אדמונד ברק
אדמונד ברק (12 בינואר 1729 – 9 ביולי 1797) היה סופר, פילוסוף ופוליטיקאי אנגלו-אירי, המוכר באופן נרחב כמייסד הפילוסופיה התרבותית והפוליטית של השמרנות. ברק, שנחשב לאחד ההוגים השמרנים והסופרים הפוליטיים המשפיעים ביותר של המאה ה-18, בילה את רוב הקריירה שלו בבריטניה ונבחר כחבר פרלמנט (MP) בין השנים 1766 ל-1794 בבית הנבחרים של בריטניה מטעם המפלגה הוויגית. כתביו מילאו תפקיד משמעותי בהשפעה על השקפות ודעות הציבור בבריטניה ובצרפת בעקבות המהפכה הצרפתית ב-1789, והוא נותר דמות מרכזית בחוגים שמרניים מודרניים.
ברק היה תומך בביסוס סגולות על נימוסים בחברה ובחשיבותם של מוסדות דתיים ליציבות המוסרית ולטובת המדינה. השקפות אלו באו לידי ביטוי בעבודתו הסאטירית, "הצדקת החברה הטבעית" (1756). הוא גם ביקר את פעולות הממשלה הבריטית כלפי המושבות האמריקאיות, כולל מדיניות המיסוי שלה. ברק תמך בזכויות המתיישבים להתנגד לסמכות המטרופולין, אם כי התנגד לניסיון להשיג עצמאות. הוא זכור במיוחד בשל תמיכתו ארוכת הטווח באמנציפציה קתולית, התנגדותו למהפכה הצרפתית, והובלת הניסיון להדחת וורן הייסטינגס מחברת הודו המזרחית. בשנת 1774 נבחר ברק לחבר פרלמנט מטעם בריסטול.
בחיבורו "הרהורים על המהפכה בצרפת" (1790), טען ברק כי המהפכה הורסת את מרקם החברה הטובה ואת המוסדות המסורתיים של המדינה והחברה, וגינה את רדיפת הכנסייה הקתולית שנבעה ממנה. דבר זה הוביל לכך שהפך לדמות מובילה פופולרית בתוך הפלג השמרני של המפלגה הוויגית, שאותו כינה "הוויגים הישנים" בניגוד ל"וויגים החדשים" תומכי המהפכה הצרפתית בהנהגת צ'ארלס ג'יימס פוקס. לברק היה קשר קרוב עם כמה מהאינטלקטואלים הציבוריים של זמנו, כולל סמואל ג'ונסון, דייוויד גאריק, אוליבר גולדסמית' וג'ושוע ריינולדס. בוויכוחיו, הוא טען לעיתים קרובות נגד שלטון בלתי מוגבל ועל חשיבותן של מפלגות פוליטיות בעלות יכולת לקיים אופוזיציה עקרונית המסוגלת למנוע ניצול לרעה של כוח.
במאה ה-19 זכה ברק לשבחים הן מצד שמרנים והן מצד ליברלים. לאחר מכן, במאה ה-20, הוא נחשב באופן נרחב, במיוחד בארצות הברית ובממלכה המאוחדת, למייסד הפילוסופי של השמרנות, יחד עם עמיתו הצרפתי האולטרה-מלוכני והאולטרמונטני ז'וזף דה מסטר. כתביו ופרסומיו הספרותיים השפיעו במידה רבה על המחשבה השמרנית הבריטית, ועזרו להניח את היסודות המוקדמים ביותר לשמרנות המודרנית ולדמוקרטיה הליברלית.
חיים מוקדמים
ברק נולד בדבלין, אירלנד. אמו מרי, לבית נאגל, הייתה קתולית שהגיעה ממשפחה ממחוז קורק ובת דודתו של המחנך הקתולי נאנו נאגל, בעוד אביו ריצ'רד, עורך דין מצליח, היה חבר בכנסייה של אירלנד. נותר לא ברור אם זהו אותו ריצ'רד ברק שהמיר את דתו מהקתוליות. שושלת בורג (ברק) יורדת מהאביר האנגלו-נורמני ויליאם דה בורג, שהגיע לאירלנד ב-1185 בעקבות פלישת הנרי השני לאירלנד ב-1171 והוא בין "משפחות הגאל הראשיות או האנגלים הישנים שהשתלבו בחברה הגאלית" (שם המשפחה דה בורג (בלטינית דה בורגו) עבר גאליזציה לאירית כדה בורקה או בורק, שהפך במהלך המאות לברק).
ברק דבק באמונת אביו ונשאר אנגליקני מאמין לאורך כל חייו, בניגוד לאחותו ג'וליאנה, שחונכה כקתולית ונשארה כזו. מאוחר יותר, אויביו הפוליטיים האשימו אותו שוב ושוב בכך שחונך במכללה הישועית סנט אומר, ליד קאלה, צרפת; ובכך שהוא מחזיק באהדה קתולית סודית בתקופה שבה חברות בכנסייה הקתולית הייתה פוסלת אותו מכהונה ציבורית לפי חוקי העונשין באירלנד. כפי שאמר ברק לפרנסס קרו:
> אויביו של מר ברק ניסו לעיתים קרובות לשכנע את העולם שהוא חונך באמונה הקתולית, ושהמשפחה שלו הייתה שייכת לה, ושהוא עצמו חונך בסנט אומר — אך זה היה שקרי, שכן אביו היה עורך דין רגיל בדבלין, מה שלא יכול היה להיות אלא אם היה שייך לכנסייה הממוסדת: וקרה שגם כשמר ב' היה פעמיים בפריז, הוא מעולם לא עבר בעיירה סנט אומר.
לאחר שנבחר לבית הנבחרים, נשא ברק את שבועת הנאמנות וההתכחשות הנדרשת, שבועת העליונות וההצהרה נגד טרנסובסטנציאציה.
בילדותו, ברק בילה לעיתים זמן הרחק מהאוויר הלא בריא של דבלין עם משפחת אמו ליד קילאוולן בעמק בלקווטר במחוז קורק. הוא קיבל את השכלתו המוקדמת בבית ספר קוויקרי בבליטור, מחוז קילדייר, כ-67 קילומטרים מדבלין; ואולי כמו בת דודתו נאנו נאגל בבית ספר חבוי ליד קילאוולן. הוא נשאר בהתכתבות עם חברתו ללימודים משם, מרי לידביטר, בתו של בעל בית הספר, לאורך כל חייו.
בשנת 1744 החל ברק ללמוד בטריניטי קולג' דבלין, מוסד פרוטסטנטי שעד 1793 לא התיר לקתולים לקבל תארים. בשנת 1747 הקים אגודת ויכוחים, מועדון אדמונד ברק, שבשנת 1770 התמזג עם המועדון ההיסטורי של טריניטי כדי להקים את האגודה ההיסטורית של הקולג', האגודה העתיקה ביותר לסטודנטים לתואר ראשון בעולם. פרוטוקולי הישיבות של מועדון ברק נותרו באוסף האגודה ההיסטורית. ברק סיים את לימודיו בטריניטי ב-1748. אביו של ברק רצה שהוא ילמד משפטים ועם מחשבה זו הוא נסע ללונדון ב-1750, שם נכנס למידל טמפל, לפני שזנח במהרה את לימודי המשפטים כדי לטייל באירופה היבשתית. לאחר שזנח את המשפטים, הוא חיפש פרנסה באמצעות כתיבה.
כתיבה מוקדמת
ספרו של הלורד בולינגברוק המנוח, "מכתבים על לימוד ושימוש בהיסטוריה", פורסם ב-1752 וכתביו המקובצים הופיעו ב-1754. דבר זה עורר את ברק לכתוב את עבודתו הראשונה שפורסמה, "הצדקת החברה הטבעית: מבט על האומללויות והרעות הנובעות לאנושות", שהופיעה באביב 1756. ברק חיקה את סגנונו ורעיונותיו של בולינגברוק ב-reductio ad absurdum של טיעוניו לרציונליזם דאיסטי כדי להדגים את אבסורדיותם.
ברק הצהיר כי טיעוניו של בולינגברוק נגד דת מוגלית יכולים לחול גם על כל המוסדות החברתיים והאזרחיים. הלורד צ'סטרפילד והבישוף וורברטון וכן אחרים חשבו בתחילה שהעבודה היא באמת של בולינגברוק ולא סאטירה. כל הביקורות על העבודה היו חיוביות, כאשר המבקרים העריכו במיוחד את איכות הכתיבה של ברק. כמה מבקרים לא הצליחו להבחין באופי האירוני של הספר, מה שהוביל את ברק להצהיר בהקדמה למהדורה השנייה (1757) כי מדובר בסאטירה.
ריצ'רד הרד האמין שהחיקוי של ברק היה כמעט מושלם ושהדבר הביס את מטרתו, בטענה שאירוניסט "צריך לדאוג באמצעות הגזמה מתמדת לגרום ללעג לזרוח מבעד לחיקוי. בעוד שהצדקה זו נאכפת בכל מקום, לא רק בשפה ועל עקרונותיו של ל. בול., אלא ברצינות כה גלויה, או ליתר דיוק כה אמיתית, שמחצית ממטרתו מוקרבת לשנייה". מיעוט של חוקרים נקטו בעמדה שלמעשה ברק אכן כתב את ה"הצדקה" ברצינות, ורק מאוחר יותר התנער ממנה מסיבות פוליטיות.
בשנת 1757 פרסם ברק מסה על אסתטיקה שכותרתה "חקירה פילוסופית על מקור רעיונותינו על הנשגב והיפה" שמשכה את תשומת ליבם של הוגים יבשתיים בולטים כמו דני דידרו ועמנואל קאנט. זו הייתה עבודתו הפילוסופית הטהורה היחידה שלו, שהושלמה ב-1753. כשנשאל על ידי סר ג'ושוע ריינולדס ופרנץ' לורנס להרחיב אותה שלושים שנה לאחר מכן, השיב ברק שהוא כבר לא מתאים לספקולציות מופשטות.
ב-25 בפברואר 1757 חתם ברק על חוזה עם רוברט דודסלי לכתוב "היסטוריה של אנגליה מזמנו של יוליוס קיסר ועד סוף שלטונה של המלכה אן", שאורכה שמונים גיליונות קווארטו (640 עמודים), כמעט 400,000 מילים. היא הייתה אמורה להיות מוגשת לפרסום עד חג המולד 1758. ברק השלים את העבודה עד שנת 1216 ועצר; היא לא פורסמה עד לאחר מותו של ברק, באוסף כתביו מ-1812, "מאמר לקראת קיצור ההיסטוריה האנגלית". ג. מ. יאנג לא העריך את ההיסטוריה של ברק וטען שהיא "באופן מוכח תרגום מהצרפתית". בהתייחסו לסיפור שברק הפסיק את ההיסטוריה שלו בגלל שדייוויד יום פרסם את שלו, אמר הלורד אקטון "תמיד יש להצטער שההפך לא קרה".
במהלך השנה שלאחר אותו חוזה, ייסד ברק עם דודסלי את ה"Annual Register" המשפיע, פרסום שבו מחברים שונים העריכו את האירועים הפוליטיים הבינלאומיים של השנה הקודמת. המידה שבה תרם ברק ל-Annual Register אינה ברורה. בביוגרפיה שלו על ברק, רוברט מאריי מצטט את ה-Register כראיה לדעותיו של ברק, אך פיליפ מגנוס בביוגרפיה שלו אינו מצטט אותו ישירות כהפניה. ברק נשאר העורך הראשי של הפרסום עד לפחות 1789 ואין עדות לכך שסופר אחר תרם לו לפני 1766.
ב-12 במרץ 1757 נשא ברק לאישה את ג'יין מרי נוג'נט (1734–1812), בתו של ד"ר כריסטופר נוג'נט, רופא קתולי שסיפק לו טיפול רפואי בבאת'. בנם ריצ'רד נולד ב-9 בפברואר 1758 בעוד בן שני, כריסטופר (שנולד בדצמבר ההוא), מת בינקותו. ברק גם עזר לגדל חסות, אדמונד נאגל (לימים האדמירל סר אדמונד נאגל), בנו של בן דוד מצד האם שהתייתם ב-1763.
בערך באותו זמן, הוצג ברק בפני ויליאם ג'רארד המילטון (הידוע כ"המילטון בעל הנאום הבודד"). כאשר מונה המילטון למזכיר הראשי של אירלנד, ליווה אותו ברק לדבלין כמזכירו האישי, תפקיד שמילא במשך שלוש שנים. בשנת 1765 הפך ברק למזכיר אישי של הפוליטיקאי הוויגי הליברלי צ'ארלס, המרקיז מרוקינגהאם, אז ראש ממשלת בריטניה, שנשאר חברו הקרוב ושותפו של ברק עד מותו ב-1782.
חבר פרלמנט
בדצמבר 1765 נכנס ברק לבית הנבחרים של הפרלמנט הבריטי כחבר עבור ונדובר בבקינגהמשייר, מחוז בחירה כיס במתנת הלורד פרמנה, לימים הרוזן השני מוורני ובעל ברית פוליטי קרוב של רוקינגהאם. לאחר שברק נשא את נאום הבכורה שלו, אמר ויליאם פיט האב שהוא "דיבר בצורה כזו שתסתום את פיותיה של כל אירופה" ושהבית התחתון צריך לברך את עצמו על רכישת חבר כזה.
הנושא הגדול הראשון שברק התייחס אליו היה המחלוקת עם המושבות האמריקאיות שהתפתחה עד מהרה למלחמה ולהפרדה סופית. בתגובה לחוברת הגרנוויליטית מ-1769 "המצב הנוכחי של האומה", הוא פרסם חוברת משלו שכותרתה "תצפיות על מצב מאוחר של האומה". בסקירת הכספים של צרפת, ברק חוזה "זעזוע יוצא דופן בכל המערכת הזו".
באותה שנה, עם כסף שהושאל ברובו, רכש ברק את גרגוריס, אחוזה של 600 דונם ליד ביקונספילד. למרות שהאחוזה כללה נכסים הניתנים למכירה כמו יצירות אמנות של טיציאן, גרגוריס התגלתה כנטל כלכלי כבד בעשורים הבאים וברק מעולם לא הצליח להחזיר את מחיר הרכישה שלה במלואו. נאומיו וכתביו, שהפכו אותו למפורסם, הובילו להצעה שהוא מחבר "מכתבי יוניוס".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בערך בזמן הזה, הצטרף ברק למעגל האינטלקטואלים והאמנים המובילים בלונדון שסמואל ג'ונסון היה המאור המרכזי שלהם. מעגל זה כלל גם את דייוויד גאריק, אוליבר גולדסמית' וג'ושוע ריינולדס. אדוארד גיבון תיאר את ברק כ"משוגע הרהוט והרציונלי ביותר שהכרתי אי פעם". למרות שג'ונסון העריץ את גאונותו של ברק, הוא מצא אותו פוליטיקאי לא ישר.
ברק לקח תפקיד מוביל בוויכוח בנוגע למגבלות החוקתיות על הסמכות המבצעת של המלך. הוא טען בתוקף נגד כוח מלכותי בלתי מרוסן ובעד תפקידן של מפלגות פוליטיות בשמירה על אופוזיציה עקרונית המסוגלת למנוע התעללויות, בין אם על ידי המונרך או על ידי פלגים ספציפיים בתוך הממשלה. פרסומו החשוב ביותר בהקשר זה היה "מחשבות על סיבת חוסר שביעות הרצון הנוכחית" מ-23 באפריל 1770. ברק זיהה את "חוסר שביעות הרצון" כנובע מ"השפעה סודית" של קבוצה ניאו-טורית שכינה "ידידי המלך", שמערכתם "המקיפה את הממשלים החיצוניים והפנימיים, מכונה בדרך כלל, בשפה הטכנית של החצר, קבינט כפול". בריטניה זקוקה למפלגה עם "דבקות בלתי מעורערת בעקרון, והתקשרות לקשר, נגד כל פיתוי של אינטרס". חלוקות מפלגתיות, "בין אם הן פועלות לטוב או לרע, הן דברים בלתי נפרדים מממשל חופשי".
במהלך 1771 כתב ברק הצעת חוק שהייתה מעניקה לחבר מושבעים את הזכות לקבוע מהו לשון הרע, אם הייתה עוברת. ברק דיבר בעד הצעת החוק, אך היא נתקלה בהתנגדות מצד כמה, כולל צ'ארלס ג'יימס פוקס, ולא הפכה לחוק. כאשר הציג את הצעת החוק שלו ב-1791 בהתנגדות, חזר פוקס כמעט מילה במילה על הטקסט של הצעת החוק של ברק ללא הכרה. ברק היה בולט בהבטחת הזכות לפרסם דיונים שנערכו בפרלמנט.
בנאום בדיון פרלמנטרי על האיסור על ייצוא דגנים ב-16 בנובמבר 1770, טען ברק בעד שוק חופשי בתירס: "אין דבר כזה מחיר גבוה ומחיר נמוך שמעודד ומרתיע; אין דבר מלבד מחיר טבעי, שהדגן מביא בשוק אוניברסלי". בשנת 1772 היה ברק גורם מרכזי בהעברת חוק ביטול חוקים מסוימים 1772 שביטל חוקים ישנים שונים נגד סוחרים וספסרים בדגנים.
ב-Annual Register לשנת 1772 (שפורסם ביולי 1773), גינה ברק את חלוקת פולין. הוא ראה בכך "את הפרצה הגדולה הראשונה במערכת הפוליטית המודרנית של אירופה" וכערעור של מאזן הכוחות באירופה.
ב-3 בנובמבר 1774 נבחר ברק לחבר עבור בריסטול, באותה עת "העיר השנייה של אנגליה" עם מחוז בחירה גדול בתחרות אלקטורלית אמיתית. בסיום ההצבעה, הוא נשא את נאומו לבוחרי בריסטול בסיום ההצבעה, התנערות מדהימה מצורת הדמוקרטיה של ציווי הבוחרים, שאותה החליף בהצהרתו על צורת "המנדט הייצוגי". הוא לא הצליח להיבחר מחדש לאותו מושב בבחירות הכלליות הבאות ב-1780.
במאי 1778 תמך ברק בהצעה פרלמנטרית שתיקנה הגבלות על הסחר האירי. בוחריו, אזרחי עיר המסחר הגדולה בריסטול, דחקו בברק להתנגד לסחר חופשי עם אירלנד. ברק התנגד למחאותיהם ואמר: "אם, מהתנהגות זו, אפסיד את קולותיהם בבחירות הבאות, זה יעמוד כדוגמה לנציגים עתידיים של בית הנבחרים של אנגליה, שאדם אחד לפחות העז להתנגד לרצונות בוחריו כאשר שיקול דעתו הבטיח לו שהם טועים."
ברק פרסם "שני מכתבים לאדונים מבריסטול על החוקים הנוגעים לסחר של אירלנד" שבהם אימץ "כמה מעקרונות המסחר העיקריים; כגון היתרון של קשר חופשי בין כל חלקי אותה ממלכה... הרעות הנלוות להגבלה ומונופול... ושהרווח של אחרים אינו בהכרח ההפסד שלנו, אלא להפך יתרון על ידי גרימת ביקוש גדול יותר לסחורות שיש לנו למכירה."
ברק גם תמך בניסיונותיו של סר ג'ורג' סאוויל לבטל כמה מחוקי העונשין נגד קתולים. ברק גם כינה את עונש המוות "הטבח שאנו מכנים צדק" ב-1776 וב-1780 גינה את השימוש בעמוד הקלון לשני גברים שהורשעו בניסיון לקיים יחסי סדום.
תמיכה זו במטרות לא פופולריות, בעיקר סחר חופשי עם אירלנד ואמנציפציה קתולית, הובילה לכך שברק איבד את מושבו ב-1780. למשך שארית הקריירה הפרלמנטרית שלו, ייצג ברק את מלטון, מחוז בחירה כיס נוסף תחת חסותו של המרקיז מרוקינגהאם.
מלחמת העצמאות האמריקאית
ברק הביע את תמיכתו בתלונות של שלוש עשרה המושבות האמריקאיות תחת ממשלת המלך ג'ורג' השלישי ונציגיו הממונים. ב-19 באפריל 1774 נשא ברק נאום, "על מיסוי אמריקאי" (פורסם בינואר 1775), על הצעה לבטל את מס התה:
> שוב ושוב, חזרו לעקרונותיכם הישנים — חפשו שלום ורדפו אחריו; עזבו את אמריקה, אם יש בה חומר חייב במס, למסות את עצמה. אני לא נכנס כאן להבחנות של זכויות, ולא מנסה לסמן את גבולותיהן. אני לא נכנס להבחנות המטאפיזיות האלה; אני שונא את עצם הצליל שלהן. עזבו את האמריקאים כפי שעמדו בעבר, וההבחנות הללו, שנולדו מהסכסוך האומלל שלנו, ימותו יחד איתו... היו מרוצים לקשור את אמריקה בחוקי סחר; תמיד עשיתם זאת... אל תעמיסו עליהם מיסים... אך אם בחוסר מתינות, בחוסר חוכמה, באופן קטלני, תסבכו ותרעילו את עצם מקור הממשל על ידי דחיפת ניכויים דקים, ותוצאות מתועבות לאלו שאתם מושלים בהם, מהטבע הבלתי מוגבל והבלתי ניתן להגבלה של ריבונות עליונה, תלמדו אותם באמצעים אלו להטיל ספק בריבונות עצמה... אם לא ניתן ליישב את הריבונות הזו ואת חירותם, מה הם יבחרו? הם יטיחו את ריבונותכם בפניהם. אף גוף של אנשים לא ישוכנע לעבדות.
ב-22 במרץ 1775 נשא ברק בבית הנבחרים נאום (פורסם במאי 1775) על פיוס עם אמריקה. ברק קרא לשלום כעדיף על מלחמת אזרחים והזכיר לבית הנבחרים את האוכלוסייה הגדלה של אמריקה, את התעשייה שלה ואת עושרה. הוא הזהיר מפני הרעיון שהאמריקאים ייסוגו מול כוח מכיוון שרוב האמריקאים היו ממוצא בריטי:
> [ה]אנשים במושבות הם צאצאים של אנגלים... הם לכן לא רק מסורים לחירות, אלא לחירות לפי רעיונות אנגליים ועל עקרונות אנגליים. האנשים הם פרוטסטנטים... אמונה לא רק נוחה לחירות, אלא בנויה עליה... האחיזה שלי במושבות היא בחיבה הקרובה שצומחת משמות משותפים, מדם קרוב, מזכויות דומות, והגנה שווה. אלו הם קשרים שאף על פי שהם קלים כאוויר, הם חזקים כחוליות של ברזל. תנו למושבות תמיד לשמור על הרעיון של זכויותיהן האזרחיות משויך לממשלתכם — הן ייצמדו וייאחזו בכם, ושום כוח תחת השמיים לא יהיה בעל כוח לקרוע אותן מנאמנותן. אך תנו לזה להיות מובן פעם אחת שהממשלה שלכם עשויה להיות דבר אחד והזכויות שלהן דבר אחר, ששני הדברים האלו עשויים להתקיים ללא כל קשר הדדי — המלט נעלם, הלכידות התרופפה, והכל ממהר לדעיכה ולהתפרקות. כל עוד יש לכם את החוכמה לשמור על הסמכות הריבונית של מדינה זו כמקלט של חירות, המקדש הקדוש המוקדש לאמונתנו המשותפת, בכל מקום שבו הגזע הנבחר ובני אנגליה סוגדים לחופש, הם יפנו את פניהם אליכם. ככל שהם מתרבים, כך יהיו לכם יותר חברים; ככל שהם אוהבים חירות בלהט רב יותר, כך ציותם יהיה מושלם יותר. עבדות הם יכולים לקבל בכל מקום. זהו עשב שצומח בכל אדמה. הם יכולים לקבל אותה מספרד, הם יכולים לקבל אותה מפרוסיה. אך, עד שתאבדו כל תחושה של האינטרס האמיתי שלכם והכבוד הטבעי שלכם, חופש הם יכולים לקבל מאף אחד מלבדכם.
ברק העריך שלום עם אמריקה מעל הכל, מתחנן בפני בית הנבחרים לזכור שהאינטרס בדרך של כסף שהתקבל מהמושבות האמריקאיות היה הרבה יותר אטרקטיבי מכל תחושה של העמדת המתיישבים במקומם:
> ההצעה היא שלום. לא שלום דרך אמצעי של מלחמה, לא שלום שיש לצוד דרך המבוך של משא ומתן מסובך ואינסופי, לא שלום שיצמח מתוך מחלוקת אוניברסלית... [ז]הו שלום פשוט, מבוקש במסלולו הטבעי ובמקומותיו הרגילים. זהו שלום מבוקש ברוח של שלום, ומונח על עקרונות פציפיסטיים טהורים.
ברק לא רק הציג הסכם שלום לפרלמנט, אלא הוא צעד קדימה עם ארבע סיבות נגד שימוש בכוח, מנומקות בזהירות. הוא הציג את התנגדויותיו בצורה מסודרת, מתמקד באחת לפני שעבר לבאה. דאגתו הראשונה הייתה שהשימוש בכוח יצטרך להיות זמני ושההתקוממויות וההתנגדויות לממשל הבריטי באמריקה הקולוניאלית לא יהיו כאלה. שנית, ברק דאג לגבי חוסר הוודאות סביב השאלה אם בריטניה תנצח בסכסוך באמריקה. "חימוש", אמר ברק, "אינו ניצחון". שלישית, ברק העלה את סוגיית הפגיעה, וקבע שלא יועיל לממשלה הבריטית לעסוק במלחמת אדמה חרוכה ולגרום לאובייקט שהם רצו (אמריקה) להפוך לפגום או אפילו חסר תועלת. המתיישבים האמריקאים תמיד יכלו לסגת להרים, אך האדמה שהשאירו מאחור ככל הנראה תהיה בלתי שמישה, בין אם במקרה או בתכנון. הסיבה הרביעית והאחרונה להימנע משימוש בכוח הייתה ניסיון, שכן הבריטים מעולם לא ניסו לרסן מושבה סוררת בכוח והם לא ידעו אם זה אפשרי, שלא לדבר על ביצוע במרחק אלפי קילומטרים מהבית. לא רק שכל החששות הללו היו סבירים, אלא שחלקם התבררו כנבואיים — המתיישבים האמריקאים לא נכנעו, גם כשדברים נראו קודרים ביותר והבריטים בסופו של דבר לא הצליחו בניסיונותיהם לנצח במלחמה שנלחמה על אדמת אמריקה.
לא כוח זמני, חוסר ודאות, פגיעה, או אפילו ניסיון היו הסיבות שברק ציטט כסיבה העיקרית להימנעות ממלחמה עם המושבות האמריקאיות. אלא, זה היה האופי של העם האמריקאי עצמו: "באופי זה של אמריקאים, אהבת החופש היא התכונה הדומיננטית שמסמנת ומבדילה את הכל... [ר]וח חופש עזה זו חזקה במושבות האנגליות, כנראה, יותר מאשר בכל עם אחר של כדור הארץ... [ה]אנשים [הם] חריפים, סקרנים, זריזים, מהירים בהתקפה, מוכנים בהגנה, מלאי משאבים." ברק מסיים בתחינה נוספת לשלום ובתפילה שבריטניה עשויה להימנע מפעולות שבמילותיו של ברק "עשויות להביא להרס של אימפריה זו."
ברק הציע שש החלטות ליישוב הסכסוך האמריקאי בדרכי שלום:
- לאפשר למתיישבים האמריקאים לבחור את נציגיהם, ליישב את המחלוקת על מיסוי ללא ייצוג.
- להכיר בעוול זה ולהתנצל על תלונות שנגרמו.
- להשיג דרך יעילה לבחירה ושליחה של צירים אלו.
- להקים אסיפה כללית באמריקה עצמה, עם סמכויות להסדרת מיסים.
- להפסיק לגבות מיסים על ידי הטלה (או חוק) ולהתחיל לגבות אותם רק כאשר הם נחוצים.
אילו היו עוברות, למרות שהשפעת החלטות אלו לעולם לא תיוודע, הן היו עשויות לדכא את רוח המהפכה של הקולוניאליסטים. למרבה הצער, ברק נשא נאום זה פחות מחודש לפני הסכסוך הנפיץ בקונקורד ולקסינגטון. מכיוון שהחלטות אלו לא נחקקו, נעשה מעט שיעזור למנוע סכסוך מזוין.
בין הסיבות שנאום זה זכה להערצה כה רבה היה הקטע שלו על הלורד בת'רסט (1684–1775) שבו מתאר ברק מלאך ב-1704 מנבא לבת'רסט את הגדולה העתידית של אנגליה וגם של אמריקה: "צעיר, ישנה אמריקה — שביום זה משמשת מעט יותר מאשר לשעשע אותך בסיפורים על אנשים פראיים, ונימוסים גסים; ובכל זאת, לפני שתטעם ממוות, תראה את עצמה שווה לכל אותו מסחר שכעת מושך את קנאת העולם." סמואל ג'ונסון היה כל כך מוטרד לשמוע אותו זוכה לשבחים ללא הרף עד שעשה לו פרודיה, שבה השטן מופיע בפני ויגי צעיר ומנבא שתוך זמן קצר הוויגיזם ירעיל אפילו את גן העדן של אמריקה.
ממשלו של הלורד נורת' (1770–1782) ניסה להביס את מרד המתיישבים בכוח צבאי. כוחות בריטיים ואמריקאים התנגשו ב-1775 וב-1776 הגיעה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. ברק נחרד מחגיגות בבריטניה על תבוסת האמריקאים בניו יורק ובפנסילבניה. הוא טען שהאופי הלאומי האנגלי משתנה על ידי סמכותנות זו. ברק כתב: "באשר לאנשים הטובים של אנגליה, נראה שהם לוקחים חלק בכל יום יותר ויותר באופי של אותו ממשל שהם הונעו לסבול. אני משוכנע, שבתוך כמה שנים חל שינוי גדול באופי הלאומי. נראה שאנחנו כבר לא אותם אנשים להוטים, סקרנים, קנאים, לוהטים, שהיינו בעבר."
לדעתו של ברק, הממשלה הבריטית נלחמה ב"אמריקאים האנגלים" ("אחינו האנגלים במושבות"), תוך שימוש ב"חרב השכירה של איכרים ווסאלים גרמנים" כדי להרוס את "הזכויות האנגליות" של המתיישבים. על עצמאות אמריקה, כתב ברק: "אני לא יודע איך לאחל הצלחה לאלו שהניצחון שלהם עומד להפריד מאיתנו חלק גדול ואצילי מהאימפריה שלנו. עוד פחות אני מאחל הצלחה לאי-צדק, דיכוי ואבסורד."
במהלך מהומות גורדון ב-1780, הפך ברק למטרה של עוינות וביתו הושם תחת שמירה חמושה על ידי הצבא.
שר התשלומים של הכוחות
נפילתו של נורת' הובילה להחזרתו של רוקינגהאם לשלטון במרץ 1782. ברק מונה לשר התשלומים של הכוחות ולחבר במועצה המלכותית, אך ללא מושב בקבינט. מותו הבלתי צפוי של רוקינגהאם ביולי 1782 והחלפתו בשלבורן כראש ממשלה שמו קץ לממשלו לאחר חודשים ספורים בלבד, אך ברק הצליח להציג שני חוקים.
חוק שר התשלומים הכללי 1782 סיים את התפקיד כסינקיורה רווחית. בעבר, שרי תשלומים היו יכולים למשוך כסף מאוצר הוד מלכותה לפי שיקול דעתם. במקום זאת, כעת הם נדרשו להפקיד את הכסף שביקשו למשוך מהאוצר בבנק אנגליה, משם היה עליו להימשך למטרות ספציפיות. האוצר יקבל דוחות חודשיים על יתרת שר התשלומים בבנק. חוק זה בוטל על ידי ממשלו של שלבורן, אך החוק שהחליף אותו חזר מילה במילה על כמעט כל הטקסט של חוק ברק.
חוק הרשימה האזרחית וכספי השירות החשאי 1782 היה גרסה מדוללת של כוונותיו המקוריות של ברק כפי שפורטו בנאומו המפורסם על רפורמה כלכלית ב-11 בפברואר 1780. עם זאת, הוא הצליח לבטל 134 משרות במשק הבית המלכותי ובמנהל האזרחי. מזכיר המדינה השלישי ומועצת הסחר בוטלו ופנסיות הוגבלו והוסדרו. החוק צפוי היה לחסוך 72,368 ליש"ט בשנה.
בפברואר 1783 חידש ברק את תפקיד שר התשלומים של הכוחות כאשר ממשלת שלבורן נפלה והוחלפה בקואליציה בראשות נורת' שכללה את צ'ארלס ג'יימס פוקס. קואליציה זו נפלה ב-1783 והוחלפה על ידי ממשל הטורים הארוך של ויליאם פיט הצעיר שנמשך עד 1801. בהתאם לכך, לאחר שתמך בפוקס ובנורת', היה ברק באופוזיציה למשך שארית חייו הפוליטיים.
ממשל ייצוגי
בשנת 1774, נאומו של ברק לבוחרים בבריסטול בסיום ההצבעה צוין בשל הגנתו על עקרונות הממשל הייצוגי נגד הרעיון שאלו שנבחרו לאסיפות כמו הפרלמנט הם, או צריכים להיות, רק צירים:
> בהחלט, אדונים, זה צריך להיות האושר והתהילה של נציג, לחיות באיחוד הקפדני ביותר, בהתכתבות הקרובה ביותר, ובתקשורת הבלתי מוגבלת ביותר עם בוחריו. לרצונותיהם צריך להיות משקל רב אצלו; לדעתם, כבוד רב; לעסקיהם, תשומת לב בלתי פוסקת. זו חובתו להקריב את מנוחתו, תענוגותיו, סיפוקיו, לשלהם; ומעל הכל, תמיד, ובכל המקרים, להעדיף את האינטרס שלהם על פני שלו. אך את דעתו הבלתי משוחדת, את שיקול דעתו הבוגר, את מצפונו המואר, הוא לא צריך להקריב לכם, לאף אדם, או לכל קבוצת אנשים חיה. אלו הוא לא גוזר מרצונכם; לא, ולא מהחוק ומהחוקה. הם פיקדון מההשגחה, שעבור ניצולו לרעה הוא אחראי עמוקות. הנציג שלכם חייב לכם, לא רק את חריצותו, אלא את שיקול דעתו; והוא בוגד, במקום לשרת אתכם, אם הוא מקריב אותו לדעתכם.
> עמיתי הראוי אומר, שרצונו צריך להיות כפוף לשלכם. אם זה הכל, הדבר תמים. אם ממשל היה עניין של רצון מכל צד, שלכם, ללא ספק, צריך להיות עליון. אך ממשל וחקיקה הם עניינים של היגיון ושיקול דעת, ולא של נטייה; ואיזה סוג של היגיון זה, שבו הקביעה קודמת לדיון; שבו קבוצה אחת של אנשים מתדיינת, ואחרת מחליטה; ושבו אלו שיוצרים את המסקנה נמצאים אולי שלוש מאות מיילים מאלו ששומעים את הטיעונים?
> להביע דעה זו זכותם של כל האנשים; זו של הבוחרים היא דעה כבדת משקל ומכובדת שנציג צריך תמיד לשמוח לשמוע; ושאותה הוא צריך תמיד לשקול ברצינות רבה ביותר. אך הוראות סמכותיות; מנדטים שהונפקו, שהחבר מחויב בעיוורון ובאופן מרומז לציית להם, להצביע, ולטעון בעדם, למרות שהם מנוגדים לשכנוע הברור ביותר של שיקול דעתו ומצפונו; אלו הם דברים לא ידועים לחלוטין לחוקי ארץ זו, ונובעים מטעות יסודית של כל הסדר והלך הרוח של חוקתנו.
> הפרלמנט אינו קונגרס של שגרירים מאינטרסים שונים ועוינים; אינטרסים שכל אחד חייב לקיים, כסוכן וכפרקליט, נגד סוכנים ופרקליטים אחרים; אלא הפרלמנט הוא אסיפה דיונית של אומה אחת, עם אינטרס אחד, זה של הכלל; שבו, לא מטרות מקומיות, לא דעות קדומות מקומיות צריכות להנחות, אלא הטוב הכללי, הנובע מההיגיון הכללי של הכלל. אתם בוחרים חבר, אכן; אך כאשר בחרתם בו, הוא אינו חבר של בריסטול, אלא הוא חבר פרלמנט.
לעתים קרובות נשכח בהקשר זה שברק, כפי שמפורט להלן, היה מתנגד לעבדות, ולכן מצפונו סירב לתמוך בסחר שבו רבים מבוחרי בריסטול שלו היו מעורבים בצורה רווחית.
מדענית המדינה חנה פיטקין מציינת שברק קישר את האינטרס של המחוז עם ההתנהגות הנאותה של הפקיד הנבחר שלו, ומסבירה: "ברק תופס אינטרס רחב וקבוע יחסית, מועט במספר ומוגדר בבירור, שלכל קבוצה או מקומיות יש רק אחד ממנו. אינטרסים אלו הם במידה רבה כלכליים או קשורים למקומות ספציפיים שפרנסתם מאפיינת אותם, בשגשוגם הכולל הם מעורבים".
ברק היה ספקן מוביל ביחס לדמוקרטיה. בעודו מודה שתיאורטית במקרים מסוימים זה עשוי להיות רצוי, הוא התעקש שממשל דמוקרטי בבריטניה בימיו לא יהיה רק לא מוכשר, אלא גם מדכא. הוא התנגד לדמוקרטיה משלוש סיבות בסיסיות. ראשית, ממשל דרש מידה של אינטליגנציה ורוחב ידע מהסוג שהתרחש לעיתים רחוקות בקרב האנשים הפשוטים. שנית, הוא חשב שאם יהיה להם את הקול, לאנשים הפשוטים יהיו תשוקות מסוכנות וכועסות שניתן לעורר בקלות על ידי דמגוגים, בחששו שהדחפים הסמכותניים שעלולים להיות מועצמים על ידי תשוקות אלו יערערו מסורות יקרות ודת ממוסדת, מה שיוביל לאלימות ולהחרמת רכוש. שלישית, ברק הזהיר שדמוקרטיה תיצור עריצות על מיעוטים לא פופולריים, שהיו זקוקים להגנת המעמדות הגבוהים.
התנגדות לסחר העבדים
ברק הציע הצעת חוק לאסור על בעלי עבדים להיות מסוגלים לשבת בבית הנבחרים, בטענה שהם סכנה שאינה תואמת את המושגים המסורתיים של החירות האנגלית. הוא תיאר את העבדות כ"עשב שצומח בכל אדמה". בעוד שברק אכן האמין שאפריקאים הם "ברברים" וצריכים להיות "מתורבתים" על ידי הנצרות, גרגורי קולינס טוען שזו לא הייתה גישה יוצאת דופן בקרב מבטלי העבדות באותה תקופה. יתרה מכך, נראה שברק האמין שהנצרות תספק תועלת מתרבתת לכל קבוצת אנשים, שכן הוא האמין שהנצרות "אילפה" את הציוויליזציה האירופית והתייחס לעמים דרום אירופיים כפראיים וברברים באותה מידה. קולינס גם מציע שברק ראה בהתנהגות ה"לא מתורבתת" של עבדים אפריקאים כנובעת בחלקה מהעבדות עצמה, שכן הוא האמין שהפיכת מישהו לעבד הפשיטה אותו מכל סגולה והפכה אותו למוגבל נפשית, ללא קשר לגזע. ברק הציע תוכנית הדרגתית של אמנציפציה שנקראה "טיוטה של קוד כושי", שקולינס טוען שהייתה מפורטת למדי לאותה תקופה. קולינס מסיק שעמדתו ה"הדרגתית" של ברק על שחרור עבדים, בעוד שאולי נראתה מגוחכת לכמה קוראים מודרניים, הייתה בכל זאת כנה.
הודו והדחתו של וורן הייסטינגס
במשך שנים, רדף ברק מאמצי הדחה נגד וורן הייסטינגס, לשעבר המושל הכללי של בנגל, שהובילו למשפט במהלך 1786. האינטראקציה שלו עם השלטון הבריטי בהודו החלה הרבה לפני משפט ההדחה של הייסטינגס. במשך שני עשורים לפני ההדחה, הפרלמנט עסק בנושא ההודי. משפט זה היה השיא של שנים של אי-שקט ודיונים. בשנת 1781, ברק הצליח לראשונה להתעמק בסוגיות סביב חברת הודו המזרחית כאשר מונה ליושב ראש הוועדה הנבחרת של בית הנבחרים לענייני הודו המזרחית — מאותה נקודה ועד סוף המשפט, הודו הייתה הדאגה העיקרית של ברק. ועדה זו הוטלה "לחקור עוולות לכאורה בבנגל, המלחמה עם היידר עלי, וקשיים הודים אחרים". בעוד ברק והוועדה מיקדו את תשומת ליבם בנושאים אלו, הוקמה ועדה סודית שנייה להערכת אותן סוגיות. שני דוחות הוועדה נכתבו על ידי ברק. בין מטרות אחרות, הדוחות העבירו לנסיכים ההודים שבריטניה לא תפתח נגדם במלחמה, יחד עם דרישה שחברת הודו המזרחית תחזיר את הייסטינגס. זו הייתה קריאתו הראשונה של ברק לשינוי מהותי בנוגע לפרקטיקות אימפריאליות. כשפנה לכל בית הנבחרים בנוגע לדוח הוועדה, תיאר ברק את הנושא ההודי ככזה ש"החל 'במסחר' אך 'הסתיים באימפריה'".
ב-28 בפברואר 1785 נשא ברק נאום מפורסם כעת, "חובותיו של נאוואב ארקוט", שבו גינה את הנזק להודו על ידי חברת הודו המזרחית. במחוז הקרנאטיק, ההודים בנו מערכת של מאגרים כדי להפוך את האדמה לפורייה באזור יבש מטבעו, וריכזו את חברתם על משק המים:
> אלו הם המונומנטים של מלכים אמיתיים, שהיו אבות עמם; מצווים לדורות הבאים שאותם חיבקו כשלהם. אלו הם הקברים הגדולים שנבנו על ידי שאפתנות; אך על ידי השאפתנות של נדיבות בלתי יודעת שובע, שלא הסתפקה במלוכה בחלוקת האושר במהלך התקופה המצומצמת של חיי אדם, התאמצה, עם כל ההישגים והאחיזות של מוח נמרץ, להרחיב את שלטון נדיבותם מעבר לגבולות הטבע, ולהנציח את עצמם דרך דורות של דורות, השומרים, המגנים, המזינים של האנושות.
ברק טען כי בואו של שלטון חברת הודו המזרחית בהודו שחק הרבה ממה שהיה טוב במסורות אלו וכי כתוצאה מכך ומחוסר מנהגים חדשים שיחליפו אותם, האוכלוסייה ההודית תחת שלטון החברה סבלה ללא צורך. הוא החל לקבוע מערכת של ציפיות אימפריאליות, שהבסיס המוסרי שלהן לדעתו יצדיק אימפריה מעבר לים.
ב-4 באפריל 1786 הציג ברק לבית הנבחרים את סעיף האישום על פשעים חמורים ועוונות נגד הייסטינגס. ההדחה באולם וסטמינסטר שלא החלה עד 14 בפברואר 1788 תהיה "אירוע השיח הציבורי הגדול הראשון מסוגו באנגליה", והביאה את המוסריות של האימפריאליזם לקדמת התפיסה הציבורית. ברק כבר היה ידוע בכישוריו הרטוריים הרהוטים ומעורבותו במשפט רק הגבירה את הפופולריות והמשמעות שלו. כתב האישום של ברק, מונע על ידי זעם רגשי, מיתג את הייסטינגס כ"קפטן-גנרל של עוול" שמעולם לא סעד מבלי "ליצור רעב", שליבו היה "נגוע עד הליבה" ושדמה גם ל"עכביש מהגיהינום" וגם ל"נשר רעבתן הטורף את פגרי המתים". בית הנבחרים הדיח בסופו של דבר את הייסטינגס, אך לאחר מכן זיכה אותו בית הלורדים מכל האישומים.