ג'ון דיואי
ג'ון דיואי (John Dewey; 20 באוקטובר 1859 – 1 ביוני 1952) היה פילוסוף, פסיכולוג ורפורמטור בחינוך אמריקאי. הוא היה אחד המלומדים האמריקאים הבולטים במחצית הראשונה של המאה ה-20.
הנושא המרכזי בעבודותיו של דיואי היה אמונתו העמוקה בדמוקרטיה, בין אם בפוליטיקה, בחינוך או בתקשורת ובעיתונאות. כפי שדיואי עצמו הצהיר בשנת 1888, בעודו באוניברסיטת מישיגן: "דמוקרטיה והאידיאל האתי האולטימטיבי של האנושות הם בעיניי מילים נרדפות". דיואי ראה בשני אלמנטים בסיסיים – בתי ספר וחברה אזרחית – נושאים מרכזיים הזקוקים לתשומת לב ולבנייה מחדש כדי לעודד אינטליגנציה ניסויית ופלורליזם. הוא טען כי דמוקרטיה מלאה תושג לא רק על ידי הרחבת זכות הבחירה, אלא גם על ידי הבטחת קיומה של דעת קהל מגובשת, המושגת באמצעות תקשורת בין אזרחים, מומחים ופוליטיקאים.
דיואי היה אחת הדמויות המרכזיות הקשורות לפילוסופיה של הפרגמטיזם ונחשב לאחד ההוגים המייסדים של הפסיכולוגיה הפונקציונלית. מאמרו "מושג קשת הרפלקס בפסיכולוגיה" (The Reflex Arc Concept in Psychology), שפורסם בשנת 1896, נחשב לעבודה המרכזית הראשונה בזרם הפונקציונליסטי (השיקגואי) בפסיכולוגיה. סקר של ה-Review of General Psychology שפורסם בשנת 2002 דירג את דיואי כפסיכולוג ה-93 המצוטט ביותר במאה ה-20.
דיואי היה גם רפורמטור חינוכי מרכזי במאה ה-20. כאינטלקטואל ציבורי ידוע, הוא היה קול בולט בחינוך הפרוגרסיבי ובליברליזם. בעת שהיה פרופסור באוניברסיטת שיקגו, הוא ייסד את בתי הספר הניסיוניים של אוניברסיטת שיקגו (University of Chicago Laboratory Schools), שם יכול היה ליישם ולבחון את רעיונותיו הפרוגרסיביים על שיטות פדגוגיות. משנת 1904 ועד פרישתו בשנת 1930 הוא כיהן כפרופסור לפילוסופיה במכללת המורים (Teachers College) באוניברסיטת קולומביה.
אף שדיואי ידוע בעיקר בזכות פרסומיו על חינוך, הוא כתב גם על נושאים רבים אחרים, כולל אפיסטמולוגיה, מטאפיזיקה, אסתטיקה, אמנות, לוגיקה, תיאוריה חברתית ואתיקה.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
ג'ון דיואי נולד בברלינגטון, ורמונט, למשפחה בעלת אמצעים צנועים. הוא היה אחד מארבעה בנים שנולדו לארצ'יבלד ספרג דיואי ולוסינה ארטמיסיה ריץ' דיואי. בנם הראשון נקרא גם הוא ג'ון, אך הוא מת בתאונה ב-17 בינואר 1859. ג'ון דיואי השני נולד ב-20 באוקטובר 1859, ארבעים שבועות לאחר מות אחיו הבכור. כמו אחיו הבכור ששרד, דייוויס ריץ' דיואי, הוא למד באוניברסיטת ורמונט, שם התקבל לאחוות דלתא פסי (Delta Psi), וסיים את לימודיו כחבר באחוות פי בטא קאפא (Phi Beta Kappa) בשנת 1879.
פרופסור משמעותי של דיואי באוניברסיטת ורמונט היה הנרי אוגוסטוס פירסון טורי, חתנו ואחיינו של נשיא אוניברסיטת ורמונט לשעבר, ג'וזף טורי. דיואי למד באופן פרטי עם טורי בין סיום לימודיו בוורמונט לבין הרשמתו לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס.
### קריירה
לאחר שנתיים כמורה בבית ספר תיכון באויל סיטי, פנסילבניה, ושנה כמורה בבית ספר יסודי בעיירה הקטנה שארלוט, ורמונט, החליט דיואי שאינו מתאים להוראה בבית ספר יסודי או תיכון. לאחר שלמד אצל ג'ורג' סילבסטר מוריס, צ'ארלס סנדרס פירס, הרברט בקסטר אדמס וג'י סטנלי הול, קיבל דיואי את הדוקטורט שלו מבית הספר לאמנויות ומדעים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בשנת 1884. עבודת הדוקטורט שלו, שלא פורסמה ואבדה, (שביקרה את עמנואל קאנט מנקודת מבט אידיאליסטית) נקראה "הפסיכולוגיה של קאנט". באותה שנה, הוא קיבל משרה אקדמית באוניברסיטת מישיגן (1884–1888 ו-1889–1894) בעזרתו של ג'ורג' סילבסטר מוריס.
בשנת 1894 הצטרף דיואי לאוניברסיטת שיקגו שנוסדה זה עתה (1894–1904), שם פיתח את אמונתו באמפיריציזם רציונלי, והחל להיות מזוהה עם הפילוסופיה הפרגמטית המתהווה. תקופתו באוניברסיטת שיקגו הניבה ארבעה מאמרים שקובצו תחת הכותרת "מחשבה ונושאיה" (Thought and its Subject-Matter), אשר פורסמו עם עבודות של עמיתיו בשיקגו תחת הכותרת הקולקטיבית "מחקרים בתאוריה לוגית" (Studies in Logical Theory, 1904).
במהלך תקופה זו, דיואי גם הקים את בתי הספר הניסיוניים של אוניברסיטת שיקגו, שם יכול היה לממש את האמונות הפדגוגיות שסיפקו חומר לעבודתו המרכזית הראשונה על חינוך, "הבית ספר והחברה" (The School and Society, 1899). חילוקי דעות עם ההנהלה הובילו בסופו של דבר להתפטרותו מהאוניברסיטה, וזמן קצר לאחר מכן עבר לאזור החוף המזרחי. בשנת 1899 נבחר דיואי לנשיא האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (A.P.A). משנת 1904 ועד פרישתו בשנת 1930 כיהן כפרופסור לפילוסופיה במכללת המורים באוניברסיטת קולומביה והשפיע על קארל רוג'רס.
בשנת 1905 הפך לנשיא האגודה האמריקאית לפילוסופיה. הוא היה חבר ותיק באיגוד המורים האמריקאי (American Federation of Teachers). יחד עם ההיסטוריונים צ'ארלס א. בירד וג'יימס הארווי רובינסון, והכלכלן תורסטיין ובלן, דיואי הוא אחד ממייסדי "הניו סקול" (The New School).
דיואי פרסם יותר מ-700 מאמרים ב-140 כתבי עת וכ-40 ספרים. כתביו המשמעותיים ביותר היו "מושג קשת הרפלקס בפסיכולוגיה" (1896), ביקורת על מושג פסיכולוגי סטנדרטי ובסיס לכל עבודתו העתידית; "דמוקרטיה וחינוך" (1916), עבודתו המפורסמת על חינוך פרוגרסיבי; "טבע האדם והתנהגות" (1922), מחקר על תפקיד ההרגל בהתנהגות האנושית; "הציבור ובעיותיו" (1927), הגנה על הדמוקרטיה שנכתבה בתגובה לספרו של וולטר ליפמן "הציבור הרפאים" (1925); "חוויה וטבע" (1925), הצהרתו ה"מטאפיזית" ביותר של דיואי; "רשמים מרוסיה הסובייטית והעולם המהפכני" (1929), יומן מסע נלהב מברית המועצות הצעירה; "אמנות כחוויה" (1934), עבודתו המרכזית של דיואי על אסתטיקה; "אמונה משותפת" (1934), מחקר הומניסטי על דת שניתן במקור כסדרת הרצאות על שם דווייט ה. טרי בייל; "לוגיקה: תאוריית החקירה" (1938), הצהרה על תפיסתו הלא שגרתית של דיואי לגבי לוגיקה; "חופש ותרבות" (1939), עבודה פוליטית הבוחנת את שורשי הפשיזם; ו"היודע והידוע" (1949), ספר שנכתב בשיתוף עם ארתור פ. בנטלי המתווה באופן שיטתי את מושג הטרנס-אקציה, המרכזי לשאר עבודותיו (ראו טרנסאקציונליזם).
אף שכל אחת מעבודות אלו מתמקדת בנושא פילוסופי מסוים, דיואי כלל את נושאיו המרכזיים ב"חוויה וטבע". עם זאת, לא מרוצה מהתגובה למהדורה הראשונה (1925), עבור המהדורה השנייה (1929) הוא שכתב את הפרק הראשון והוסיף הקדמה שבה הצהיר כי הספר הציג את מה שנקרא מאוחר יותר פרדיגמה חדשה (קוניאנית): 'לא חתרתי בכרך זה לפיוס בין החדש לישן' [E&N:4]. הוא טוען לאי-השוואתיות קוניאנית:
'עבור רבים, הקישור בין שתי המילים ['חוויה' ו'טבע'] ייראה כמו דיבור על ריבוע עגול' אך 'איני מכיר נתיב שבו טיעון דיאלקטי יכול לענות על התנגדויות כאלה. הן נובעות מהקשר למילים ולא ניתן לטפל בהן באופן טיעוני'. ניתן לפרש את הדברים הבאים כמתארים תהליך המרה קוניאני: 'אפשר רק לקוות במהלך הדיון כולו לחשוף את המשמעויות [החדשות] המיוחסות ל"חוויה" ו"טבע", ובכך ליצור באופן בלתי מורגש, אם יתמזל מזלנו, שינוי במשמעויות שיוחסו להן קודם לכן' [הכל מתוך E&N:10].
כשיקוף להשפעתו העצומה על המחשבה במאה ה-20, הילדה ניטבי כתבה: "דיואי היה עבור תקופתנו מה שאריסטו היה עבור ימי הביניים המאוחרים, לא פילוסוף, אלא הפילוסוף".
### ביקורים בסין וביפן
בשנת 1919, דיואי ואשתו נסעו ליפן בשנת שבתון. אף שדיואי ואשתו התקבלו היטב על ידי תושבי יפן במהלך טיול זה, דיואי היה גם ביקורתי כלפי מערכת השלטון של המדינה וטען כי דרכה של המדינה לעבר דמוקרטיה היא "שאפתנית אך חלשה במובנים רבים שבהם מתחריה חזקים". הוא גם הזהיר כי "המבחן האמיתי טרם הגיע. אך אם העולם הדמוקרטי לכאורה יחזור בו מההצהרות שנאמרו בשפע במהלך ימי המלחמה, הזעזוע יהיה עצום, והבירוקרטיה והמיליטריזם עלולים לחזור".
במהלך טיולו ליפן, הוזמן דיואי על ידי אוניברסיטת פקין לבקר בסין, כנראה לבקשת תלמידיו לשעבר, הו שי וצ'יאנג מונלין. דיואי ואשתו אליס הגיעו לשנגחאי ב-30 באפריל 1919, ימים ספורים לפני שמפגינים סטודנטים יצאו לרחובות פקין כדי למחות על החלטת בעלות הברית בפריז להעביר את השטחים שהוחזקו על ידי גרמניה במחוז שאנדונג ליפן. ההפגנות שלהם ב-4 במאי ריגשו והמריצו את דיואי, והוא נשאר בסין במשך שנתיים, ועזב ביולי 1921. הוא תמך במנהיגי "תנועת החינוך החדש" ו"תנועת התרבות החדשה" של סין.
במהלך שנתיים אלו, ביקר דיואי ב-11 ממחוזות סין. הוא נשא כמעט 200 הרצאות בפני קהל סיני וכתב מאמרים כמעט חודשיים עבור אמריקאים ב-The New Republic ובמגזינים אחרים. מודע היטב הן לאימפריאליזם היפני בסין והן למשיכה של הבולשביזם עבור סינים מסוימים, דיואי דגל בכך שהאמריקאים יתמכו בטרנספורמציה של סין ושהסינים יבססו טרנספורמציה זו על חינוך ורפורמות חברתיות, לא על מהפכה. מאות ולעיתים אלפי אנשים השתתפו בהרצאות, שתורגמו על ידי הו שי. עבור קהלים אלו, דיואי ייצג את "מר דמוקרטיה" ו"מר מדע", שתי ההאנשות שחשבו שמייצגות ערכים מודרניים, והיללו אותו כ"קונפוציוס האמריקאי". הרצאות אלו פורסמו בהרחבה בתקשורת ובכתבי עת סיניים, וכן פורסמו במהדורות ספרים מקובצות. הרצאותיו פורסמו מחדש בשנת 2015.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →במהלך תקופתו בסין, נפגש דיואי עם סון יאט-סן, אינטלקטואלים בעלי נטייה לרפורמות, ומצביא המלחמה יאן שישאן. בהרצאתו של דיואי על "שלושה פילוסופים בני זמננו: ברטראנד ראסל, אנרי ברגסון וויליאם ג'יימס" באוניברסיטת פקין בשנת 1919 נכח מאו דזה-דונג הצעיר.
ז'ישין סו מציין:
דיואי היה, עבור אותם מחנכים סינים שלמדו תחתיו, השליח הגדול של הליברליזם הפילוסופי והמתודולוגיה הניסויית, הדוגל בחופש מחשבה מוחלט, והאדם ש, מעל לכל מורה אחר, השווה את החינוך לבעיות המעשיות של שיתוף פעולה אזרחי וחיים מועילים.
דיואי הפציר בסינים לא לייבא אף מודל חינוכי מערבי. הוא המליץ למחנכים כמו טאו שינגז'י להשתמש בפרגמטיזם כדי לתכנן מערכת בתי ספר מודלית משלהם ברמה הלאומית. הוא חשב שהמסורת המערבית מחויבת להנחה שידיעה פילוסופית כרוכה בחיפוש אחר מציאות אולטימטיבית ואמיתית מעל לכל. עם זאת, הממשלה הלאומית הייתה חלשה, והמחוזות נשלטו במידה רבה על ידי מצביאי מלחמה, כך שהצעותיו זכו לשבחים ברמה הלאומית אך לא יושמו. עם זאת, היו כמה יישומים מקומיים. לרעיונותיו של דיואי הייתה השפעה בהונג קונג, ובטייוואן לאחר שהממשלה הלאומנית ברחה לשם. ברוב סין, מלומדים קונפוציאנים שלטו במערכת החינוך המקומית לפני 1949 והם פשוט התעלמו מדיואי ומרעיונות מערביים. בסין המרקסיסטית והמאואיסטית, רעיונותיו של דיואי גונו באופן שיטתי.
תקופתו בסין סייעה לעצב את התפיסות ההדדיות בין סין לארצות הברית.
### ביקור בדרום אפריקה
דיואי ובתו ג'יין נסעו לדרום אפריקה ביולי 1934, בהזמנת הוועידה העולמית של "אחוות החינוך החדש" (New Education Fellowship) בקייפטאון וביוהנסבורג, שם נשא מספר הרצאות. הוועידה נפתחה על ידי שר החינוך הדרום אפריקאי יאן הופמייר, וסגן ראש הממשלה יאן סמאטס. דוברים אחרים בוועידה כללו את מקס אייזלן והנדריק פרוורד, שלימים הפך לראש ממשלת הממשלה הלאומנית שהנהיגה את האפרטהייד.
הוצאותיו של דיואי שולמו על ידי קרן קרנגי. הוא גם נסע לדרבן, פרטוריה וויקטוריה פולס במה שהיה אז דרום רודזיה (כיום זימבבואה) ובחן בתי ספר, שוחח עם תלמידים, ונשא הרצאות בפני מנהלים ומורים. באוגוסט 1934, קיבל דיואי תואר כבוד מאוניברסיטת ויטווטרסראנד. הממשלות הלבנות בלבד דחו את רעיונותיו של דיואי כחילוניים מדי. עם זאת, אנשים שחורים ותומכיהם הלבנים היו פתוחים יותר.
### חיים אישיים
דיואי נשא לאישה את אליס צ'יפמן בשנת 1886 זמן קצר לאחר שצ'יפמן סיימה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת מישיגן. לשניים היו שישה ילדים: פרדריק ארצ'יבלד דיואי, אוולין ריגס דיואי, מוריס (שמת צעיר), גורדון צ'יפמן דיואי, לוסי אליס צ'יפמן דיואי וג'יין מרי דיואי. אליס צ'יפמן מתה בשנת 1927 בגיל 68; מוחלשת ממקרה של מלריה שנדבקה בו במהלך טיול לטורקיה בשנת 1924 והתקף לב במהלך טיול למקסיקו סיטי בשנת 1926, היא מתה מפקקת מוחית ב-13 ביולי 1927. דיואי נשא לאישה את אסטל רוברטה לוויץ גרנט, "חברה ובת לוויה ותיקה במשך מספר שנים לפני נישואיהם" ב-11 בדצמבר 1946. לבקשתה של רוברטה, הזוג אימץ שני אחים, לואיס (ששמו שונה לג'ון ג'וניור) ושירלי.
תחומי העניין והכתבים של דיואי כללו נושאים רבים, ולפי האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, "חלק ניכר מהתפוקה שפרסם הורכב מפרשנות על פוליטיקה פנימית ובינלאומית עכשווית, והצהרות פומביות בשם מטרות רבות. (הוא כנראה הפילוסוף היחיד באנציקלופדיה זו שפרסם גם על חוזה ורסאי וגם על הערך של הצגת אמנות בסניפי דואר.)"
בשנת 1917, פגש דיואי את פ. מ. אלכסנדר בניו יורק ומאוחר יותר כתב הקדמות לספריו של אלכסנדר "ירושתו העליונה של האדם" (1918), "שליטה מודעת בונה של הפרט" (1923) ו"השימוש בעצמי" (1932). השפעתו של אלכסנדר מוזכרת ב"טבע האדם והתנהגות" וב"חוויה וטבע". בנוסף לקשריו עם אנשים המוזכרים במקומות אחרים במאמר, הוא גם ניהל התכתבות עם אנרי ברגסון, ויליאם מ. בראון, מרטין בובר, ג'ורג' ס. קאונטס, ויליאם רייני הרפר, סידני הוק וג'ורג' סנטיאנה.
### מוות
דיואי מת מדלקת ריאות ב-1 ביוני 1952, בביתו בניו יורק לאחר שנים של בריאות לקויה וגופתו נשרפה למחרת.
פסיכולוגיה
### פסיכולוגיה פונקציונלית
באוניברסיטת מישיגן, פרסם דיואי את שני ספריו הראשונים, "פסיכולוגיה" (1887), ו"חיבורים חדשים של לייבניץ על ההבנה האנושית" (1888), שניהם ביטאו את מחויבותו המוקדמת של דיואי לנאו-הגליאניזם הבריטי. ב"פסיכולוגיה", ניסה דיואי ליצור סינתזה בין אידיאליזם למדע ניסויי.
בעודו פרופסור לפילוסופיה במישיגן, דיואי ועמיתיו הצעירים, ג'יימס היידן טאפטס וג'ורג' הרברט מיד, יחד עם תלמידו ג'יימס רולנד אנג'ל, כולם מושפעים מאוד מהפרסום האחרון של "עקרונות הפסיכולוגיה" של ויליאם ג'יימס (1890), החלו לנסח מחדש את הפסיכולוגיה, תוך הדגשת הסביבה החברתית על פעילות הנפש וההתנהגות במקום הפסיכולוגיה הפיזיולוגית של וילהלם וונדט ותלמידיו.
עד 1894, הצטרף דיואי לטאפטס, שאיתו כתב מאוחר יותר את "אתיקה" (1908) באוניברסיטת שיקגו שנוסדה לאחרונה, והזמין את מיד ואנג'ל ללכת בעקבותיו, ארבעת הגברים היוו את הבסיס למה שנקרא "קבוצת שיקגו" בפסיכולוגיה.
הסגנון החדש שלהם בפסיכולוגיה, שכונה מאוחר יותר פסיכולוגיה פונקציונלית, כלל דגש מעשי על פעולה ויישום. במאמרו של דיואי "מושג קשת הרפלקס בפסיכולוגיה" שהופיע ב-Psychological Review בשנת 1896, הוא מנמק נגד ההבנה המסורתית של גירוי-תגובה של קשת הרפלקס לטובת תיאור "מעגלי" שבו מה שמשמש כ"גירוי" ומה כ"תגובה" תלוי באופן שבו בוחנים את המצב, ומגן על האופי האחדותי של המעגל החושי-מוטורי. בעודו אינו מכחיש את קיומם של גירוי, תחושה ותגובה, הוא לא הסכים שהם אירועים נפרדים ומוצמדים המתרחשים כמו חוליות בשרשרת. הוא פיתח את הרעיון שיש תיאום שבו הגירוי מועשר על ידי תוצאות של חוויות קודמות. התגובה מווסתת על ידי חוויה חושית.
דיואי נבחר לנשיא האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה בשנת 1899.
דיואי גם הביע עניין בעבודה בפסיכולוגיה של תפיסה חזותית שבוצעה על ידי פרופסור המחקר של דארטמות', אדלברט איימס ג'וניור. עם זאת, הייתה לו בעיה גדולה עם הקשבה, מכיוון שידוע שדיואי לא יכול היה להבחין בין גבהים מוזיקליים – במילים אחרות, הוא היה אמוזי.
פילוסופיה
### חינוך והכשרת מורים
התיאוריות החינוכיות של דיואי הוצגו ב"האני מאמין הפדגוגי שלי" (1897), "הפטיש של החינוך היסודי" (1898), "הבית ספר והחברה" (1900), "הילד ותוכנית הלימודים" (1902), "דמוקרטיה וחינוך" (1916), "בתי ספר של מחר" (1915) עם אוולין דיואי, ו"חוויה וחינוך" (1938). מספר נושאים חוזרים על עצמם לאורך כתבים אלו. דיואי טוען ללא הרף שחינוך ולמידה הם תהליכים חברתיים ואינטראקטיביים, ולפיכך בית הספר עצמו הוא מוסד חברתי שדרכו יכולה וצריכה להתרחש רפורמה חברתית. בנוסף, הוא האמין שתלמידים משגשגים בסביבה שבה מותר להם לחוות ולקיים אינטראקציה עם תוכנית הלימודים, וכל התלמידים צריכים לקבל את ההזדמנות לקחת חלק בלמידה של עצמם.
הרעיונות של דמוקרטיה ורפורמה חברתית נדונים ללא הרף בכתביו של דיואי על חינוך. דיואי טוען בחוזקה לחשיבות החינוך לא רק כמקום לרכישת ידע תוכן, אלא גם כמקום ללמוד כיצד לחיות. בעיניו, מטרת החינוך לא צריכה לסבוב סביב רכישת קבוצה מוגדרת מראש של מיומנויות, אלא סביב מימוש הפוטנציאל המלא של האדם והיכולת להשתמש במיומנויות אלו לטובת הכלל. הוא מציין כי "להכין אותו לחיים העתידיים פירושו לתת לו שליטה על עצמו; פירושו לאמן אותו כך שיהיה לו שימוש מלא ומוכן בכל יכולותיו" ("האני מאמין הפדגוגי שלי", דיואי, 1897).
בנוסף לעזרה לתלמידים לממש את הפוטנציאל המלא שלהם, דיואי ממשיך ומכיר בכך שחינוך ובית ספר הם מכשירים ליצירת שינוי ורפורמה חברתית. הוא מציין כי "חינוך הוא ויסות התהליך של הפיכה לשותף בתודעה החברתית; והתאמת הפעילות האינדיבידואלית על בסיס תודעה חברתית זו היא השיטה הבטוחה היחידה לבנייה חברתית מחדש".
בנוסף לרעיונותיו לגבי מהו חינוך ואיזו השפעה צריכה להיות לו על החברה, לדיואי היו גם תפיסות ספציפיות לגבי האופן שבו החינוך צריך להתקיים בתוך הכיתה. ב"הילד ותוכנית הלימודים" (1902), דיואי דן בשני זרמי מחשבה סותרים ומרכזיים לגבי פדגוגיה חינוכית. הראשון מתמקד בתוכנית הלימודים ומתמקד כמעט אך ורק בנושא הנלמד. דיואי טוען שהפגם העיקרי במתודולוגיה זו הוא חוסר הפעילות של התלמיד; במסגרת ספציפית זו, "הילד הוא פשוט היצור הלא בוגר שעומד להתבגר; הוא היצור השטחי שעומד להעמיק" (1902, עמ' 13). הוא טוען שכדי שהחינוך יהיה אפקטיבי ביותר, יש להציג תוכן בצורה המאפשרת לתלמיד לקשר את המידע לחוויות קודמות, ובכך להעמיק את הקשר עם ידע חדש זה.
יחד עם זאת, דיואי נבהל מרבים מהעודפים ה"ממוקדים בילד" של פדגוגים בבתי ספר חינוכיים שטענו שהם תלמידיו, והוא טען שיותר מדי הסתמכות על הילד עלולה להיות מזיקה באותה מידה לתהליך הלמידה. בזרם מחשבה שני זה, "עלינו לתפוס את עמדתנו עם הילד ואת עזיבתנו ממנו. הוא ולא נושא הלימוד הוא שקובע את איכות וכמות הלמידה" (דיואי, 1902, עמ' 13–14). לפי דיואי, הפגם הפוטנציאלי בקו מחשבה זה הוא שהוא ממזער את חשיבות התוכן כמו גם את תפקיד המורה.
כדי לתקן דילמה זו, דיואי דגל במבנה חינוכי המאזן בין העברת ידע לבין התחשבות באינטרסים ובחוויות של התלמיד. הוא מציין כי "הילד ותוכנית הלימודים הם פשוט שני גבולות המגדירים תהליך אחד. בדיוק כפי ששתי נקודות מגדירות קו ישר, כך נקודת המבט הנוכחית של הילד והעובדות והאמיתות של הלימודים מגדירות את ההוראה" (דיואי, 1902, עמ' 16).
דרך הנמקה זו הפך דיואי לאחד התומכים המפורסמים ביותר בלמידה מעשית או חינוך חווייתי, הקשור ללמידה חווייתית, אך אינו זהה לה. הוא טען כי "אם ידע מגיע מהרשמים שנוצרו עלינו על ידי עצמים טבעיים, בלתי אפשרי להשיג ידע ללא שימוש בעצמים שמרשימים את הנפש" (דיואי, 1916/2009, עמ' 217–18). הרעיונות של דיואי המשיכו להשפיע על מודלים ותומכים חווייתיים משפיעים רבים אחרים. למידה מבוססת בעיות (PBL), למשל, שיטה המשמשת רבות בחינוך כיום, משלבת את הרעיונות של דיואי הנוגעים ללמידה באמצעות חקירה פעילה.
דיואי לא רק דמיין מחדש את הדרך שבה תהליך הלמידה צריך להתקיים, אלא גם את התפקיד שהמורה צריך למלא בתוך תהליך זה. לאורך ההיסטוריה של הלימודים באמריקה, מטרת החינוך הייתה להכשיר תלמידים לעבודה על ידי מתן קבוצה מוגבלת של מיומנויות ומידע לתלמיד כדי לבצע עבודה מסוימת. עבודותיו של ג'ון דיואי מספקות את הדוגמאות הפוריות ביותר לאופן שבו השקפה מקצועית מוגבלת זו על חינוך יושמה הן על מערכת החינוך הציבורי K–12 והן על בתי הספר להכשרת מורים שניסו לייצר במהירות מורים מיומנים ומעשיים עם קבוצה מוגבלת של מיומנויות הוראה ומשמעת ספציפיות הדרושות כדי לענות על צורכי המעסיק ודרישות כוח העבודה.
ב"הבית ספר והחברה" (דיואי, 1899) ו"דמוקרטיה וחינוך" (דיואי, 1916), דיואי טוען שבמקום להכין אזרחים להשתתפות אתית בחברה, בתי הספר מטפחים תלמידים פסיביים באמצעות התעקשות על שליטה בעובדות ומשמעת גופנית. במקום להכין תלמידים להיות יצורים רפלקסיביים, אוטונומיים ואתיים המסוגלים להגיע לאמיתות חברתיות באמצעות שיח ביקורתי ובין-סובייקטיבי, בתי הספר מכינים תלמידים לציות כנוע למבנים סמכותניים של עבודה ופוליטיקה, מרתיעים את המרדף אחר חקירה אינדיבידואלית וקהילתית, ותופסים השכלה גבוהה כמונופול של מוסד החינוך (דיואי, 1899; 1916).
עבור דיואי ותומכיו הפילוסופיים, חינוך חונק אוטונומיה אינדיבידואלית כאשר מלמדים את הלומדים שידע מועבר בכיוון אחד, מהמומחה ללומד. דיואי לא רק דמיין מחדש את הדרך שבה תהליך הלמידה צריך להתקיים, אלא גם את התפקיד שהמורה צריך למלא בתוך תהליך זה. עבור דיואי, "הדבר הנחוץ הוא שיפור החינוך, לא פשוט על ידי הוצאת מורים שיכולים לעשות טוב יותר את הדברים שאין צורך לעשותם, אלא על ידי שינוי התפיסה של מה מהווה חינוך" (דיואי, 1904, עמ' 18).
הכישורים של דיואי להוראה—אהבה טבעית לעבודה עם ילדים צעירים, נטייה טבעית לחקור את הנושאים, השיטות וסוגיות חברתיות אחרות הקשורות למקצוע, ורצון לחלוק ידע נרכש זה עם אחרים—אינם קבוצה של מיומנויות מכניות המוצגות כלפי חוץ. במקום זאת, ניתן לראות בהם עקרונות או הרגלים מופנמים ש"עובדים באופן אוטומטי, לא מודע" (דיואי, 1904, עמ' 15). בפנייה למאמריו והרצאותיו הפומביות של דיואי בנוגע למקצוע ההוראה, ולאחר מכן לניתוח שלו את המורה כאדם וכאיש מקצוע, כמו גם לאמונותיו בנוגע לאחריותן של תוכניות הכשרת מורים לטפח את התכונות המדוברות, מחנכי מורים יכולים להתחיל לדמיין מחדש את המורה המצליח בכיתה שדיואי חזה.
מקצועיות ההוראה כשירות חברתי
עבור רבים, מטרת החינוך היא להכשיר תלמידים לעבודה על ידי מתן קבוצה מוגבלת של מיומנויות ומידע לתלמיד כדי לבצע עבודה מסוימת. כפי שמציין דיואי, השקפה מקצועית מוגבלת זו מיושמת גם על בתי ספר להכשרת מורים המנסים לייצר במהירות מורים מיומנים ומעשיים עם קבוצה מוגבלת של מיומנויות הוראה ומשמעת הדרושות כדי לענות על צורכי המעסיק ודרישות כוח העבודה (דיואי, 1904). עבור דיואי, בית הספר והמורה בכיתה, ככוח עבודה וספק שירות חברתי, נושאים באחריות ייחודית לייצר מוצרים פסיכולוגיים וחברתיים שיובילו לקדמה חברתית בהווה ובעתיד.
כפי שמציין דיואי, "עסקו של המורה הוא לייצר סטנדרט גבוה יותר של אינטליגנציה בקהילה, ומטרת מערכת החינוך הציבורי היא להפוך את מספרם של אלו המחזיקים באינטליגנציה זו לגדול ככל האפשר. מיומנות, היכולת לפעול בחוכמה וביעילות במגוון רחב של עיסוקים ומצבים, היא סימן וקריטריון לדרגת הציוויליזציה שאליה הגיעה חברה. זהו עסקם של המורים לעזור בייצור סוגים רבים של מיומנויות הדרושות בחיים העכשוויים. אם המורים עומדים במשימתם, הם גם מסייעים בייצור אופי." (דיואי, TAP, 2010, עמ' 241–42).
לפי דיואי, הדגש מושם על ייצור תכונות אלו אצל ילדים לשימוש בחייהם העכשוויים מכיוון ש"בלתי אפשרי לחזות בוודאות בדיוק מה תהיה הציוויליזציה בעוד עשרים שנה מהיום" (דיואי, MPC, 2010, עמ' 25). עם זאת, אף שדיואי איתן באמונותיו שחינוך משרת מטרה מיידית (דיואי, DRT, 2010; דיואי, MPC, 2010; דיואי, TTP, 2010), הוא אינו בור לגבי ההשפעה שתהיה להקניית תכונות אלו של אינטליגנציה, מיומנות ואופי לילדים צעירים בחייהם הנוכחיים על החברה העתידית. בעת התייחסות למצב העניינים החינוכיים והכלכליים במהלך שידור רדיו ב-1935, דיואי קישר את השפל הכלכלי שבא בעקבותיו ל"חוסר בייצור מספיק של אינטליגנציה, מיומנות ואופי" (דיואי, TAP, 2010, עמ' 242) של כוח העבודה של האומה.
כפי שמציין דיואי, יש חוסר במוצרים אלו בחברה הנוכחית ולמורים יש אחריות ליצור אותם אצל תלמידיהם, אשר, אנו יכולים להניח, יגדלו למבוגרים שבסופו של דבר ימשיכו להשתתף בכל ציוויליזציה תעשייתית או כלכלית שמחכה להם. לפי דיואי, המקצוע של המורה בכיתה הוא לייצר את האינטליגנציה, המיומנות והאופי בתוך כל תלמיד כך שהקהילה הדמוקרטית תהיה מורכבת מאזרחים שיכולים לחשוב, לעשות ולפעול בצורה אינטליגנטית ומוסרית.
הידע של המורה
דיואי האמין שמורים מצליחים בכיתה מחזיקים בתשוקה לידע ובסקרנות אינטלקטואלית בחומרים ובשיטות שהם מלמדים. עבור דיואי, נטייה זו היא סקרנות טבועה ואהבה ללמידה השונה מהיכולת של אדם לרכוש, לדקלם ולשחזר ידע מספרי לימוד. "אף אחד," לפי דיואי, "לא יכול להיות באמת מוצלח בביצוע החובות ועמידה בדרישות אלו [של הוראה] שאינו שומר על סקרנותו האינטלקטואלית שלמה לאורך כל הקריירה שלו" (דיואי, APT, 2010, עמ' 34).
לפי דיואי, זה לא שה"מורה צריך לשאוף להיות מלומד ברמה גבוהה בכל המקצועות שהוא או היא צריכים ללמד," אלא, "מורה צריך להיות בעל אהבה וכישרון יוצאי דופן בנושא אחד: היסטוריה, מתמטיקה, ספרות, מדע, אמנות יפה, או מה שזה לא יהיה" (דיואי, APT, 2010, עמ' 35). המורה בכיתה לא חייב להיות מלומד בכל המקצועות; במקום זאת, אהבה אמיתית לאחד תעורר תחושה למידע ותובנה אמיתיים בכל המקצועות הנלמדים.
בנוסף לנטייה זו למחקר בנושאים הנלמדים, המורה בכיתה "מוחזק על ידי הכרה באחריות למחקר מתמיד של עבודת הכיתה, מחקר מתמיד של ילדים, של שיטות, של נושא הלימוד בהתאמותיו השונות לתלמידים" (דיואי, PST, 2010, עמ' 37). עבור דיואי, רצון זה למרדף לכל החיים אחר למידה טבוע במקצועות אחרים (למשל, התחומים האדריכליים, המשפטיים והרפואיים; דיואי, 1904 ודיואי, PST, 2010), ויש לו חשיבות מיוחדת לתחום ההוראה. כפי שמציין דיואי, "מחקר נוסף זה אינו עיסוק צדדי אלא משהו שמתאים ישירות לדרישות ולהזדמנויות של המקצוע" (דיואי, APT, 2010, עמ' 34).
לפי דיואי, נטייה ותשוקה זו לצמיחה אינטלקטואלית במקצוע חייבות להיות מלוות ברצון טבעי לתקשר את הידע של האדם עם אחרים. "ישנם מלומדים שיש להם [את הידע] במידה ניכרת אך חסרה להם התלהבות להקנות אותו. עבור המורה ה'טבעי' הלמידה אינה שלמה אלא אם כן היא משותפת" (דיואי, APT, 2010, עמ' 35). עבור דיואי, לא מספיק שהמורה בכיתה יהיה לומד לכל החיים של הטכניקות ונושא הלימוד של החינוך; עליה לשאוף לחלוק את מה שהיא יודעת עם אחרים בקהילת הלמידה שלה.
המיומנות של המורה
האינדיקטור הטוב ביותר לאיכות המורה, לפי דיואי, הוא היכולת לצפות ולהגיב לתנועת הנפש עם מודעות חדה לסימנים ולאיכות התגובות שהתלמידים שלו או שלה מפגינים בנוגע לנושא הלימוד המוצג (דיואי, APT, 2010; דיואי, 1904). כפי שמציין דיואי, "לעתים קרובות נשאלתי כיצד זה שמורים מסוימים שמעולם לא למדו את אמנות ההוראה הם עדיין מורים טובים בצורה יוצאת דופן. ההסבר פשוט. יש להם סימפתיה מהירה, בטוחה ובלתי נלאית לפעולות ולתהליך של הנפשות שהם נמצאים איתן במגע. הנפשות שלהם נעות בהרמוניה עם אלו של אחרים, מעריכות את הקשיים שלהם, נכנסות לבעיות שלהם, חולקות את הניצחונות האינטלקטואליים שלהם" (דיואי, APT, 2010, עמ' 36).
הנטייה של המורה
כתוצאה מההשפעה הישירה שיש למורים בעיצוב החיים הנפשיים, המוסריים והרוחניים של ילדים במהלך שנותיהם המעצבות ביותר, דיואי מחזיק את מקצוע ההוראה בהערכה רבה, ולעיתים קרובות משווה את ערכו החברתי לזה של הכמורה ולהורות (דיואי, APT, 2010; דיואי, DRT, 2010; דיואי, MPC, 2010; דיואי, PST, 2010; דיואי, TTC, 2010; דיואי, TTP, 2010). אולי התכונות החשובות ביותר, לפי דיואי, הן אותן תכונות אישיות טבועות שהמורה מביא לכיתה. כפי שמציין דיואי, "שום כמות של למידה או אפילו של מיומנות פדגוגית נרכשת אינה מפצה על החוסר" (דיואי, TLS, עמ' 25) בתכונות האישיות הדרושות כדי להיות מוצלח ביותר במקצוע.
לפי דיואי, המורה המצליח בכיתה מחזיק בתשוקה הכרחית לקידום הצמיחה האינטלקטואלית של ילדים צעירים. בנוסף, הם יודעים שהקריירה שלהם, בהשוואה למקצועות אחרים, כרוכה במצבים מלחיצים, שעות ארוכות ותגמול כספי מוגבל; לכל אלו יש פוטנציאל להתגבר על אהבתם וסימפתייתם הכנה לתלמידיהם.
עבור דיואי, "אחד השלבים המדכאים ביותר של המקצוע הוא מספר המורים השחוקים שרואים, עם חרדה המתוארת על קווי פניהם, המשתקפת בקולותיהם המתוחים והגבוהים ובנימוסיהם החדים. בעוד שמגע עם הצעירים הוא זכות עבור מזגים מסוימים, הוא מס עבור אחרים ומס שהם לא נושאים בו היטב. ובבתי ספר מסוימים, יש יותר מדי תלמידים למורה, יותר מדי מקצועות ללמד, והתאמות לתלמידים נעשות בצורה מכנית ולא אנושית. טבע האדם מגיב נגד תנאים לא טבעיים כאלה" (דיואי, APT, 2010, עמ' 35).
חיוני, לפי דיואי, שלמורה בכיתה תהיה הנטייה הנפשית להתגבר על הדרישות וגורמי הלחץ המופעלים עליהם מכיוון שהתלמידים יכולים לחוש מתי המורה שלהם אינו מושקע באמת בקידום הלמידה שלהם (דיואי, PST, 2010). התנהגויות שליליות כאלה, לפי דיואי, מונעות מילדים לרדוף אחרי נטיותיהם שלהם ללמידה וצמיחה אינטלקטואלית. לכן ניתן להניח שאם מורים רוצים שתלמידיהם יעסקו בתהליך החינוכי וישתמשו בסקרנותם הטבעית לידע, מורים חייבים להיות מודעים לאופן שבו תגובותיהם לילדים צעירים וללחצי ההוראה משפיעות על תהליך זה.
תפקיד הכשרת המורים בטיפוח המורה המקצועי בכיתה
התשוקות של דיואי להוראה—אהבה טבעית לעבודה עם ילדים צעירים, נטייה טבעית לחקור את הנושאים, השיטות וסוגיות חברתיות אחרות הקשורות למקצוע, ורצון לחלוק ידע נרכש זה עם אחרים—אינם קבוצה של מיומנויות מכניות המוצגות כלפי חוץ. במקום זאת, ניתן לראות בהם עקרונות או הרגלים מופנמים ש"עובדים באופן אוטומטי, לא מודע" (דיואי, 1904, עמ' 15). לפי דיואי, תוכניות הכשרת מורים חייבות להתרחק מהתמקדות בייצור מתרגלים מיומנים מכיוון שמיומנויות מעשיות כאלה הקשורות להוראה ומשמעת (למשל, יצירה והעברה של מערכי שיעור, ניהול כיתה, יישום של מגוון שיטות ספציפיות לתוכן) ניתן ללמוד לאורך זמן במהלך עבודתם היומיומית בבית הספר עם תלמידיהם (דיואי, PST, 2010).
כפי שמציין דיואי, "המורה שעוזב את בית הספר המקצועי עם כוח בניהול כיתת ילדים עשוי להופיע ביתרון עדיף ביום הראשון, בשבוע הראשון, בחודש הראשון, או אפילו בשנה הראשונה, בהשוואה למורה אחר שיש לו שליטה חיונית הרבה יותר בפסיכולוגיה, בלוגיקה ובאתיקה של ההתפתחות. אך 'התקדמות' מאוחרת יותר עשויה להיות מורכבת רק משכלול ועידון מיומנות שכבר קיימת. אנשים כאלה נראים כמי שיודעים ללמד, אך הם אינם סטודנטים של הוראה. גם אם הם ממשיכים ללמוד ספרי פדגוגיה, לקרוא כתבי עת של מורים, להשתתף במכוני מורים וכו', עדיין שורש העניין אינו בהם, אלא אם כן הם ממשיכים להיות סטודנטים של נושא הלימוד, וסטודנטים של פעילות הנפש. אלא אם כן מורה הוא סטודנט כזה, הוא עשוי להמשיך להשתפר במכניקה של ניהול בית הספר, אך הוא אינו יכול לצמוח כמורה, מעורר השראה ומכוון של חיי הנפש" (דיואי, 1904, עמ' 15).
עבור דיואי, הכשרת מורים צריכה להתמקד לא בייצור אנשים שיודעים ללמד ברגע שהם עוזבים את התוכנית; במקום זאת, הכשרת מורים צריכה לעסוק בייצור סטודנטים מקצועיים לחינוך שיש להם את הנטייה לחקור את הנושאים שהם מלמדים, את השיטות המשמשות, ואת פעילות הנפש כשהיא נותנת ומקבלת ידע. לפי דיואי, סטודנט כזה אינו עוסק באופן שטחי בחומרים אלו, במקום זאת, לסטודנט המקצועי לחינוך יש תשוקה כנה לחקור את נושאי החינוך, בידיעה שעשיית זאת מובילה בסופו של דבר לרכישת המיומנויות הקשורות להוראה. סטודנטים כאלה לחינוך שואפים לצמיחה אינטלקטואלית בתוך המקצוע שניתן להשיג רק על ידי טבילה במרדף לכל החיים אחר האינטליגנציה, המיומנויות והאופי שדיואי קישר למקצוע.
כפי שמציין דיואי, תחומים מקצועיים אחרים, כגון משפטים ורפואה, מטפחים רוח מקצועית בתחומיהם לחקור ללא הרף את עבודתם, את שיטות עבודתם, וצורך מתמיד בצמיחה אינטלקטואלית ודאגה לסוגיות הקשורות למקצועם. להכשרת מורים, כמקצוע, יש את אותן חובות (דיואי, 1904; דיואי, PST, 2010).
כפי שמציין דיואי, "אחריות אינטלקטואלית צריכה להיות מופצת לכל בן אנוש שמעורב בביצוע העבודה המדוברת, ולנסות לרכז אחריות אינטלקטואלית לעבודה שצריכה להיעשות, עם המוחות והלבבות שלהם, על ידי מאות או אלפי אנשים בתריסר או יותר בראש, לא משנה כמה חכמים ומיומנים הם, זה לא לרכז אחריות—זה להפיץ חוסר אחריות" (דיואי, PST, 2010, עמ' 39). עבור דיואי, הרוח המקצועית של הכשרת מורים דורשת מתלמידיה מחקר מתמיד של עבודת הכיתה, מחקר מתמיד של ילדים, של שיטות, של נושא הלימוד בהתאמותיו השונות לתלמידים. מחקר כזה יוביל להארה מקצועית בנוגע לפעולות היומיומיות של הוראה בכיתה.
בנוסף למעורבותו הפעילה והישירה מאוד בהקמת מוסדות חינוכיים כגון בתי הספר הניסיוניים של אוניברסיטת שיקגו (1896) ו"הניו סקול למחקר חברתי" (1919), רבים מרעיונותיו של דיואי השפיעו על הקמת מכללת בנינגטון ומכללת גודארד בוורמונט, שם כיהן בחבר הנאמנים. עבודותיו והפילוסופיה של דיואי החזיקו גם בהשפעה רבה ביצירת מכללת בלאק מאונטיין (Black Mountain College) קצרת הימים בצפון קרוליינה, מכללה ניסיונית שהתמקדה במחקר בין-תחומי, ושסגל המרצים שלה כלל את באקמינסטר פולר, וילם דה קונינג, צ'ארלס אולסון, פרנץ קליין, רוברט דאנקן, רוברט קרילי ופול גודמן, בין היתר. מכללת בלאק מאונטיין הייתה המוקד של "משוררי בלאק מאונטיין", קבוצה של משוררים אוונגרדיים הקשורים קשר הדוק לדור הביט ולרנסנס של סן פרנסיסקו.
### עיתונאות
להגדרה של דיואי ל"ציבור", כפי שתוארה ב"הציבור ובעיותיו", יש השלכות עמוקות על חשיבות העיתונאות בחברה. כפי שהוצע על ידי כותרת הספר, דאגתו הייתה ליחס הטרנסאקציונלי בין ציבורים לבעיות. גם מרומז בשמו, עיתונאות ציבורית מבקשת לכוון את התקשורת הרחק מהגמוניה אליטיסטית ותאגידית לעבר מרחב ציבורי אזרחי. "ה'ציבור' של עיתונאים ציבוריים הוא הציבור של דיואי."
דיואי נותן הגדרה קונקרטית להיווצרות ציבור. ציבורים הם קבוצות ספונטניות של אזרחים החולקים את ההשפעות העקיפות של פעולה מסוימת. כל מי שמושפע מההשלכות העקיפות של פעולה ספציפית יחלוק באופן אוטומטי אינטרס משותף בשליטה בהשלכות אלו, כלומר, פתרון בעיה משותפת. מכיוון שכל פעולה מייצרת השלכות לא מכוונות, ציבורים צצים, חופפים ומתפרקים ללא הרף.
ב"הציבור ובעיותיו", דיואי מציג הפרכה למסה של וולטר ליפמן על תפקיד העיתונאות בדמוקרטיה. המודל של ליפמן היה מודל שידור בסיסי שבו עיתונאים לקחו מידע שניתן להם על ידי מומחים ואליטות, ארזו מחדש את המידע הזה במונחים פשוטים, והעבירו את המידע לציבור, שתפקידו היה להגיב רגשית לחדשות. במודל שלו, ליפמן הניח שהציבור אינו מסוגל למחשבה או לפעולה, ושיש להשאיר את כל המחשבה והפעולה למומחים ולאליטות.
דיואי מפריך מודל זה בהנחה שפוליטיקה היא העבודה והחובה של כל אינדיבידואל במהלך שגרת יומו. הידע הדרוש כדי להיות מעורב בפוליטיקה, במודל זה, היה אמור להיווצר על ידי האינטראקציה של אזרחים, אליטות, מומחים, באמצעות תיווך והנחיה של עיתונאות. במודל זה, לא רק הממשלה אחראית, אלא גם האזרחים, המומחים ושחקנים אחרים.
דיואי גם אמר שעיתונאות צריכה להתאים לאידיאל זה על ידי שינוי הדגש שלה מפעולות או אירועים (בחירת מנצח במצב נתון) לחלופות, בחירות, השלכות ותנאים, כדי לטפח שיחה ולשפר את יצירת הידע. עיתונאות לא רק תייצר מוצר סטטי שאמר מה כבר קרה, אלא החדשות יהיו במצב מתמיד של אבולוציה ככל שהציבור יוסיף ערך על ידי יצירת ידע. ה"קהל" יסתיים, ויוחלף על ידי אזרחים ומשתפי פעולה שיהיו למעשה משתמשים, שיעשו יותר עם החדשות מאשר פשוט לקרוא אותן. בנוגע למאמצו לשנות את העיתונאות, הוא כתב ב"הציבור ובעיותיו": "עד שהחברה הגדולה תומר לקהילה גדולה, הציבור יישאר בליקוי. תקשורת יכולה לבדה ליצור קהילה גדולה" (דיואי, עמ' 142).
דיואי האמין שתקשורת יוצרת קהילה גדולה, ואזרחים שמשתתפים באופן פעיל בחיים הציבוריים תורמים לקהילה זו. "ה-c