים, ולא על כללים שנקבעו באלוהיות. פיתוח תגובותיו הספונטניות של רן כך שיוכלו להדריך פעולה באינטואיציה היה אפילו טוב יותר מלחיות על פי כללי יי (yì). קונפוציוס טוען שמעלה היא ממוצע בין קיצונים.

לדוגמה, האדם הנדבן כהלכה נותן את הכמות הנכונה – לא יותר מדי ולא מעט מדי. פוליטיקה המחשבה הפוליטית של קונפוציוס מבוססת על מחשבתו האתי. הוא טען שהממשלה הטובה ביותר היא זו השולטת באמצעות "טקסים" (lǐ) והמוסר הטבעי של אנשים, ולא תוך שימוש בשוחד וכפייה. הוא הסביר שזהו אחד המאמרות החשובות ביותר: "אם העם יובל על ידי חוקים, ואחידות תשאף להינתן להם באמצעות עונשים, הם ינסו להימנע מהעונש, אך לא יהיה להם שום חוש בושה. אם הם יובלו על ידי מעלה, ואחידות תשאף להינתן להם באמצעות כללי הנימוס, יהיה להם חוש הבושה, ויתרה מכך יהיו טובים." תורגם על ידי ג'יימס לג (James Legge) ב"למידה הגדולה". "חוש בושה" זה הוא הפנמה של חובה, שבה העונש קודם לפעולה הרעה, במקום לעקוב אחריה בצורה של חוקים כמו בלגאליזם.

קונפוציוס הביט בגעגועים על ימים קודמים, והפציר בסינים, במיוחד בבעלי הכוח הפוליטי, לעצב את עצמם על פי דוגמאות קודמות. בתקופות של פיצול, כос ומלחמות אינסופיות בין מדינות פיאודליות, הוא רצה לשחזר את מנדט השמים שיכול לאחד את ה"עולם", "הכול תחת השמים" ולהעניק שלום ושגשוג לעם. מכיוון שחזונו על שלמות אישית וחברתית מוגגר כתחייה של החברה המסודרת של זמנים קודמים, קונפוציוס נחשב לעיתים קרובות כתומך גדול של שמרנות, אך מבט מקרוב על מה שהוא מציע מראה לעיתים קרובות שהוא הששתמש ואולי סילף מוסדות וטקסים מהעבר כדי לדחוף אג'נדה פוליטית חדשה משלו: תחייה של מדינה מלכותית מאוחדת, ששליטיה יירשו את השלטון על בסיס זכויותיהם המוסריות במקום שושלת.

אלו יהיו שליטים המוקדשים לעמם, השואפים לשלמות אישית וחברתית, ושליט כזה יפיץ את מעלותיו שלו לעם במקום לכפות התנהגות נאותה עם חוקים וכללים. קונפוציוס לא האמין במושג "דמוקרטיה", שהוא עצמו מושג אתונאי שאינו מוכר בסין העתיקה, אך ניתן היה לפרש אותו על ידי עקרונותיו של קונפוציוס הממליצים נגד אנשים שבוחרים את מנהיגיהם הפוליטיים לשלוט בהם, או שמישהו מסוגל לשלטון עצמי. הוא הביע חששות שההמונים חסרים את האינטלקט לקבל החלטות עבור עצמם, וש, לדעתו, מכיוון שלא כולם נולדו שווים, לא לכולם יש זכות לשלטון עצמי. בעוד שתמך ברעיון של ממשלה השולטת על ידי מלך מעالي, רעיונותיו הכילו מספר אלמנטים להגבלת כוחם של שליטים.

הוא טען לייצוג אמת בשפה, וכנות הייתה בעלת חשיבות עליונה. אפילו בהבעת פנים, יש לייצג תמיד אמת. קונפוציוס האמין שאם שליט צריך להנהיג נכון, באמצעות פעולה, פקודות יהיו מיותרות שכן אחרים יעקבו אחר הפעולות הנכונות של שליטם. בדיון על היחסים בין מלך לנתינו או אב לבנו, הוא הדגיש את הצורך לתת כבוד ראוי לממונים. הדבר דרש שהכפופים חייבים לייעץ לממוניהם אם הממונים נחשבים לנוקטים בדרך פעולה שגויה. קונפוציוס האמין בשליטה על ידי דוגמה, אם אתה מוביל נכון, פקודות בכוח או עונש אינן נחוצות. מורשת תורתו של קונפוציוס הפכו מאוחר יותר לסט מורכב של כללים ומנהגים על ידי תלמידיו וחסידיו הרבים, שארגנו את תורתו במאמרות.

מורשת ותלמידים

תלמידיו של קונפוציוס ונכדו היחיד, זיסי (Zisi), המשיכו את בית הספר הפילוסופי שלו לאחר מותו. מאמצים אלו הפיצו אידיאלים קונפוציאניים לסטודנטים שהפכו אז לפקידים ברבות מחצרות המלכות בסין, ובכך העניקו לקונפוציאניזם את המבחן הרחב הראשון של הדוגמה שלו. שניים מחסידיו המאוחרים המפורסמים ביותר של קונפוציוס הדגישו היבטים שונים באופן קיצוני של תורתו. במאות שאחרי מותו, מנציוס (Mencius) ושיון דזה (Xun Zi) חיברו שניהם תורות חשובות המפרטות בדרכים שונות על הרעיונות הבסיסיים הקשורים לקונפוציוס.

מנציוס (המאה ה-4 לפנה"ס) ניסח את הטוב המולד בבני אדם כמקור לאינטואיציות האתיות המדריכות אנשים לקראת רן, יי ולי, בעוד ששיון דזה (המאה ה-3 לפנה"ס) הדגיש את ההיבטים הריאליסטיים והמטריאליסטיים של המחשבה הקונפוציאנית, בהדגישו שמוסר הוטבע בחברה באמצעות מסורת ובאינדיבידואלים באמצעות אימון. ברבות הימן, כתביהם, יחד עם המאמרות וטקסט היוו את הקורפוס הפילוסופי של הקונפוציאניזם. יישור קו מחשבתי זה בקונפוציאניזם היה מקביל להתפתחות הלגאליזם, שראה בבנים פילאליות עניין אישי ולא כלי שימושי לשליט ליצור מדינה יעילה. מחלוקת בין שתי פילוסופיות פוליטיות אלו הגיעה לשיא בשנת 223 לפנה"ס כאשר מדינת צ'ין כבשה את כל סין.

לי סי (Li Si), ראש ממשלת שושלת צ'ין, שכנע את צ'ין שי חואנג לנטוש את המלצת הקונפוציאנים להענקת נחلات הדומה لشושלת ג'ואو לפניהם אותה ראה כמנוגדת לרעיון הלגאליסטי של ריכוז המדינה סביב השליט. כאשר היועצים הקונפוציאנים לחצו על עמדתם, לי סי גרם להריגת חוקרים קונפוציאנים רבים ושריפת ספריהם – דבר הנחשב למכה אדירה לפילוסופיה ולמלגה הסינית. קונפוציוס, פילוסוף הסינים, פורסם על ידי מיסיונרים ישועיים בפריז ב-1687. תחת שושלות האן וטאנג העוקבות, רעיונות קונפוציאניים זכו לבולטות נרחבת אף יותר. תחת וודי, יצירותיו של קונפוציוס הפכו לפילוסופיה הקיסרית הרשמית וקריאת חובה לבחינות שירות המדינה בשנת 140 לפנה"ס אשר נמשכה כמעט ללא הפסקה עד סוף המאה ה-19.

כאשר המוחיזם איבד תמיכה בזמן האן, המתחרים הפילוסופיים העיקריים היו הלגאליזם, שהמחשבה הקונפוציאנית בלעה במידה מסוימת, תורתו של לאודזי, שפוקו על רעיונות רוחניים יותר מנע ממנו עימות ישיר עם הקונפוציאניזם, ודת הבודהיזם החדשה, שזכתה להכרה במהלך תקופת שושלות הדרום והצפון. הן רעיונות קונפוציאניים והן פקידים מאומנים קונפוציאנית הסתמכו עליהם בשושלת מינג ואפילו בשושלת יואן, למרות שקובלאי חאן חשד במסירת שליטה מחוזית לידיהם. במהלך שושלת סונג, החוקר ג'ו שי (Zhu Xi, 1130–1200 לספירה) הוסיף רעיונות מדאואיזם ובודהיזם לקונפוציאניזם. בחייו, ג'ו שי התעלם ברובו, אך לא זמן רב לאחר מותו, רעיונותיו הפכו לתפיסה האורתודוקסית החדשה של מה שמשמעות הטקסטים הקונפוציאניים בפועל.

היסטוריונים מודרניים רואים בג'ו שי כמי שיצר משהו שונה למדי ומכנים את דרך חשיבתו ניאו-קונפוציאניזם. הניאו-קונפוציאניזם שלט בסין, יפן, קוריאה ווייטנאם עד המאה ה-19. יצירותיו של קונפוציוס תורגמו לראשונה לשפות אירופאיות על ידי מיסיונרים ישועיים במאה ה-16 במהלך שושלת מינג המאוחרת. המאמץ הידוע הראשון נעשה על ידי מיקלה רוג'יירי (Michele Ruggieri), שחזר לאיטליה ב-1588 והמשיך את תרגומיו בזמן ששהה בסלרנו. מתאו ריצ'י (Matteo Ricci) החל לדווח על מחשבותיו של קונפוציוס, וצוות של ישועיים – פרוספרו אינטורצ'טה (Prospero Intorcetta), פיליפ קופלה (Philippe Couplet), ושניים אחרים – פרסמו תרגום של כמה יצירות קונפוציאניות וסקירה כללית של ההיסטוריה הסינית בפריז ב-1687.

פרנסואה נואל (François Noël), לאחר שנכשל בשכנוע קלמנס ה-11 שפצחו של קונפוציוס ואבות קדמונים סיניים אינם מהווים עבודה זרה, סיים את הקנון הקונפוציאני בפראג ב-1711, עם טיפולים מלומדים יותר של יצירות אחרות והתרגום הראשון של היצירות המקובצות של מנציוס. ההערכה היא שליצירות כאלו הייתה חשיבות ניכרת על הוגים אירופאים של התקופה, במיוחד בקרב הדאיסטים וקבוצות פילוסופיות אחרות של ההשכלה שהתעניינו בשילוב מערכת המוסר של קונפוציוס בצביליזציה המערבית. בעידן המודרני תנועות קונפוציאניות, כגון ניאו-קונפוציאניזם, עדיין קיימות, אך במהלך מהפכת התרבות, הקונפוציאניזם הותקף לעיתים קרובות על ידי דמויות מובילות במפלגה הקומוניסטית הסינית.

זה היה חלקית המשך לגינויים של הקונפוציאניזם על ידי אינטלקטואלים ופעילים בתחילת המאה ה-20 כגורם לסגירות האתנוצנטרית ולסרבנות של שושלת צ'ין למודרניזציה שהובילה לטרגדיות שפקדו את סין במאה ה-19. יצירותיו של קונפוציוס נלמדות על ידי חוקרים במדינות אסייתיות רבות אחרות, במיוחד אלו שבמרחב התרבותי הסיני, כגון קוריאה, יפן ווייטנאם. רבות ממדינות אלו עדיין מקיימות את טקס הזיכרון המסורתי מדי שנה. בקרב טיבטים, קונפוציוס נערץ לעתים קרובות כמלך קדוש ומאסטר של קסם, ניחוש ואסטרולוגיה. בודהיסטים טיבטים רואים בו כמי שלמד ניחוש מהבודהה מנג'ושרי ושהידעה הזו הגיעה לאחר מכן לטיבט דרך הנסיכה וונצ'נג, בעוד שמתרגלי בון רואים בו גלגול נשמות של טונפה שנראב מיווצ'ה (Tonpa Shenrab Miwoche), המייסד האגדי של בון.

קהילת האהמדיה המוסלמית מאמינה שקונפוציוס היה נביא אלוהי של אלוהים, וכך גם לאודזי ואישים סיניים בולטים אחרים. בעת המודרנית, האסטרואיד 7853, "קונפוציוס", נקרא על שמו של ההוגה הסיני. תלמידים קונפוציוס החל ללמד לאחר שמלאו לו 30, ולימד יותר מ-3,000 סטודנטים בחייו, כ-70 מהם נחשבו למצטיינים. תלמידיו וקהילת הקונפוציאניזם המוקדמת שיצרו הפכו לכוח האינטלקטואלי המשפיע ביותר בתקופת המדינות הלוחמות. היסטוריון שושלת האן סמה צ'יאן (Sima Qian) הקדיש פרק ברשומות ההיסטוריון הגדול שלו לביוגרפויות של תלמידי קונפוציוס, ונתן דין וחשבון על ההשפעה שהפעילו בזמנם ואחריו. סמה צ'יאן רשם את שמותיהם של 77 תלמידים בביוגרפיה הקבוצתית שלו, בעוד שקונג דזי ג'יאיו (Kongzi Jiayu), מקור מוקדם אחר, רושם 76, שאינם חופפים לחלוטין.

שני המקורות יחד מניבים את שמותיהם של 96 תלמידים. 22 מהם מוזכרים במאמרות, בעוד שמנציוס רושם 24. קונפוציוס לא גבה שכר לימוד, וביקש רק מתנה סמלית של צרור בשר מיובש מכל סטודנט פוטנציאלי. על פי תלמידו זיגונג (Zigong), האדון שלו התייחס לסטודנטים כמו שרופאים התייחסו לחולים ולא דחה אף אחד. רובם הגיעו מלו, מדינת הבית של קונפוציוס, עם 43 רשומים, אך הוא קיבל סטודנטים מכל רחבי סין, עם שישה ממדינת ווי כגון זיגונג, שלושה מצ'ין, שניים מכל אחת מצ'ן וצ'י, ואחד מכל אחת מקאי, צ'ו וסונג. קונפוציוס ראה את הרקע האישי של תלמידיו כלא רלוונטי, וקיבל אצילים, פשטי העם, ואפילו פושעים לשעבר כגון יאן ז'ואוז'ו (Yan Zhuoju) וגונגיה צ'אנג (Gongye Chang).

תלמידיו ממשפחות עשירות יותר שילמו סכום התואם את עושרם שנחשב לתרומה טקסית. צֶנגძִי (Zengzi, מימין) כורע לפני קונפוציוס (במרכז), כפי שמתואר בציור מתוך איורים לקلاسิก הבנות הפילאלית, שושלת סונג תלמידו האהוב של קונפוציוס היה יאן הุย (Yan Hui), ככל הנראה אחד העניים שבהם. סמה ניו (Sima Niu), בניגוד ליאן הุย, היה ממשפחת אצולה תורשתית שהגיעה ממדינת סונג. תחת תורתו של קונפוציוס, התלמידים למדו היטב את העקרונות והשיטות של הממשל. הוא עסק לעתים קרובות בדיון ובויכוח עם תלמידיו והעניק חשיבות גבוהה ללימודיהם בהיסטוריה, שירה וטס. קונפוציוס דגל בנאמנות לעיקרון ולא לפקחות אישית, שבה יש להשיג רפורמה באמצעות שכנוע ולא באמצעות אלימות.

למרות שקונפוציוס גינה אותם בשל מנהגיהם, האריסטוקרטיה ככל הנראה נמשכה לרעיון של קיום פקידים אמינים שהיו למודים במוסר שכן הנסיבות של התקופה הפכו זאת לרצוי. למעשה, התלמיד זילוט (Zilu) אפילו מת בהגנה על שליטו בווי. יאנג הו, שהיה הכפוף של משפחת ג'י, שלט בממשלת לו מ-505 עד 502 ואפילו ניסה הפיכה, שנכשלה בקושי. כתוצאה סבירה, היה זה לאחר מכן שתלמידיו הראשונים של קונפוציוס מונו לתפקידי ממשל. כמה מתלמידיו של קונפוציוס המשיכו להשיג תפקידים רשמיים בעלי חשיבות מסוימת, שחלקם סודרו על ידי קונפוציוס. עד שקונפוציוס הגיע לגיל 50, משפחת ג'י ביססה את כוחה במדינת לו על פני בית הדוכס השלוט.

אנדרטאות וייצוגים

למרות שלמשפחת ג'י היו מנהגים שקונפוציוס לא הסכים עמם וגינה, הם בכל זאת העניקו לתלמידיו של קונפוציוס הזדמנויות רבות לתעסוקה. קונפוציוס המשיך להזכיר לתלמידיו להישאר נאמנים לעקרונותיהם והתנער מאלה שלא עשו זאת, כל זאת תוך כדי ביקורת גלויה על משפחת ג'י. דיוקנאות חזותיים שום ציור או פסל עכשווי של קונפוציוס לא שרד, ורק במהלך שושלת האן הוא תואר חזותית. גילופים מתארים לעיתים קרובות את פגישתו האגדית עם לאודזי. מאז אותה תקופה היו דיוקנאות רבים של קונפוציוס כפילוסוף האידיאלי. הדיוקן הידוע העתיק ביותר של קונפוציוס התגלה בקברו של שליט שושלת האן מרקיז האיהון (מת 59 לפנה"ס). התמונה צוימה על מסגרת העץ של מראה ברונזה מלוטשת.

בימים עברו, היה נהוג להחזיק דיוקן במקדשי קונפוציוס; עם זאת, במהלך שלטונם של הקיסר הונגוו טאודזו משושלת מינג, הוחלט שהדיוקן הנכון היחיד של קונפוציוס צריך להיות במקדש בעיר הולדתו, צ'ופו בשאנדונג. במקדשים אחרים, קונפוציוס מיוצג על ידי לוח זיכרון. בשנת 2006, קרן קונפוציוס הסינית הזמינה דיוקן תקני של קונפוציוס על בסיס הדיוקן של שושלת טאנג מאת וו דאוזי (Wu Daozi). אפריז הקיר הדרומי באולם בית המשפט של בית המשפט העליון של ארצות הברית מתאר את קונפוציוס כמורה של הרמוניה, למידה ומעלה. ייצוגים בדיוניים היו שני עיבודים קולנועיים לחייו של קונפוציוס: קונפוציוס 1940 בכיכובו של טאנג הואייצ'יו (Tang Huaiqiu), וקונפוציוס 2010 בכיכובו של צ'ו יון-פאט (Chow Yun-fat).

במוזיקה, טורי אמוס (Tori Amos) מדמיינת את קונפוציוס עובד על תשבץ בשיר שלה משנת 1992 "פנטום שמח" (Happy Phantom). אנדרטאות זמן קצר לאחר מותו של קונפוציוס, צ'ופו, עיר הולדתו, הפכה למקום פולחן וזיכרון. רשומות ההיסטוריון הגדול של שושלת האן מתעדות שהיא כבר הפכה למקום עלייה לרגל לשרים. זהו עדיין יעד מרכזי לתיירות תרבותית, ואנשים רבים מבקרים בקברו ובמקדשים הסובבים אותו. בתרבויות סיניות, ישנם מקדשים רבים שבהם נמצאים ייצוגים של הבודהה, לאודזי וקונפוציוס יחד. ישנם גם מקדשים רבים המוקדשים לו, אשר שימשו לטקסים קונפוציאניים. לחסידי הקונפוציאניזם יש מסורת של קיום טקסי זיכרון ראוותניים של קונפוציוס מדי שנה, תוך שימוש בטקסים שלכאורה נבעו מג'ואו לי כפי שתועד על ידי קונפוציוס, בתאריך הולדת קונפוציוס.

במאה ה-20, מסורת זו הופסקה במשך כמה עשורים בסין היבשתית, שבה העמדה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית והמדינה הייתה שקונפוציוס והקונפוציאניזם מייצגים אמונות פיאודליות ריאקציונריות שטענו שהכפפת העם לאריסטוקרטיה היא חלק מהסדר הטבעי. כל הטקסים והפולחנים הללו נאסרו אפוא. רק לאחר שנות ה-90 התחדש הטקס. מכיוון שהוא נחשב כעת להערצה של ההיסטוריה והמסורת הסינית, אפילו חברי המפלגה הקומוניסטית עשויים להימצא בנוכחות. שער כניסה ראשון של מקדש קונפוציוס בז'נהאי בטייוואן, שבה מפלגת הקואומינטנג הלאומית קידמה בחוזקה אמונות קונפוציאניות באתיקה ובהתנהגות, מסורת טקס הזיכרון של קונפוציוס נתמכת על ידי הממשלה ונמשכה ללא הפסקה.

צאצאים

אף על פי שאינו חג לאומי, הוא אכן מופיע על כל לוחות השנה המודפסים, בדומה ליום האב או חג המולד בעולם המערבי. בדרום קוריאה, טקס זיכרון בקנה מידה גדול בשם סוקג'ין דאեג'ה (Seokjeon Daeje) מתקיים פעמיים בשנה ביום הולדת קונפוציוס וביום השנה למותו, באקדמיות קונפוציאניות ברחבי הארץ ובסונگקיון-קואן בסיאול. צאצאים צאצאיו של קונפוציוס זוהו שוב ושוב וכובדו על ידי ממשלות קיסריות רצופות בתוארי אצולה ומשרות רשמיות. הם כובדו בדרגת מרקיז 35 פעמים מאז גאוזו משושלת האן, והם הועלו לדרגת דוכס 42 פעמים משושלת טאנג ועד שושלת צ'ין. הקיסר שואנזונג מטאנג העניק לראשונה את התואר "הדוכס וונשואן" לקונג סואיז'י (Kong Suizhi) מהדור ה-35.

בשנת 1055, הקיסר רנזונג מסונג העניק לראשונה את התואר "הדוכס יאנשנג" לקונג זונגיוואן (Kong Zongyuan) מהדור ה-46. במהלך שושלת סונג הדרומית, הדוכס יאנשנג קונג דואניו (Kong Duanyou) ברח דרומה עם קיסר סונג לצ'וג'ואו בג'ג'יאנג, בעוד ששושלת ג'ין שהוקמה לאחרונה (1115–1234) בצפון מינתה את אחיו של קונג דואניו, קונג דואנצ'או (Kong Duancao), שנשאר בצופו כדוכס יאנשנג. מאותו זמן ועד שושלת יואן, היו שני דוכסים יאנשנג, אחד בצפון בצופו והשני בדרום בצ'וג'ואו. הזמנה לחזור לצופו הוארכה לדוכס יאנשנג הדרומי קונג ג'ו (Kong Zhu) על ידי קיסר שושלת יואן קובלאי חאן. התואר נלקח מהענף הדרומי לאחר שקונג ג'ו דחה את ההזמנה, כך שהענף הצפוני של המשפחה שמר על תואר הדוכס יאנשנג. הענף הדרומי נשאר בצ'וג'ואו שבו הם חיים עד עצם היום הזה.

צאצאיו של קונפוציוס בצ'וג'ואו לבדו מונים 30,000. דרגת האקדמיה הנלין של ווז'י בושי (Wujing boshi) הוענקה לענף הדרומי בצ'וג'ואו על ידי קיסר מינג בעוד שהענף הצפוני בצופו החזיק בתואר הדוכס יאנשנג. מנהיג הענף הדרומי הוא קונג שיאנגקאי (Kong Xiangkai). השיג'י או קלאסיקת השירה בשנת 1351, במהלך כהונתו של הקיסר טוגון טמור (Toghon Temür) משושלת יואן, צאצא דור 53 קונג חואן (Kong Huan), בנו השני קונג שאו (Kong Shao), עבר מסין לקוריאה במהלך שושלת גוריו, והתקבל באדיבות על ידי הנסיכה נוگوק (Noguk), אשתו ילידת מונגוליה של המלך העתידי גונגמין. לאחר שהתאזרח כאזרחים קוריאני, הוא שינה את ההאנז'ה של שמו מ-"昭" ל-"紹", שניהם מבוטאים כך בקוריאנית, נישא לאישה קוריאנית והוליד בן גונג יאו (1329–1397), ובכך ייסד את שבט צ'אנגוון גונג, שמושב אבותיו ממוקם בצ'אנגוון, מחוז גյונגסאנג דרום.

השבט קיבל אז דרגה אריסטוקרטית במהלך שושלת ג'וסון העוקבת. בשנת 1794, במהלך שלטונם של המלך ג'ונגג'ו, השבט שינה את שמו לשבט גוקבו גונג לכבוד מקום הולדתו של קונפוציוס צ'ופו. צאצאים מפורסמים כוללים שחקנים כגון גונג יו (שם אמיתי גונג ג'י-צ'הול), גונג היו-ג'ין; ואמנים כגון חבר קבוצת האיידולים הבנים B1A4 גונגצ'אן (שם אמיתי גונג צ'אן-סיק), הזמרת-יוצרת מינזי (שם אמיתי גונג מין-ג'י), כמו כן דודתה הגדולה רוקדת העם המסורתית גונג אוק-ג'ין. למרות חילופי שושלות חוזרים ונשנים בסין, תואר הדוכס יאנשנג הוענק לדורות עוקבים של צאצאים עד שבוטל על ידי הממשלה הלאומית בשנת 1935. מחזיק התואר האחרון, קונג טה-צ'נג (Kung Te-cheng) מהדור ה-77, מונה לפקיד הקורבנות לקונפוציוס.

קונג טה-צ'נג מת באוקטובר 2008, ובנו, קונג וויי-יי (Kung Wei-yi), הצאצא הישירות ה-78, מת ב-1989. נכדו של קונג טה-צ'נג, קונג צוי-צ'אנג (Kung Tsui-chang), הצאצא הישירות ה-79, נולד ב-1975; נינו, קונג יו-ז'ן (Kung Yu-jen), הצאצא הישירות ה-80, נולד בטאיפיי ב-1 בינואר 2006. אחותו של טה-צ'נג, קונג דמאו (Kong Demao), חי בסין היבשתית וכתבה ספר על חוויותיה בגדילה באחוזת המשפחה בצופו. אחות נוספת, קונג דצ'י (Kong Deqi), מתה כאישה צעירה. צאצאים רבים של קונפוציוס עדיין חיים בצופו היום. צאצא של קונפוציוס, H. H. קונג היה ראש ממשלת הרפובליקה של סין. אחד מבניו, קונג לינגג'י (Kong Lingjie) נישא לדברה פאג'ט (Debra Paget) שילדה את גרגורי קונג. משפחתו של קונפוציוס, הקונגים, מחזיקה ביוחסין המתועד הקדום ביותר הקיים בעולם כיום.

עץ המשפחה מאב לבן, כיום בדורו ה-83, מתועד מאז מותו של קונפוציוס. על פי ועדת קומפילציית היוחסין של קונפוציוס (CGCC), יש לו שני מיליון צאצאים ידועים ורשומים, וישנם מוערכים שלושה מיליון בסך הכל. מתוכם, כמה עשרות אלפים חיים מחוץ לסין. במאה ה-14, צאצא של קונג נסע לקוריאה, שבה מוערכים 34,000 צאצאים של קונפוציוס חיים כיום. אחד השושלות המרכזיות ברח מבית האבות של קונג בצופו במהלך מלחמת האזרחים בסין בשנות ה-1940 והתיישב לבסוף בטאיפיי. ישנם גם ענפים של משפחת קונג שהתאסלמו לאחר שנישאו לנשים מוסלמיות, בדאצ'ואן במחוז גאנסו בשנות ה-1800, וב-1715 בשואנווэй במחוז יונאן.

רבים מצאצאי קונפוציוס המוסלמים הם צאצאים לנישואיהם של מא ג'יאגה (Ma Jiaga), אישה מוסלמית, וקונג יאןרונג (Kong Yanrong), צאצא דור 59 של קונפוציוס בשנת 1480 ונמצאים בקרב עמי ההוי והדונגשיאנג. היוחסין החדש כולל את המוסלמים. קונג דג'ון (Kong Dejun) הוא מלומד אסלאמי בולט וערביסט ממחוז צิงהאי וצאצא דור 77 של קונפוציוס. בשל העניין העצום בעץ המשפחה של קונפוציוס, היה פרויקט בסין לבדוק את ה-DNA של בני משפחה ידועים של הענפים הצדדיים בסין היבשתית. בין היתר, הדבר יאפשר למדענים לזהות כרומוזום Y משותף בצאצאים זכרים של קונפוציוס.

אם השושלת הייתה אכן בלתי שבורה, מאב לבן, מאז חייו של קונפוציוס, לזכרים במשפחה יהיו כולם אותו כרומוזום Y כמו אבותיהם הזכרים הישירים, עם מוטציות קלות עקב מעבר הזמן. מטרת הבדיקה הגנטית הייתה לעזור לחברי ענפים צדדיים בסין שאיבדו את רישומי היוחסין שלהם להוכיח את מוצאם. עם זאת, בשנת 2009, רבים מהענפים הצדדיים החליטו שלא להסכים לבדיקת DNA. בריאן סייקס (Bryan Sykes), פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת אוקספורד, מבין החלטה זו: "לעץ המשפחה של קונפוציוס יש משמעות תרבותית עצומה," הוא אמר. "זו לא רק שאלה מדעית." בדיקת ה-DNA הוצעה במקור כדי להוסיף חברים חדשים, שרבים מספרי רישום המשפחה שלהם אבדו במהלך טלטלות המאה ה-20, לעץ המשפחה הקונפוציאני.

הענף המרכזי של המשפחה שברח לטאיפיי מעולם לא היה מעורב בבדיקת ה-DNA המוצעת כלל. בשנת 2013 בדיקת DNA שבוצעה על מספר משפחות שונות שטענו למוצא מקונפוציוס מצאה ש-t