אדמונד הוסרל

אדמונד הוסרל

אדמונד גוסטב אלברכט הוסרל (בגרמנית אוסטרית: [ˈɛdmʊnd ˈhʊsɐl]; 8 באפריל 1859 – 27 באפריל 1938) היה פילוסוף ומתמטיקאי אוסטרי-גרמני, אשר ייסד את זרם הפנומנולוגיה.

בעבודתו המוקדמת, הוא פיתח ביקורת על ההיסטוריציזם והפסיכולוגיזם בלוגיקה, המבוססת על ניתוחי האינטנציונליות. בעבודתו הבוגרת, הוא שאף לפתח מדע יסודי שיטתי המבוסס על מה שמכונה הרדוקציה הפנומנולוגית. בטענה כי התודעה הטרנסצנדנטלית מציבה את הגבולות לכל ידיעה אפשרית, הגדיר הוסרל מחדש את הפנומנולוגיה כפילוסופיה אידיאליסטית טרנסצנדנטלית. להגותו של הוסרל הייתה השפעה עמוקה על הפילוסופיה של המאה ה-20, והוא נותר דמות בולטת בפילוסופיה בת זמננו ומעבר לה.

הוסרל למד מתמטיקה בהדרכתם של קארל ויירשטראס (Karl Weierstrass) וליאו קניגסברגר (Leo Königsberger), ופילוסופיה בהדרכתם של פרנץ ברנטנו (Franz Brentano) וקארל שטומפף (Carl Stumpf). הוא לימד פילוסופיה כמרצה (Privatdozent) בהאלה משנת 1887, לאחר מכן כפרופסור, תחילה בגטינגן משנת 1901, ואחר כך בפרייבורג מ-1916 ועד פרישתו ב-1928, שלאחריה נותר פורה מאוד. בשנת 1933, תחת חוקי הגזע של המפלגה הנאצית, נאסר על הוסרל להשתמש בספריית אוניברסיטת פרייבורג בשל הרקע המשפחתי היהודי שלו, וכעבור חודשים ספורים התפטר מהאקדמיה הגרמנית (Deutsche Akademie). בעקבות מחלה, הוא נפטר בפרייבורג ב-1938.

ביוגרפיה

### נעורים וחינוך

הוסרל נולד בשנת 1859 בפרוסניץ (Proßnitz) שבמרקיזות מוראביה שבאימפריה האוסטרית (כיום פרוסטיוב (Prostějov) בצ'כיה). הוא נולד למשפחה יהודית, השני מבין ארבעה ילדים. אביו היה כובען. את ילדותו בילה בפרוסטיוב, שם למד בבית ספר יסודי חילוני. לאחר מכן נסע הוסרל לווינה כדי ללמוד בגימנסיה ריאלית (Realgymnasium) שם, ובהמשך בגימנסיה הממלכתית באולמוץ.

באוניברסיטת לייפציג בשנים 1876–1878 למד הוסרל מתמטיקה, פיזיקה ואסטרונומיה. בלייפציג הוא קיבל השראה מהרצאות פילוסופיה שניתנו על ידי וילהלם וונדט (Wilhelm Wundt), ממייסדי הפסיכולוגיה המודרנית. לאחר מכן עבר לאוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין (כיום אוניברסיטת הומבולדט בברלין) בשנת 1878, שם המשיך את לימודי המתמטיקה שלו בהדרכת לאופולד קרונקר (Leopold Kronecker) וקארל ויירשטראס. בברלין מצא חונך בדמותו של תומאש גאריג מאסריק (Tomáš Garrigue Masaryk; אז סטודנט לשעבר לפילוסופיה אצל פרנץ ברנטנו ומאוחר יותר הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה) והשתתף בהרצאות הפילוסופיה של פרידריך פאולסן (Friedrich Paulsen). בשנת 1881 עזב לאוניברסיטת וינה כדי להשלים את לימודי המתמטיקה שלו תחת פיקוחו של ליאו קניגסברגר (סטודנט לשעבר של ויירשטראס). בווינה בשנת 1883, הוא קיבל את הדוקטורט שלו עם העבודה Beiträge zur Variationsrechnung (תרומות לחשבון וריאציות).

ככל הנראה, כתוצאה מהיכרותו עם הברית החדשה בשנות העשרים לחייו, ביקש הוסרל להיטבל לכנסייה הלותרנית בשנת 1886. אביו של הוסרל, אדולף, נפטר ב-1884. הרברט שפיגלברג (Herbert Spiegelberg) כותב: "בעוד שפרקטיקה דתית חיצונית מעולם לא חדרה לחייו יותר מאשר לחייהם של רוב החוקרים האקדמיים בתקופה ההיא, מוחו נותר פתוח לתופעה הדתית כפי שהיה לכל חוויה מקורית אחרת." לעיתים ראה הוסרל את מטרתו כמעין "התחדשות" מוסרית. אף שהיה תומך נלהב של אוטונומיה רדיקלית ורציונלית בכל הדברים, הוסרל יכול היה גם לדבר "על ייעודו ואפילו על משימתו תחת רצון האל למצוא דרכים חדשות לפילוסופיה ולמדע", מציין שפיגלברג.

לאחר הדוקטורט במתמטיקה, חזר הוסרל לברלין כדי לעבוד כעוזרו של קארל ויירשטראס. אולם כבר אז חש הוסרל רצון לעסוק בפילוסופיה. לאחר מכן חלה ויירשטראס קשות. הוסרל השתחרר לשוב לווינה, שם, לאחר שירות צבאי קצר, הקדיש את תשומת ליבו לפילוסופיה. ב-1884, באוניברסיטת וינה, השתתף בהרצאותיו של פרנץ ברנטנו על פילוסופיה ופסיכולוגיה פילוסופית. ברנטנו הציג בפניו את כתביהם של ברנרד בולצאנו (Bernard Bolzano), הרמן לוצה (Hermann Lotze), ג'. סטיוארט מיל (J. Stuart Mill) ודייוויד יום (David Hume). הוסרל התרשם מברנטנו עד כדי כך שהחליט להקדיש את חייו לפילוסופיה; ואכן, פרנץ ברנטנו נחשב לעיתים קרובות למשפיע החשוב ביותר עליו, למשל בנוגע לאינטנציונליות. בעקבות ייעוץ אקדמי, שנתיים לאחר מכן ב-1886 עקב הוסרל אחרי קארל שטומפף, תלמידו לשעבר של ברנטנו, לאוניברסיטת האלה, בבקשו לקבל הסמכה להוראה (הביליטציה) שתכשיר אותו ללמד ברמה אוניברסיטאית. שם, תחת פיקוחו של שטומפף, כתב ב-1887 את תזת ההסמכה שלו, Über den Begriff der Zahl (על מושג המספר), שתשמש מאוחר יותר כבסיס לעבודתו החשובה הראשונה, Philosophie der Arithmetik (1891).

בשנת 1887 נשא הוסרל לאישה את מלווינה שטיינשניידר (Malvine Steinschneider), קשר שיימשך למעלה מחמישים שנה. בשנת 1892 נולדה בתם אליזבת, ב-1893 בנם גרהארט, וב-1894 בנם וולפגנג. אליזבת נישאה ב-1922, וגרהארט ב-1923; וולפגנג, לעומת זאת, הפך לקורבן של מלחמת העולם הראשונה. גרהארט הפך לפילוסוף של המשפט, ותרם לנושא המשפט המשווה, כשהוא מלמד בארצות הברית ואחרי המלחמה באוסטריה.

### פרופסור לפילוסופיה

בעקבות נישואיו, החל הוסרל בקריירת הוראה ארוכה בפילוסופיה. הוא התחיל ב-1887 כמרצה באוניברסיטת האלה. ב-1891 פרסם את Philosophie der Arithmetik. Psychologische und logische Untersuchungen, אשר בהתבסס על לימודיו הקודמים במתמטיקה ובפילוסופיה, הציע הקשר פסיכולוגי כבסיס למתמטיקה. הדבר עורר את תשומת ליבו השלילית של גוטלוב פרגה (Gottlob Frege), שביקר את הפסיכולוגיזם שבו.

בשנת 1901 עבר הוסרל עם משפחתו לאוניברסיטת גטינגן, שם לימד כפרופסור חבר. זמן קצר לפני כן פורסמה עבודה מרכזית שלו, Logische Untersuchungen (האלה, 1900–1901). הכרך הראשון מכיל הרהורים שקולים על "לוגיקה טהורה" שבהם הוא מפריך בזהירות את ה"פסיכולוגיזם". עבודה זו התקבלה היטב והפכה לנושא של סמינר שהעביר וילהלם דילתיי (Wilhelm Dilthey); הוסרל נסע ב-1905 לברלין כדי לבקר את דילתיי. שנתיים לאחר מכן, באיטליה, ביקר את פרנץ ברנטנו, מורהו הישן מעורר ההשראה, ואת המתמטיקאי קונסטנטין קאראתיאודורי (Constantin Carathéodory). קאנט ודקארט השפיעו כעת גם הם על הגותו. בשנת 1910 הפך לעורך משותף של כתב העת Logos. בתקופה זו העביר הוסרל הרצאות על מודעות זמן פנימית, שתלמידיו לשעבר אדית שטיין (Edith Stein) ומרטין היידגר (Martin Heidegger) ערכו לפרסום עשורים לאחר מכן.

בשנת 1912, בפרייבורג, נוסד כתב העת Jahrbuch für Philosophie und Phänomenologische Forschung ("שנתון לפילוסופיה ומחקר פנומנולוגי") על ידי הוסרל ואסכולתו, אשר פרסם מאמרים על התנועה הפנומנולוגית שלהם מ-1913 עד 1930. עבודתו החשובה Ideen פורסמה בגיליונו הראשון (כרך 1, גיליון 1, 1913). לפני שהחל ב-Ideen, הגותו של הוסרל הגיעה לשלב שבו "כל סובייקט מוצג לעצמו, ולכל אחד אחרים נוכחים (Vergegenwärtigung), לא כחלקי טבע אלא כתודעה טהורה". Ideen קידם את המעבר שלו ל"פרשנות טרנסצנדנטלית" של הפנומנולוגיה, דעה שזכתה מאוחר יותר לביקורת מצד, בין היתר, ז'אן-פול סארטר (Jean-Paul Sartre). ב-Ideen פול ריקר (Paul Ricœur) רואה את התפתחות הגותו של הוסרל כמובילה "מהקוגיטו הפסיכולוגי לקוגיטו הטרנסצנדנטלי". ככל שהפנומנולוגיה מתפתחת, היא מובילה (כאשר מסתכלים עליה מנקודת מבט אחרת ב'מבוך' של הוסרל) ל"סובייקטיביות טרנסצנדנטלית". גם ב-Ideen הוסרל מפרט במפורש את הרדוקציות הפנומנולוגית והאידטית. איוואן אילין (Ivan Ilyin) וקארל יאספרס (Karl Jaspers) ביקרו את הוסרל בגטינגן.

באוקטובר 1914 נשלחו שני בניו להילחם בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, ובשנה שלאחר מכן, אחד מהם, וולפגנג הוסרל, נפצע קשות. ב-8 במרץ 1916, בשדה הקרב של ורדן, נהרג וולפגנג בקרב. בשנה שלאחר מכן נפצע בנו השני, גרהארט הוסרל, במלחמה אך שרד. אמו שלו, יוליה, נפטרה. בנובמבר 1917, אחד מתלמידיו הבולטים, שלימים הפך לפרופסור מפורסם לפילוסופיה בזכות עצמו, אדולף ריינאך (Adolf Reinach), נהרג במלחמה בעת שירותו בפלנדריה.

הוסרל עבר ב-1916 לאוניברסיטת פרייבורג (בפרייבורג בבריזגאו), שם המשיך להביא את עבודתו בפילוסופיה לידי מימוש, כעת כפרופסור מן המניין. אדית שטיין שימשה כעוזרתו האישית במהלך השנים הראשונות שלו בפרייבורג, ולאחר מכן מרטין היידגר משנת 1920 עד 1923. המתמטיקאי הרמן וייל (Hermann Weyl) החל להתכתב איתו ב-1918. הוסרל העביר ארבע הרצאות על השיטה הפנומנולוגית ביוניברסיטי קולג' לונדון ב-1922. אוניברסיטת ברלין קראה לו ב-1923 לעבור לשם, אך הוא דחה את ההצעה. ב-1926 הקדיש היידגר את ספרו Sein und Zeit (הוויה וזמן) לו "בהוקרה ובידידות". הוסרל נשאר בקתדרה שלו בפרייבורג עד שביקש פרישה, כשהוא מעביר את שיעורו האחרון ב-25 ביולי 1928. ספר יובל (Festschrift) לכבוד יום הולדתו ה-70 הוגש לו ב-8 באפריל 1929.

למרות הפרישה, העביר הוסרל מספר הרצאות בולטות. הראשונה, בפריז ב-1929, הובילה ל-Méditations cartésiennes (פריז 1931). הוסרל סוקר כאן את האפוחה הפנומנולוגית (או הרדוקציה הפנומנולוגית), שהוצגה מוקדם יותר ב-Ideen (1913) המרכזי שלו, במונחים של רדוקציה נוספת של החוויה למה שהוא מכנה 'ספירה של עצמיות'. מתוך ספירה זו, שהוסרל מפעיל כדי להראות את חוסר האפשרות של סוליפסיזם, האני הטרנסצנדנטלי מוצא את עצמו תמיד מזווג מראש עם גופו החי של אני אחר, מונאדה אחרת. חיבור אפריורי זה של גופים, הניתן בתפיסה, הוא שמייסד את החיבור של תודעות הידוע כאינטר-סובייקטיביות טרנסצנדנטלית, שהוסרל ימשיך לתאר באריכות בכרכים של כתבים שלא פורסמו. התקיים ויכוח בשאלה האם התיאור של הוסרל את העצמיות ואת המעבר שלה לאינטר-סובייקטיביות מספיק כדי לדחות את טענת הסוליפסיזם, שדקארט, למשל, היה נתון לה. טיעון אחד נגד התיאור של הוסרל עובד כך: במקום שהאינסוף והאל יהיו השער של האני לאחר, כפי שאצל דקארט, האני של הוסרל ב"הגיונות קרטזיאניים" הופך בעצמו לטרנסצנדנטי. הוא נשאר, לעומת זאת, לבדו (לא מחובר). רק תפיסת האני "על דרך האנלוגיה" של האחר (למשל, על ידי הדדיות משוערת) מאפשרת את האפשרות לאינטר-סובייקטיביות 'אובייקטיבית', ומכאן לקהילה.

בשנת 1933 נחקקו חוקי הגזע של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית החדשה. ב-6 באפריל נאסר על הוסרל להשתמש בספרייה באוניברסיטת פרייבורג, או בכל ספרייה אקדמית אחרת; בשבוע שלאחר מכן, לאחר זעקה ציבורית, הוא הוחזר לתפקידו. אולם עמיתו היידגר נבחר לרקטור האוניברסיטה ב-21–22 באפריל, והצטרף למפלגה הנאצית. לעומת זאת, ביולי התפטר הוסרל מהאקדמיה הגרמנית.

מאוחר יותר, הרצה הוסרל בפראג ב-1935 ובווינה ב-1936, מה שהוביל לעבודה בסגנון שונה מאוד ש, אף שהיא חדשנית, אינה פחות בעייתית: Die Krisis (בלגרד 1936). הוסרל מתאר כאן את המשבר התרבותי שאוחז באירופה, ואז ניגש לפילוסופיה של ההיסטוריה, כשהוא דן בגלילאו, דקארט, מספר פילוסופים בריטים וקאנט. הוסרל הא-פוליטי נמנע לפני כן במיוחד מדיונים היסטוריים כאלה, כשהוא מעדיף במפורש לגשת ישירות לחקירת התודעה. מרלו-פונטי (Merleau-Ponty) ואחרים מטילים ספק בשאלה האם הוסרל כאן אינו מערער על עמדתו שלו, בכך שהוסרל תקף עקרונית את ההיסטוריציזם, תוך שהוא מתכנן במיוחד את הפנומנולוגיה שלו להיות קפדנית מספיק כדי להתעלות מעל מגבלות ההיסטוריה. נהפוך הוא, ייתכן שהוסרל מציין כאן שמסורות היסטוריות הן רק מאפיינים הניתנים לאינטואיציה של האני הטהור, כמו כל דבר אחר. סעיף ארוך יותר עוקב על "עולם החיים" [Lebenswelt], עולם שאינו נצפה על ידי הלוגיקה האובייקטיבית של המדע, אלא עולם הנראה דרך חוויה סובייקטיבית. אולם מתעוררת בעיה הדומה לזו המתמודדת עם 'היסטוריה' לעיל, בעיית הביצה והתרנגולת. האם עולם החיים מעמיד בהקשר ובכך פוגע במבטו של האני הטהור, או שהשיטה הפנומנולוגית בכל זאת מרימה את האני לטרנסצנדנטי? כתבים אחרונים אלו הציגו את פירות חייו המקצועיים. מאז פרישתו מהאוניברסיטה, הוסרל "עבד בקצב עצום, והפיק מספר עבודות מרכזיות."

לאחר שנפל בסתיו 1937, הפילוסוף חלה בדלקת צדר. אדמונד הוסרל נפטר בפרייבורג ב-27 באפריל 1938, לאחר שזה עתה מלאו לו 79. אשתו, מלווינה, האריכה ימים אחריו. אויגן פינק (Eugen Fink), עוזר המחקר שלו, נשא את ההספד שלו. גרהארט ריטר (Gerhard Ritter) היה חבר הסגל היחיד מפרייבורג שנכח בהלוויה, כמחאה אנטי-נאצית.

### היידגר והעידן הנאצי

הוסרל נחשד בכך שנמנעה ממנו הגישה לספרייה בפרייבורג כתוצאה מחקיקה אנטי-יהודית של אפריל 1933. בהקשר זה, בין מוגבלויות אחרות, הוסרל לא היה מסוגל לפרסם את עבודותיו בגרמניה הנאצית [ראו הערת שוליים למעלה ל-Die Krisis (1936)]. כמו כן נפוצה שמועה שתלמידו לשעבר מרטין היידגר הודיע להוסרל שהוא מפוטר, אך למעשה זה היה הרקטור הקודם. ככל הנראה, הוסרל והיידגר התרחקו במהלך שנות ה-20, מה שהתברר יותר לאחר 1928 כאשר הוסרל פרש והיידגר ירש את הקתדרה האוניברסיטאית שלו. בקיץ 1929 למד הוסרל כתבים שנבחרו בקפידה של היידגר, והגיע למסקנה שעל כמה מעמדותיהם המרכזיות הם חלוקים: למשל, היידגר החליף את Dasein ["הוויה-שם"] באני הטהור, ובכך הפך את הפנומנולוגיה לאנתרופולוגיה, סוג של פסיכולוגיזם שהוסרל לא אהב בתוקף. תצפיות כאלה על היידגר, יחד עם ביקורת על מקס שלר (Max Scheler), הוכנסו להרצאה שהעביר הוסרל בפני אגודות קאנט שונות בפרנקפורט, ברלין והאלה במהלך 1931 תחת הכותרת Phänomenologie und Anthropologie.

במהדורת המלחמה משנת 1941 של עבודתו המרכזית של היידגר, "הוויה וזמן" (Sein und Zeit, פורסמה לראשונה ב-1927), הוסרה ההקדשה המקורית להוסרל. זה לא נבע משלילת הקשר בין שני הפילוסופים, אולם, אלא היה תוצאה של צנזורה מוצעת על ידי המוציא לאור של היידגר שחשש שהספר עלול להיפסל אחרת על ידי המשטר הנאצי. את ההקדשה עדיין ניתן למצוא בהערת שוליים בעמוד 38, המודה להוסרל על הדרכתו ונדיבותו. הוסרל נפטר שלוש שנים קודם לכן. במהדורות שלאחר המלחמה של Sein und Zeit ההקדשה להוסרל משוחזרת. הקשר הפילוסופי המורכב, הבעייתי והמנותק בין הוסרל להיידגר נידון רבות.

ב-4 במאי 1933 התייחס פרופסור אדמונד הוסרל לשינוי המשטר האחרון בגרמניה ולהשלכותיו:

> העתיד לבדו ישפוט מה הייתה גרמניה האמיתית ב-1933, ומי היו הגרמנים האמיתיים – אלה הדוגלים בדעות קדומות גזעיות מטריאליסטיות-מיתיות של היום, או אותם גרמנים טהורי לב ומחשבה, יורשים של הגרמנים הגדולים של העבר שמסורתם הם מוקירים ומנציחים.

### מוות

לאחר מותו, כתבי היד של הוסרל, המסתכמים בכ-40,000 עמודים של סטנוגרמה "גאבלסברגר" וספריית המחקר המלאה שלו, הוברחו ב-1939 לאוניברסיטה הקתולית של לוון בבלגיה על ידי הכומר הפרנציסקני הרמן ואן ברדה (Herman Van Breda). שם הם הופקדו בלוון כדי להקים את ארכיון הוסרל של המכון הגבוה לפילוסופיה. חלק גדול מהחומר בכתבי המחקר שלו פורסם מאז בסדרת המהדורות הביקורתיות Husserliana.

פילוסופיה

הגותו של הוסרל מהפכנית בכמה מובנים, בעיקר בהבחנה בין אופני הבנה "טבעיים" ו"פנומנולוגיים". בראשון, תפיסה חושית בהתאמה עם התחום החומרי מהווה את המציאות הידועה, וההבנה מבוססת על דיוק התפיסה ועל האובייקטיביות הניתנת לידיעה של מה שמכונה ה"עולם האמיתי". הבנה פנומנולוגית שואפת להיות קפדנית "ללא הנחות מוקדמות" באמצעות מה שהוסרל מכנה "רדוקציה פנומנולוגית". רדוקציה זו אינה מותנית אלא טרנסצנדנטלית: במונחים של הוסרל, תודעה טהורה של הוויה מוחלטת. בעבודתו של הוסרל, מודעות לכל דבר נתון קוראת להבחנת משמעותו כ"אובייקט אינטנציונלי". אובייקט כזה לא רק מכה בחושים, כדי להתפרש או להתפרש לא נכון על ידי תבונה מנטלית; הוא כבר נבחר ונתפס, כשתפיסה (grasping) היא קונוטציה אטימולוגית של percipere, השורש של "לתפוס" (perceive).

### נושאים מוקדמים

בעבודותיו הראשונות שילב הוסרל מתמטיקה, פסיכולוגיה ופילוסופיה במטרה לספק בסיס איתן למתמטיקה. הוא ניתח את התהליך הפסיכולוגי הדרוש כדי להשיג את מושג המספר ואז בנה תיאוריה על ניתוח זה. הוא השתמש בשיטות ובמושגים שנלקחו ממוריו. מוויירשטראס הוא גזר את הרעיון של יצירת מושג המספר על ידי ספירת אוסף מסוים של אובייקטים. מברנטנו ושטומפף הוא לקח את ההבחנה בין הצגה ראויה ללא-ראויה. בדוגמה, הוסרל הסביר זאת בצורה הבאה: אם מישהו עומד מול בית, יש לו הצגה ראויה וישירה של הבית הזה, אך אם הוא מחפש אותו ומבקש הנחיות, אז הנחיות אלו (למשל, הבית בפינת רחוב זה וזה) הן הצגה עקיפה ולא-ראויה. במילים אחרות, לאדם יכולה להיות הצגה ראויה של אובייקט אם הוא נוכח בפועל, והצגה לא-ראויה (או סמלית, כפי שהוסרל גם מכנה זאת) אם הוא יכול רק להצביע על אובייקט זה באמצעות סימנים, סמלים וכו'. "מחקרים לוגיים" (1900–1901) של הוסרל נחשבים לניסיון הראשון לתיאוריה פורמלית של שלמים וחלקיהם הידועה כמרולוגיה, שלימים פותחה על ידי סטניסלב לשנייבסקי (Stanisław Leśniewski).

אלמנט חשוב נוסף שהוסרל אימץ מברנטנו היה אינטנציונליות, הרעיון שהמאפיין העיקרי של התודעה הוא שהיא תמיד אינטנציונלית. בעוד שלעיתים קרובות מסוכמת בפשטנות כ"אודותיות" או הקשר בין פעולות מנטליות לבין העולם החיצון, ברנטנו הגדיר אותה כמאפיין העיקרי של תופעות מנטליות, שבאמצעותו ניתן להבדיל בינן לבין תופעות פיזיקליות. לכל תופעה מנטלית, לכל פעולה פסיכולוגית, יש תוכן, והיא מכוונת לאובייקט (האובייקט האינטנציונלי). לכל אמונה, תשוקה וכו' יש אובייקט שהיא עוסקת בו: הנאמן, הרצוי. ברנטנו השתמש בביטוי "קיום אינטנציונלי" כדי לציין את מצבם של אובייקטי המחשבה בתוך הנפש. המאפיין של להיות אינטנציונלי, של החזקת אובייקט אינטנציונלי, היה התכונה המרכזית להבחנה בין תופעות מנטליות לתופעות פיזיקליות, מכיוון שתופעות פיזיקליות חסרות אינטנציונליות לחלוטין.

### פיתוח הפנומנולוגיה

מספר שנים לאחר פרסום עבודתו המרכזית ב-1900–1901, Logische Untersuchungen (מחקרים לוגיים), ביצע הוסרל כמה פיתוחים מושגיים מרכזיים שהובילו אותו לטעון שכדי לחקור את מבנה התודעה, יש להבחין בין פעולת התודעה לבין התופעות שאליהן היא מכוונת (האובייקטים כפי שהם מכוונים). ידע על מהויות יהיה אפשרי רק על ידי "סגירה בסוגריים" של כל ההנחות לגבי קיומו של עולם חיצוני. הליך זה הוא כינה "אפוחה" (epoché). מושגים חדשים אלו הניעו את פרסום ה-Ideen (רעיונות) ב-1913, שבהם הם שולבו בתחילה, ותוכנית למהדורה שנייה של ה-Logische Untersuchungen.

מ-Ideen ואילך, התמקד הוסרל במבנים האידיאליים והמהותיים של התודעה. הבעיה המטפיזית של ביסוס המציאות של מה שאנשים תופסים, כמובחנת מהסובייקט התופס, הייתה בעלת עניין מועט להוסרל למרות היותו אידיאליסט טרנסצנדנטלי. הוסרל הציע שעולם האובייקטים – והדרכים שבהן אנשים מכוונים את עצמם כלפי אותם אובייקטים ותופסים אותם – נתפס בדרך כלל במה שהוא כינה ה"עמדה הטבעית", המאופיינת באמונה שאובייקטים קיימים בנפרד מהסובייקט התופס ומפגינים תכונות שאנשים רואים כנובעות מהם (עמדה זו נקראת גם אובייקטיביזם פיזיקלי). הוסרל הציע דרך פנומנולוגית חדשה ורדיקלית להתבונן באובייקטים על ידי בחינה כיצד אנשים, בדרכים הרבות שלהם להיות מכוונים באופן אינטנציונלי כלפיהם, למעשה "מכוננים" אותם (להבדיל מיצירה חומרית של אובייקטים או אובייקטים שהם סתם פרי דמיונם); בנקודת המבט הפנומנולוגית, האובייקט מפסיק להיות משהו פשוט "חיצוני" ומפסיק להיתפס ככזה שמספק אינדיקטורים לגבי מהותו, והופך לקבוצה של היבטים תפיסתיים ותפקודיים המשתמעים זה מזה תחת רעיון של אובייקט או "טיפוס" מסוים. המושג של אובייקטים כאמיתיים אינו מגורש על ידי הפנומנולוגיה, אלא "נסגר בסוגריים" כדרך שבה אנשים מתייחסים לאובייקטים – במקום כתכונה הגלומה במהות האובייקט, המבוססת על היחס בין האובייקט לתופס. כדי להבין טוב יותר את עולם המראות והאובייקטים, הפנומנולוגיה מנסה לזהות את המאפיינים הבלתי משתנים של האופן שבו אובייקטים נתפסים ודוחפת ייחוסים של מציאות לתפקידם כייחוס לגבי הדברים שאנשים תופסים (או הנחה העומדת בבסיס האופן שבו אנשים תופסים אובייקטים). קו החלוקה המרכזי בהגותו של הוסרל הוא הפנייה לאידיאליזם טרנסצנדנטלי.

בתקופה מאוחרת יותר, החל הוסרל להיאבק בסוגיות מסובכות של אינטר-סובייקטיביות, באופן ספציפי, כיצד ניתן להניח שתקשורת על אובייקט מתייחסת לאותה ישות אידיאלית ("הגיונות קרטזיאניים", הגות V). הוסרל מנסה שיטות חדשות להביא את קוראיו להבנת חשיבות הפנומנולוגיה לחקירה מדעית (ובאופן ספציפי לפסיכולוגיה) ומה המשמעות של "סגירה בסוגריים" של העמדה הטבעית. "משבר המדעים האירופיים" הוא עבודתו הבלתי גמורה של הוסרל העוסקת בצורה הישירה ביותר בסוגיות אלו. בה, הוסרל מנסה לראשונה סקירה היסטורית של התפתחות הפילוסופיה והמדע המערביים, תוך דגש על האתגרים שמציב האוריינטציה האמפירית והנטורליסטית ההולכת וגוברת שלהם. הוסרל מצהיר שמציאות מנטלית ורוחנית מחזיקה במציאות משלה ללא תלות בכל בסיס פיזי, ושמדע של הנפש ('Geisteswissenschaft') חייב להיות מבוסס על יסוד מדעי כפי שהצליחו מדעי הטבע: "זוהי אמונתי שהפנומנולוגיה האינטנציונלית הפכה לראשונה את הרוח כרוח לשדה של חוויה מדעית שיטתית, ובכך חוללה טרנספורמציה כוללת של משימת הידע."

### משמעות ואובייקט

מ"מחקרים לוגיים" (1900/1901) ועד "חוויה ושיפוט" (פורסם ב-1939), הביע הוסרל בבירור את ההבדל בין משמעות לאובייקט. הוא זיהה מספר סוגים שונים של שמות. לדוגמה, ישנם שמות שיש להם תפקיד של תכונות שמזהות אובייקט באופן ייחודי. כל אחד משמות אלה מבטא משמעות ומציין את אותו אובייקט. דוגמאות לכך הן "המנצח בינה" ו"המפסיד בווטרלו", או "המשולש שווה הצלעות" ו"המשולש שווה הזוויות"; בשני המקרים, שני השמות מבטאים משמעויות שונות, אך מציינים את אותו אובייקט. ישנם שמות שאין להם משמעות, אך יש להם תפקיד של ציון אובייקט: "אריסטו", "סוקרטס", וכן הלאה. לבסוף, ישנם שמות המציינים מגוון של אובייקטים. אלו נקראים "שמות אוניברסליים"; משמעותם היא "מושג" והם מתייחסים לסדרה של אובייקטים (ההיקף של המושג). הדרך שבה אנשים מכירים אובייקטים מוחשיים נקראת "אינטואיציה חושית".

הוסרל מזהה גם סדרה של "מילים פורמליות" שהן הכרחיות ליצירת משפטים ואין להן מתאמים מוחשיים. דוגמאות למילים פורמליות הן "א", "ה", "יותר מ-", "מעל", "מתחת", "שניים", "קבוצה", וכן הלאה. כל משפט חייב להכיל מילים פורמליות כדי לציין את מה שהוסרל מכנה "קטגוריות פורמליות". ישנם שני סוגים של קטגוריות: קטגוריות משמעות וקטגוריות אונטולוגיות-פורמליות. קטגוריות משמעות קשורות לשיפוטים; הן כוללות צורות של צירוף, הפרדה, צורות של רבים, בין היתר. קטגוריות אונטולוגיות-פורמליות קשורות לאובייקטים וכוללות מושגים כגון קבוצה, מספר מונה, מספר סודר, חלק ושלם, יחס, וכן הלאה. הדרך שבה אנשים מכירים קטגוריות אלו היא דרך יכולת הבנה הנקראת "אינטואיציה קטגוריאלית".

דרך אינטואיציה חושית, התודעה מכוננת את מה שהוסרל מכנה "מצב עניינים" (Sachlage). זוהי כינון פסיבי שבו האובייקטים עצמם מוצגים. למצב עניינים זה, דרך אינטואיציה קטגוריאלית, אנשים מסוגלים לכונן "מצב דברים" (Sachverhalt). מצב עניינים אחד, דרך פעולות אובייקטיביות של תודעה (פעולות של כינון קטגוריאלי) יכול לשמש כבסיס לכינון מצבי דברים מרובים. לדוגמה, נניח ש-a ו-b הם שני אובייקטים מוחשיים במצב עניינים מסוים. זה יכול לשמש כבסיס לומר, "a<b" ו-"b>a", שני שיפוטים המציינים את אותו מצב דברים. עבור הוסרל, למשפט יש טענה או שיפוט כמשמעותו, והוא מתייחס למצב דברים שיש לו מצב עניינים כבסיס התייחסות.

### אונטולוגיה פורמלית ואזורית

הוסרל רואה באונטולוגיה מדע של מהויות. מדעים של מהויות מנוגדים למדעים עובדתיים: הראשונים ניתנים לידיעה אפריורית ומספקים את הבסיס לאחרונים, הניתנים לידיעה אפוסטריורית. אונטולוגיה כמדע של מהויות אינה מתעניינת בעובדות בפועל, אלא במהויות עצמן, בין אם יש להן מקרים ובין אם לא. הוסרל מבחין בין אונטולוגיה פורמלית, החוקרת את מהות האובייקטיביות בכלל, לבין אונטולוגיות אזוריות, החוקרות מהויות אזוריות המשותפות לכל הישויות השייכות לאזור. אזורים תואמים לסוגים הגבוהים ביותר של ישויות קונקרטיות: טבע חומרי, תודעה אישית, ורוח בין-אישית. השיטה של הוסרל לחקר אונטולוגיה ומדעים של מהות בכלל נקראת וריאציה אידטית. היא כוללת דמיון של אובייקט מהסוג הנחקר ושינוי מאפייניו. התכונה שהשתנתה היא לא-מהותית לסוג זה אם האובייקט יכול לשרוד את שינויו; אחרת, היא שייכת למהות הסוג. לדוגמה, משולש נשאר משולש אם אחת מצלעותיו מוארכת, אך הוא מפסיק להיות משולש אם מוספת צלע רביעית. אונטולוגיה אזורית כוללת החלת שיטה זו על המהויות התואמות לסוגים הגבוהים ביותר.

### פילוסופיה של הלוגיקה והמתמטיקה

הוסרל האמין שלאמת-כשלעצמה יש כמתאם אונטולוגי הוויה-כשלעצמה, בדיוק כפי שלקטגוריות משמעות יש קטגוריות אונטולוגיות-פורמליות כמתאמים. לוגיקה היא תיאוריה פורמלית של שיפוט, החוקרת את היחסים האפריוריים הפורמליים בין שיפוטים באמצעות קטגוריות משמעות. מתמטיקה, לעומת זאת, היא אונטולוגיה פורמלית; היא חוקרת את כל צורות ההוויה האפשריות (של אובייקטים). מכאן, עבור לוגיקה ומתמטיקה כאחד, הקטגוריות הפורמליות השונות הן מושאי המחקר, לא האובייקטים המוחשיים עצמם. הבעיה בגישה הפסיכולוגית למתמטיקה ולוגיקה היא שהיא נכשלת בהסבר העובדה שגישה זו עוסקת בקטגוריות פורמליות, ולא סתם בהפשטות מהחושיות לבדה. הסיבה לכך שאובייקטים מוחשיים אינם מטופלים במתמטיקה היא בשל יכולת הבנה אחרת הנקראת "הפשטה קטגוריאלית". דרך יכולת זו, אנשים מסוגלים להיפטר מרכיבים מוחשיים של שיפוטים, ופשוט להתמקד בקטגוריות פורמליות עצמן.

בזכות "רדוקציה אידטית" (או "אינטואיציה מהותית"), אנשים מסוגלים לתפוס את האפשרות, חוסר האפשרות, ההכרחיות והמקריות בין מושגים ובין קטגוריות פורמליות. אינטואיציה קטגוריאלית, הפשטה קטגוריאלית ורדוקציה אידטית הם הבסיס לידע לוגי ומתמטי.

הוסרל ביקר את הלוגיקנים של ימיו על כך שלא התמקדו בקשר בין תהליכים סובייקטיביים המציעים ידע אובייקטיבי של לוגיקה טהורה. כל הפעילויות הסובייקטיביות של התודעה זקוקות למתאם אידיאלי, ולוגיקה אובייקטיבית (המכוננת נואמטית), כפי שהיא מכוננת על ידי התודעה, זקוקה למתאם נואטי (הפעילויות הסובייקטיביות של התודעה).

הוסרל הצהיר שללוגיקה יש שלוש שכבות, כל אחת רחוקה יותר מהתודעה ומהפסיכולוגיה מאלו שקדמו לה.

- השכבה הראשונה היא מה שהוסרל כינה "מורפולוגיה של משמעויות" הנוגעת לדרכים אפריוריות לקשור שיפוטים כדי להפוך אותם לבעלי משמעות. בשכבה זו, אנשים מפתחים "דקדוק טהור" או תחביר לוגי, והוא יקרא לחוקיו "חוקים למניעת חסר-משמעות", שיהיו דומים למה שהלוגיקה מכנה היום "כללי יצירה". למתמטיקה, כמתאם אונטולוגי של הלוגיקה, יש גם שכבה דומה, "מורפולוגיה של קטגוריות אונטולוגיות-פורמליות".

- השכבה השנייה תיקרא על ידי הוסרל "לוגיקה של תוצאה" או "לוגיקה של אי-סתירה" החוקרת את כל הצורות האפשריות של שיפוטים אמיתיים. הוא כולל כאן לוגיקה סיליוגיסטית קלאסית, לוגיקה של טענות, וזו של פרדיקטים. זוהי שכבה סמנטית, וחוקי שכבה זו יהיו "חוקים להימנעות מנגד-משמעות" או "חוקים למניעת סתירה". הם דומים מאוד ל"כללי טרנספורמציה" של הלוגיקה של היום. למתמטיקה יש גם שכבה דומה המבוססת, בין היתר, על התיאוריה הטהורה של ריבויים ותיאוריה טהורה של מספרים. הם מספקים מדע של תנאי האפשרות של כל תיאוריה באשר היא. הוסרל דיבר גם על מה שהוא כינה "לוגיקה של אמת", המורכבת מהחוקים הפורמליים של אמת אפשרית ומצביותה, ומקדימה את השכבה הלוגית השלישית.

- השכבה השלישית היא מטלוגית, מה שהוא כינה "תיאוריה של כל הצורות האפשריות של תיאוריות". היא חוקרת את כל התיאוריות האפשריות בצורה אפריורית, ולא את האפשרות של תיאוריה בכלל. תיאוריות של קשרים אפשריים בין צורות טהורות של תיאוריות יכולות להיווצר; קשרים לוגיים אלה יכולים, בתורם, להיחקר באמצעות דדוקציה. הלוגיקן חופשי לראות את ההרחבה של תחום דדוקטיבי ותיאורטי זה של לוגיקה טהורה.

המתאם האונטולוגי לשכבה השלישית הוא "תיאוריית הסעפות". באונטולוגיה פורמלית, זוהי חקירה חופשית שבה מתמטיקאי יכול להקצות מספר משמעויות למספר סמלים, וכל הדדוקציות התקפות האפשריות שלהם בצורה כללית ובלתי מוגדרת. היא, כפי שהיא, המתמטיקה האוניברסלית ביותר מכולן. דרך הצבת אובייקטים בלתי מוגדרים מסוימים (קטגוריות אונטולוגיות-פורמליות) וכן כל שילוב של אקסיומות מתמטיות, מתמטיקאים יכולים לחקור את הקשרים האפודקטיים ביניהם, כל עוד נשמרת עקביות.

לפי הוסרל, השקפה זו של לוגיקה ומתמטיקה הסבירה את האובייקטיביות של סדרה של פיתוחים מתמטיים של זמנו, כגון סעפות n-ממדיות (אוקלידיות ולא-אוקלידיות), תיאוריית ההרחבות של הרמן גראסמן (Hermann Grassmann), ההמילטוניאנים של ויליאם רואן המילטון (William Rowan Hamilton), תיאוריית חבורות הטרנספורמציה של סופוס לי (Sophus Lie), ותורת הקבוצות של קנטור.

יעקב קליין (Jacob Klein) היה סטודנט של הוסרל שרדף אחרי קו חקירה זה, בבקשו "לערער את המשקעים" (desedimentize) של המתמטיקה והמדעים המתמטיים.

### פילוסופיה של האריתמטיקה ופרגה

לאחר קבלת הדוקטורט שלו במתמטיקה, החל הוסרל לנתח את יסודות המתמטיקה מנקודת מבט פסיכולוגית. ב"על מושג המספר" (1887) וב"פילוסופיה של האריתמטיקה" (1891), ביקש הוסרל, על ידי שימוש בפסיכולוגיה התיאורית של ברנטנו, להגדיר את המספרים הטבעיים בדרך שקידמה את השיטות והטכניקות של קארל ויירשטראס, ריכרד דדקינד (Richard Dedekind), גאורג קנטור, גוטלוב פרגה, ומתמטיקאים עכשוויים אחרים. מאוחר יותר, בכרך הראשון של ה"מחקרים הלוגיים" שלו, ה"פרולגומנה ללוגיקה טהורה", הוסרל, תוך תקיפת נקודת המבט הפסיכולוגיסטית בלוגיקה ובמתמטיקה, נראה גם כדוחה חלק גדול מעבודתו המוקדמת, אם כי צורות הפסיכולוגיזם שנותחו והופרכו ב"פרולגומנה" לא חלו ישירות על ה"פילוסופיה של האריתמטיקה" שלו. כמה חוקרים שואלים האם הביקורת השלילית של פרגה על ה"פילוסופיה של האריתמטיקה" עזרה להפנות את הוסרל לעבר פלטוניזם מודרני, אך הוא כבר גילה את עבודתו של ברנרד בולצאנו באופן עצמאי בסביבות 1890/91. ב"מחקרים לוגיים", הוסרל הזכיר במפורש את בולצאנו, ג. ו. לייבניץ (G. W. Leibniz) והרמן לוצה כהשראות לעמדתו החדשה יותר.

סקירתו של הוסרל על ארנסט שרדר (Ernst Schröder), שפורסמה לפני מאמרו המכונן של פרגה מ-1892, מבחינה בבירור בין מובן (sense) לציון (reference); לפיכך, המושגים של הוסרל של נואמה ואובייקט צצו גם הם באופן עצמאי. באופן דומה, בביקורתו על פרגה ב"פילוסופיה של האריתמטיקה", הוסרל מעיר על ההבחנה בין התוכן להיקף של מושג. יתרה מכך, ההבחנה בין הפעולה המנטלית הסובייקטיבית, כלומר תוכן של מושג, לבין האובייקט (החיצוני), פותחה באופן עצמאי על ידי ברנטנו ואסכולתו, ועשויה הייתה להופיע כבר בהרצאותיו של ברנטנו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על לוגיקה.

חוקרים כגון ג'. נ. מוהאנטי (J. N. Mohanty), קלייר אורטיז היל (Claire Ortiz Hill) וגיירמו א. רוסאדו האדוק (Guillermo E. Rosado Haddock), בין היתר, טענו שהשינוי כביכול של הוסרל מפסיכולוגיזם לפלטוניזם התרחש באופן עצמאי מהביקורת של פרגה. לדוגמה, הסקירה מאשימה את הוסרל בשווא בסובייקטיביזציה של הכל, כך שאף אובייקטיביות אינה אפשרית, ומייחסת לו בשווא מושג של הפשטה שבו אובייקטים נעלמים עד שכל מה שנשאר הם מספרים כרוחות רפאים בלבד. בניגוד למה שפרגה קובע, ב"פילוסופיה של האריתמטיקה" של הוסרל, כבר קיימים שני סוגים שונים של ייצוגים: סובייקטיביים ואובייקטיביים. יתרה מכך, אובייקטיביות מוגדרת בבירור בעבודה ההיא. המתקפה של פרגה נראית מכוונת לעבר דוקטרינות יסוד מסוימות שהיו נפוצות אז בבית הספר של ויירשטראס בברלין, שלגביו לא ניתן לומר שהוסרל וקנטור הם נציגים אורתודוקסיים.

יתרה מכך, מקורות שונים מצביעים על כך שהוסרל שינה את דעתו לגבי פסיכולוגיזם כבר ב-1890, שנה לפני שפרסם את "פילוסופיה של האריתמטיקה". הוסרל הצהיר שעד הזמן שבו פרסם את הספר ההוא, הוא כבר שינה את דעתו – שהיו לו ספקות לגבי פסיכולוגיזם מההתחלה. הוא ייחס שינוי דעה זה לקריאתו את לייבניץ, בולצאנו, לוצה ודייוויד יום. הוסרל אינו מזכיר את פרגה כגורם מכריע בשינוי זה. ב"מחקרים לוגיים", הוסרל מזכיר את פרגה רק פעמיים, פעם אחת בהערת שוליים כדי לציין שהוא חזר בו משלושה עמודים של ביקורתו על "יסודות האריתמטיקה" של פרגה, ושוב כדי להטיל ספק בשימושו של פרגה במילה Bedeutung כדי לציין "ציון" (reference) ולא "משמעות" (מובן).

במכתב מתאריך 24 במאי 1891, הודה פרגה להוסרל על ששלח לו עותק של "פילוסופיה של האריתמטיקה" ועל סקירתו של הוסרל על Vorlesungen über die Algebra der Logik של ארנסט שרדר. באותו מכתב, השתמש פרגה בסקירה על ספרו של שרדר כדי לנתח את המושג של הוסרל לגבי מובן הציון של מילות מושג. מכאן שפרגה זיהה, כבר ב-1891, שהוסרל מבחין בין מובן לציון. כתוצאה מכך, פרגה והוסרל פיתחו באופן עצמאי תיאוריה של מובן וציון לפני 1891.

פרשנים טוענים שלמושג הנואמה של הוסרל אין שום קשר למושג המובן של פרגה, מכיוון שנואמות בהכרח מותכות עם נואזות, שהן הפעילויות המודעות של התודעה. לנואמות יש שלוש רמות שונות:

- המצע (substratum), שלעולם אינו מוצג לתודעה, והוא התמיכה של כל התכונות של האובייקט;

- המובנים הנואמטיים, שהם הדרכים השונות שבהן האובייקטים מוצגים בפנינו;

- מצביות ההוויה (אפשרי, מוטל בספק, קיים, לא קיים, אבסורדי, וכן הלאה).

כתוצאה מכך, בפעילויות אינטנציונליות, ניתן לכונן אפילו אובייקטים לא קיימים, והם מהווים חלק מהנואמה השלמה. פרגה, לעומת זאת, לא תפס אובייקטים כמרכיבים חלקים של מובנים: אם שם עצם פרטי מציין אובייקט לא קיים, אין לו ציון; מכאן, למושגים ללא אובייקטים אין ערך אמת בטיעונים. יתרה מכך, הוסרל לא טען שפרדיקטים של משפטים מציינים מושגים. לפי פרגה, הציון של משפט הוא ערך אמת; עבור הוסרל, זהו "מצב דברים". המושג של "מובן" של פרגה אינו קשור לנואמה של הוסרל, בעוד שהמושגים "משמעות" ו"אובייקט" של האחרון נבדלים מאלה של פרגה.

בפירוט, התפיסה של הוסרל של לוגיקה ומתמטיקה נבדלת מזו של פרגה, שסבר שניתן לגזור אריתמטיקה מלוגיקה. עבור הוסרל, זה לא המקרה: מתמטיקה (למעט גיאומטריה) היא המתאם האונטולוגי של הלוגיקה, ובעוד ששני התחומים קשורים, אף אחד מהם אינו ניתן לצמצום קפדני לאחר.

### הביקורת של הוסרל על הפסיכולוגיזם

בתגובה נגד מחברים כגון ג'ון סטיוארט מיל, כריסטוף פון זיגווארט (Christoph von Sigwart) ומורהו לשעבר ברנטנו, ביקר הוסרל את הפסיכולוגיזם שלהם במתמטיקה ובלוגיקה, כלומר תפיסתם את המדעים המופשטים והאפריוריים הללו כבעלי בסיס אמפירי מהותי ואופי מרשמי או תיאורי. על פי הפסיכולוגיזם, הלוגיקה לא תהיה משמעת אוטונומית, אלא ענף של פסיכולוגיה, המציע "אמנות" מרשמית ומעשית של שיפוט נכון (כפי שעשו ברנטנו וכמה מתלמידיו האורתודוקסיים יותר) או תיאור של התהליכים העובדתיים של המחשבה האנושית. הוסרל ציין שהכישלון של האנטי-פסיכולוגיסטים להביס את הפסיכולוגיזם היה תוצאה של חוסר יכולת להבחין בין הצד הבסיסי, התיאורטי של הלוגיקה, לבין הצד היישומי, המעשי. לוגיקה טהורה אינה עוסקת כלל ב"מחשבות" או "שיפוטים" כאפיזודות מנטליות אלא בחוקים ותנאים אפריוריים לכל תיאוריה ולכל שיפוט באשר הוא, הנתפסים כטענות כשלעצמן.

"כאן ל'שיפוט' יש את אותה משמעות כמו ל'טענה', המובנת, לא כדקדוקית, אלא כאחדות אידיאלית של משמעות. זהו המקרה בכל ההבחנות של פעולות או צורות שיפוט, המספקות את היסודות לחוקי הלוגיקה הטהורה. שיפוטים קטגוריאליים, היפותטיים, מפרידים, קיומיים, ואיך שלא נקרא להם, בלוגיקה טהורה אינם שמות למחלקות של שיפוטים, אלא לצורות אידיאליות של טענות."

מאחר של"אמת-כשלעצמה" יש "הוויה-כשלעצמה" כמתאם אונטולוגי, ומאחר שפסיכולוגים מצמצמים אמת (ומכאן לוגיקה) לפסיכולוגיה אמפירית, התוצאה הבלתי נמנעת היא סקפטיציזם. פסיכולוגים לא הצליחו גם להראות כיצד אינדוקציה או תהליכים פסיכולוגיים יכולים להצדיק את הוודאות המוחלטת של עקרונות לוגיים, כגון עקרונות הזהות ואי-הסתירה. לכן זה עקר לבסס חוקים ועקרונות לוגיים מסוימים על תהליכים לא ודאיים של הנפש.

בלבול זה שנעשה על ידי פסיכולוגיזם (ודיסציפלינות קשורות כגון ביולוגיזם ואנתרופולוגיזם) יכול לנבוע משלוש דעות קדומות ספציפיות:

- הדעה הקדומה הראשונה היא ההנחה שלוגיקה היא איכשהו נורמטיבית באופייה. הוסרל טוען שלוגיקה היא תיאורטית, כלומר, שהלוגיקה עצמה מציעה חוקים אפריוריים שהם עצמם הבסיס לצד הנורמטיבי של הלוגיקה. מאחר שמתמטיקה קשורה ללוגיקה, הוא מצטט דוגמה מהמתמטיקה: נוסחה כמו "(a + b)(a – b) = a² – b²" אינה מציעה שום תובנה לגבי איך לחשוב מתמטית. היא רק מבטאת אמת. טענה שאומרת: "המכפלה של הסכום וההפרש של a ו-b צריכה לתת את ההפרש של הריבועים של a ו-b" אכן מבטאת טענה נורמטיבית, אך טענה נורמטיבית זו מבוססת על הטענה התיאורטית "(a + b)(a – b) = a² – b²".

- עבור פסיכולוגים, פעולות השיפוט, ההסקה, הגזירה, וכן הלאה, הן כולן תהליכים פסיכולוגיים