נועם חומסקי

נועם חומסקי (Noam Chomsky)

אברם נועם חומסקי (Avram Noam Chomsky; נולד ב-7 בדצמבר 1928) הוא אינטלקטואל, פילוסוף, בלשן, אקטיביסט פוליטי ומבקר חברתי אמריקאי. חומסקי, המכונה לעיתים "אבי הבלשנות המודרנית", הוא גם דמות מרכזית בפילוסופיה האנליטית ואחד ממייסדי תחום מדעי הקוגניציה. הוא פרופסור מחקר לבלשנות באוניברסיטת אריזונה ופרופסור אמריטוס במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). מהמחברים החיים המצוטטים ביותר, חומסקי כתב למעלה מ-150 ספרים בנושאים כמו בלשנות, מלחמה ופוליטיקה. בנוסף לעבודתו בבלשנות, מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 היה חומסקי קול משפיע בשמאל האמריקאי כמבקר עקבי של מדיניות החוץ של ארצות הברית, הקפיטליזם בן זמננו והקורפורטוקרטיה.

נולד למהגרים יהודים אשכנזים בפילדלפיה, וחומסקי פיתח עניין מוקדם באנרכיזם בחנויות ספרים אלטרנטיביות בניו יורק. הוא למד באוניברסיטת פנסילבניה. במהלך עבודתו כעמית מחקר בחברת העמיתים של הרווארד, פיתח חומסקי את תאוריית הדקדוק התמורה שעל בסיסה קיבל תואר דוקטור ב-1955. באותה שנה החל ללמד ב-MIT, וב-1957 בלט כדמות מרכזית בבלשנות עם יצירתו הפורצת "מבנים סינטקטיים" (Syntactic Structures), שהילאה תפקיד מרכזי בעיצוב מחדש של חקר השפה. מ-1958 עד 1959 היה חומסקי עמית הקרן הלאומית למדע במכון למחקר מתקדם. הוא יצר או היה שותף ליצירת תאוריית הדקדוק האוניברסלי, תאוריית הדקדוק היוצר, ההיררכיה של חומסקי והתכנית המינימליסטית. חומסקי גם שיחק תפקיד מכריע בשקיעת הביהביוריזם הבלשני, והיה ביקורתי במיוחד כלפי עבודתו של ב. פ. סקינר (B. F. Skinner).

כמתנגד חריף למעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם, אותה ראה כמעשה של אימפריאליזם אמריקאי, זכה חומסקי ב-1967 לתשומת לב לאומית בזכות מסתו נגד המלחמה "אחריות האינטלקטואלים". לאחר שהזוהה עם השמאל החדש, הוא נעצר מספר פעמים בשל האקטיביזם שלו ונכלל ברשימת היריבים הפוליטיים של הנשיא ריצ'רד ניקסון. ככל שעבודתו בבלשנות זכתה לבולטות והשפעה במהלך שנות ה-60, היא עוררה את "מלחמות הבלשנות". בשיתוף פעולה עם אדוארד ס' הרמן (Edward S. Herman), ניסח חומסקי מאוחר יותר את מודל התעמולה של ביקורת התקשורת בספר "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent), ופעל לחשיפת הכיבוש האינדונזי במזרח טימור. הגנתו על חופש הביטוי הבלתי מותנה, כולל זה של הכחשת השואה, עוררה מחלוקת משמעותית בפרשת פוריסון בשנות ה-80. פרשנותו של חומסקי על רצח העם בקמבודיה ורצח העם בבוסניה עוררה אף היא מחלוקת. מאז פרישתו מהוראה פעילה ב-MIT, הוא המשיך באקטיביזם הפוליטי הנמרץ שלו, כולל התנגדות לפלישה לעיראק ב-2003 ותמיכה בתנועת Occupy. כאנטי-ציוני, חומסקי רואה ביחסה של ישראל לפלסטינים גרוע מאפרטהייד בסגנון דרום אפריקה, ומבקר את תמיכת ארצות הברית בישראל.

חומסקי מוכר באופן נרחב כמי שסייע להצית את המהפכה הקוגניטיבית במדעי האדם, כשהוא תורם לפיתוח מסגרת קוגניטיביסטית חדשה לחקר השפה והתודעה. חומסקי נותר מבקר מוביל של מדיניות החוץ של ארצות הברית, הקפיטליזם בן זמננו, המעורבות האמריקאית ותפקידה של ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותקשורת ההמונים. חומסקי ורעיונותיו נותרים בעלי השפעה רבה בתנועות האנטי-קפיטליסטיות והאנטי-אימפריאליסטיות.

חיים

### ילדות: 1928–1945

חומסקי נולד ב-7 בדצמבר 1928 באיסט אוק ליין, פילדלפיה, פנסילבניה. הוריו, זאב (וויליאם) חומסקי ואלסי סימונובסקי, היו מהגרים יהודים אשכנזים. ב-1913 נמלט זאב מהאימפריה הרוסית, מאזור שהוא כיום אוקראינה, כדי להתחמק מגיוס חובה, ועבד בסדנאות יזע ובבתי ספר יסודיים עבריים בבלטימור לפני שלמד במכללה. אלסי היגרה מאזור שהוא כיום בלארוס. שפת האם של שני ההורים הייתה יידיש, אף על פי שהיה זה טאבו לדבר בה בבית; אביו דיבר אנגלית במבטא זר ואילו אימו דיברה בדיאלקט אנגלי מקומי של ניו יורק. לאחר המעבר לפילדלפיה, הפך זאב למנהל בית הספר הדתי של קהילת מקוה ישראל והצטרף לסגל מכללת גרץ. הוא שם דגש רב על חינוך אנשים כדי שיהיו "משולבים היטב, חופשיים ועצמאיים בחשיבתם, דואגים לשיפור והעשרת העולם, ונלהבים להשתתף בהפיכת החיים למשמעותיים וראויים יותר לכל", שליחות שעיצבה את בנו ואומצה על ידו בהמשך. אלסי, שלימדה אף היא במקווה ישראל, חלקה את תפיסתה הפוליטית השמאלית והדאגה לנושאים חברתיים עם בניה.

אחיו היחיד של חומסקי, דוד אלי חומסקי (1934–2021), עבד כקרדיולוג בפילדלפיה. האחים היו קרובים, אף על פי שדוד היה נינוח יותר בעוד נועם היה תחרותי מאוד. הם גודלו כיהודים, למדו עברית והיו מעורבים באופן קבוע בדיון בתאוריות פוליטיות של הציונות; המשפחה הושפעה במיוחד מכתביו הציוניים-סוציאליסטיים של אחד העם. האחים נתקלו באנטישמיות כילדים, במיוחד מצד הקהילות האיריות והגרמניות של פילדלפיה.

חומסקי למד בבית הספר העצמאי בשיטת דיואי, Oak Lane Country Day School, ובבית הספר התיכון המרכזי של פילדלפיה (Central High School), שם הצטיין בלימודיו והצטרף למועדונים ואגודות שונות, אך מוטרד היה משיטות ההוראה ההיררכיות והשתלטניות של בית הספר. הוא למד גם בתיכון העברי במכללת גרץ, שם לימד אביו.

חומסקי תיאר את הוריו כ"דמוקרטים רגילים נוסח רוזוולט" עם פוליטיקה של מרכז-שמאל, אך קרובי משפחה שהיו מעורבים באיגוד פועלי בגדי הנשים הבינלאומי (ILGWU) חושפו אותו לסוציאליזם ולפוליטיקה של השמאל הרדיקלי. הוא הושפע באופן ניכר מדודו ומיהודים אנשי שמאל שפקדו את דוכן העיתונים שלו בניו יורק כדי לדון בענייני השעה. חומסקי עצמו ביקר לעיתים קרובות בחנויות ספרים של השמאל והאנרכיזם כשהוא ביקר את דודו בעיר, וקרא בסקרנות עצומה ספרות פוליטית. הוא נשאב לסיפור נפילתה של ברצלונה ב-1939 ודיכוי התנועה האנרכו-סינדיקליסטית הספרדית, וכתב את מאמרו הראשון בנושא בגיל 10. את הנתון שבחר להזדהות תחילה דווקא עם האנרכיזם ולא עם תנועת שמאל אחרת, תיאר כ"תאונה מאושרת". חומסקי היה אנטי-בולשביקי תקיף כבר בנעוריו המוקדמים.

### אוניברסיטה: 1945–1955

ב-1945, בגיל 16, החל חומסקי תוכנית לימודים כללית באוניברסיטת פנסילבניה, שם חקר פילוסופיה, לוגיקה ושפות, ופיתח עניין מרכזי בלימוד ערבית. כשהוא גר בבית, מימן את תוארו הראשון באמצעות הוראת עברית. מתוסכל מחוויותיו באוניברסיטה, הוא שקל לנשור ולעבור לקיבוץ בפלשתינה (א"י), אך סקרנותו האינטלקטואלית התעוררה מחדש באמצעות שיחות עם הבלשן זליג הריס (Zellig Harris), אותו פגש לראשונה במעגל פוליטי ב-1947. הריס הכיר לחומסקי את תחום הבלשנות התאורטית ושכנע אותו להתמקד בנושא. עבודת התואר הראשון של חומסקי, "Morphophonemics of Modern Hebrew", יישמה את שיטותיו של הריס על השפה העברית. חומסקי שיצר עבודה זו עבור התואר השני שלו, אותו קיבל מאוניברסיטת פנסילבניה ב-1951; היא פורסמה בהמשך כספר. הוא גם פיתח את עניינו בפילוסופיה במהלך לימודיו באוניברסיטה, בפרט תחת הדרכתו של נלסון גודמן (Nelson Goodman).

מ-1951 עד 1955, היה חומסקי חבר בחברת העמיתים באוניברסיטת הרווארד, שם ביצע מחקר שהפך לדוקטורט שלו. לאחר שעודד על ידי גודמן להגיש מועמדות, נמשך חומסקי להרווארד בין השאר משום שהפילוסוף וילארד ואן אורמאן קוויין (Willard Van Orman Quine) פעל שם. הן קוויין והן פילוסוף אורח, ג' ל' אוסטין (J. L. Austin) מאוניברסיטת אוקספורד, השפיעו עמוקות על חומסקי. ב-1952 פרסם חומסקי את מאמרו האקדמי הראשון ב-The Journal of Symbolic Logic. כשהוא ביקורתי מאוד כלפי המגמות הביהביוריסטיות המבוססות בבלשנות, הציג ב-1954 את רעיונותיו בהרצאות באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת ייל. הוא לא היה רשום כסטודנט בפנסילבניה במשך ארבע שנים, אך ב-1955 הגיש תזה המפרטת את רעיונותיו על דקדוק תמורה; הוענק לו עליה תואר דוקטור לפילוסופיה, והיא הופצה באופן פרטי בין מומחים על גבי מיקרופילם בטרם פורסמה ב-1975 כחלק מ-The Logical Structure of Linguistic Theory. פרופסור ג'ורג' ארמיטאג' מילר (George Armitage Miller) מהרווארד התרשם מהתזה של חומסקי ושיתף עמו פעולה במספר מאמרים טכניים בבלשנות מתמטית. התואר השלישי של חומסקי פטר אותו משירות צבאי חובה, שהיה אמור להתחיל ב-1955.

ב-1947 החל חומסקי מערכת יחסים רומנטית עם קרול דוריס שץ (Carol Doris Schatz), אותה הכיר מילדותו המוקדמת. הם נישאו ב-1949. לאחר שחומסקי מונה לעמית בהרווארד, עבר הזוג לאזור אולסטון בבוסטון ונשאר שם עד 1965, אז עברו לפרבר לקסינגטון. בני הזוג ניצלו מענק נסיעות של הרווארד לאירופה ב-1953. הוא נהנה לחיות בקיבוץ הזורע של השומר הצעיר במהלך שהותו בישראל, אך נחרד ממפגשיו עם הלאומיות היהודית, הגזענות האנטי-ערבית, ובתוך הקהילה השמאלית של הקיבוץ — עם הסטליניזם. בביקורים בניו יורק, המשיך חומסקי לפקוד את משרדי כתב העת האנרכיסטי ביידיש Fraye Arbeter Shtime והוקסם מרעיונותיו של רודולף רוקר (Rudolf Rocker), כותב שעבודתו חשפה את חומסקי לקשר שבין אנרכיזם לליברליזם קלאסי. חומסקי קרא גם הוגים פוליטיים אחרים: האנרכיסטים מיכאיל באקונין ודייגו אבאד דה סנטיאן, הסוציאליסטים הדמוקרטיים ג'ורג' אורוול, ברטראנד ראסל ודווייט מקדונלד, ועבודות של המרקסיסטים קרל ליבקנכט, קרל קורש ורוזה לוקסמבורג. עמדותיו הפוליטיות אוששו מחדש על ידי תיאורו של אורוול את החברה האנרכיסטית המתפקדת בברצלונה בספרו "מחווה לקטלוניה" (1938). חומסקי קרא את כתב העת השמאלי Politics, שהרחיב את עניינו באנרכיזם, ואת כתב העת הקומוניסטי-מועצתי Living Marxism, אף על פי שדחה את האורתודוקסיה המרקסיסטית של עורכו, פול מאטיק (Paul Mattick).

### קריירה מוקדמת: 1955–1966

חומסקי התיידד עם שני בלשנים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) — מוריס האלה (Morris Halle) ורומאן יאקובסון (Roman Jakobson) — והאחרון סידר לו משרת מרצה בכיר שם ב-1955. ב-MIT, חומסקי הקדיש מחצית מזמנו לפרויקט תרגום ממוחשב ומחצית להוראת קורס בבלשנות ופילוסופיה. הוא תיאר את MIT כפתוח לניסויים שבהם היה חופשי לעסוק בתחומי העניין היחודיים שלו. MIT קידם אותו לדרגת פרופסור חבר ב-1957, ובמהלך השנה שלאחר מכן שימש גם כפרופסור אורח באוניברסיטת קולומביה. לזוג חומסקי נולדה ילדתם הראשונה, אביבה, באותה שנה. הוא פורסם גם את ספרו הראשון בבלשנות, "מבנים סינטקטיים" (Syntactic Structures), חיבור שהתנגד באופן רדיקלי למגמת הריס-בלומפילד הבלעדית בתחום. התגובות לרעיונותיו של חומסקי נעו בין אדישות לעוינות, ועבודתו הוכחה כמעוררת מחלוקת וגרמה ל"טלטלה משמעותית" בדסיפלינה. הבלשן ג'ון ליונס טען מאוחר יותר כי Syntactic Structures "חולל מהפכה בחקר המדעי של השפה". מ-1958 עד 1959 היה חומסקי עמית הקרן הלאומית למדע במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי.

הביקורת הפרובוקטיבית של חומסקי על ב. פ. סקינר, שראה בשפה התנהגות נלמדת לחלוטין, והאתגר שהציבה הביקורת הזו לפרדיגמה הביהביוריסטית השולטת, דחפו את חומסקי למוקד התשומת לב. חומסקי טען כי הביהביוריזם המעיט בחשיבות תפקידה של היצירתיות האנושית בלמידת שפה והפריז בתפקידם של תנאים חיצוניים בהשפעה על התנהגות מילולית. הוא המשיך והקים את תוכנית המוסמכים בבלשנות ב-MIT יחד עם האלה. ב-1961 קיבל חומסקי קביעות והפך לפרופסור מן המניין במחלקה לשפות מודרניות ובלשנות. הוא מונה לנואם מליאה בקונגרס הבינלאומי התשיעי של בלשנים שנערך ב-1962 בקמברידג', מסצ'וסטס, מה שביסס אותו כדובר דה פקטו של הבלשנות האמריקאית. בין 1963 ל-1965 הוא ייעץ לפרויקט במימון צבאי ללימוד מחשבים להבין פקודות באנגליה טבעית מגנרלים צבאיים.

חומסקי המשיך לפרסם את רעיונותיו הבלשניים במהלך העשור, כולל בספרים Aspects of the Theory of Syntax (1965), Topics in the Theory of Generative Grammar (1966), ו-Cartesian Linguistics: A Chapter in the History of Rationalist Thought (1966). יחד עם האלה, הוא ערך גם את סדרת הספרים Studies in Language עבור Harper and Row. ככל שהחל לצבור הכרה אקדמית משמעותית ומחוות כבוד על עבודתו, הרצה חומסקי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב-1966. הרצאות אלה פורסמו כ-Language and Mind ב-1968. בסוף שנות ה-60, קרע אינטלקטואלי מתוקשר שנודע מאוחר יותר כ"מלחמות הבלשנות" התפתח בין חומסקי לבין כמה מעמיתיו ותלמידי הדוקטורט שלו — כולל פול פוסטל, ג'ון רוס, ג'ורג' לייקוף וג'יימס ד' מקאולי — שטחנו כי הבלשנות הפרשנית המבוססת סינטקסיס של חומסקי לא הסבירה כראוי את ההקשר הסמנטי (סמנטיקה כללית). הערכה רטרוספקטיבית של תקופה זו הגיעה למסקנה כי התוכניות המנוגדות היו בסופו של דבר משלימות, כשכל אחת מזינה את השנייה.

### אקטיביזם נגד המלחמה ומחאה: 1967–1975

חומסקי הצטרף למחאות נגד מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם ב-1962, והרצה בנושא במפגשים קטנים בכנסיות ובבתים. ביקורתו מ-1967 על המעורבות האמריקאית, "אחריות האינטלקטואלים", לצד תרומות נוספות ל-The New York Review of Books, סימנה את הופעתו של חומסקי כמתנגד משטר ציבורי. מסה זו ומאמרים פוליטיים נוספים קובצו ופורסמו ב-1969 כחלק מספרו הפוליטי הראשון של חומסקי, American Power and the New Mandarins. הוא המשיך בספרים פוליטיים נוספים, בהם At War with Asia (1970), The Backroom Boys (1973), For Reasons of State (1973), ו-Peace in the Middle East? (1974), שפורסמו בהוצאת Pantheon Books. פרסומים אלה הובילו לשיוכו של חומסקי לתנועת השמאל החדש האמריקאית, אף על פי שחשב מעט מאוד על אינטלקטואלים בולטים מהשמאל החדש כמו הרברט מרקוזה ואריך פרום, והעדיף את חברתם של אקטיביסטים על פני זו של אינטלקטואלים. חומסקי נותר ברובו מנודה על ידי עיתונות המיינסטרים לאורך תקופה זו.

חומסקי היה מעורב גם באקטיביזם של השמאל. הוא סירב לשלם מחצית ממסיו, תמך בפומבי בסטודנטים שסירבו לגיוס, ונעצר בעת שהשתתף במחאת נגד המלחמה מחוץ לפנטגון. במהלך תקופה זו, היה חומסקי שותף להקמת הקולקטיב נגד המלחמה RESIST יחד עם הנס קונינג, מיטשל גודמן, דניז לברטוב, ויליאם סלואן קופין ודווייט מקדונלד. אף על פי שהטיל ספק במטרות מחאות הסטודנטים ב-1968, חומסקי נתן באופן קבוע הרצאות לקבוצות אקטיביזם של סטודנטים, ויחד עם עמיתו לואי קאמפף העביר קורסים לתואר ראשון בפוליטיקה ב-MIT באופן עצמאי מהמחלקה למדעי המדינה שהייתה בשליטה שמרנית. כאשר סטודנטים אקטיביסטים נאבקו להפסקת מחקר נשק ונגד-התקוממות ב-MIT, חומסקי היה אוהד אך הרגיש שהמחקר צריך להישאר תחת פיקוח MIT ומוגבל למערכות הרתעה והגנה. חומסקי הודה כי המימון של מעבדתו ב-MIT באותה עת הגיע מהצבא. מאוחר יותר אמר כי שקל להתפטר מ-MIT במהלך מלחמת וייטנאם. מאז התקיים דיון רחב היקף על ההשפעות שהיו להעסקתו של חומסקי ב-MIT על רעיונותיו הפוליטיים והבלשניים.

האקטיביזם של חומסקי נגד המלחמה הוביל למעצרו במגוון הזדמנויות והוא נכלל ברשימה הראשית של היריבים הפוליטיים של הנשיא ריצ'רד ניקסון. חומסקי היה מודע להשלכות הפוטנציאליות של מרי אזרחי זה, ואשתו החלה ללמוד לתואר דוקטור בבלשנות כדי לפרנס את המשפחה במקרה של מאסר או אובדן מקום עבודתו של חומסקי. המוניטין המדעי של חומסקי מנע נגדו צעדים מנהליים בשל אמונותיו. ב-1970 הוא ביקר בדרום-מזרח אסיה כדי להרצות באוניברסיטה למדע וטכנולוגיה בהאנוי שבוייטנאם וסייר במחנות פליטים של המלחמה בלאוס. ב-1973 הוא סייע להוביל ועדה לציון 50 שנה לליגת מתנגדי המלחמה.

עבודתו של חומסקי בבלשנות המשיכה לזכות בהכרה בינלאומית והוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מרובים. הוא נשא הרצאות ציבוריות באוניברסיטת קמברידג', באוניברסיטת קולומביה (הרצאות וודברידג'), ובאוניברסיטת סטנפורד. הופעתו ב-1971 בעימות עם הפילוסוף היבשתי הצרפתי מישל פוקו מיקמה את חומסקי כדמות סמלית מובילה בפילוסופיה האנליטית. הוא המשיך לפרסם בהרחבה בבלשנות, והפיק את Studies on Semantics in Generative Grammar (1972), מהדורה מורחבת של Language and Mind (1972), ו-Reflections on Language (1975). ב-1974 הפך חומסקי לעמית חבר באקדמיה הבריטית.

### אדוארד ס' הרמן ופרשת פוריסון: 1976–1980

בסוף שנות ה-70 וה-80, הפרסומים הבלשניים של חומסקי הרחיבו והבהירו את עבודתו המוקדמת, כשהם משיבים למבקריו ומעדכנים את התאוריה הדקדוקית שלו. הרצאותיו הפוליטיות עוררו לעיתים קרובות מחלוקת ניכרת, במיוחד כשהוא ביקר את ממשלת ישראל וצבאה. בתחילת שנות ה-70 החל חומסקי לשתף פעולה עם אדוארד ס' הרמן, שפרסם אף הוא ביקורת על מלחמת ארצות הברית בווייטנאם. יחד הם כתבו את Counter-Revolutionary Violence: Bloodbaths in Fact & Propaganda, ספר שביקר את המעורבות הצבאית האמריקאית בדרום-מזרח אסיה ואת כשלון תקשורת המיינסטרים לסקר אותה. Warner Modular פרסמה אותו ב-1973, אך חברת האם שלה לא אישרה את תוכן הספר והורתה להשמיד את כל העותקים.

בעוד שאפשרויות הוצאה לאור במיינסטרים הוכחו כחמקמקות, מצא חומסקי תמיכה בהוצאת South End Press של מייקל אלברט, חברת הוצאה לאור בעלת אוריינטציה אקטיביסטית. ב-1979 פרסמה South End את גרסתם המעודכנת של חומסקי והרמן ל-Counter-Revolutionary Violence בשני כרכים תחת הכותרת The Political Economy of Human Rights, ספר המשווה את תגובות התקשורת האמריקאית לרצח העם בקמבודיה ולכיבוש האינדונזי במזרח טימור. הספר טוען כי מכיוון שאינדונזיה הייתה בעלת ברית של ארצות הברית, התקשורת האמריקאית התעלמה מהמצב במזרח טימור תוך התמקדות באירועים בקמבודיה, שהייתה אויבת של ארצות הברית. תגובתו של חומסקי כללה שתי עדויות בפני הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין דקולוניזציה, עידוד מוצלח לתקשורת האמריקאית לסקר את הכיבוש, ומפגשים עם פליטים בליסבון. האינטלקטואל המרקסיסטי סטיבן לוקס האשים פומבית ובולט את חומסקי בבגידה באידיאלים האנרכיסטיים שלו ובמשחק תפקיד של סנגור עבור מנהיג קמבודיה פול פוט. הרמן אמר כי המחלוקת "הטילה מחיר אישי כבד" על חומסקי, שנחשב בעיניו שהביקורת האישית פחות חשובה מהראיות לכך ש"האינטליגנציה במיינסטרים דיכאה או הצדיקה את פשעי מדינותיהן".

חומסקי ביקר בפומבי מזה זמן רב את הנאציזם, וטוטליטריזם באופן כללי יותר, אך מחויבותו לחופש הביטוי הובילה אותו להגן על זכותו של ההיסטוריון הצרפתי רובר פוריסון לקדם עמדה שאופיינה בהרחבה כהכחשת שואה. ללא ידיעתו של חומסקי, קריאתו לחופש הביטוי של פוריסון פורסמה כהקדמה לספרו של האחרון מ-1980, Mémoire en défense contre ceux qui m'accusent de falsifier l'histoire. חומסקי גונה בהרחבה על הגנת פוריסון, ועיתונות המיינסטרים של צרפת האשימה את חומסקי בכך שהוא עצמו מכחיש שואה, כשהיא מסרבת לפרסם את תגובותיו להאשמותיהם. כשהוא מבקר את עמדתו של חומסקי, הסוציולוג ורנר כהן (Werner Cohn) פרסם מאוחר יותר ניתוח של הפרשה תחת הכותרת Partners in Hate: Noam Chomsky and the Holocaust Deniers. לפרשת פוריסון הייתה השפעה מזיקה ומתמשכת על הקריירה של חומסקי, במיוחד בצרפת.

### ביקורת התעמולה ועניינים בינלאומיים

ב-1985, במהלך מלחמת הקונטראס בניקרגואה — שבה תמכה ארצות הברית במיליציית הקונטראס נגד ממשלת הסנדיניסטים — נסע חומסקי למנגואה כדי להיפגש עם ארגוני עובדים ופליטים של הסכסוך, כשהוא מעביר הרצאות ציבוריות על פוליטיקה ובלשנות. רבים מהרצאות אלה פורסמו ב-1987 כ-On Power and Ideology: The Managua Lectures. ב-1983 פורסם ספרו The Fateful Triangle, שטען כי ארצות הברית השתמשה ברציפות בסכסוך הישראלי-פלסטיני למטרותיה שלה. ב-1988 ביקר חומסקי בשטחים הפלסטיניים כדי לחזות בהשפעת הכיבוש הישראלי.

ספרם של חומסקי והרמן, "ייצור הסכמה: הכלכלה הפוליטית של תקשורת ההמונים" (Manufacturing Consent: The Political Economy of the Mass Media, 1988), מתאר את מודל התעמולה שלהם להבנת תקשורת המיינסטרים. אפילו במדינות ללא צנזורה רשמית, הם טענו, החדשות מסוננות דרך חמישה מסננים המשפיעים עמוקות הן על מה שמוצג והן על אופן הצגתו. הספר זכה לעיבוד קולנועי ב-1992. ב-1989 פרסם חומסקי את Necessary Illusions: Thought Control in Democratic Societies, שבו הוא מציע כי דמוקרטיה ראויה לשמה דורשת שאזרחיה ינקטו הגנה עצמית אינטלקטואלית נגד התקשורת והתרבות האינטלקטואלית האליטיסטית שמבקשת לשלוט בהם. עד שנות ה-80, תלמידיו של חומסקי הפכו לבלשנים בולטים אשר מצדם הרחיבו ועדכנו את התאוריות الבלשניות שלו.

בשנות ה-90, חומסקי אימץ אקטיביזם פוליטי במידה רבה יותר מבעבר. כשהוא שומר על מחויבותו לעניין עצמאות מזרח טימור, ב-1995 ביקר באוסטרליה כדי לדבר על הנושא לבקשת ארגון הסיוע למזרח טימור והמועצה הלאומית להתנגדות מזרח טימור. ההרצאות שנתן בנושא פורסמו כ-Powers and Prospects ב-1996. כתוצאה מהפרסום הבינלאומי שחומסקי יצר, הביוגרף שלו וולפגאנג שפרליך (Wolfgang Sperlich) חווה דעה כי הוא עשה יותר לסיוע למטרת עצמאות מזרח טימור מכל אדם אחר מלבד העיתונאי החוקר ג'ון פילג'ר. לאחר שמזרח טימור השיגה עצמאות מאינדונזיה ב-1999, הגיע הכוח הבינלאומי למזרח טימור בהובלת אוסטרליה ככוח שמירת שלום; חומסקי היה ביקורתי כלפי זה, כשהוא מאמין כי התוכנית נועדה להבטיח גישה אוסטרלית לעתודות הנפט והגז של מזרח טימור תחת הסכם מצר טימור.

חומסקי רואיין בהרחבה לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001, כאשר הציבור האמריקאי ניסה להבין את התקפות. הוא טען כי המלחמה בטרור שבאה בעקבותיהן לא הייתה התפתחות חדשה אלא המשך של מדיניות החוץ של ארצות הברית והרטוריקה הנלווית לה לפחות מאז עידן רייגן. הוא נשא את הרצאת הזיכרון על שם ד' ת' לקדוואלה בניו דלהי ב-2001, וב-2003 ביקר בקובה בהזמנת האגודה הלטינו-אמריקאית למדעי החברה. ספרו Hegemony or Survival מ-2003 ניסח את מה שכינה "האסטרטגיה האימפריאלית הגדולה" של ארצות הברית וביקר את מלחמת עיראק והיבטים אחרים של המלחמה בטרור. חומסקי סייר ברחבי העולם בסדירות רבה יותר במהלך תקופה זו.

### פרישה

חומסקי פרש מ-MIT ב-2002, אך המשיך לערוך מחקר וסמינרים בקמפוס כפרופסור אמריטוס. באותה שנה ביקר בטורקיה כדי להשתתף במשפטו של מוציא לאור שהואשם בבגידה על הדפסת אחד מספריו של חומסקי; חומסקי עמד על כך שיהיה נאשם שותף ובצל תשומת לב תקשורתית בינלאומית, בתי המשפט לביטחון ביטלו את האישום ביום הראשון. במהלך אותה נסיעה ביקר חומסקי באזורים כורדיים בטורקיה ודיבר לטובת זכויות האדם של הכורדים. כתומך בפורום החברתי העולמי, הוא השתתף בכנסיו בברזיל הן ב-2002 והן ב-2003, וכן השתתף באירוע הפורום בהודו.

חומסקי תמך בתנועת Occupy ב-2011, כשהוא מראה נוכחות במאהלים ומפרסם על התנועה, אותה כינה תגובה למלחמת מעמדות של 30 שנה. הסרט התיעודי Requiem for the American Dream מ-2015 מסכם את עמדותיו על קפיטליזם ואי-שוויון כלכלי באמצעות "סמינר של 75 דקות".

ב-2015, חומסקי ואשתו רכשו בית בסאו פאולו, ברזיל, והחלו לחלק את זמנם בין ברזיל לארצות הברית. חומסקי לימד קורס קצר בפוליטיקה באוניברסיטת אריזונה ב-2017. מאוחר יותר הוא נשכר כמחזיק קתדרת אגנס נלמס האורי בתוכנית אגנס נלמס האורי לסביבה וצדק חברתי, משרת פרופסור בחצי משרה במחלקה לבלשנות שכללה חובות הוראה וסמינרים ציבוריים. שכרו כוסה על ידי תרומות פילנתרופיות. לאחר אירוע מוחי ביוני 2023, עבר חומסקי לברזיל במשרה מלאה.

תאוריה בלשנית

הבסיס לתאוריה הבלשנית של חומסקי טמון בביו-בלשנות, האסכולה הבלשנית הגורסת כי העקרונות שעומדים בבסיס מבנה השפה מוגדרים מראש באופן ביולוגי בתודעה האנושית ולפיכך מורשים גנטית. הוא טוען כי כל בני האדם חולקים את אותו מבנה בלשני בסיסי, ללא קשר להבדלים סוציו-תרבותיים. באימוץ עמדה זו, חומסקי דוחה את הפסיכולוגיה הביהביוריסטית הרדיקלית של ב. פ. סקינר, שראה בדיבור, מחשבה וכל התנהגות תוצר נלמד לחלוטין של האינטראקציות בין אורגניזמים לסביבתם. בהתאם לכך, חומסקי טוען כי שפה היא התפתחות אבולוציונית ייחודית של המין האנושי ומופרדת ממצבי תקשורת המשמשים מיני בעלי חיים אחרים. חומסקי טוען כי תפיסתו הנייטיביסטית והפנימית לגבי שפה עולה בקנה אחד עם האסכולה הפילוסופית של "ראציונליזם" ומנוגדת לתפיסה האנטי-נייטיביסטית והחיצונית לגבי שפה העולה בקנה אחד עם האסכולה הפילוסופית של "אמפיריציזם", הטוענת כי כל הידע, כולל שפה, מגיע מגירויים חיצוניים. היסטוריונים ערערו על טענתו של חומסקי לגבי הראציונליזם על בסיס כך שתאוריית הדקדוק המולד שלו מוציאה ידע פרופוזיציוני ומתמקדת במקום זאת ביכולות או מבני למידה מולדים.

### דקדוק אוניברסלי

מאז שנות ה-60, חומסקי טוען כי ידע סינטקטי הוא בחלקו מולד, מה שמרמז כי ילדים צריכים ללמוד רק תכונות ספציפיות לשפה מסוימת מתוך שפות האם שלהם. הוא מבסס את טיעונו על תצפיות לגבי רכישת שפה אנושית ومتאר "עניות של הגירוי" (poverty of the stimulus): פער עצום בין הגירויים الבלשניים להם נחשפים ילדים לבין הכשירות הבלשנית העשירה שהם משיגים. לדוגמה, אף על פי שילדים נחשפים רק לתת-קבוצה קטנה וסופית מאוד של גרסאות סינטקטיות מותרות בתוך שפת האם שלהם, הם משיגים בדרך כלשהי את היכולת המאורגנת והשיטתית הגבוהה להבין ולייצר מספר אינסופי של משפטים, כולל כאלה שלא נאמרו מעולם, באותה שפה. כדי להסביר זאת, חומסקי הציע כי נתוני השפה הראשוניים חייבים להיות מלווים ביכולת בלשנית מולדת. יתרה מזאת, בעוד שתינוק אנושי וחתלתול מסוגלים שניהם לחשיבה אינדוקטיבית, אם הם נחשפים בדיוק לאותם נתונים בלשניים, האדם תמיד ירכוש את היכולת להבין ולייצר שפה, בעוד החתלתול לעולם לא ירכוש אף אחת מהיכולות. חומסקי התייחס להבדל זה ביכולת כ"מנגנון רכישת שפה" (language acquisition device), והציע כי בלשנים צריכים לקבוע הן מהו מנגנון זה והן אילו אילוצים הוא מטיל על טווח השפות האנושיות האפשריות. התכונות האוניברסליות הנובעות מאילוצים אלה ירכיבו את "הדקדוק האוניברסלי". חוקרים מרובים ערערו על הדקדוק האוניברסלי על רקע אי-הייתכנות האבולוציונית של הבסיס הגנטי שלו לשפה, המחסור באוניברסלים משטחיים בין-לשוניים, והקשר הבלתי מוכח בין מבנים מולדים/אוניברסליים לבין המבנים של שפות ספציפיות. מייקל טומאסלו (Michael Tomasello) ערער על תאוריית הידע הסינטקטי המולד של חומסקי ככזה המבוסס על תאוריה ולא על תצפית התנהגותית. הבסיס האמפירי של טיעוני ענייות הגירוי עורער על ידי ג'פרי פולום (Geoffrey Pullum) ואחרים, מה שהוביל לדיון הלוך-ושוב בספרות רכישת השפה. עבודות שנערכו לאחרונה הציעו גם כי ארכיטקטורות מסוימות של רשתות ניורונים חוזרות יכולות ללמוד מבנה היררכי ללא אילוץ מפורש.

### דקדוק יוצר

לחומסקי מיוחסת בדרך כלל הזנקת מסורת המחקר של דקדוק יוצר (generative grammar), שמטרתו להסביר את הבסיס הקוגניטיבי של השפה על ידי ניסוח ובחינה של מודלים מפורשים של הידע הדקדוקי הבלתי מודע של בני האדם. דקדוק יוצר מציע מודלים של שפה המורכבים ממערכות כללים מפורשות, המייצרות תחזיות ניתנות לבחינה ולהפרכה. המטרה של דקדוק יוצר מתוארת לעיתים כמענה על השאלה "מהו הדבר שאתה יודע כאשר אתה יודע שפה?"

בתוך הדקדוק היוצר, המודל הראשוני של חומסקי נקרא דקדוק תמורה (transformational grammar). חומסקי פיתח את הדקדוק התמורה באמצע שנות ה-50, ובעקבות זאת הוא הפך לתאוריה הסינטקטית השולטת בבלשנות במשך שני עשורים. "תמורות" (Transformations) הן כללים סינטקטיים הגוזרים מבנה שטח ממבנה עומק, שלעיתים קרובות נחשב כמשקף את מבנה המשמעות. דקדוק התמורה התפתח מאוחר יותר לתאוריית הממשל והכבילה (government and binding theory) של שנות ה-80 ומשם לתכנית המינימליסטית (minimalist program). מחקר זה התמקד במסגרת העקרונות והפרמטרים, שהסבירה את יכולתם של ילדים ללמוד כל שפה על ידי מילוי פרמטרים פתוחים (סט של עקרונות דקדוק אוניברסליים) שמסתגלים ככל שהילד נתקל בנתונים בלשניים. התכנית המינימליסטית, שזומנה על ידי חומסקי, שואלת איזו תאוריית עקרונות ופרמטרים מינימלית מתאימה באופן האלגנטי, הטבעי והפשוט ביותר.

לחומסקי מיוחסת בדרך כלל המצאת הדקדוק היוצר-תמורי, אך תרומתו המקורית נחשבה צנועה כשהוא פרסם לראשונה את התאוריה שלו. בדיסרטציה שלו מ-1955 ובספר הלימוד שלו Syntactic Structures מ-1957, הוא הציג התפתחויות אחרונות בניתוח שניסח זליג הריס, שהיה מנחה הדוקטורט של חומסקי, ועל ידי צ'ארלס פ' הוקט (Charles F. Hockett). שיטתם נובעת מעבודתו של הבלשן המבני לואי ילמסלב (Louis Hjelmslev), שהכניס דקדוק אלגוריתמי לבלשנות הכללית. בהתבסס על רישום כללים זה של דקדוקים, קיבץ חומסקי סוגי דקדוק במבנה ענפי האפשריים לוגית לסדרה של ארבע תת-קבוצות מוכללות וסוגים מורכבים יותר ויותר, הנודעים יחד כהיררכיה של חומסקי. סיווג זה נותר רלוונטי לתאוריית השפות הפורמליות ולמדעי המחשב התאורטיים, במיוחד לתאוריית שפות התכנות, לבניית מהדרים ולתאוריית האוטומטים. הספר Syntactic Structures של חומסקי הפך, מעבר לבלשנות היוצרת כשלעצמה, לזרז לחיבור מה שהיה בתקופתם של ילמסלב ויספרסן תחילתה של הבלשנות המבנית, שהפכה לבלשנות קוגניטיבית.