תומאס ג'פרסון
פרטים אישיים נולד (1743-04-13) 13 באפריל 1743 מטע שדוול, וירג'יניה, אמריקה הבריטית נפטר 4 ביולי 1826 (1826-07-04) (בגיל 83) מונטיצ'לו, וירג'יניה, ארצות הברית מקום מנוחה מונטיצ'לו, וירג'יניה, ארצות הברית מפלגה דמוקרטית-רפובליקנית בת זוג מרתה ויילס (נישואים 1772; נפטרה 1782) ילדים 6 עם מרתה ויילס, בהם: מרתה ג'פרסון רנדולף - מרי ג'פרסון אפס
- עד 6 עם סאלי המינגס (Sally Hemings), בהם: מדיסון המינגס - אסטון המינגס
הורים - פיטר ג'פרסון
השכלה קולג' ויליאם ומרי מקצוע - פוליטיקאי - עורך דין - אספן ספרים חתימה שירות צבאי השתייכות ארצות הברית זרוע/שירות מיליציית וירג'יניה שנות שירות 1775–1776 דרגה קולונל יחידה מיליציית מחוז אלבמארל קרבות/מלחמות מלחמת העצמאות של ארצות הברית - עבודה פילוסופית תקופה עידן הנאורות אזור פילוסופיה מערבית
אסכולה - ליברליזם קלאסי
מוסדות החברה הפילוסופית האמריקאית תחומי עניין עיקריים - היסטוריה קלאסית
יצירות בולטות - הכרזת העצמאות (1776)
רעיונות בולטים ראו רשימה - כל בני האדם נבראו שווים - אימפריית החירות - בריתות מסבכות - דמוקרטיה ג'פרסונית - חיים, חירות ורדיפה אחר האושר - אריסטוקרטיה טבעית - הפרדת הדת מהמדינה - קונסטרוקציוניזם קפדני - רפובליקת רובע - דעות על חינוך - דעות על אינדיאנים - דעות על עבדות - דעות על דת
תומאס ג'פרסון (13 באפריל [לפי הלוח היוליאני 2 באפריל], 1743 – 4 ביולי 1826) היה ממייסדי האומה האמריקאית והנשיא השלישי של ארצות הברית, שכיהן בין השנים 1801–1809. בין 1797 ל-1801 כיהן כסגן הנשיא השני תחת ג'ון אדמס. כסופר ופילוסוף פורה, ג'פרסון היה הכותב העיקרי של הכרזת העצמאות. הפילוסופיה הפוליטית שלו, שהוגדרה על ידי רפובליקניזם, חירות הפרט, אגרריות וממשלה מוגבלת, היוותה את הבסיס לדמוקרטיה הג'פרסונית. בעודו נותר נערץ כסמל של ערכים פוליטיים אמריקאיים, ג'פרסון שנוי במחלוקת גם בשל העובדה שהחזיק ביותר מ-600 עבדים, מהשיעורים הגבוהים ביותר בקרב כל נשיא בהיסטוריה.
ג'פרסון נולד בשדוול, וירג'יניה. במהלך המהפכה האמריקאית, ג'פרסון ייצג את וירג'יניה בקונגרס הקונטיננטלי השני. תמיכתו בזכויות הפרט, כולל חופש המחשבה, הביטוי והדת, סייעה לעצב את היסודות האידיאולוגיים של המהפכה. ג'פרסון כיהן כמושל השני של וירג'יניה בין 1779 ל-1781. ב-1785, הקונגרס מינה אותו לציר ארצות הברית בצרפת, תפקיד בו כיהן בין 1785 ל-1789. לאחר מכן מינה הנשיא ג'ורג' וושינגטון את ג'פרסון למזכיר המדינה הראשון של האומה, שבו כיהן בין 1790 ל-1793. ב-1792, ג'פרסון ובעל בריתו הפוליטי ג'יימס מדיסון ארגנו את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית כדי להתנגד למפלגה הפדרליסטית במהלך היווצרות המערכת המפלגתית הראשונה של האומה. ג'פרסון והפדרליסט ג'ון אדמס הפכו לידידים אישיים ויריבים פוליטיים כאחד. בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1796 בין השניים, ג'פרסון הגיע למקום השני, מה שהפך אותו לסגן הנשיא של אדמס לפי חוקי הבחירות של אותה תקופה. ארבע שנים מאוחר יותר, בבחירות לנשיאות בשנת 1800, הוא קרא שוב תיגר על אדמס וזכה בנשיאות. כשהתמודד לבחירה מחדש בשנת 1804, ג'פרסון הביס ברוב מוחץ את צ'ארלס קוטסוורת' פינקני מדרום קרוליינה מהמפלגה הפדרליסטית.
נשיאותו של ג'פרסון הגנה בתקיפות על תחומי הספנות והמסחר של האומה מפני פיראטים ברברים ומדיניות מסחר בריטית תוקפנית, קידמה מדיניות התפשטות מערבית עם רכישת לואיזיאנה, שהכפילה את גודלה הגיאוגרפי של האומה, וצמצמה כוחות צבאיים והוצאות בעקבות משא ומתן מוצלח עם צרפת. בכהונתו הנשיאותית השנייה, הוא נתקל בקשיים מבית, כולל משפטו של סגן הנשיא לשעבר שלו אהרון בר. ב-1807, ג'פרסון יישם את חוק האמברגו כדי להגן על תעשיות האומה מפני איומים בריטיים על הספנות של ארצות הברית, להגביל את סחר החוץ ולעודד את הולדת הייצור האמריקאי.
ג'פרסון מדורג בשכבה העליונה של נשיאי ארצות הברית הן על ידי חוקרים והן בדעת הקהל. חוקרי נשיאות והיסטוריונים שיבחו את תמיכתו של ג'פרסון בחופש דת וסובלנות, את רכישתו בדרכי שלום של טריטוריית לואיזיאנה מצרפת, ואת מנהיגותו בתמיכה במשלחת לואיס וקלארק. הם מכירים בבעלותו ארוכת השנים על מספר רב של עבדים, אך מציעים פרשנויות שונות לדעותיו על העבדות וליחסיו עימה.
חיים מוקדמים וחינוך
אישיים חיים מוקדמים וקריירה
- הכרזת העצמאות ועדת החמישה
סגן הנשיא ה-2 של ארצות הברית - השבעה
הנשיא ה-3 של ארצות הברית - נשיאות ציר זמן
כהונה - דמוקרטיה ג'פרסונית
היסטוריית בחירות - נשיאותית 1796
מורשת - ביבליוגרפיה
ג'פרסון נולד ב-13 באפריל 1743 (2 באפריל 1743, לפי הלוח היוליאני), במטע שדוול המשפחתי במושבת וירג'יניה. הוא היה השלישי מבין עשרה ילדים. אביו, פיטר ג'פרסון, היה חוואי ומודד; אמו הייתה ג'יין רנדולף. פיטר ג'פרסון עבר עם משפחתו למטע טקהו בשנת 1745 בעקבות מותו של ויליאם רנדולף השלישי, בעל המטע וידידו של ג'פרסון, אשר בצוואתו מינה את פיטר לאפוטרופוס של ילדי רנדולף. משפחת ג'פרסון חזרה לשדוול לפני אוקטובר 1753.
ג'פרסון החל את חינוכו יחד עם ילדי רנדולף בטקהו אצל מורים פרטיים. אביו של תומאס, פיטר, שהיה אוטודידקט והצטער על כך שלא קיבל השכלה פורמלית, רשם את תומאס לבית ספר אנגלי בגיל חמש. ב-1752, בגיל תשע, למד בבית ספר מקומי שנוהל על ידי כומר פרסביטריאני והחל גם ללמוד את עולם הטבע, אותו למד לאהוב. הוא למד לטינית, יוונית וצרפתית, והחל ללמוד לרכוב על סוסים. תומאס קרא ספרים מהספרייה הצנועה של אביו. הוא למד בין השנים 1758–1760 אצל הכומר ג'יימס מורי ליד גורדונסוויל, וירג'יניה, שם למד היסטוריה, מדעים ולימודים קלאסיים בעודו מתגורר עם משפחתו של מורי. ג'פרסון הכיר אינדיאנים שונים, כולל הצ'ירוקי אוסטנאקו (Ostenaco), שעצרו לעיתים קרובות בשדוול בדרכם לויליאמסבורג לצורכי מסחר. בויליאמסבורג, תומאס הצעיר פגש את פטריק הנרי והחל להעריץ אותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אביו של תומאס נפטר ב-1757, ועזבונו חולק בין בניו, תומאס ורנדולף. ג'ון הארווי האב הפך לאפוטרופוס של תומאס בן ה-14. תומאס ירש כ-5,000 אקרים (7.8 מייל רבוע; 20.2 קמ"ר), שכללו את הקרקע שעליה בנה מאוחר יותר את מונטיצ'לו ב-1772.
בשנת 1761, בגיל שבע-עשרה, נכנס ג'פרסון לקולג' ויליאם ומרי בויליאמסבורג, שם למד מתמטיקה ופילוסופיה אצל ויליאם סמול. תחת הדרכתו של סמול, ג'פרסון נחשף לרעיונותיהם של אמפיריציסטים בריטים, כולל ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואייזק ניוטון. סמול גם הציג את ג'פרסון בפני ג'ורג' ויית ופרנסיס פוקייר. סמול, ויית ופוקייר הכירו בג'פרסון כאדם בעל יכולת יוצאת דופן וצירפו אותו למעגל הפנימי שלהם, שם הפך לחבר קבוע במסיבות יום שישי שלהם. ג'פרסון כתב מאוחר יותר שבעודו שם, "שמעתי יותר שכל ישר, יותר שיחות רציונליות ופילוסופיות מאשר בכל שאר חיי".
במהלך שנתו הראשונה בקולג', הקדיש ג'פרסון זמן רב להשתתפות במסיבות ובריקודים ולא היה חסכוני בהוצאותיו; בשנה השנייה, מתוך צער על כך שבזבז זמן וכסף בשנה הראשונה, התחייב ללמוד חמש-עשרה שעות ביום. בעודו בויליאמסבורג, הפך ג'פרסון לחבר במועדון הכובע השטוח (Flat Hat Club), החברה הסודית העתיקה ביותר באומה, קבוצה קטנה שחבריה כללו את סנט ג'ורג' טאקר, אדמונד רנדולף וג'יימס אינס.
ג'פרסון סיים את לימודיו הפורמליים באפריל 1762. הוא למד משפטים תחת הדרכתו של ויית בעודו עובד כפקיד משפטי במשרדו. ג'פרסון היה בקיא במגוון רחב של נושאים, כולל משפטים, פילוסופיה, היסטוריה, משפט טבעי, דת טבעית, אתיקה ומספר תחומי מדע, כולל אסטרונומיה וחקלאות.
ג'פרסון החזיק שני ספרי ליקוטים: מגיל 15 עד 30 בערך, הוא ערך ספר של אימרות וציטוטים, שפורסם במאה ה-20 כ'ספר הליקוטים הספרותי של ג'פרסון'. במהלך שנות לימודי המשפטים שלו אצל ויית, החל ג'פרסון לרשום את הערותיו על משפט, היסטוריה ופילוסופיה, והמשיך לעשות זאת עד סוף חייו; 'ספר הליקוטים המשפטי' שלו פורסם גם הוא במאה ה-20.
ב-20 ביולי 1765, נישאה אחותו של ג'פרסון, מרתה, לידידו הקרוב וחברו ללימודים דבני קאר, מה ששימח מאוד את ג'פרסון. באוקטובר של אותה שנה, לעומת זאת, נפטרה אחותו של ג'פרסון, ג'יין, במפתיע בגיל 25. מותה הותיר את ג'פרסון בתקופת אבל של חודשים שעליה דובר בקרב המשפחה.
ג'פרסון הוקיר את ספריו וצבר שלוש ספריות גדולות במהלך חייו. הוא החל לאסוף את ספרייתו הראשונה, שגדלה ל-200 כרכים, בצעירותו. ויית התרשם כל כך מג'פרסון שהוא הוריש לו מאוחר יותר את כל ספרייתו. בשנת 1770, לעומת זאת, ספרייתו הראשונה של ג'פרסון הושמדה בשריפה בביתו בשדוול. ספרייתו השנייה, שהחליפה את הראשונה, גדלה לכמעט 6,500 כרכים עד שנת 1814. לאחר שכוחות בריטיים הציתו את ספריית הקונגרס בשריפת וושינגטון ב-1814, מכר ג'פרסון את ספרייתו השנייה לממשלת ארצות הברית תמורת 23,950 דולר, בתקווה לעזור להניע את שיקום ספריית הקונגרס. ג'פרסון השתמש בחלק מהתמורה כדי לשלם חלק מחובותיו הגדולים. ג'פרסון החל עד מהרה לאסוף את ספרייתו האישית השלישית. במכתב לג'ון אדמס, כתב ג'פרסון, "אינני יכול לחיות ללא ספרים". עד מותו של ג'פרסון עשור לאחר מכן, ספרייתו השלישית והאחרונה גדלה לכמעט 2,000 כרכים.
קריירה
### עורך דין ובית הנבחרים
בשנת 1767 הוענקה לג'פרסון הסמכה ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה, והוא התגורר עם אמו בשדוול. בין 1769 ל-1775 הוא ייצג את מחוז אלבמארל בבית הנבחרים של וירג'יניה. במהלך שירותו בבית הנבחרים, פעל ג'פרסון לרפורמות בעבדות, כולל כתיבה ומתן חסות לחקיקה ב-1769 לשלילת כוחם של המושל המלכותי ובתי המשפט, תוך מתן שיקול דעת לבעלי עבדים לשחרר אותם. ג'פרסון שכנע את בן דודו ריצ'רד בלנד להוביל את העברת החקיקה, אך היא נתקלה בהתנגדות עזה במדינה שהכלכלה שלה הייתה אגררית ברובה.
כעורך דין, ג'פרסון לקח על עצמו שבעה עבדים שחיפשו חופש כלקוחות וויתר על שכר טרחתו עבור אחד שלטענתו היה צריך להשתחרר לפני הגיל הסטטוטורי המינימלי לשחרור. ג'פרסון הסתמך על המשפט הטבעי, בטענה ש"כל אדם מגיע לעולם עם זכות על גופו שלו ושימוש בו לפי רצונו... זה מה שנקרא חירות אישית, וניתן לו על ידי מחבר הטבע, כי זה נחוץ לקיומו". השופט קטע אותו ופסק נגד לקוחו. כנחמה, ג'פרסון נתן ללקוחו כסף, ששימש ככל הנראה לסייע בבריחתו זמן קצר לאחר מכן. הטיעון האינטלקטואלי הבסיסי של ג'פרסון שכל האנשים זכאים על ידי בוראם למה שהוא כינה "זכות טבעית" לחירות הוא נושא שהוא שילב מאוחר יותר באופן בולט בהכרזת העצמאות. בשנת 1767 לקח ג'פרסון על עצמו 68 תיקים עבור בית המשפט הכללי של וירג'יניה והיה פרקליט בשלושה מקרים בולטים של אותה תקופה, האוול נגד נתרלנד (1770), בולינג נגד בולינג (1771), ובלייר נגד בלייר (1772).
בשנת 1774 כתב ג'פרסון החלטה הקוראת לחרם על כל הסחורות הבריטיות במחאה על העברת החוקים הבלתי נסבלים על ידי הפרלמנט הבריטי. החלטתו של ג'פרסון הורחבה מאוחר יותר ל'מבט מסכם על זכויות אמריקה הבריטית', שפורסם באותה שנה, בו טען כי לאנשים יש את הזכות למשול בעצמם.
מונטיצ'לו, נישואים ומשפחה
בשנת 1768 החל ג'פרסון לבנות את מגוריו העיקריים, מונטיצ'לו, על ראש גבעה המשקיפה על המטע שלו ששטחו 5,000 אקרים (20 קמ"ר; 7.8 מייל). הוא בילה את רוב חייו הבוגרים בתכנון מונטיצ'לו וצוטט כאומר: "ארכיטקטורה היא התענוג שלי, והקמה והריסה, הן אחת מהסחות הדעת האהובות עליי". הבנייה נעשתה בעיקר על ידי בנאים ונגרים מקומיים, בסיוע עבדיו של ג'פרסון. הוא עבר לביתן הדרומי בשנת 1770. הפיכת מונטיצ'לו ליצירת מופת ניאו-קלאסית בסגנון פלדיאני הפכה לפרויקט חייו של ג'פרסון.
ב-1 בינואר 1772, נישא ג'פרסון לבת דודתו מדרגה שלישית, מרתה ויילס סקלטון, אלמנה בת 23 של באת'רסט סקלטון. היא הייתה מארחת תדירה עבור ג'פרסון וניהלה את משק הבית הגדול. ההיסטוריון דומאס מאלון תיאר את הנישואים כתקופה המאושרת בחייו של ג'פרסון. מרתה הייתה פסנתרנית מיומנת; ג'פרסון ליווה אותה לעיתים קרובות בכינור או בצ'לו. במהלך עשר שנות נישואיהם, מרתה ילדה שישה ילדים: מרתה "פטסי" (1772–1836); ג'יין רנדולף (1774–1775); בן ללא שם שחי רק כמה שבועות ב-1777; מרי "פולי" (1778–1804); לוסי אליזבת (1780–1781); ולוסי אליזבת נוספת (1782–1784). רק מרתה ומרי שרדו עד לבגרות. אביה של מרתה, ג'ון ויילס, נפטר ב-1773, והזוג ירש 135 עבדים, 11,000 אקרים (45 קמ"ר; 17 מייל), וחובות של העיזבון. נדרשו לג'פרסון שנים לספק את החובות, מה שתרם לבעיותיו הכלכליות.
מרתה סבלה מאוחר יותר מבריאות לקויה, כולל סוכרת, ולידות תכופות החלישו אותה. מספר חודשים לאחר לידת ילדתה האחרונה, היא נפטרה ב-6 בספטמבר 1782, כשג'פרסון לצידה. זמן קצר לפני מותה, מרתה גרמה לג'פרסון להבטיח שלעולם לא יינשא שוב, באומרה לו שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה שאם אחרת תגדל את ילדיה. ג'פרסון היה שבור לב ממותה, כשהוא צועד ללא הפסקה הלוך ושוב במשך כשלושה שבועות, ולבסוף יצא לרכיבות ארוכות ומפותלות בדרכים מבודדות עם בתו, מרתה, שאמרה שהיא הייתה "עדה יחידה להתפרצויות צער עזות רבות".
מלחמת העצמאות
### הכרזת העצמאות
ג'פרסון היה הכותב העיקרי של הכרזת העצמאות. בגיל 33, הוא היה אחד הנציגים הצעירים ביותר בקונגרס הקונטיננטלי השני, שהתכנס בבירה הקולוניאלית פילדלפיה בעקבות קרבות לקסינגטון וקונקורד, שהשיקו את מלחמת העצמאות האמריקאית ב-1775. הנציגים לקונגרס העדיפו ברוב מוחץ לכתוב, לאשר ולהוציא הכרזת עצמאות רשמית מבריטניה. ג'פרסון קיבל השראה מאידיאלי הנאורות של קדושת הפרט, וכתביהם של לוק ומונטסקייה.
ג'פרסון חיפש את ג'ון אדמס, נציג הקונגרס הקונטיננטלי ממסצ'וסטס ומנהיג עולה בקונגרס. הם הפכו לחברים קרובים, ואדמס תמך במינויו של ג'פרסון לוועדת החמישה, שהקונגרס הטיל עליה את כתיבת ההכרזה: אדמס, ג'פרסון, בנג'מין פרנקלין, רוברט ר. ליווינגסטון ורוג'ר שרמן. הוועדה חשבה בתחילה שאדמס צריך לכתוב את המסמך, אך אדמס שכנע את הוועדה לבחור בג'פרסון מכיוון שג'פרסון היה מווירג'יניה, פופולרי, וכותב טוב לפי אדמס.
ג'פרסון התייעץ עם חבריו לוועדה, אך כתב את הכרזת העצמאות בעיקר בבידוד בין ה-11 ל-28 ביוני 1776. ג'פרסון הסתמך במידה רבה על הטיוטה שהציע לחוקת וירג'יניה, הטיוטה של ג'ורג' מייסון להכרזת הזכויות של וירג'יניה, ומקורות אחרים. חברי ועדה אחרים ביצעו כמה שינויים, וטיוטה סופית הוצגה לקונגרס ב-28 ביוני 1776. הקונגרס החל בדיון על תוכנה ביום שני, 1 ביולי, מה שהוביל להסרת כרבע מהטיוטה המקורית של ג'פרסון. ג'פרסון התרעם על השינויים, אך לא דיבר עליהם בפומבי. ב-4 ביולי 1776, הצביע הקונגרס פה אחד על אישור ההכרזה, והנציגים חתמו עליה ב-2 באוגוסט. ג'פרסון והנציגים האחרים ידעו שהם מבצעים בגידה חמורה בכתר, שהייתה בת ענישה בעינויים ובמוות.
בעקבות אישורה, ההכרזה פורסמה לציבור. יומיים לאחר אישורה, ב-6 ביולי, ה'פנסילבניה איבנינג פוסט' היה העיתון הראשון שפרסם אותה. ב-8 ביולי בצהריים, היא הוקראה בפומבי ובמקביל בפעם הראשונה בשלושה מיקומים ייעודיים: טרנטון, ניו ג'רזי; איסטון, פנסילבניה; ופילדלפיה.
היסטוריונים בני זמננו רואים בדרך כלל בהכרזת העצמאות את אחד המסמכים הכתובים המשמעותיים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה העולמית, והקדמתו של ג'פרסון נחשבת להצהרה מתמשכת על זכויות הפרט והאדם. הביטוי של ג'פרסון "כל בני האדם נבראו שווים" כונה "אחד המשפטים המוכרים ביותר בשפה האנגלית". יו"ר ההיסטוריה של אוניברסיטת הרווארד, דייוויד ארמיטאז', כתב ש"לאף מסמך אמריקאי לא הייתה השפעה גלובלית גדולה יותר מהכרזת העצמאות", וההיסטוריון ג'וזף אליס כתב שההכרזה כוללת "את המילים החזקות והמשמעותיות ביותר בהיסטוריה האמריקאית".
### מחוקק ומושל מדינת וירג'יניה
בתחילת המהפכה האמריקאית, מונה קולונל ג'פרסון למפקד מיליציית מחוז אלבמארל ב-26 בספטמבר 1775. לאחר מכן נבחר לבית הנציגים של וירג'יניה עבור מחוז אלבמארל בספטמבר 1776, כאשר סיום חוקת המדינה היה בראש סדר העדיפויות. במשך קרוב לשלוש שנים, ג'פרסון סייע בחוקה והיה גאה במיוחד ב'חוק לכינון חופש דת', שאסר על תמיכה ממלכתית במוסדות דתיים או אכיפת דוקטרינה דתית. הצעת החוק לא עברה, וכך גם חקיקתו להפרדת הכנסייה האנגליקנית מהמדינה, אך שתיהן הוחיו מאוחר יותר על ידי ג'יימס מדיסון.
בשנת 1778, הוטלה על ג'פרסון המשימה לשנות את חוקי המדינה. הוא ניסח 126 הצעות חוק בשלוש שנים, כולל חוקים לייעול המערכת המשפטית. הוא הציע חוקים שסיפקו חינוך כללי, אותו החשיב כבסיס ל"ממשל רפובליקני". ג'פרסון גם היה מודאג מכך שהאצולה בעלת הקרקעות החזקה של וירג'יניה הופכת לאריסטוקרטיה תורשתית ונטל את ההובלה בביטול מה שכינה "הבחנות פיאודליות ולא טבעיות". הוא התמקד בחוקים כגון 'אנטייל' (entail) ו'בכורה' (primogeniture) שעל פיהם בן הבכור של בעל קרקע שנפטר הוקנה עם כל הבעלות על הקרקע והכוח.
ג'פרסון נבחר למושל לתקופות של שנה אחת ב-1779 וב-1780. הוא העביר את עיר הבירה של המדינה מויליאמסבורג לריצ'מונד, והנהיג אמצעים נוספים לחינוך ציבורי, חופש דת וירושה.
במהלך הפלישה של גנרל בנדיקט ארנולד לווירג'יניה ב-1781, ג'פרסון נמלט מריצ'מונד רגע לפני הכוחות הבריטיים, ששרפו את העיר. הוא שלח משלוחי חירום לקולונל סמפסון מתיוס ומפקדים אחרים בניסיון להדוף את מאמציו של ארנולד. כאשר הבריטים כבשו את נורפוק, ג'פרסון גרם לפטריוטים לשרוף ולהשמיד אותה ב-1776. גנרל צ'ארלס קורנווליס שלח באותו אביב כוח פרשים בראשות בנסטר טרלטון כדי ללכוד את ג'פרסון וחברי האספה במונטיצ'לו, אך ג'ק ג'ואט ממיליציית וירג'יניה סיכל את התוכנית הבריטית. ג'פרסון נמלט ל'פופלר פורסט', המטע שלו במערב. כאשר האספה הכללית התכנסה מחדש ביוני 1781, היא ערכה חקירה על מעשיו של ג'פרסון אשר הגיעה למסקנה בסופו של דבר שג'פרסון פעל בכבוד, אך ג'פרסון לא נבחר מחדש.
באפריל באותה שנה, בתו לוסי נפטרה בגיל שנה. בת שנייה בשם זה נולדה בשנה שלאחר מכן, אך היא נפטרה בגיל שנתיים.
בשנת 1782, סירב ג'פרסון להצעת שותפות מצד מושל צפון קרוליינה אבנר נאש, בתוכנית ספסרות הכרוכה במכירת קרקעות שהוחרמו מנאמני הכתר (Loyalists). שלא כמו חלק מהמייסדים, ג'פרסון הסתפק באחוזת מונטיצ'לו שלו ובקרקע שבבעלותו בסביבת עמק שננדואה של וירג'יניה. ג'פרסון חשב על מונטיצ'לו כמקום מפגש אינטלקטואלי עבור ג'יימס מדיסון, ג'יימס מונרו וחברים אחרים.
ג'פרסון האשים סוחרים מבוססי בריטניה בדיכוי לא הוגן של מחירי הטבק ובכפיית חובות בלתי ברי קיימא על חוואי וירג'יניה. בשנת 1786, הוא ציין:
> מנוע רב עוצמה לכך [ספסרות מסחרית] היה מתן מחירים טובים ואשראי לחוואי עד שהם הכניסו אותו לחובות עמוקים יותר מכפי שיוכל לשלם מבלי למכור קרקעות או עבדים. לאחר מכן הם הפחיתו את המחירים שניתנו עבור הטבק שלו כך ש...הם מעולם לא אפשרו לו לפרוע את חובו.
### הערות על מדינת וירג'יניה
בשנת 1780, קיבל ג'פרסון מכתב בירור מהדיפלומט הצרפתי פרנסואה ברבה-מרבואה (François Barbé-Marbois) בנוגע לגיאוגרפיה, ההיסטוריה והממשל של וירג'יניה, כחלק ממחקר על ארצות הברית. ג'פרסון ארגן את תשובותיו בספר, 'הערות על מדינת וירג'יניה' (1785). הספר בוחן מהי חברה טובה, תוך שימוש בווירג'יניה כדוגמה. ג'פרסון כלל נתונים נרחבים על משאבי הטבע והכלכלה של המדינה וכתב באריכות על עבדות ונישואי תערובת; הוא ביטא את אמונתו ששחורים ולבנים לא יכולים לחיות יחד כבני חורין בחברה אחת בגלל טינה מוצדקת של המשועבדים. הוא גם כתב על דעותיו על האינדיאנים, והשווה אותם למתיישבים אירופאים.
ה'הערות' פורסמו לראשונה ב-1785 בצרפתית והופיעו באנגלית ב-1787. הביוגרף ג'ורג' טאקר החשיב את העבודה כ"מפתיעה בהיקף המידע שאדם בודד היה מסוגל לרכוש עד כה, לגבי המאפיינים הפיזיים של המדינה"; היסטוריון אוניברסיטת וירג'יניה מריל ד. פיטרסון תיאר זאת כהישג שעליו צריכים כל האמריקאים להיות אסירי תודה.
חבר קונגרס
ג'פרסון מונה לנציג וירג'יניה בקונגרס הקונפדרציה שארגן בעקבות הסכם השלום עם בריטניה הגדולה ב-1783. הוא היה חבר בוועדה לקביעת שערי חליפין זרים והמליץ על מטבע אמריקאי המבוסס על השיטה העשרונית שאומצה. הוא יעץ על הקמת 'ועדת המדינות' כדי למלא את הוואקום השלטוני כאשר הקונגרס היה בפגרה. הוועדה התכנסה כאשר הקונגרס התפזר, אך חילוקי דעות הפכו אותה ללא מתפקדת.
ג'פרסון שלח מכתב (שנחשף ב-2025) למושל וירג'יניה בנג'מין הריסון, מתאריך 31 בדצמבר 1783, בו הוא מתאר את גל ההתלהבות של אירופאים לאחיזת נשק נגד מנהיגיהם. ג'פרסון שיתף את האישור על קידומו שלו את הזכות לשאת נשק שהביאה למהפכה האמריקאית. המכתב גם מעביר את חרדתו של ג'פרסון לגבי האישור הסופי של חוזה פריז שסיים רשמית את מלחמת העצמאות. לאחר שנחתם בתחילה על ידי הצדדים בספטמבר, נדרשה הסכמתן של שתי מושבות שעדיין לא התקבלה בלונדון (אז מסע של חודשיים) עד מרץ שלאחר מכן. הדד-ליין הושג בסופו של דבר אך בקושי, עם החתימות הנדרשות באמצע ינואר.
במושב 1783–1784 של הקונגרס, פעל ג'פרסון כיו"ר ועדות לביסוס מערכת ממשל בת-קיימא לרפובליקה החדשה ולהצעת מדיניות ליישוב הטריטוריות המערביות. הוא היה הכותב העיקרי של 'פקודת הקרקעות של 1784', לפיה וירג'יניה ויתרה לממשל הלאומי על השטח העצום שתבעה מצפון-מערב לנהר אוהיו. הוא התעקש ששטח זה לא ישמש כטריטוריה קולוניאלית על ידי אף אחת משלוש-עשרה המדינות, אלא יחולק לסעיפים שיוכלו להפוך למדינות. הוא תכנן גבולות לתשע מדינות חדשות בשלביהן הראשוניים וכתב פקודה האוסרת על עבדות בכל טריטוריות האומה. הקונגרס ביצע תיקונים נרחבים ודחה את האיסור על העבדות. ההוראות האוסרות על עבדות, הידועות כ'סעיף ג'פרסון', שונו ויושמו שלוש שנים מאוחר יותר ב'פקודה הצפון-מערבית של 1787' והפכו לחוק עבור כל הטריטוריה הצפון-מערבית.
ציר לצרפת
ב-7 במאי 1784, מונה ג'פרסון על ידי קונגרס הקונפדרציה להצטרף לבנג'מין פרנקלין וג'ון אדמס בפריז כציר מוסמך למשא ומתן על חוזי ידידות ומסחר עם בריטניה הגדולה ומדינות אחרות. עם בתו הצעירה פטסי ושני משרתים, הוא יצא ביולי 1784, והגיע לפריז בחודש שלאחר מכן. ג'פרסון דאג שפטסי תתחנך במנזר פנטמונט. פחות משנה לאחר מכן, הוטל עליו התפקיד הנוסף להחליף את פרנקלין כציר בצרפת. שר החוץ הצרפתי הרוזן דה ורז'ן (Count de Vergennes) העיר, "אתה מחליף את מסייה פרנקלין, אני שומע". ג'פרסון השיב, "אני ממשיך. איש לא יכול להחליף אותו". במהלך חמש שנותיו בפריז, מילא ג'פרסון תפקיד מוביל בעיצוב מדיניות החוץ של ארצות הברית.
בשנת 1786, הוא פגש והתאהב במריה קוסוויי (Maria Cosway), מוזיקאית נשואה בת 27. היא חזרה לבריטניה הגדולה לאחר שישה שבועות, אך היא וג'פרסון ניהלו התכתבות לאורך כל חייהם. במהלך קיץ 1786, הגיע ג'פרסון ללונדון להיפגש עם ג'ון אדמס, שכיהן אז כשגריר הראשון של ארה"ב בבריטניה. לאדמס הייתה גישה רשמית לג'ורג' השלישי והוא ארגן פגישה בין ג'פרסון למלך. ג'פרסון תיאר מאוחר יותר את קבלת הפנים של המלך לגברים כ"לא אדיבה". לדברי נכדו של אדמס, ג'ורג' השלישי הפנה את גבו לשניהם במחווה של עלבון פומבי. ג'פרסון חזר לצרפת באוגוסט.
ג'פרסון שלח לקרוא לילדתו הצעירה ביותר ששרדה, פולי בת התשע, ביוני 1787. ליוותה אותה עבד צעירה ממונטיצ'לו, סאלי המינגס. ג'פרסון לקח את אחיה הגדול, ג'יימס המינגס, לפריז כחלק מצוות הבית שלו ודאג שיאומן במטבח הצרפתי. לדברי בנה של סאלי, מדיסון המינגס, סאלי בת ה-16 וג'פרסון החלו במערכת יחסים מינית בפריז, שם נכנסה להריון. מדיסון ציין שאמו הסכימה לחזור לארצות הברית רק לאחר שג'פרסון הבטיח לשחרר את ילדיהם כשיגיעו לבגרות.
בזמן שהיה בצרפת, הפך ג'פרסון לבן לוויה קבוע של המרקיז דה לה פאייט (Marquis de Lafayette), גיבור צרפתי של המהפכה האמריקאית, וג'פרסון השתמש בהשפעתו על לה פאייט כדי להשיג הסכמי סחר עם צרפת. כאשר החלה המהפכה הצרפתית, ג'פרסון הסכים לאפשר למגוריו בפריז באוטל דה לאנזאק (Hôtel de Langeac) לשמש לפגישות על ידי לה פאייט ומנהיגים מהפכניים אחרים. הוא היה בפריז במהלך נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, והתייעץ עם לה פאייט כאשר לה פאייט ניסח את הכרזת זכויות האדם והאזרח. ג'פרסון גילה לעיתים קרובות שדברי הדואר שלו נפתחים על ידי מנהלי דואר, ולכן הוא המציא מכשיר הצפנה משלו, 'גלגל הצופן'; הוא כתב תקשורת חשובה בקוד במשך שארית הקריירה שלו. לא מסוגל להשתתף בוועידת החוקה של 1787, ג'פרסון תמך בחוקה אך רצה בתוספת של מגילת הזכויות המובטחת. ג'פרסון עזב את פריז לאמריקה בספטמבר 1789. הוא נותר תומך נלהב של המהפכה הצרפתית בעודו מתנגד למרכיביה האלימים יותר.
מזכיר המדינה
זמן קצר לאחר שחזר מצרפת, קיבל ג'פרסון את הזמנתו של הנשיא וושינגטון לכהן כמזכיר המדינה. סוגיות דחופות באותה עת, החוב הלאומי והיכן צריכה להיות ממוקמת הבירה הלאומית החדשה בעקבות העברתה המתוכננת מפילדלפיה בשנת 1800, העמידו אותו בעימות עם שר האוצר אלכסנדר המילטון, שתמך בבירה קרובה למרכזים מסחריים גדולים בצפון-מזרח, בעוד וושינגטון, ג'פרסון וחקלאים אחרים רצו אותה דרומה יותר. לאחר קיפאון ממושך, הושגה פשרת 1790, שמיקמה את הבירה באופן קבוע על נהר הפוטומק, והממשל הפדרלי קיבל על עצמו את חובות המלחמה של כל 13 המדינות המקוריות.
ג'פרסון התנגד לחוב לאומי, בהעדיפו שכל מדינה תפרע את חובותיה שלה, מה שעמד בניגוד לחזונו של המילטון על הממשלה הפדרלית המאחדת חובות מדינתיים ומבססת אשראי לאומי ובנק לאומי. ג'פרסון התנגד נחרצות לשתי המדיניות וניסה לערער את סדר היום של המילטון, מה שכמעט הוביל את וושינגטון לפטר אותו מהקבינט. הוא עזב את הקבינט מאוחר יותר מרצונו.
מטרותיו של ג'פרסון היו להפחית את התלות האמריקאית במסחר הבריטי ולהרחיב את הסחר המסחרי עם צרפת. הוא ביקש להחליש את הקולוניאליזם הספרדי של אזור טרנס-אפאלצ'יה ואת השליטה הבריטית בצפון, מתוך אמונה שזה יסייע בפיוס האינדיאנים.
יחד עם בן חסותו הפוליטי ג'יימס מדיסון, אז נציג ארה"ב, והסופר פיליפ פרנו (Philip Freneau), ג'פרסון הקים יחד את ה'נשיונל גאזט' (National Gazette) בפילדלפיה ב-1791, שביקש להתנגד למדיניות המפלגה הפדרליסטית, שהמילטון קידם באמצעות ה'גאזט של ארצות הברית', עיתון פדרליסטי משפיע. ה'נשיונל גאזט' מתח ביקורת על המדיניות שקידם המילטון, לעיתים קרובות במאמרים אנונימיים החתומים בשם העט 'ברוטוס' בעידודו של ג'פרסון ונכתבו על ידי מדיסון. באביב 1791, ג'פרסון סבל ממיגרנות ומהתעייפות מהסכסוכים הפנימיים עם המילטון, ולכן הוא ומדיסון יצאו לחופשה בוורמונט.
במאי 1792, דאגתו של ג'פרסון לגבי היריבויות הפוליטיות המתעוררות באומה הצעירה גברה, והוא כתב לוושינגטון, והפציר בו להתמודד לבחירה מחדש לכהונה שנייה באותה שנה כהשפעה מאחדת. הוא הפציר בנשיא לגייס את האזרחים למפלגה שתגן על הדמוקרטיה מפני ההשפעה המושחתת של בנקים ואינטרסים ממוקדי פיננסים, שהפדרליסטים אימצו ודגלו בהם. היסטוריונים מכירים במכתבו של ג'פרסון לוושינגטון כאחד התיאורים הראשונים של עקרונות המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. ג'פרסון, מדיסון ומארגנים דמוקרטיים-רפובליקניים אחרים תמכו בזכויות המדינות ובשליטה מקומית והתנגדו לריכוז הכוח הפדרלי. המילטון, לעומת זאת, ביקש להעניק יותר כוח לממשלה הפדרלית.
ג'פרסון תמך בצרפת נגד בריטניה כאשר שתי המדינות נלחמו ב-1793, אם כי טענותיו בקבינט של וושינגטון נחלשו על ידי הבוז הגלוי של השליח המהפכני הצרפתי אדמונד-שארל ז'נה (Edmond-Charles Genêt) לוושינגטון. בדיונים עם הציר הבריטי ג'ורג' המונד, ניסה ג'פרסון לשווא לשכנע את הבריטים לפנות את עמדותיהם בצפון-מערב ולפצות את ארה"ב על עבדים ששוחררו על ידי הבריטים בסוף מלחמת העצמאות. ג'פרסון גם ביקש לחזור לחיים הפרטיים, והתפטר מהקבינט בדצמבר 1793; ייתכן שהוא גם רצה לחזק את השפעתו הפוליטית מחוץ לממשל.
לאחר שממשל וושינגטון ניהל משא ומתן על אמנת ג'יי עם בריטניה ב-1794, ג'פרסון ראה בכך סיבה סביבה יוכל לגבש את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. הוא ארגן התנגדות לאומית לאמנה ממונטיצ'לו. האמנה, שתוכננה על ידי המילטון, נועדה להפחית מתיחויות ולהגדיל את הסחר. ג'פרסון הזהיר שהיא תגדיל את ההשפעה הבריטית ותערער את הרפובליקניזם, וכינה זאת "הפעולה הנועזת ביותר ש[המילטון וג'יי] העזו לבצע אי פעם כדי לערער את הממשלה". האמנה עברה, אך היא פקעה ב-1805 במהלך הממשל הנשיאותי של ג'פרסון, ואז הנשיא ג'פרסון לא חידש אותה. ג'פרסון המשיך בעמדתו הפרו-צרפתית; במהלך האלימות של שלטון הטרור, הוא סירב להתנער מהמהפכה. "לסגת מצרפת יהיה לערער את מטרת הרפובליקניזם באמריקה", הוא כתב.
בחירות 1796 וסגן נשיאות
בקמפיין הנשיאותי של 1796, ג'פרסון הפסיד בהצבעת חבר האלקטורים לפדרליסט ג'ון אדמס 71–68. הוא אכן קיבל את מספר הקולות השני בגובהו, ולפי חוקי הבחירות באותה תקופה, נבחר לסגן הנשיא. כיו"ר הסנאט של ארצות הברית, ג'פרסון נטל תפקיד פסיבי יותר מקודמו, ג'ון אדמס. הוא אפשר לסנאט לנהל ויכוחים בחופשיות והגביל את השתתפותו לנושאים פרוצדורליים, שאותם כינה תפקיד "מכובד וקל". ג'פרסון למד בעבר משפט ונוהל פרלמנטרי במשך 40 שנה, מה שהכשיר אותו לכהן כיו"ר. בשנת 1800, הוא פרסם את הערותיו המקובצות על נוהל הסנאט כ'מדריך לנוהל פרלמנטרי'. הוא הטיל רק שלושה קולות שובר שוויון בסנאט.
בארבע שיחות חסויות עם הקונסול הצרפתי ז'וזף לטומב (Joseph Létombe) באביב 1797, תקף ג'פרסון את אדמס, וניבא שיריבו ישרת רק קדנציה אחת. הוא גם עודד את צרפת לפלוש לאנגליה, וייעץ ללטומב לעכב כל שליחים אמריקאים שנשלחו לפריז. זה הקשיח את הטון שאימצה ממשלת צרפת כלפי ממשל אדמס. לאחר ששליחי השלום הראשוניים של אדמס נדחו, ג'פרסון ותומכיו לוביו לשחרור ניירות הקשורים לתקרית, שנקראה 'פרשת XYZ' על שם האותיות ששימשו להסוואת זהותם של הפקידים הצרפתים המעורבים. אבל הטקטיקה חזרה כבומרנג כאשר נחשף כי פקידים צרפתים דרשו שוחד, מה שגייס תמיכה ציבורית נגד צרפת. ארה"ב החלה מלחמה ימית לא מוכרזת עם צרפת הידועה בשם 'מלחמת המעשה' (Quasi-War).
במהלך נשיאות אדמס, הפדרליסטים בנו מחדש את הצבא, הטילו מיסים חדשים, וחוקקו את חוקי הזרים וההסתה. ג'פרסון האמין שחוקים אלו נועדו לדכא דמוקרטים-רפובליקניים, ולא להעמיד לדין זרים עוינים, והחשיב אותם כבלתי חוקתיים. כדי לגייס התנגדות, הוא וג'יימס מדיסון כתבו בעילום שם את 'החלטות קנטקי ווירג'יניה', בטענה שלממשלה הפדרלית אין זכות להפעיל סמכויות שלא הואצלו לה במפורש על ידי המדינות. ההחלטות עקבו אחר גישת ה"התערבות" של מדיסון, לפיה מדינות רשאיות להגן על אזרחיהן מפני חוקים פדרליים שהן רואות בהם בלתי חוקתיים. ג'פרסון דגל בביטול (nullification), המאפשר למדינות לבטל לחלוטין חוקים פדרליים. הוא הזהיר כי, "אלא אם כן ייעצרו על הסף", חוקי הזרים וההסתה "ידחפו את המדינות הללו למהפכה ודם".
הביוגרף רון צ'רנו טוען כי "הנזק התיאורטי של החלטות קנטקי ווירג'יניה היה עמוק ומתמשך, והיה מתכון לפירוד", ותרם לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית ולאירועים מאוחרים יותר. וושינגטון היה המום כל כך מההחלטות שהוא אמר לפטריק הנרי שאם "יירדפו באופן שיטתי ועיקש", ההחלטות "יפרקו את האיחוד או יולידו כפייה". ג'פרסון תמיד העריץ את כישורי המנהיגות של וושינגטון אך הרגיש שהמפלגה הפדרליסטית שלו מובילה את המדינה לכיוון הלא נכון. הוא החליט לא להשתתף בהלווייתו של וושינגטון ב-1799 בגלל חילוקי דעות חריפים איתו בעת שכיהן כמזכיר המדינה.
### בחירות 1800
ג'פרסון התמודד לנשיאות נגד ג'ון אדמס שוב ב-1800. הקמפיין של אדמס נחלש על ידי מיסים לא פופולריים וסכסוכים פדרליסטיים אלימים על פעולותיו ב'מלחמת המעשה'. דמוקרטים-רפובליקניים הצביעו על חוקי הזרים וההסתה והאשימו את הפדרליסטים בהיותם מונרכיסטים סמויים פרו-בריטיים. הפדרליסטים, בתורם, האשימו שג'פרסון הוא ליברטין חסר אלוהים החב לצרפתים. פרופסור להיסטוריה של UCLA, ג'ויס אפלבי, תיארה את הבחירות לנשיאות ב-1800 כ"אחד הקמפיינים העוינים ביותר בתולדות ההיסטוריה האמריקאית".
הדמוקרטים-רפובליקניים זכו בסופו של דבר ביותר קולות של חבר האלקטורים, בין היתר בזכות האלקטורים שנבעו מהוספת שלושה חמישיות מעבדי הדרום לחישוב האוכלוסייה תחת 'פשרת שלושת החמישיות'. ג'פרסון והמועמד שלו לסגן הנשיא אהרון בר קיבלו באופן בלתי צפוי סך קולות שווה. בגלל התיקו, הבחירות הוכרעו על ידי בית הנבחרים של ארצות הברית שנשלט על ידי הפדרליסטים. המילטון לחץ על נציגים פדרליסטים בשמו של ג'פרסון, מתוך אמונה שהוא הרע הפוליטי הפחות חמור מבר. ב-17 בפברואר 1801, לאחר שלושים ושישה סבבי הצבעה, בחר בית הנבחרים בג'פרסון לנשיא ובבר לסגן הנשיא.
הניצחון הוביל לחגיגות דמוקרטיות-רפובליקניות בכל רחבי המדינה. חלק מיריביו של ג'פרסון טענו שהוא חב את ניצחונו למספר המנופח של אלקטורים של הדרום. אחרים טענו שג'פרסון הבטיח את קולו שובר השוויון של ג'יימס אשטון בייארד על ידי הבטחה לשמור על תפקידים פדרליסטיים שונים בממשלה. ג'פרסון הכחיש את הטענה, והתיעוד ההיסטורי אינו חד-משמעי.
המעבר התנהל בצורה חלקה, וסימן קו פרשת מים בהיסטוריה האמריקאית. ההיסטוריון גורדון ס. ווד כותב כי, "זה היה אחד הבחירות העממיות הראשונות בהיסטוריה המודרנית שהובילו להעברה שלווה של כוח מ'מפלגה' אחת לאחרת."