ויליאם ג'יימס

ויליאם ג'יימס

ויליאם ג'יימס (William James; ‏11 בינואר 1842 – 26 באוגוסט 1910) היה פילוסוף ופסיכולוג אמריקאי. כמי שהיה המחנך הראשון להציע קורס בפסיכולוגיה בארצות הברית, הוא נחשב לאחד ההוגים המובילים של סוף המאה ה-19, לאחד הפילוסופים המשפיעים ביותר, ולעיתים קרובות מכונה "אבי הפסיכולוגיה האמריקאית".

ג'יימס, שנולד למשפחה אמידה, היה בנו של התאולוג הסוודנבורגי הנרי ג'יימס האב (Henry James Sr.) ואחיהם של הסופר הנודע הנרי ג'יימס (Henry James) וכותבת היומנים אליס ג'יימס (Alice James). ג'יימס הוכשר כרופא ולימד אנטומיה באוניברסיטת הרווארד, אך מעולם לא עסק ברפואה. במקום זאת, הוא פנה לעסוק בתחומי העניין שלו בפסיכולוגיה ולאחר מכן בפילוסופיה. ג'יימס כתב בהרחבה על נושאים רבים, כולל אפיסטמולוגיה, חינוך, מטאפיזיקה, פסיכולוגיה, דת ומיסטיקה. בין ספריו המשפיעים ביותר ניתן למצוא את "עקרונות הפסיכולוגיה" (The Principles of Psychology), טקסט פורץ דרך בתחום הפסיכולוגיה; "מסות באמפיריציזם רדיקלי" (Essays in Radical Empiricism), טקסט חשוב בפילוסופיה; ו-"החוויה הדתית לסוגיה" (The Varieties of Religious Experience), מחקר על צורות שונות של חוויה דתית, כולל תאוריות על ריפוי באמצעות הנפש.

יחד עם צ'ארלס סנדרס פירס (Charles Sanders Peirce), הקים ג'יימס את האסכולה הפילוסופית הידועה כפרגמטיזם, והוא מצוטט גם כאחד ממייסדי הפסיכולוגיה הפונקציונלית. ג'יימס פיתח גם את הפרספקטיבה הפילוסופית הידועה כאמפיריציזם רדיקלי. ניתוח של ה-Review of General Psychology שפורסם ב-2002 דירג את ג'יימס כפסיכולוג ה-14 בחשיבותו במאה ה-20. סקר שפורסם ב-American Psychologist בשנת 1991 דירג את המוניטין של ג'יימס במקום השני, אחרי וילהלם וונדט (Wilhelm Wundt), הנחשב באופן נרחב למייסד הפסיכולוגיה הניסויית. עבודתו של ג'יימס השפיעה על פילוסופים ואנשי אקדמיה כגון הילרי פטנאם (Hilary Putnam), ריצ'רד רורטי (Richard Rorty), אדמונד הוסרל (Edmund Husserl), ברטראנד ראסל (Bertrand Russell), ג'ון דיואי (John Dewey) ולודוויג ויטגנשטיין (Ludwig Wittgenstein).

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים וחינוך

ויליאם ג'יימס נולד בבית אסטור (Astor House) בניו יורק ב-11 בינואר 1842. הוא היה בנו של הנרי ג'יימס האב, תאולוג סוודנבורגי עשיר באופן עצמאי שהכיר היטב את האליטות הספרותיות והאינטלקטואליות של זמנו, ומרי רוברטסון וולש (Mary Robertson Walsh). היו לו ארבעה אחים ואחיות: הנרי (הסופר), גארת' וילקינסון (Garth Wilkinson), רוברטסון (Robertson) ואליס (כותבת יומנים).

ג'יימס קיבל חינוך אקלקטי וטרנס-אטלנטי, שבו פיתח שליטה רהוטה בגרמנית ובצרפתית. המשפחה ערכה שני טיולים לאירופה בעוד ג'יימס היה עדיין ילד, מה שקבע דפוס שהוביל לשלוש עשרה נסיעות אירופיות נוספות במהלך חייו. החינוך שלו עודד קוסמופוליטיות.

בתחילה, ג'יימס רצה לעסוק בציור, מה שהוביל אותו לחפש התמחות בסטודיו של ויליאם מוריס האנט (William Morris Hunt) בניופורט, רוד איילנד. עם זאת, אביו דחק בו להיות רופא במקום זאת. בתגובה, ג'יימס אמר שהוא רוצה להתמחות בפיזיולוגיה. עם זאת, ברגע שהבין שגם זה לא מה שהוא רוצה לעשות, הוא הודיע שהוא הולך להתמחות במערכת העצבים ובפסיכולוגיה. ב-1861, ג'יימס עבר ללימודים מדעיים בבית הספר המדעי לורנס (Lawrence Scientific School) של מכללת הרווארד.

בבגרותו המוקדמת, ג'יימס סבל ממגוון מחלות גופניות, כולל כאלו של העיניים, הגב, הקיבה והעור. הוא היה גם חירש לטונים. התסמינים השונים שלו אובחנו באותה תקופה כנוירסתניה, וכללו תקופות של דיכאון שבהן שקל התאבדות במשך חודשים ארוכים.

הווארד פיינשטיין (Howard Feinstein), בספרו "הפיכה לויליאם ג'יימס" (Becoming William James, 1984), כתב שבין ויליאם לאחותו אליס הייתה מערכת יחסים קרובה, שנטען כי כללה ארוטיקה. הוא כתב לה סונטות, הכריז על אהבתו אליה, וצייר כמה ציורים שלה.

שני אחיו הצעירים של ג'יימס, גארת' וילקינסון (וילקי) ורוברטסון (בוב), נלחמו במלחמת האזרחים האמריקאית. ג'יימס עצמו היה תומך בשלום, והציע שבמקום שהנוער ישרת בצבא, עליהם לשרת את הציבור בתקופת שירות "כדי להוציא מהם את הילדותיות".

בשנת 1864, ג'יימס החל בלימודי רפואה בבית הספר לרפואה של הרווארד. באביב 1865, הוא לקח הפסקה כדי להצטרף לחוקר הטבע לואי אגאסי (Louis Agassiz) למשלחת מדעית במעלה נהר האמזונס, אך קטע את הטיול שלו לאחר שמונה חודשים, שכן סבל מהתקפים של מחלת ים קשה ואבעבועות שחורות קלות. לימודיו נקטעו שוב עקב מחלה באפריל 1867. בגיל 26, ג'יימס נסע לגרמניה בחיפוש אחר תרופה ונשאר שם עד נובמבר 1868. תקופתו שם התבררה כפורייה אינטלקטואלית, ועזרה לו לגלות שתחומי העניין האמיתיים שלו אינם ברפואה אלא בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. מאוחר יותר, ב-1902 הוא יכתוב: "במקור למדתי רפואה כדי להיות פיזיולוג, אבל נסחפתי לפסיכולוגיה ולפילוסופיה מתוך סוג של גורל. מעולם לא קיבלתי הדרכה פילוסופית, וההרצאה הראשונה על פסיכולוגיה ששמעתי אי פעם הייתה הראשונה שאי פעם העברתי". במהלך תקופה זו, הוא החל לפרסם; ביקורות על עבודותיו הופיעו בכתבי עת ספרותיים כגון ה-North American Review. מה שהוא כינה "מחלת הנפש" שלו תיפתר רק ב-1872, לאחר תקופה ממושכת של חיפוש פילוסופי. ביוני 1869, ג'יימס סוף סוף קיבל את התואר דוקטור לרפואה (MD), אך הוא מעולם לא עסק ברפואה.

### קריירה

ג'יימס בא במגע עם מגוון רחב של סופרים וחוקרים לאורך חייו, כולל סנדקו ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson), בן סנדקותו ויליאם ג'יימס סידיס (William James Sidis), צ'ארלס סנדרס פירס, ברטראנד ראסל, ג'וסיה רויס (Josiah Royce), ארנסט מאך (Ernst Mach), ג'ון דיואי, מסדוניו פרננדס (Macedonio Fernández), וולטר ליפמן (Walter Lippmann), מארק טוויין (Mark Twain), הוריישו אלג'ר (Horatio Alger), ג'י סטנלי הול (G. Stanley Hall), אנרי ברגסון (Henri Bergson), קארל יונג (Carl Jung), ג'יין אדמס (Jane Addams) וזיגמונד פרויד (Sigmund Freud).

שנות הרווארד

ג'יימס בילה כמעט את כל הקריירה האקדמית שלו בהרווארד. הוא מונה למדריך לפיזיולוגיה לסמסטר אביב 1873, מדריך לאנטומיה ופיזיולוגיה ב-1873, פרופסור עוזר לפסיכולוגיה ב-1876, פרופסור עוזר לפילוסופיה ב-1881, פרופסור מן המניין ב-1885, קתדרה ממומנת בפסיכולוגיה ב-1889, חזרה לפילוסופיה ב-1897, ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה ב-1907.

בעוד שג'יימס למד רפואה, פיזיולוגיה וביולוגיה, ולימד בתחומים אלה, הוא נמשך למחקר המדעי של הנפש האנושית בתקופה שבה הפסיכולוגיה החלה להתבסס כמדע. הוא החל להציג קורסים בפסיכולוגיה מדעית בהרווארד, בהשראת עבודתם של דמויות כמו הרמן פון הלמהולץ (Hermann Helmholtz) ופייר ז'נה (Pierre Janet). הוא לימד את הקורס הראשון שלו בפסיכולוגיה ניסויית בהרווארד בשנה האקדמית 1875–1876.

ג'יימס היה אחד התומכים החזקים ביותר באסכולת הפונקציונליזם בפסיכולוגיה ובפרגמטיזם בפילוסופיה. הוא היה מייסד החברה האמריקאית למחקר פסיכי (American Society for Psychical Research), וכן דוגל בגישות אלטרנטיביות לריפוי.

במהלך שנותיו בהרווארד, ג'יימס הצטרף לדיונים וויכוחים פילוסופיים עם צ'ארלס פירס, אוליבר ונדל הולמס (Oliver Wendell Holmes) וצ'ונסי רייט (Chauncey Wright) שהתפתחו לקבוצה תוססת המכונה באופן לא רשמי "המועדון המטאפיזי" (The Metaphysical Club) בשנת 1872. לואי מננד (Louis Menand, 2001) הציע שמועדון זה סיפק בסיס למחשבה האינטלקטואלית האמריקאית לעשורים הבאים.

בין תלמידיו של ג'יימס באוניברסיטת הרווארד היו בוריס סידיס (Boris Sidis), תאודור רוזוולט (Theodore Roosevelt), ג'ורג' סנטיאנה (George Santayana), ו. א. ב. דו בויז (W. E. B. Du Bois), ג'י סטנלי הול, ראלף ברטון פרי (Ralph Barton Perry), גרטרוד שטיין (Gertrude Stein), הוראס קאלן (Horace Kallen), מוריס רפאל כהן (Morris Raphael Cohen), וולטר ליפמן, אלן לוק (Alain Locke), סי. איי. לואיס (C. I. Lewis) ומרי ויטון קאלקינס (Mary Whiton Calkins). סוחר הספרים העתיקים גבריאל ולס (Gabriel Wells) למד אצלו בהרווארד בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19. תלמידיו נהנו מהגאונות שלו ודרך ההוראה שלו הייתה חופשית מיהירות אישית. הם זכרו אותו בזכות טוב ליבו וגישתו הצנועה.

בשנת 1882, ג'יימס הצטרף לאגודה התאוסופית.

בשנים 1884 ו-1885, ג'יימס הפך לנשיא החברה הבריטית למחקר פסיכי, שעבורה כתב ב-Mind וב-Psychological Review.

בשנת 1898, ג'יימס הצטרף לליגה האנטי-אימפריאליסטית, בהתנגדות לסיפוח הפיליפינים על ידי ארצות הברית.

### כתיבה

ויליאם ג'יימס כתב בכמות עצומה לאורך חייו. ביבליוגרפיה לא ממצה של כתביו, שנערכה על ידי ג'ון מקדרמוט (John McDermott), היא באורך 47 עמודים.

הוא זכה להכרה נרחבת עם ספרו המונומנטלי "עקרונות הפסיכולוגיה" (1890), שהסתכם באלף מאתיים עמודים בשני כרכים ולקח שתים עשרה שנים להשלים. "פסיכולוגיה: הקורס הקצר" (Psychology: The Briefer Course), היה קיצור מ-1892 שנועד כהקדמה פחות קפדנית לתחום. עבודות אלו מתחו ביקורת הן על האסכולה האסוציאציוניסטית האנגלית והן על ההגליאניזם של ימיו כדוגמות מתחרות בעלות ערך הסברי מועט, וביקשו להגדיר מחדש את הנפש האנושית כמכוונת מטרה וסלקטיבית מטבעה.

במונחים פשוטים, ניתן להבין את הפילוסופיה והכתבים שלו כדגש על "פירות על פני שורשים", השתקפות של נטייתו הפרגמטית להתמקד בתוצאות המעשיות של רעיונות במקום לשקוע בוויכוחים מטאפיזיים לא יצרניים או ניסיונות עקרים לבסס אמת בדרכים מופשטות. כאמפיריציסט, ג'יימס האמין שמוטב לנו להעריך את פוריות הרעיונות על ידי בדיקתם על בסיס משותף של ניסיון חיים.

### חיים מאוחרים ומוות

בעקבות פרישתו מהרווארד בינואר 1907, ג'יימס המשיך לכתוב ולהרצות, ופרסם את "פרגמטיזם", "יקום פלורליסטי" (A Pluralistic Universe) ו-"משמעות האמת" (The Meaning of Truth).

ג'יימס סבל יותר ויותר מכאבים בלב במהלך שנותיו האחרונות. הם החמירו ב-1909 בזמן שעבד על טקסט פילוסופי (לא גמור אך פורסם לאחר מותו כ-"כמה בעיות בפילוסופיה", Some Problems in Philosophy).

באביב 1910, ג'יימס הפליג לאירופה כדי לעבור טיפולים ניסיוניים למחלת הלב שלו שהתבררו כלא מוצלחים, וחזר הביתה ב-18 באוגוסט. ליבו נדם ב-26 באוגוסט 1910, בביתו בצ'וקורואה (Chocorua), ניו המפשייר. הוא נקבר בחלקת המשפחה בבית הקברות קיימברידג', קיימברידג', מסצ'וסטס.

פילוסופיה

### אפיסטמולוגיה

פרגמטיזם

פרגמטיזם הוא גישה פילוסופית המבקשת הן להגדיר את האמת והן לפתור סוגיות מטאפיזיות. ג'יימס יצר תאוריה פרגמטית של האמת, שהייתה סינתזה של תאוריית ההתאמה של האמת ותאוריית הקוהרנטיות של האמת, עם ממד נוסף. ספר ההרצאות שלו על פרגמטיזם הוא ללא ספק הספר המשפיע ביותר של הפילוסופיה האמריקאית.

ג'יימס מדגים יישום של השיטה שלו בצורה של סיפור פשוט:

> סנאי חי אמור להיצמד לצד אחד של גזע עץ; בזמן שמעבר לצד השני של העץ דמיינו בן אדם עומד. עד אנושי זה מנסה לראות את הסנאי על ידי תנועה מהירה סביב העץ, אך לא משנה כמה מהר הוא הולך, הסנאי נע באותה מהירות בכיוון ההפוך, ותמיד מחזיק את העץ בינו לבין האיש, כך שלעולם לא נתפס מבט עליו. הבעיה המטאפיזית הנובעת מכך היא כעת זו: האם האיש הולך סביב הסנאי או לא?

ג'יימס פותר את הסוגיה על ידי הבחנה בין המשמעויות המעשיות של 'סביב'. מצד אחד, 'סביב' יכול להיות שהאדם תופס את המרחב מצפון, מזרח, דרום ומערב לסנאי; ומצד שני 'סביב' יכול להיות שהאדם תופס את המרחב מול הבטן, הגב והצדדים של הסנאי. תלוי למה מתכוונים ב-'הליכה סביב', התשובה תהיה ברורה. מדוגמה זו ג'יימס גוזר את הגדרת השיטה הפרגמטית: כדי ליישב מחלוקות מטאפיזיות, יש פשוט לעשות הבחנה של תוצאות מעשיות בין מושגים, ואז התשובה היא או ברורה, או שה-"מחלוקת היא בטלה".

"ערך מזומן"

ב-"פרגמטיזם" (1907), הציג ג'יימס את המטפורה "ערך מזומן" כדי לתאר את התוצאות המעשיות של קבלת רעיון כאמת. הוא כותב, "אתה חייב להוציא מכל מילה את הערך המזומן המעשי שלה, להפעיל אותה בתוך זרם הניסיון שלך." הערך המזומן של רעיון טמון בהבדל המעשי שהוא עושה בחוויה. ג'יימס טען שאמונה הופכת לאמת אם היא מוכיחה את עצמה כשימושית, אמינה ובת-ביצוע בניסיון החיים. האמת מאושרת לאורך זמן באמצעות אימותה המתמשך בניסיון. "האמת של רעיון היא לא תכונה עומדת הטבועה בו. אמת קורית לרעיון. הוא הופך לאמיתי, מיוצר לאמיתי על ידי אירועים. אמיתותו היא למעשה אירוע, תהליך: התהליך כלומר של אימות עצמי, ה-veri-FICATION שלו. תוקפו הוא התהליך של ה-valid-ATION שלו." ב-"משמעות האמת" (1909), כתב ג'יימס: "רעיונות אמיתיים הם אלו שאנחנו יכולים להטמיע, לתקף, לאשש ולאמת. רעיונות שקריים הם אלו שאנחנו לא יכולים."

אמת, עובדה ואימות

ב-"מה משמעותו של פרגמטיזם" (1906), ג'יימס מתאר את הקשר בין אמת לעובדה:

> אמיתות צומחות מתוך עובדות, אך הן צוללות קדימה אל תוך עובדות שוב ומוסיפות להן; אילו עובדות שוב יוצרות או חושפות אמת חדשה (המילה אדישה) וכן הלאה ללא הגבלת זמן. ה-"עובדות" עצמן בינתיים אינן אמיתיות. הן פשוט קיימות. אמת היא הפונקציה של האמונות שמתחילות ומסתיימות ביניהן.

בהרצאתו השישית של ג'יימס על פרגמטיות, הוא מתחיל בהגדרת האמת כ-"הסכמה עם המציאות". זה רב-שכבתי: אמת היא גם ניתנת לאימות במידה שמחשבות והצהרות תואמות דברים בפועל ובמידה שהן "תלויות יחד", או מתלכדות (כפי שחלקי פאזל עשויים להשתלב); אלו, בתורם, מאומתים על ידי התוצאות הנצפות של יישום רעיון על פרקטיקה בפועל. במילים אחרות, אמיתותה של הצהרה ניתנת לאימות דרך התאמתה למציאות והשפעותיה הניתנות לצפייה של הוצאת הרעיון לפועל. ככזה, רעיון או אמונה אמיתיים הם כאלה שאנחנו יכולים למזג עם החשיבה שלנו כך שניתן להצדיק אותם באמצעות חוויות. ג'יימס נותן את הדוגמה של אלוהים:

> אם לרעיונות תאולוגיים יש ערך לחיים קונקרטיים, הם יהיו אמיתיים, עבור הפרגמטיזם, במובן של היותם טובים במידה הזו. בכמה עוד הם אמיתיים, יהיה תלוי לחלוטין ביחסים שלהם לאמיתות אחרות שגם אותן יש להכיר.

במילים אחרות: "הבעיה היא לבנות אותה [תאולוגיה] החוצה ולקבוע אותה כך שתשתלב בצורה משביעת רצון עם כל שאר אמיתות העבודה." מכאן, אנחנו גם יודעים שאמיתות "חדשות" חייבות גם להתאים לאמיתות שכבר קיימות.

בנוגע לאמונות, קוליק (Kuklick) מתאר שעבור ג'יימס, "אמונה לא הייתה ישות נפשית שמשהו באופן מסתורי תואם למציאות חיצונית אם האמונה הייתה אמיתית. אמונות היו דרכים לפעול בהתייחס לסביבה מסוכנת, ולומר שהן אמיתיות זה לומר שהן היו יעילות בסביבה זו." אז, עבור ג'יימס, ידע הוא אמונה מוצדקת, יצרנית ואמיתית. אמונה בכל דבר כרוכה בתפיסה של איך זה אמיתי, אבל אי-אמונה היא התוצאה כאשר אנחנו דוחים משהו כי הוא סותר דבר אחר שאנחנו חושבים שהוא אמיתי.

ג'יימס טוען שעמדה זו מביאה ליישום של "אמפיריציזם רדיקלי". ללא קשר לאמפיריציזם המדעי היומיומי, אמפיריציזם רדיקלי טוען שהעולם והחוויה לעולם לא יכולים להיות נתונים לניתוח אובייקטיבי לחלוטין שכן הנפש של הצופה ופעולת הצפייה משפיעות על כל גישה אמפירית לאמת. ככזה, הוא טען שאין דבר כזה אמת אובייקטיבית.

לפיו הסכמת אמיתות עם "מציאות" מביאה לתוצאות שימושיות, "ה-'מציאות' שאיתה אמיתות חייבות להסכים היא בעלת שלושה ממדים":

"ענייני עובדה";

- "הקבוצה כולה של אמיתות אחרות שאליהן אנו מחויבים".

ג'יימס מונה ארבעה "פוסטולטים של רציונליות" כבעלי ערך אך בלתי ניתנים לידיעה: אלוהים, אלמוות, חופש וחובה מוסרית.

דוקטרינת הרצון להאמין

בהרצאתו משנת 1896 שכותרתה "הרצון להאמין" (The Will to Believe), ג'יימס מגן על הזכות להפר את עיקרון הראייתיות (evidentialism) כדי להצדיק הרפתקאות היפותזה. רעיון זה חזה התנגדויות של המאה ה-20 לראייתיות וביקש לבסס אמונה מוצדקת על עיקרון בלתי מעורער שיוכיח את עצמו כמועיל יותר. דרך הפרגמטיזם שלו, ג'יימס מצדיק אמונות דתיות על ידי שימוש בתוצאות של ההרפתקה ההיפותטית שלו כראיה לתמיכה באמיתות ההיפותזה. לכן, דוקטרינה זו מאפשרת לאדם להניח אמונה באל ולהוכיח את קיומה על ידי מה שהאמונה מביאה לחייו של האדם.

עמדה זו ספגה ביקורת מצד חסידי רציונליות הספקנות, כמו ברטראנד ראסל ב-"מחשבה חופשית ותעמולה רשמית" ואלפרד הנרי לויד (Alfred Henry Lloyd) עם "הרצון להטיל ספק". שניהם טענו שיש תמיד לדבוק בפליביליזם (fallibilism), הכרה של כל הידע האנושי ש-"אף אחת מאמונותינו אינה נכונה לגמרי; לכולן יש לפחות הילה של עמימות וטעות", ושהאמצעי היחיד להתקדמות מתמדת לעבר האמת הוא לעולם לא להניח ודאות, אלא תמיד לבחון את כל הצדדים ולנסות להגיע למסקנה באופן אובייקטיבי.

דיון ומורשת

ריצ'רד רורטי טען את הטענה השנויה במחלוקת שג'יימס לא התכוון לתת תאוריה של אמת עם הצהרה זו ושעלינו לא להתייחס אליה ככזו. עם זאת, חוקרי פרגמטיזם אחרים כגון סוזן האק (Susan Haack) והווארד מאונס (Howard Mounce) אינם חולקים את הפרשנות האינסטרומנטליסטית של רורטי לג'יימס.

ב-"משמעות האמת" (1909), בתגובה למבקרים של פרגמטיזם, ג'יימס נראה כמי שמדבר על אמת במונחים יחסיים: "נראה שהצרות של המבקר... נובעות מכך שהוא לוקח את המילה 'אמיתי' בצורה לא יחסית, בעוד שהפרגמטיסט תמיד מתכוון ל-'אמיתי עבור מי שחווה את העבודה.'" עם זאת, ג'יימס דחה את מבקריו שהאשימו אותו ברלטיביזם, ספקנות או אגנוסטיות, ובאמונה באמיתות יחסיות בלבד, ותמך בעמדה של ריאליזם אפיסטמולוגי.

ביקורת על פרגמטיזם היא שההצדקה הטובה ביותר לטענה היא אם היא עובדת. מצד שני, טענה שאין לה תוצאות לא יכולה להיות מוצדקת, או לא מוצדקת, כי היא לא תעשה הבדל. כפי שג'יימס מציין: "לא יכול להיות הבדל שלא עושה הבדל."

ג'יימס הצהיר שהמטרה של פרגמטיזם היא בסופו של דבר "לנסות לפרש כל מושג על ידי מעקב אחר התוצאות המעשיות בהתאמה", אך הוא לא הבהיר למה הוא מתכוון ב-"תוצאות מעשיות". האם ג'יימס מתכוון למספר הגדול ביותר של תוצאות חיוביות (לאור תועלתנות), תוצאה ששוקלת פרספקטיבות אחרות (כמו הפשרה שלו בין דרכי החשיבה העדינות והקשות), או גישה שונה לחלוטין, לא ברור אילו תוצאות באמת מתאימות לסטנדרט הפרגמטי. הכי קרוב שג'יימס מגיע להסברת רעיון זה הוא על ידי אמירה לקהל שלו לשקול את ההבדל שזה "באופן מעשי יעשה למישהו" אם דעה אחת על פני השנייה הייתה אמיתית, ולמרות שהוא מנסה להבהיר זאת, הוא מעולם לא מפרט את השיטה שבאמצעותה ניתן לשקול את ההבדל בין דעה אחת לאחרת. לפיכך, הפגם בטיעון שלו מופיע בכך שקשה לתפוס איך הוא היה קובע את התוצאות המעשיות הללו, שאליהן הוא מתייחס ללא הרף לאורך עבודתו, להימדד או להתפרש. הוא אמר שדעה נכונה היא כזו שעובדת עבורנו בני האדם בפועל.

עם זאת, פירס השקיע מאמץ רב יותר בהגדרת תוצאות אלו. עבורו, "התוצאות שאנו מודאגים מהן הן כלליות ומובנות." הוא מסביר זאת עוד במאמרו מ-1878 "כיצד להפוך רעיונות לברורים", על ידי הצגת מקסימה המאפשרת לאדם לפרש תוצאות כדרגות של בהירות ותפיסה. בתיאור כיצד הכל נגזר מתפיסה, פירס משתמש בדוגמה של דוקטרינת הטרנסובסטנציאציה (transubstantiation) כדי להראות בדיוק איך הוא מגדיר תוצאות מעשיות. פרוטסטנטים מפרשים את הלחם והיין של האוכריסטיה כבשר ודם רק במובן סובייקטיבי, בעוד שקתולים היו מתייגים אותם כנכסים ממשיים ומיסטיים אלוהיים של בשר דרך "גוף, דם, נפש ואלוהות", גם עם התכונות הפיזיות שנותרו כלחם ויין במראה. אבל עבור כולם, לא יכול להיות ידע על היין והלחם של האוכריסטיה אלא אם כן נקבע שלא יין ולחם מחזיקים בתכונות מסוימות או שכל מה שמתפרש כדם וגוף של ישו הוא הדם והגוף של ישו. עם זאת פירס מצהיר ש-"לפעולתנו יש התייחסות בלעדית למה שמשפיע על החושים", ושאיננו יכולים להתכוון לכלום בטרנסובסטנציאציה מאשר "מה שיש לו השפעות מסוימות, ישירות או עקיפות, על החושים שלנו". במובן זה, המשפיע הפרגמטי של ג'יימס, פירס, קובע שמה שנחשב כתוצאה או השפעה מעשית הוא מה שיכול להשפיע על החושים של האדם ומה שניתן להבנה ולתפיסה בעולם הטבעי.

הדגש של ג'יימס על גיוון כמצב האנושי המוגדר כברירת מחדל – מעל ומעבר לדואליות, במיוחד דואליות דיאלקטית הגליאנית – שמר על השפעה חזקה בתרבות האמריקאית. התיאור של ג'יימס את הקשר נפש-עולם, אותו תיאר במונחים של "זרם תודעה", השפיע באופן ישיר ומשמעותי על ספרות ואמנות אוונגרדית ומודרניסטית, בעיקר במקרה של ג'יימס ג'ויס (James Joyce).

### רצון חופשי

ג'יימס הונע להאמין שהרצון שלו חופשי על ידי קריאת שארל רנובייה (Charles Renouvier), שעבודתו שכנעה את ג'יימס להמיר ממוניזם לפלורליזם. ברישום היומן שלו מה-30 באפריל 1870, כתב ג'יימס:

> אני חושב שהאתמול היה משבר בחיי. סיימתי את החלק הראשון של ה-Essais השני של רנובייה ואיני רואה סיבה מדוע הגדרתו לרצון חופשי – "התמדה במחשבה כי אני בוחר בכך כאשר יכולות להיות לי מחשבות אחרות" – צריכה להיות הגדרה של אשליה. בכל מקרה, אני אניח לעת עתה – עד השנה הבאה – שזו אינה אשליה. הפעולה הראשונה שלי של רצון חופשי תהיה להאמין ברצון חופשי.

ג'יימס פיתח מודל דו-שלבי של רצון חופשי כדי להסביר כיצד אנשים מקבלים החלטות. ג'יימס מבחין בין מקריות, "האלמנט החופשי הבלתי-דטרמיניסטי" שאין לנו שליטה עליו, לבין בחירה, "החלטה דטרמיניסטית במידה מסוימת שעוקבת באופן סיבתי מהאופי, הערכים, ובמיוחד הרגשות והרצונות של האדם ברגע ההחלטה".

ג'יימס טוען ששאלת הרצון החופשי סובבת סביב מקריות, הרעיון שחלק מהאירועים הם אפשרויות, דברים שיכולים לקרות אך אינם מובטחים. 'מקריות' היא מונח ניטרלי (היא אינה חיובית מטבעה ואינה "לא רציונלית ומגוחכת מיסודה"); המידע היחיד שהיא נותנת על האירועים שעליהם היא חלה הוא שהם מנותקים מדברים אחרים – הם "אינם נשלטים, מאובטחים או מחויבים על ידי דברים אחרים" לפני שהם קורים. מקריות לגבי פעולותינו אפשרית כי כמות המאמץ שלנו נתונה לשינוי. אם כמות המאמץ שאנו משקיעים במשהו נקבעת מראש, הפעולות שלנו יהיו קבועות מראש. רצון חופשי ביחס למאמץ גם מאזן "אידיאלים ונטיות – הדברים שאתה רואה כטובים ביותר מול הדברים שהכי קל לעשות". ללא מאמץ, "הנטייה חזקה מהאידיאל". כדי לפעול בהתאם לאידיאלים שלך, עליך להתנגד לדברים שהכי קל לעשות, וזה יכול להיעשות רק במאמץ. ג'יימס מצהיר ששאלת הרצון החופשי היא לכן פשוטה: "היא מתייחסת אך ורק לכמות המאמץ של תשומת לב או הסכמה שאנו יכולים בכל עת להוציא לפועל".

ג'יימס מצהיר שברצף המודל, מקריות מגיעה לפני בחירה. ברגע ההחלטה ניתנת לנו ההזדמנות לקבל החלטה ואז הבחירה היא מה שאנחנו עושים (או לא עושים) בנוגע להחלטה. ג'יימס מצהיר שאנו מקבלים בחירה המבוססת על חוויות שונות. זה מגיע מהחוויות הקודמות שלנו, מהתצפיות של אחרים, או "אספקה של רעיונות על התנועות השונות ש... נשארות בזיכרון על ידי חוויות של ביצוען הלא-רצוני היא אפוא התנאי המוקדם הראשון לחיים הרצוניים." במילים אחרות, ברגע שקיבלת החלטה בעבר, החוויה מאוחסנת בזיכרון שלך שם ניתן להתייחס אליה בפעם הבאה שצריך לקבל החלטה והיא תילקח כפתרון חיובי.

ג'יימס טען שאם היכולת לבצע שיפוטים של חרטה, אישור מוסרי ואי-אישור מוסרי היו חסרים, זה היה אומר שהרצון שלנו נקבע מראש. הוא מצהיר ש-"הבעיה היא 'אישית' מאוד ושהוא לא יכול אישית לתפוס את היקום כמקום שבו רצח חייב לקרות." במילים אחרות, אם לא היו חרטות או שיפוטים אז כל הדברים הרעים לא היו נחשבים לרעים, אלא רק כקבועים מראש כי אין אפשרויות של 'טוב' ו-'רע'. באופן פרגמטי, הרעיון של רצון חופשי הוא אמיתי יותר, שכן "הוא מתאים טוב יותר את השיפוטים של חרטה ומוסר." בסך הכל, ג'יימס משתמש בקו מחשבה זה כדי להוכיח שהרצון שלנו אכן חופשי: בגלל קודי המוסר שלנו, והיקומים החלופיים הניתנים להשגה שבהם החלטה נחשבה שונה ממה שבחרנו.

ג'יימס נתן דוגמה פשוטה על ידי בקשה מתלמידיו לשקול את בחירתו להליכה הביתה מאולם ההרצאות לוול (Lowell Lecture Hall) לאחר שיחתו:

> מה הכוונה באמירה שהבחירה שלי באיזו דרך ללכת הביתה לאחר ההרצאה היא דו-משמעית ועניין של מקריות?... המשמעות היא שגם שדרות דיוויניטי (Divinity Avenue) וגם רחוב אוקספורד (Oxford Street) נקראים אבל רק אחד, ואותו אחד מבין השניים, ייבחר.

דוגמה זו מציגה תהליך החלטה דו-שלבי עם מקריות בזמן נוכחי של חלופות אקראיות, המוביל לבחירה של אפשרות אחת שהופכת עתיד דו-משמעי לעבר פשוט בלתי ניתן לשינוי. המודל הדו-שלבי של ג'יימס מפריד מקריות (אפשרויות חלופיות לא מוגדרות) מבחירה (הפעולה החופשית של הפרט, שעליה לאקראיות אין השפעה). הוגים עוקבים המשתמשים במודל זה כוללים את אנרי פואנקרה (Henri Poincaré), ארתור הולי קומפטון (Arthur Holly Compton) וקארל פופר (Karl Popper).

דטרמיניזם קשיח, דטרמיניזם רך (קומפטביליזם) ואי-דטרמיניזם

בשנת 1884, ג'יימס קבע את התנאים לכל הדיונים העתידיים על דטרמיניזם וקומפטביליזם בוויכוחי הרצון החופשי עם הרצאתו לסטודנטים של בית הספר לתאולוגיה בהרווארד שפורסמה כ-"דילמת הדטרמיניזם". בשיחה זו הוא הגדיר את המונחים הנפוצים דטרמיניזם קשיח ודטרמיניזם רך (שכיום נקרא יותר בדרך כלל קומפטביליזם):

> דטרמיניזם של פעם היה מה שאנו עשויים לכנות דטרמיניזם קשיח. הוא לא נרתע ממילים כמו גורל, שעבוד הרצון, חיוב וכדומה. בימינו, יש לנו דטרמיניזם רך שמתעב מילים קשות, ובדחיית גורל, הכרח ואפילו קביעה מראש, אומר ששמו האמיתי הוא חופש; כי חופש הוא רק הכרח מובן, ושעבוד לנעלה ביותר זהה לחופש אמיתי.

ג'יימס כינה את הקומפטביליזם "ביצה של התחמקות", בדיוק כפי שהרעיונות של תומאס הובס (Thomas Hobbes) ודייוויד יום (David Hume) – שרצון חופשי הוא פשוט חופש מכפייה חיצונית – כונו "תחבולה אומללה" על ידי עמנואל קאנט (Immanuel Kant).

אי-דטרמיניזם הוא "האמונה בחופש [ש]מחזיקה שיש מידה מסוימת של אפשרות שאינה מחויבת על ידי שאר המציאות." המילה "מידה" בהגדרה זו היא מכרעת בטיעונו של ג'יימס כי היא משאירה מקום לכוח עליון, שכן היא אינה דורשת שכל האירועים יהיו אקראיים. באופן ספציפי, אי-דטרמיניזם לא אומר שאף אירועים אינם מובטחים או קשורים לאירועים קודמים; במקום זאת, הוא אומר שחלק מהאירועים אינם מובטחים – חלק מהאירועים תלויים במקריות. במודל הרצון החופשי של ג'יימס, בחירה היא דטרמיניסטית, נקבעת על ידי האדם שמקבל אותה, והיא "עוקבת באופן סיבתי מהאופי, הערכים, ובמיוחד הרגשות והרצונות של האדם ברגע ההחלטה." מקריות, מצד שני, היא אי-דטרמיניסטית, ונוגעת לאפשרויות שיכולות לקרות אך אינן מובטחות. ג'יימס תיאר מקריות כלא דטרמיניזם קשיח ולא רך, אלא "אי-דטרמיניזם" כ-"המושג של אפשרות חלופית, ההודאה הזו שכל אחד מכמה דברים עשוי לקרות הוא, אחרי הכל, רק שם עקיף למקריות."

### פילוסופיה של הדת

ג'יימס תרם גם לפילוסופיה של הדת. בהרצאות גיפורד (Gifford Lectures) שלו באוניברסיטת אדינבורו הוא סיפק דין וחשבון רחב היקף של "החוויה הדתית לסוגיה" (1902) ופירש אותן על פי נטיותיו הפרגמטיות. חלק מהטענות החשובות שהוא מעלה בהקשר זה היו הבאות:

גאונות דתית (חוויה) צריכה להיות הנושא העיקרי בחקר הדת, ולא מוסדות דתיים – מכיוון שמוסדות הם רק צאצא חברתי של גאונות.

- הסוגים האינטנסיביים, אפילו הפתולוגיים של חוויה (דתית או אחרת) צריכים להיות מבוקשים על ידי פסיכולוגים, כי הם מייצגים את הדבר הקרוב ביותר למיקרוסקופ של הנפש – כלומר, הם מראים לנו בצורה מוגדלת באופן דרסטי את התהליכים הנורמליים של דברים.

- על מנת לפרש בצורה שימושית את תחום החוויה המשותפת וההיסטוריה, כל אחד מאיתנו חייב להכין "אמונות-יתר" מסוימות בדברים ש, בעוד שלא ניתן להוכיח אותם על בסיס ניסיון, עוזרים לנו לחיות חיים מלאים וטובים יותר.

- מגוון של מאפיינים ניתן לראות בתוך פרט בודד. ישנם אלמנטים תת-מודעים שמרכיבים את השברים המפוזרים של אישיות. זוהי השתקפות של ניתוק גדול יותר שהוא ההפרדה בין מדע לדת.

- מיסטיקה דתית היא רק חצי מהמיסטיקה, החצי השני מורכב מהמשוגעים ושניהם ממוקמים יחד ב-"אזור הסבלימינלי או הטרנס-מרגינלי הגדול".

"הפילוסופיה האמריקאית: אנציקלופדיה" מסווגת אותו כאחת מכמה דמויות ש-"נקטו גישה פנתאיסטית או פנדאיסטית יותר על ידי דחיית תפיסות של אלוהים כנפרד מהעולם."

ג'יימס היה תומך בפיניטיזם תאיסטי, שבו השתמש כדי להסביר את בעיית הרוע.

מיסטיקה

ג'יימס הקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו לחקירה הפסיכולוגית של המיסטיקה. זה הוביל אותו להתנסות ב-כלורל הידראט (1870), אמילי ניטריט (1875), תחמוצת חנקן (1882) ופיוטה (1896). בהשראת דיווח של בנג'מין פול בלוד (Benjamin Paul Blood) ב-1874, ג'יימס התנסה בשאיפת תחמוצת חנקן, עליה חווה "תחושה מרגשת להפליא של הארה מטאפיזית אינטנסיבית" שבה "כל התנגדות ... נעלמה באחדות עליונה" ו-"האגו והאובייקטים שלו ... הם אחד." לאחר שהיה אנטי-הגליאני נלהב, ג'יימס טען שרק כאשר היה תחת השפעת תחמוצת חנקן הוא הצליח להבין את הגל. הוא הגיע למסקנה שבעוד שההתגלויות של המיסטיקן נכונות, הן נכונות רק עבור המיסטיקן; עבור אחרים, הן בהחלט רעיונות שיש לשקול, אך לא יכולות להחזיק בטענה לאמת ללא ניסיון אישי של כאלה. הוא הושפע מאוד מהאירוע ונאבק רבות לפרש אותו. מסע הגילוי העצמי שלו שהוצת על ידי החוויה הוא במידה רבה מה שהעניק השראה לחקירותיו המעמיקות המאוחרות יותר על מיסטיקה.

ג'יימס סיפק תיאור של חוויה מיסטית ב-"החוויה הדתית לסוגיה". הוא מציב ארבעה קריטריונים כ-"מספיקים כדי לסמן קבוצה של מצבי תודעה" שעשויים להיקרא "הקבוצה המיסטית".

קריטריונים אלו הם:

- אי-אמירה (Ineffability) – לא ניתן לתת דיווח הולם על תוכן החוויה במילים. זה היה ה-"נוח ביותר" מבין המתארים עבור ג'יימס, וממחיש את הצורך בניסיון ישיר ממקור ראשון כדי להבין באמת מצב תודעה מיסטי.

- איכות נואטית (Noetic quality) – "...מצבים מיסטיים נראים לאלו שחווים אותם גם כמצבים של ידע." תודעה מיסטית מייצרת תחושה של תובנה לאמיתות שאינן נגישות להסקה רגילה. אינטואיציות או תובנות אלו מורגשות לעיתים קרובות כסמכותיות הן במהלך והן לאחר שהן נחוות, אך מוגבלות בהכרח על ידי הקריטריון הראשון של אי-אמירה, ולכן אינן ניתנות להבעה במילים.

- חולפיות (Transiency) – המצב המיסטי אינו מסוגל להישמר לתקופות זמן ארוכות. הם, לעומת זאת, ניתנים לזיהוי בעת חוויה חוזרת, וניתן לפתח אותם עוד לאורך אירועים מרובים.

- פסיביות (Passivity) – תחושה של השעיית שליטה על הרצון האישי של האדם, לעיתים כאילו אחוז על ידי כוח עליון.

עבור ג'יימס, שני התכונות הראשונות, אי-אמירה והאיכות הנואטית, "יזכו כל מצב להיקרא מיסטי, במובן שבו אני משתמש במילה." התכונות של חולפיות ופסיביות הן "פחות מסומנות בחדות, אך נמצאות בדרך כלל". הוא משתמש במספר דוגמאות היסטוריות כדי להמחיש את נוכחותן של תכונות אלו במקרים גיאוגרפיים וזמניים מרוחקים, ומסיק שהחוויה המיסטית "היא ככלל פנתאיסטית ואופטימית, או לפחות ההפך מפסימית. היא אנטי-נטורליסטית, ומשתלבת בצורה הטובה ביותר עם לידה מחדש ומצבי נפש הנקראים על-טבעיים" (הטיה במקור).

בהתאם לפרגמטיזם שלו, ג'יימס טען שהסמכות האפיסטמולוגית של התודעה המיסטית עבור הפרט שחווה אותה עשויה להיות מוצדקת בצדק, אך שאחרים אינם מחויבים לקבל את הסמכות הזו ללא ביקורת. חשוב לציין, עם זאת, שהעצם קיומם של מצבים מיסטיים מעיד בהכרח על חוסר שלמות בסמכות האפיסטמולוגית של הלא-מיסטי. הוא ימשיך לדגול בקבלת מצבים מיסטיים כנושא פורה למחקר פסיכולוגי ומקור ידע. בספרו "יקום פלורליסטי" (1909), ג'יימס ירחיב על המושג שלו של "אמפיריציזם רדיקלי" בטיעון על הקשר האפשרי של אמפיריציזם ודת בחקר הרוחניות האנושית. בצפייה במיסטיקה מפרספקטיבה פסיכולוגית, הוא האמין שהגבולות של הווייתנו משתרעים הרבה מעבר למה שנגיש בדרך כלל על ידי תפיסת החושים שלנו, ושייויותינו הסופיות מושפעות מכוחות לא מודעים, "אבל מה שמייצר השפעות בתוך מציאות אחרת חייב להיקרא מציאות כשלעצמה, כך שאני מרגיש כאילו לא היה לנו תירוץ פילוסופי לכנות את העולם הבלתי נראה או המיסטי כלא אמיתי."

ג'יימס ראה במיסטיקה את ההיבט המבנה של הדת. בעוד שהוא מעניק שהחוויה הדתית חושפת את האפשרות של איחוד עם משהו גדול יותר מאשר עצמו, הוא מבהיר שמיסטיקה ופילוסופיה מזהות את המשהו הזה כ-"נשמה כוללת של העולם" שאין הוא מחשיב כהכרחית לחלוטין לחיים דתיים מעשיים ומספקים. כמו במקומות אחרים בעבודתו, ג'יימס סולד מכל דוקטרינות דוגמטיות או אבסולוטיסטיות, בתוך הדת ומחוצה לה, ולכן מעריך את המיסטיקה כשיטה ייחודית של היכרות אישית עם מציאות גדולה יותר.

מדיומניזם וטלפתיה

ג'יימס היה חבר מייסד וסגן נשיא של החברה האמריקאית למחקר פסיכי. השאלת שמו הפכה את ליאונורה פייפר (Leonora Piper) למדיום מפורסמת. בשנת 1885, שנה לאחר מות בנו הצעיר, ג'יימס ערך את הישיבה הראשונה שלו עם פייפר בהצעת חמותו. הוא השתכנע עד מהרה שפייפר ידעה דברים שהייתה יכולה לגלות רק באמצעים על-טבעיים. הוא ביטא את אמונתו בפייפר באומרו, "אם אתה רוצה להפר את החוק שכל העורבים שחורים, מספיק אם תוכיח שעורב אחד לבן. העורב הלבן שלי הוא גברת פייפר." עם זאת, ג'יימס לא האמין שפייפר הייתה בקשר עם רוחות. לאחר הערכת שישים ותשעה דיווחים על המדיומניזם של פייפר הוא שקל את היפותזת הטלפתיה כמו גם את פייפר משיגה מידע על האנשים איתם ישבה באמצעים טבעיים כגון הזיכרון שלה שנזכר במידע. לפי ג'יימס היפותזת ה-"רוח-שליטה" של המדיומניזם שלה הייתה לא קוהרנטית, לא רלוונטית ובמקרים מסוימים שקרית באופן מוכח.

ג'יימס ערך סיאנסים עם פייפר והתרשם מחלק מהפרטים שניתנו לו; עם זאת, לפי מאסימו פולידורו (Massimo Polidoro) משרתת במשק הבית של ג'יימס הייתה ידידותית עם משרתת בבית של פייפר וזה עשוי היה להיות מקור למידע שפייפר השתמשה בו לפרטים פרטיים על ג'יימס. הביבליוגרפים פרדריק בורקהארדט (Frederick Burkhardt) ופרדסון באוורס (Fredson Bowers) שערכו את כתבי ג'יימס כתבו: "לכן ייתכן שהידע של גברת פייפר על משפחת ג'יימס נרכש מרכילות של משרתים ושהתעלומה כולה נחה על הכישלון של האנשים למעלה להבין שלמשרתים [למטה] יש גם אוזניים."

ג'יימס היה משוכנע ש-"העתיד יאשש" את קיום הטלפתיה. פסיכולוגים כגון ג'יימס מק'קין קאטל (James McKeen Cattell) ואדוארד בי. טיצ'נר (Edward B. Titchener) חלקו על תמיכתו של ג'יימס במחקר פסיכי והחשיבו את הצהרותיו כלא מדעיות. קאטל במכתב לג'יימס כתב ש-"החברה למחקר פסיכי עושה הרבה כדי להזיק לפסיכולוגיה".

השקפה על ספיריטואליזם ואסוציאציוניזם

ג'יימס למד מקרוב את אסכולות המחשבה הידועות כאסוציאציוניזם וספיריטואליזם.

אסוציאציוניזם הוא ההשקפה שכל חוויה שיש לאדם מובילה לאחרת, ויוצרת שרשרת של אירועים. האסוציאציה אינה קושרת יחד שני רעיונות, אלא שני אובייקטים פיזיים. אסוציאציה זו מתרחשת ברמה אטומית. שינויים פיזיים קטנים מתרחשים במוח שבסופו של דבר יוצרים רעיונות או אסוציאציות מורכבים. מחשבות נוצרות כשרעיונות מורכבים אלו עובדים יחד ומובילים לחוויות חדשות. אייזק ניוטון (Isaac Newton) ודייוויד הארטלי (David Hartley) שניהם היו מקדימים לאסכולת מחשבה זו, והציעו רעיונות כגון "רטטים פיזיים במוח, בחוט השדרה ובעצבים הם הבסיס לכל התחושות, כל הרעיונות וכל התנועות...". ג'יימס לא הסכים עם האסוציאציוניזם בכך שהוא האמין שהוא פשוט מדי. הוא התייחס לאסוציאציוניזם כ-"פסיכולוגיה ללא נשמה" כי אין דבר מבפנים שיוצר רעיונות; הם פשוט עולים על ידי שיוך אובייקטים זה לזה.

ספיריטואליזם, לעומת זאת, הוא ההשקפה שאירועים נפשיים מיוחסים לנשמה. בעוד שבאסוציאציוניזם, רעיונות והתנהגויות נפרדים, בספיריטואליזם, הם מחוברים. ספיריטואליזם מקיף אינאטיזם (innatism), שטוען שרעיונות גורמים להתנהגות. רעיונות על התנהגות עבר משפיעים על הדרך שבה אדם יפעל בעתיד, וכל הרעיונות הללו קשורים יחד על ידי הנשמה. לכן, נשמה פנימית גורמת לאדם לקבל מחשבה, שמובילה אותו לבצע התנהגות, וזיכרון של התנהגויות עבר קובע כיצד יפעל בעתיד.

כפרגמטיסט, ג'יימס נקט בעמדה שיש להשתמש בחלקים של תאוריות שעושים את מירב ההיגיון וניתן להוכיח אותם. לכן, הוא המליץ על ניתוח ספיריטואליזם ואסוציאציוניזם ושימוש באותם חלקים שלהם שעושים את מירב ההיגיון. בהשפעת עמנואל סוודנבורג (Emanuel Swedenborg), שהכיר לו את הרעיון, ג'יימס האמין שלכל אדם יש נשמה, שקיימת ביקום רוחני, ומובילה אדם לבצע את ההתנהגויות שהוא עושה בעולם הפיזי. ג'יימס הצהיר ש, למרות שאכן נראה שבני אדם משתמשים באסוציאציות כדי לעבור מאירוע אחד למשנהו, לא ניתן לעשות זאת ללא הנשמה הזו שקושרת הכל יחד. שכן, לאחר שנוצרה אסוציאציה, זה האדם שמחליט על איזה חלק ממנה להתמקד, ולכן קובע לאיזה כיוון אסוציאציות עוקבות יובילו. אסוציאציוניזם פשוט מדי בכך שהוא לא לוקח בחשבון קבלת החלטות על התנהגויות עתידיות, וזיכרון של מה שעבד טוב ומה שלא. ספיריטואליזם, לעומת זאת, לא מדגים ייצוגים פיזיים בפועל לאופן שבו אסוציאציות מתרחשות. ג'יימס שילב את ההשקפות של ספיריטואליזם ואסוציאציוניזם כדי ליצור את דרך החשיבה שלו. ג'יימס דן בהוגים בעלי "ראש עדין" (tender-minded) כדתיים, אופטימיים, דוגמטיים ומוניסטיים. הוגים בעלי "ראש קשה" (tough-minded) היו לא דתיים, פסימיים, פלורליסטים וספקניים. אנשים בעלי "נפש בריאה" נראו כמאמינים טבעיים על ידי אמונה באלוהים ובסדר אוניברסלי. אנשים שהתמקדו בסבלות אנושיים וסבל צוינו כנפשות חולות.

### פילוסופיה של ההיסטוריה

אחד השסעים ארוכי השנים בפילוסופיה של ההיסטוריה נוגע לתפקידם של פרטים בשינוי חברתי.

סיעה אחת רואה בפרטים (כפי שנראו ב-"בין שתי ערים" של דיקנס וב-"המהפכה הצרפתית, היסטוריה" של תומאס קרלייל) ככוח המניע של ההיסטוריה, ובחברה הרחבה כדף שעליו הם כותבים את מעשיהם. השנייה רואה בחברה ככזו שזזה על פי עקרונות או חוקים הוליסטיים, ורואה בפרטים כבני ערובה רצוניים פחות או יותר שלה.

בשנת 1880, ג'יימס תרם לדיון זה עם "אנשים גדולים, מחשבות גדולות והסביבה", מסה שפורסמה ב-Atlantic Monthly. הוא נקט בצד של קרלייל, אך ללא הדגש החד-צדדי של קרלייל על התחום הפוליטי/צבאי, על גיבורים כמייסדים או מפילים של מדינות ואימפריות. פילוסוף, לפי ג'יימס, חייב לקבל גאונים כישות נתונה באותו אופן שביולוג מקבל כישות את "הוריאציות הספונטניות" של דרווין. התפקיד של פרט