מרטין לותר
מרטין לותר (10 בנובמבר 1483 – 18 בפברואר 1546) היה כומר, תאולוג, סופר, מחבר מזמורים, פרופסור ונזיר אוגוסטיני לשעבר גרמני. לותר היה הדמות המכוננת של הרפורמציה הפרוטסטנטית, ואמונותיו התאולוגיות מהוות את הבסיס ללותרניזם. הוא נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה המערבית והנוצרית.
לותר נולד באייסלבן והוסמך לכמורה בשנת 1507. הוא דחה תורות ומנהגים שונים של הכנסייה הקתולית, בפרט את ההשקפה על שטרי מחילה (אינדולגנציות) וסמכות האפיפיור. לותר יזם ויכוח בינלאומי בנושאים אלו בכתבים כמו "95 התזות", אותן חיבר בשנת 1517. בשנת 1520 דרש האפיפיור ליאו העשירי מלותר להתכחש לכל כתביו, וכאשר סירב, נידה אותו בינואר 1521. מאוחר יותר באותה שנה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי, הכריז על לותר כפורע חוק בדיאט של וורמס. בעת מותו של לותר בשנת 1546, הנידוי שלו עדיין היה בתוקף.
לותר לימד שההצדקה אינה מושגת על ידי מעשים, כוונות או זכויות אנושיות. הוא הטיף שהיא מתקבלת רק כמתנת חסד חינם מאלוהים באמצעות אמונת המאמין בישו. לותר החזיק בדעה שמעשים טובים הם פרי הכרחי של אמונה חיה, חלק מתהליך הקידוש. התאולוגיה של לותר ערערה על סמכות האפיפיור והבישופים בכך שלימדה שהתנ"ך הוא המקור היחיד לידע שנגלה באלוהות על הבשורה, והתנגדה לסקרדוטליזם – האמונה שיש צורך בכהונה כמתווך בין אלוהים לבני אדם; הוא ראה בכל הנוצרים המוטבלים כהונה קדושה. אלו המזדהים עם תורות אלו, כמו גם עם תורותיו הרחבות יותר של לותר, נקראים לותרנים, אם כי לותר התעקש על השמות נוצרי או אוונגלי (גרמנית: evangelisch) כשמות היחידים המקובלים לאנשים המתוודים על ישו.
תרגומו של לותר לתנ"ך לגרמנית הפך את התנ"ך לנגיש הרבה יותר להדיוטות, מה שהיה בעל השפעה עצומה על הכנסייה ועל התרבות הגרמנית. הוא טיפח את פיתוח הגרסה הסטנדרטית של השפה הגרמנית, הוסיף כמה עקרונות לאמנות התרגום, והשפיע על כתיבת תרגום לאנגלית, תנ"ך טינדייל. המזמורים שלו השפיעו על התפתחות השירה בכנסיות פרוטסטנטיות. נישואיו לקתרינה פון בורה, נזירה לשעבר, הציבו מודל לפרקטיקה של נישואי כמרים, מה שאפשר לאנשי דת פרוטסטנטים להינשא.
לותר הביע דעות אנטישמיות נחרצות, וקרא לגירוש יהודים ולשריפת בתי כנסת. כתבים אלו כוונו גם נגד קתולים, אנבפטיסטים ונוצרים לא-טריניטריים. בעוד שלותר לא דגל ברצח יהודים, היסטוריונים מסוימים טוענים שהרטוריקה שלו עודדה אנטישמיות בגרמניה ואת עלייתה, מאות שנים מאוחר יותר, של המפלגה הנאצית.
חיים מוקדמים וחינוך
### לידה וחיים מוקדמים
- פורום לותרני עולמי קונפסיונלי ומיסיונרי
מתרגמי תנ"ך
תאולוגים
מרטין לותר נולד ב-10 בנובמבר 1483 להנס לוּדר (או לוּדהר, מאוחר יותר לותר) ולאשתו מרגרטה (לבית לינדמן) באייסלבן, מחוז מנספלד, באימפריה הרומית הקדושה. לותר הוטבל למחרת בבוקר ביום החג של מרטין מטור.
בשנת 1484 עברה משפחתו למנספלד, שם היה אביו חוכר של מכרות נחושת ומתיכים ושימש כאחד מארבעה נציגי אזרחים במועצה המקומית; בשנת 1492 נבחר לחבר מועצת העיר. החוקר הלותרני מרטין א. מרטי מתאר את אמו של לותר כאישה חרוצה מ"מעמד סוחרים ואמצעים בינוניים", בניגוד לאויביו של לותר, שכינו אותה זונה ומשרתת בבית מרחץ.
ללותר היו כמה אחים ואחיות והוא ידוע כמי שהיה קרוב לאחד מהם, יאקוב.
### חינוך
הנס היה נחוש לראות את מרטין, בנו הבכור, הופך לעורך דין. הוא שלח אותו לבתי ספר לטיניים במנספלד, לאחר מכן למגדבורג ב-1497, שם למד אצל "אחי החיים המשותפים", בית ספר שהופעל על ידי קבוצת הדיוטות, ובאייזנך ב-1498. שלושת בתי הספר התמקדו בטריוויום: דקדוק, לוגיקה ורטוריקה. לותר השווה מאוחר יותר את חינוכו שם לכור המצרף ולגיהנום.
בשנת 1501, בגיל 17, נכנס לותר לאוניברסיטת ארפורט, אותה תיאר מאוחר יותר כבית בירה ובית זונות. הוא נאלץ להתעורר ב-4 בבוקר ל"יום של למידה בעל פה ותרגילים רוחניים מעייפים לעיתים קרובות". הוא קיבל את התואר השני שלו בשנת 1505.
בהתאם לרצון אביו, לותר נרשם ללימודי משפטים, אך נשר כמעט מיד, מתוך אמונה שמשפטים הם מקצוע לא בטוח. במקום זאת, לותר חיפש הבטחות לגבי החיים ונמשך לתאולוגיה ופילוסופיה, והביע עניין באריסטו, ויליאם איש אוקאם וגבריאל ביל. הוא הושפע עמוקות משני מורים, ברתולומאוס ארנולדי פון אוזינגן ויוֹדוֹקוּס טרוטפטר, שלימדו אותו להיות חשדן אפילו כלפי ההוגים הגדולים ביותר ולבחון הכל בעצמו באמצעות ניסיון.
הפילוסופיה התגלתה כלא מספקת עבור לותר מכיוון שהיא הציעה ביטחון לגבי השימוש בתבונה אך לא לגבי אהבת אלוהים, שלותר האמין שהיא חשובה יותר. התבונה לא יכלה להוביל גברים לאלוהים, הרגיש לותר, ולאחר מכן הוא פיתח מערכת יחסים של אהבה-שנאה עם אריסטו בגלל הדגש של אריסטו על התבונה. עבור לותר, ניתן היה להשתמש בתבונה כדי לתשאל אנשים ומוסדות, אך לא את אלוהים. בני אדם יכלו ללמוד על אלוהים רק באמצעות התגלות אלוהית, הוא האמין, מה שהוביל אותו לראות בכתבי הקודש כחשובים יותר ויותר.
קריירה מנזרית ואקדמית
ישנם שני סיפורים המסופרים על החלטתו הפתאומית של לותר להפוך לנזיר: הסיפור של מלנכתון הוא שלותר נדהם מהמוות הפתאומי של חבר אוניברסיטה, הירונימוס בונץ. הסיבה למוות זה שוערה כפגיעת ברק, מגפה, דלקת ריאות, או אפילו שלותר הרג אותו בדו-קרב.
הסיפור השני הוא שב-2 ביולי 1505, בזמן שלותר חזר לאוניברסיטה על סוס לאחר טיול הביתה, פגע ברק לידו במהלך סופת רעמים. מאוחר יותר הוא אמר לאביו שהוא מבועת מהמוות ומהמשפט האלוהי, וצעק: "עזרה! סנט אנה, אני אהפוך לנזיר!" הוא הגיע לראות את זעקתו לעזרה כנדר שלעולם לא יוכל להפר. הוא פרש מהאוניברסיטה, מכר את ספריו, ונכנס למנזר סנט אוגוסטין בארפורט ב-17 ביולי 1505. חבר אחד האשים את ההחלטה בעצבותו של לותר על מותם של שני חברים. לותר עצמו נראה עצוב מהמהלך. אלו שנכחו בארוחת הפרידה ליוו אותו לדלת המנזר השחור. "ביום הזה אתם רואים אותי, ואז, לעולם לא עוד," אמר. אביו זעם על מה שראה כבזבוז של השכלתו של לותר.
### נזיר אוגוסטיני
לותר הקדיש את עצמו למסדר האוגוסטיני, כשהוא מקדיש את עצמו לצום, שעות ארוכות בתפילה, עלייה לרגל ווידוי תכוף.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לותר תיאר תקופה זו בחייו כאחת של ייאוש רוחני עמוק. הוא אמר: "איבדתי קשר עם ישו המושיע והמנחם, והפכתי אותו לסוהר ולתליין של נשמתי המסכנה." יוהאן פון שטאופיץ, הממונה עליו והמוודה המתוסכל שלו, הגיע למסקנה שלותר זקוק ליותר עבודה כדי להסיח את דעתו מהתבוננות פנימית מוגזמת והורה לו להמשיך בקריירה אקדמית.
ב-3 באפריל 1507, ג'רום שולץ, הבישוף של ברנדנבורג, הסמיך את לותר בקתדרלת ארפורט.
### אוניברסיטת ויטנברג
בשנה שלאחר מכן, ב-1508, החל לותר ללמד תאולוגיה באוניברסיטת ויטנברג. הוא קיבל שני תארים ראשונים, אחד בלימודי מקרא ב-9 במרץ 1508, ואחר ב"ספר המשפטים" (Sentences) מאת פטר לומברד ב-1509. ב-19 באוקטובר 1512, הוענק לו תואר דוקטור לתאולוגיה.
ב-21 באוקטובר 1512, התקבל לותר לסנאט של הפקולטה לתאולוגיה של אוניברסיטת ויטנברג, כשהוא מחליף את פון שטאופיץ כראש הקתדרה לתאולוגיה. הוא בילה את שארית הקריירה שלו בתפקיד זה בוויטנברג.
בשנת 1515 מונה לותר לוויקאר פרובינציאלי של סקסוניה ותורינגיה, מה שדרש ממנו לבקר ולפקח על אחד-עשר מנזרים במחוזו.
חיים מאוחרים והרפורמציה
### הרצאות על תהילים והצדקה על ידי אמונה
בין השנים 1510 ל-1520, הרצה לותר על ספר תהילים, ועל ספרי העברים, הרומים והגלטים. ככל שלמד את חלקי התנ"ך הללו, בחלקו עם התרגום המוער החדש של ארסמוס, הוא החל לראות את השימוש במונחים כמו כפרה וצדקה על ידי הכנסייה בדרכים חדשות. הוא השתכנע שהכנסייה מושחתת ואיבדה קשר עם מה שראה ככמה מהאמיתות המרכזיות של הנצרות.
החשובה ביותר עבור לותר הייתה דוקטרינת ההצדקה – פעולתו של אלוהים בהכרזת חוטא כצדיק – על ידי אמונה בלבד באמצעות חסד אלוהים. הוא החל ללמד שישועה או גאולה הן מתנת חסדו של אלוהים, הניתנות להשגה רק באמצעות אמונה בישו כמשיח. "סלע איתן זה, שאנו מכנים דוקטרינת ההצדקה", הוא כותב, "הוא המאמר העיקרי של כל הדוקטרינה הנוצרית, המקיף את ההבנה של כל האדיקות." השימוש של לותר בהצדקה על ידי אמונה כונה "הנחת היסוד המאקרו-הרמנויטית שלו לפרשנות מקראית ובנייה תאולוגית."
לותר הגיע להבנה שהצדקה היא כולה עבודתו של אלוהים. תורה זו של לותר באה לידי ביטוי ברור בפרסומו משנת 1525 "על עבדות הרצון", שנכתב בתגובה ל"על הרצון החופשי" מאת ארסמוס (1524), שהאמין שהוראתו המוקדמת של לותר על הכרחיות הרוע אינה מקראית. כנגד התורה הקתולית והאורתודוקסית שמעשיהם הצדיקים של המאמינים מבוצעים בשיתוף פעולה עם חסדו המקדים של אלוהים (סינרגיזם), כתב לותר שהנוצרים מקבלים צדקה כזו לחלוטין מחוץ לעצמם (מונרגיזם). כשהוא לוקח את בחירת התרגום הלטיני המוקדם של ארסמוס לקיצוניות, הוא לימד שהצדקה לא רק באה מישו אלא היא למעשה צדקתו של ישו, המיוחסת לנוצרים (במקום גם מוחדרת לתוכם) באמצעות אמונה: "זו הסיבה שאמונה בלבד הופכת מישהו לצדיק וממלאת את החוק," הוא כותב. "אמונה היא זו שמביאה את רוח הקודש דרך זכויותיו של ישו." אמונה, עבור לותר, הייתה מתנה מאלוהים; החוויה של להיות מוצדק על ידי אמונה הייתה "כאילו נולדתי מחדש." כניסתו לגן עדן, לא פחות, הייתה תגלית על "צדקת אלוהים" – תגלית ש"האדם הצדיק" שעליו מדבר התנ"ך (כמו ברומים 1:17) חי על ידי אמונה. הוא מסביר את תפיסת ה"הצדקה" שלו במאמרי שמלקלדן:
> המאמר הראשון והעיקרי הוא זה: ישו, אלוהינו ואדוננו, מת עבור חטאינו וקם לתחייה עבור הצדקתנו (רומים 3:24–25). הוא לבדו שה האלוהים הנושא את חטאי העולם (יוחנן 1:29), ואלוהים הניח עליו את עוון כולנו (ישעיהו 53:6). כולם חטאו ומוצדקים בחינם, ללא מעשיהם וזכויותיהם, על ידי חסדו, באמצעות הגאולה שבמשיח ישו, בדמו (רומים 3:23–25). זה הכרחי להאמין. לא ניתן לרכוש או לתפוס זאת אחרת על ידי שום מעשה, חוק או זכות. לכן, ברור וודאי שאמונה זו בלבד מצדיקה אותנו ... לא ניתן לוותר או למסור דבר ממאמר זה, גם אם שמיים וארץ וכל השאר ייפלו (מרקוס 13:31).
### תחילת הרפורמציה: 1516–1517
בשנת 1516, יוהאן טצל, נזיר דומיניקני, נשלח לגרמניה על ידי הכנסייה הקתולית למכור שטרי מחילה כדי לגייס כסף לבנייה מחדש של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. חוויותיו של טצל כמטיף לשטרי מחילה, במיוחד בין 1503 ל-1510, הובילו למינויו לנציב כללי על ידי אלברט מברנדנבורג, הארכיבישוף של מיינץ, שכבר היה שקוע בחובות כדי לשלם עבור צבירה גדולה של משרות כנסייתיות, ונאלץ לתרום את הסכום הנכבד של עשרת אלפים דוקטים לקראת הבנייה מחדש של הבזיליקה. אלברט קיבל אישור מהאפיפיור ליאו העשירי לנהל את מכירת שטר מחילה מיוחד (כלומר, מחילת העונש הזמני על חטא), שמחצית מהכנסותיו אלברכט היה אמור לתבוע כדי לשלם את דמי המשרות שלו.
ב-31 באוקטובר 1517, כתב לותר לבישוף שלו, אלברט, במחאה נגד מכירת שטרי מחילה. הוא צירף למכתבו עותק של "הוויכוח על כוחם ויעילותם של שטרי מחילה", שנודע כ"95 התזות". הנס הילרברנד כותב שללותר לא הייתה כוונה להתעמת עם הכנסייה, אלא ראה בוויכוח שלו התנגדות מלומדת למנהגי הכנסייה, והטון של הכתיבה הוא בהתאם "מחפש, ולא דוקטרינרי." הילרברנד כותב שיש בכל זאת זרם תת-קרקעי של אתגר בכמה מהתזות, במיוחד בתזה 86, השואלת: "מדוע האפיפיור, שעושרו כיום גדול מעושרו של קראסוס העשיר ביותר, בונה את בזיליקת פטרוס הקדוש בכספם של מאמינים עניים במקום בכספו שלו?"
לותר התנגד לאמרה המיוחסת לטצל ש"ברגע שהמטבע בקופה מצלצל, הנשמה מכור המצרף (גם מעידים כ'לגן עדן') קופצת." הוא התעקש שמאחר שהסליחה היא של אלוהים בלבד להעניק, אלו שטענו ששטרי מחילה פוטרים את הקונים מכל העונשים ומעניקים להם ישועה טעו. נוצרים, אמר, אסור להם להתרשל בעקבות ישו בגלל הבטחות שווא כאלה.
לפי דיווח אחד, לותר מסמר את 95 התזות שלו לדלת כנסיית כל הקדושים בוויטנברג ב-31 באוקטובר 1517. הסיפור נשען על הצהרה של משתף הפעולה של לותר, פיליפ מלנכתון, שטרם היה בוויטנברג באותה עת. ההיסטוריון רולנד ה. ביינטון קיבל זאת כעובדה. בשנות ה-60 טען ההיסטוריון הקתולי ארווין איסרלו כי לא התרחשה תלייה ושלותר שלח את התזות רק לארכיבישוף אלברט ולג'רום שולץ, הבישוף של ברנדנבורג. וולטר קרמר, גץ טרנקלר, גרהרד ריטר וגרהרד פראוזה נקטו עמדות דומות. בשנת 2006 מצא מרטין טרו הערה של מזכירו של לותר, גאורג רורר, בברית חדשה משנת 1540 בספריית האוניברסיטה בינה. היא מציינת שבערב יום כל הקדושים 1517, תזות על שטרי מחילה נתלו על דלתות כנסיות ויטנברג. רורר לא היה עד ראייה גם הוא, אך הוא השתייך למעגל הפנימי של לותר, וטרו רואה בהערה את ההתייחסות המוקדמת ביותר הידועה לתלייה.
התזות הלטיניות הודפסו בכמה מקומות בגרמניה בשנת 1517. בינואר 1518 תרגמו חבריו של לותר את 95 התזות לגרמנית. בתוך שבועיים, עותקים של התזות התפשטו ברחבי גרמניה. כתביו של לותר הופצו באופן נרחב, והגיעו לצרפת, אנגליה ואיטליה כבר בשנת 1519.
סטודנטים נהרו לוויטנברג כדי לשמוע את לותר מדבר. הוא פרסם פרשנות קצרה על הגלטים ועבודתו על תהילים. חלק מוקדם זה בקריירה של לותר היה אחד היצירתיים והפוריים ביותר שלו. שלושה מיצירותיו הידועות ביותר פורסמו בשנת 1520: "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית", "על השבי הבבלי של הכנסייה" ו"על חירותו של נוצרי".
### קרע עם האפיפיורות
הארכיבישוף אלברט לא השיב למכתבו של לותר המכיל את 95 התזות. הוא בדק את התזות בגין כפירה ובדצמבר 1517 העביר אותן לרומא. הוא היה זקוק להכנסות משטרי המחילה כדי לשלם על דיספנסציה אפיפיורית עבור כהונתו ביותר מבישופות אחת. כפי שלותר מציין מאוחר יותר, "גם לאפיפיור הייתה יד בדבר, כי מחצית מהסכום הייתה אמורה ללכת לבניית כנסיית פטרוס הקדוש ברומא".
האפיפיור היה רגיל לרפורמטורים וכופרים, והוא הגיב לאט, "בזהירות רבה כראוי." במהלך שלוש השנים הבאות הוא הציב סדרה של תאולוגים ושליחים אפיפיוריים נגד לותר, מה שרק חיזק את התאולוגיה האנטי-אפיפיורית של לותר. ראשית, התאולוג הדומיניקני סילבסטר מצוליני ניסח תיק כפירה נגד לותר, שאותו זימן ליאו לרומא. פרידריך השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה, שכנע את האפיפיור לבחון את לותר באאוגסבורג, שם נערך הדיאט הקיסרי. במהלך תקופה של שלושה ימים באוקטובר 1518 שבה שהה במנזר סנט אן, הגן לותר על עצמו תחת חקירה של הקרדינל קאייטן, שליח אפיפיורי. זכותו של האפיפיור להנפיק שטרי מחילה הייתה במרכז המחלוקת בין שני הגברים. הדיונים הידרדרו לוויכוח קולני. יותר מאשר כתיבת התזות שלו, העימות של לותר עם הכנסייה הציב אותו כאויב האפיפיור: "קדושתו מתעללת בכתבי הקודש", השיב לותר. "אני מכחיש שהוא מעל כתבי הקודש". ההוראות המקוריות של קאייטן היו לעצור את לותר אם לא יחזור בו, אך השליח נמנע מכך. בעזרת הנזיר הכרמליתי כריסטוף לנגנמנטל, לותר חמק מהעיר בלילה, מבלי שקאייטן ידע.
בינואר 1519, באלטנבורג שבסקסוניה, נקט הנונציו האפיפיורי קרל פון מילטיץ גישה מפויסת יותר. לותר עשה ויתורים מסוימים לסקסוני, שהיה קרוב משפחה של הנסיך הבוחר, והבטיח להישאר שקט אם יריביו יעשו זאת. התאולוג יוהאן אק, לעומת זאת, היה נחוש לחשוף את תורתו של לותר בפורום ציבורי. ביוני וביולי 1519, הוא ארגן ויכוח עם עמיתו של לותר, אנדראס קרלשטאדט בלייפציג והזמין את לותר לדבר. הטענה הנועזת ביותר של לותר בוויכוח הייתה שלאפיפיורים אין את הזכות הבלעדית לפרש את כתבי הקודש, ולכן לא לאפיפיורים ולא למועצות הכנסייה יש חסינות מטעויות. על כך, אק מיתג את לותר כג'אן הוס חדש, בהתייחס לרפורמטור הצ'כי והכופר שנשרף על המוקד ב-1415. מאותו רגע, הוא הקדיש את עצמו לתבוסתו של לותר.
### נידוי
ב-15 ביוני 1520, הזהיר האפיפיור את לותר בבולה האפיפיורית (צו) Exsurge Domine שהוא מסתכן בנידוי אלא אם כן יחזור בו מ-41 משפטים שנלקחו מכתביו, כולל 95 התזות, תוך 60 יום. באותו סתיו, אק הכריז על הבולה במייסן ובעיירות אחרות. פון מילטיץ ניסה לתווך פתרון, אך לותר, ששלח לאפיפיור עותק של "על חירותו של נוצרי" באוקטובר, שרף בפומבי את הבולה והדקרטלים בוויטנברג ב-10 בדצמבר 1520, מעשה עליו הגן ב"מדוע האפיפיור וספרו האחרון נשרפים" ו"טענות בנוגע לכל המאמרים".
לותר נודה על ידי האפיפיור ב-3 בינואר 1521, בבולה Decet Romanum Pontificem. למרות שהפדרציה הלותרנית העולמית, המתודיסטים והמועצה האפיפיורית לקידום אחדות נוצרית של הכנסייה הקתולית הסכימו (בשנים 1999 ו-2006, בהתאמה) על "הבנה משותפת של הצדקה על ידי חסד אלוהים באמצעות אמונה במשיח", הכנסייה הקתולית מעולם לא הסירה את הנידוי משנת 1521.
### הדיאט של וורמס (1521)
אכיפת האיסור על 95 התזות נפלה על הרשויות החילוניות. ב-17 באפריל 1521, הופיע לותר כפי שנדרש לפני הדיאט של וורמס. זו הייתה אסיפה כללית של אחוזות האימפריה הרומית הקדושה שהתקיימה בוורמס, עיירה על הריין. היא נערכה מ-28 בינואר עד 25 במאי 1521, בראשות הקיסר קרל החמישי. הנסיך פרידריך השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה, השיג מעבר בטוח ללותר אל הפגישה וממנה.
יוהאן פון דר אקן, שדיבר בשם האימפריה כפקיד של ריצ'רד פון גרייפנקלאו צו וולראדס, הארכיבישוף של טריר, הציג ללותר עותקים של כתביו מונחים על שולחן ושאל אותו האם הספרים הם שלו והאם הוא עומד מאחורי תוכנם. לותר אישר שהוא מחברם אך ביקש זמן לחשוב על התשובה לשאלה השנייה. הוא התפלל, התייעץ עם חברים, ונתן את תשובתו למחרת:
> אלא אם כן אשתכנע מעדות כתבי הקודש או מתבונה ברורה (כי איני סומך לא על האפיפיור ולא על מועצות לבדן, שכן ידוע היטב שהם טעו לעיתים קרובות וסתרו את עצמם), אני מחויב לכתבי הקודש שציטטתי, ומצפוני שבוי בדבר אלוהים. איני יכול ולא אחזור בי משום דבר שכן זה לא בטוח ולא נכון ללכת נגד המצפון. שאלוהים יעזור לי. אמן.
בסוף נאום זה, הרים לותר את זרועו "בהצדעה המסורתית של אביר המנצח בקרב." מייקל מולט רואה בנאום זה "קלאסיקה עולמית של נאום מעצב תקופה."
אק הודיע ללותר שהוא פועל ככופר, באומרו:
> מרטין, אין אף אחת מהכפירות שקרעו את חיק הכנסייה, שלא נבעה מהפרשנות השונה של כתבי הקודש. התנ"ך עצמו הוא הארסנל שממנו כל חדשן שאב את טיעוניו המטעים. בטקסטים מקראיים היו אלו פלגיוס ואריוס שקיימו את תורותיהם. אריוס, למשל, מצא את שלילת נצחיות המילה – נצחיות שאתה מודה בה, בפסוק זה של הברית החדשה – יוסף לא ידע את אשתו עד שילדה את בנה הבכור; והוא אמר, באותו אופן שאתה אומר, שקטע זה כבל אותו. כאשר אבות מועצת קונסטנץ גינו את הטענה הזו של ג'אן הוס – כנסיית ישו היא רק קהילת הנבחרים, הם גינו טעות; כי הכנסייה, כאם טובה, מחבקת בזרועותיה את כל הנושאים את שם הנוצרי, את כל הקרואים ליהנות מהאושר השמימי.
לותר סירב לחזור בו מכתביו. לעיתים מצטטים אותו גם אומר: "כאן אני עומד. איני יכול לעשות אחרת". חוקרים אחרונים רואים בראיות למילים אלו כלא אמינות שכן הן הוכנסו לפני "שאלוהים יעזור לי" רק בגרסאות מאוחרות יותר של הנאום ולא תועדו בעדויות של הליכי הדיון. עם זאת, מולט מציע שבהתחשב באופיו, "אנו חופשיים להאמין שלותר יטה לבחור בצורה הדרמטית יותר של מילים."
במהלך חמשת הימים הבאים, נערכו ועידות פרטיות כדי לקבוע את גורלו של לותר. הקיסר הציג את הטיוטה הסופית של צו וורמס ב-25 במאי 1521, והכריז על לותר כפורע חוק, אסר על ספרותו, ודרש את מעצרו: "אנו רוצים שהוא ייתפס וייענש ככופר ידוע לשמצה." הצו אפשר לכל אחד להרוג את לותר ללא השלכות משפטיות, והפך את מתן האוכל או המחסה לו לפשע.
### טירת וארטבורג (1521)
נהוג לומר שלותר "נחטף" בדרכו הביתה מהדיאט של וורמס לוויטנברג. אך למעשה היעלמותו של לותר הייתה מתוכננת: זה היה חילוץ מבויים שאורגן בסתר על ידי מגינו פרידריך השלישי. פרידריך דאג ליירט אותו ב-4 במאי 1521 ליד טירת אלטנשטיין ביער תורינגיה, דרומית לאייזנך, על ידי פרשים רעולי פנים שהתחזו לשודדי דרכים. הם ליוו את לותר לביטחון של טירת וארטבורג באייזנך. במהלך שהותו בוארטבורג, שאותה כינה "הפטמוס שלי", תרגם לותר את הברית החדשה מיוונית לגרמנית והפיק כתבים דוקטרינריים ופולמוסיים רבים. אלו כללו התקפה מחודשת על הארכיבישוף אלברט, שאותו בייש עד שעצר את מכירת שטרי המחילה בדיוקסיה שלו, ו"הפרכת הטיעון של לטומוס", שבו הסביר את עקרון ההצדקה ליעקובוס לטומוס, תאולוג אורתודוקסי מלוון. בעבודה זו, אחת מהצהרותיו הנחרצות ביותר על אמונה, הוא טען שכל מעשה טוב שנועד למשוך את חסד אלוהים הוא חטא. כל בני האדם הם חוטאים מטבעם, הסביר, ורק חסדו של אלוהים (שלא ניתן להרוויח אותו) יכול להפוך אותם לצדיקים. ב-1 באוגוסט 1521, כתב לותר למלנכתון על אותו נושא: "היה חוטא, ותן לחטאיך להיות חזקים, אך תן לאמונתך בישו להיות חזקה יותר, ושמח בישו שהוא המנצח על החטא, המוות והעולם. אנו נבצע חטאים כל עוד אנו כאן, כי חיים אלו אינם מקום שבו שוכן הצדק."
בקיץ 1521, הרחיב לותר את מטרתו מאדיקות אישית כמו שטרי מחילה ועלייה לרגל לדוקטרינות בלב מנהגי הכנסייה. ב"על ביטול המיסה הפרטית", הוא גינה כעבודת אלילים את הרעיון שהמיסה היא קורבן, וטען במקום זאת שהיא מתנה, שיש לקבל בהודיה על ידי כל הקהילה. המאמר שלו "על וידוי, האם לאפיפיור יש סמכות לדרוש זאת" דחה וידוי חובה ועודד וידוי ומחילה פרטיים, שכן "כל נוצרי הוא מוודה." בנובמבר, כתב לותר את "שיפוטו של מרטין לותר על נדרים מנזריים". הוא הבטיח לנזירים ונזירות שהם יכולים להפר את נדריהם ללא חטא, מכיוון שנדרים היו ניסיון לא לגיטימי וריק להשיג ישועה.
לותר השמיע את הצהרותיו מוארטבורג בהקשר של התפתחויות מהירות בוויטנברג, עליהן התעדכן במלואו. אנדראס קרלשטאדט, בתמיכת הנזיר האוגוסטיני לשעבר גבריאל צוילינג, יצא בתוכנית רדיקלית של רפורמה שם ביוני 1521, העולה על כל מה שדמיין לותר. הרפורמות עוררו מהומות, כולל מרד של הנזירים האוגוסטינים נגד ראש המנזר שלהם, ניפוץ פסלים ותמונות בכנסיות, והוקעות של המגיסטראט. לאחר ביקור סודי בוויטנברג בתחילת דצמבר 1521, כתב לותר את "אזהרה כנה מאת מרטין לותר לכל הנוצרים להישמר מפני התקוממות ומרד". ויטנברג הפכה לתנודתית עוד יותר לאחר חג המולד כאשר הגיעה להקה של קנאים חזיוניים, מה שנקרא נביאי צוויקאו, שהטיפו לדוקטרינות מהפכניות כמו שוויון האדם, טבילת מבוגרים וחזרתו הקרובה של ישו. כאשר מועצת העיר ביקשה מלותר לחזור, הוא החליט שזו חובתו לפעול.
### חזרה לוויטנברג ומלחמת האיכרים: 1522–1525
לותר חזר בסתר לוויטנברג ב-6 במרץ 1522. הוא כתב לנסיך הבוחר: "בהיעדרי, השטן נכנס לדיר הכבשים שלי, וביצע הרס שאיני יכול לתקן בכתיבה, אלא רק בנוכחותי האישית ובמילה חיה." במשך שמונה ימים בתענית, החל מיום ראשון אינוקאביט, 9 במרץ, הטיף לותר שמונה דרשות, שנודעו כ"דרשות אינוקאביט". בדרשות אלו, הוא הדגיש את העליונות של ערכים נוצריים ליבתיים כמו אהבה, סבלנות, צדקה וחופש, והזכיר לאזרחים לסמוך על דבר אלוהים ולא על אלימות כדי להביא לשינוי הכרחי.
> האם אתם יודעים מה השטן חושב כשהוא רואה אנשים משתמשים באלימות כדי להפיץ את הבשורה? הוא יושב עם זרועות שלובות מאחורי אש הגיהנום ואומר במבטים זדוניים וחיוך מפחיד: "אה, כמה חכמים המשוגעים האלה לשחק את המשחק שלי! תנו להם להמשיך; אני אקצור את התועלת. אני נהנה מזה." אבל כשהוא רואה את המילה רצה ונאבקת לבדה בשדה הקרב, אז הוא רועד ומזדעזע מפחד.
השפעת התערבותו של לותר הייתה מיידית. לאחר הדרשה השישית, כתב המשפטן מוויטנברג ג'רום שורף לנסיך הבוחר: "הו, איזו שמחה הפיצה חזרתו של ד"ר מרטין בקרבנו! מילותיו, בחסד אלוהים, מחזירות בכל יום אנשים תועים לדרך האמת."
לותר החל לאחר מכן להפוך או לשנות את מנהגי הכנסייה החדשים. על ידי עבודה לצד הרשויות כדי להחזיר את הסדר הציבורי, הוא סימן את המצאתו מחדש ככוח שמרני בתוך הרפורמציה. לאחר גירוש נביאי צוויקאו, הוא עמד בפני קרב נגד הכנסייה הממוסדת ונגד הרפורמטורים הרדיקליים שאיימו על הסדר החדש על ידי ליבוי אי-שקט חברתי ואלימות.
למרות ניצחונו בוויטנברג, לותר לא הצליח לדכא את הרדיקליות רחוק יותר. מטיפים כמו תומאס מינצר ונביא צוויקאו ניקולס שטורך מצאו תמיכה בקרב תושבי עיר עניים ואיכרים בין 1521 ל-1525. היו מרידות של האיכרים בקנה מידה קטן יותר מאז המאה ה-15. החוברות של לותר נגד הכנסייה וההיררכיה, שלעיתים קרובות נוסחו בביטויים "ליברליים", הובילו איכרים רבים להאמין שהוא יתמוך בהתקפה על המעמדות הגבוהים בכלל. מרידות פרצו בפרנקוניה, שוואביה ותורינגיה ב-1524, ואף משכו תמיכה מאצילים ממורמרים, שרבים מהם היו בחובות. כשהם צוברים תאוצה בהנהגת רדיקלים כמו מינצר בתורינגיה, והיפלר ולוצר בדרום-מערב, המרידות הפכו למלחמה.
לותר הזדהה עם חלק מטענות האיכרים, כפי שהראה בתגובתו ל-12 המאמרים במאי 1525, אך הוא הזכיר למקופחים לציית לרשויות הזמניות. במהלך סיור בתורינגיה, הוא זעם על השריפה הנרחבת של מנזרים, ארמונות בישופים וספריות. ב"נגד ההמונים הרצחניים והגנבים של האיכרים", שנכתב עם חזרתו לוויטנברג, הוא נתן את פרשנותו להוראת הבשורה על עושר, גינה את האלימות כעבודת השטן, וקרא לאצילים להכניע את המורדים כמו כלבים משוגעים:
> לכן תנו לכל מי שיכול, להכות, להרוג ולדקור, בסתר או בגלוי, תוך זכירה ששום דבר לא יכול להיות רעיל, פוגעני או שטני יותר ממורד ... כי טבילה אינה הופכת אנשים לחופשיים בגוף וברכוש, אלא בנשמה; והבשורה אינה הופכת טובין למשותפים, אלא במקרה של אלו שעושים, מרצונם החופשי, את מה שהשליחים והתלמידים עשו במעשי השליחים 4 [:32–37]. הם לא דרשו, כפי שעושים האיכרים המטורפים שלנו בזעמם, שהטובין של אחרים – של פילטוס והורדוס – יהיו משותפים, אלא רק את הטובין שלהם. האיכרים שלנו, לעומת זאת, רוצים להפוך את הטובין של אנשים אחרים למשותפים, ולשמור את שלהם לעצמם. נוצרים נהדרים הם! אני חושב שלא נשאר שטן בגיהנום; כולם הלכו לאיכרים. השתוללותם עברה כל מידה.
ללא תמיכתו של לותר בהתקוממות, מורדים רבים הניחו את נשקם; אחרים חשו נבגדים. תבוסתם על ידי כוחות פיליפ מהסן והדוכס גאורג מסקסוניה בקרב פרנקנהאוזן ב-15 במאי 1525, ואחריה הוצאתו להורג של מינצר, הביאו את השלב המהפכני של הרפורמציה לסיומו. לאחר מכן, הרדיקליות מצאה מקלט בתנועה האנבפטיסטית ובתנועות דתיות אחרות, בעוד שהרפורמציה של לותר פרחה תחת כנפי המעצמות החילוניות. בשנת 1526 כתב לותר: "אני, מרטין לותר, הרגתי במהלך המרד את כל האיכרים, כי אני הייתי זה שהורה להכותם למוות."
### נישואים
לותר נישא לקתרינה פון בורה, אחת מ-12 נזירות שעזר להן לברוח ממנזר הציסטרציאנים בנימבכן באפריל 1523, כאשר דאג להבריח אותן בחביות הרינג. "פתאום, ובזמן שהייתי עסוק במחשבות שונות לגמרי," כתב לוונצסלאוס לינק, "האדון הטביע אותי בנישואים." בזמן נישואיהם, קתרינה הייתה בת 26 ולותר היה בן 41.
ב-13 ביוני 1525, הזוג התארס, עם יוהנס בוגנהאגן, יוסטוס יונאס, יוהנס אפל, פיליפ מלנכתון ולוקאס קראנאך האב ואשתו כעדים. בערב אותו יום, הזוג נישא על ידי בוגנהאגן. ההליכה הטקסית לכנסייה וסעודת החתונה הושמטו והושלמו שבועיים לאחר מכן ב-27 ביוני.
כמה כמרים וחברים לשעבר במסדרים דתיים כבר נישאו, כולל אנדראס קרלשטאדט ויוסטוס יונאס, אך חתונתו של לותר הטביעה את חותם האישור על נישואי כמרים. הוא גינה זמן רב נדרי פרישות על בסיס מקראי, אך החלטתו להינשא הפתיעה רבים, לא פחות ממלנכתון, שכינה זאת פזיזות. לותר כתב לג'ורג' ספלאטין ב-30 בנובמבר 1524, "לעולם לא אקח אישה, כפי שאני מרגיש כרגע. לא שאני חסר רגישות לבשרי או למיני (כי איני עץ או אבן); אך מוחי סולד מנישואים כי אני מצפה מדי יום למותו של כופר." לפני שנישא, לותר חי על האוכל הפשוט ביותר, וכפי שהודה בעצמו, מיטתו הטחובה לא הייתה מסודרת כראוי במשך חודשים בכל פעם.
לותר ואשתו עברו למנזר לשעבר, "המנזר השחור", מתנת חתונה מהנסיך הבוחר ג'ון האיתן. הם יצאו למה שנראה כנישואים מאושרים ומוצלחים, אם כי כסף היה לעיתים קרובות חסר. קתרינה ילדה שישה ילדים: הנס – יוני 1526; אליזבת – 10 בדצמבר 1527, שמתה תוך חודשים ספורים; מגדלנה – 1529, שמתה בזרועותיו של לותר ב-1542; מרטין – 1531; פאול – ינואר 1533; ומרגרט – 1534; והיא עזרה לזוג להתפרנס על ידי חקלאות וקבלת דיירים. לותר התוודה בפני מייקל שטיפל ב-11 באוגוסט 1526: "קייטי שלי היא בכל הדברים כל כך אדיבה ונעימה לי שלא הייתי מחליף את עוני בעושרו של קרויסוס."
### ארגון הכנסייה: 1525–1529
עד 1526, מצא לותר את עצמו עסוק יותר ויותר בארגון כנסייה חדשה. האידיאל המקראי שלו של קהילות הבוחרות את השרים שלהן התגלה כבלתי ניתן לביצוע. לפי ביינטון: "הדילמה של לותר הייתה שהוא רצה גם כנסייה קונפסיונלית המבוססת על אמונה וניסיון אישי וגם כנסייה טריטוריאלית הכוללת את כולם ביישוב נתון. אם היה נאלץ לבחור, הוא היה תופס את עמדתו עם ההמונים, וזה היה הכיוון שאליו נע."
מ-1525 עד 1529, הוא הקים גוף כנסייתי מפקח, קבע צורה חדשה של שירות פולחן, וכתב סיכום ברור של האמונה החדשה בצורה של שני קטכיזמים. כדי להימנע מבלבול או הרגזה של האנשים, לותר נמנע משינוי קיצוני. הוא גם לא רצה להחליף מערכת שליטה אחת באחרת. הוא התרכז בכנסייה בנסיכות הבוחר של סקסוניה, ופעל רק כיועץ לכנסיות בשטחים חדשים, שרבים מהם עקבו אחר המודל הסקסוני שלו. הוא עבד בשיתוף פעולה הדוק עם הנסיך הבוחר החדש, ג'ון האיתן, שאליו פנה להנהגה חילונית וכספים בשם כנסייה שנושלה ברובה מנכסיה והכנסותיה לאחר הקרע עם רומא. עבור הביוגרף של לותר מרטין ברכט, שותפות זו "הייתה תחילתה של התפתחות מפוקפקת ולא מכוונת במקור לעבר ממשל כנסייתי תחת הריבון הזמני".
הנסיך הבוחר אישר ביקור בכנסייה, סמכות שהופעלה בעבר על ידי בישופים. לעיתים, הרפורמות המעשיות של לותר נפלו מהצהרותיו הרדיקליות המוקדמות. לדוגמה, "הוראות למבקרי כמרים קהילתיים בסקסוניה הבוחרת" (1528), שנוסחו על ידי מלנכתון באישור לותר, הדגישו את תפקיד התשובה במחילת חטאים, למרות עמדתו של לותר שאמונה בלבד מבטיחה הצדקה. הרפורמטור מאייסלבן יוהאן אגריקולה ערער על פשרה זו, ולותר גינה אותו על כך שלימד שאמונה נפרדת ממעשים. ההוראה היא מסמך בעייתי עבור אלו המחפשים אבולוציה עקבית במחשבתו ובפרקטיקה של לותר.
בתגובה לדרישות לליטורגיה גרמנית, כתב לותר מיסה גרמנית, אותה פרסם בתחילת 1526. הוא לא התכוון לכך כתחליף לעיבוד שלו משנת 1523 למיסה הלטינית אלא כחלופה ל"אנשים הפשוטים", "גירוי ציבורי לאנשים להאמין ולהפוך לנוצרים." לותר ביסס את הסדר שלו על השירות הקתולי אך השמיט שפה הקשורה לקורבן כפרה, והמיסה הפכה לחגיגה שבה כולם קיבלו את היין כמו גם את הלחם (השווה לקומוניון תחת שני המינים). הוא שמר על הרמת הלחם והגביע, בעוד שסממנים כמו בגדי המיסה, המזבח והנרות הפכו לאופציונליים, מה שאפשר חופש טקס. כמה רפורמטורים, כולל חסידיו של הולדרייך צווינגלי, ראו בשירות של לותר פפיסטי מדי, וחוקרים מודרניים מציינים את השמרנות של החלופה שלו למיסה הקתולית. השירות של לותר, לעומת זאת, כלל שירת מזמורים ותהילים בגרמנית על ידי הקהילה, כמו גם חלקים מהליטורגיה, כולל ההגדרה של לותר ביוניסון לקרדו. כדי להגיע לאנשים הפשוטים ולצעירים, לותר שילב הוראה דתית בשירותי יום החול בצורה של קטכיזם. הוא גם סיפק גרסאות פשוטות של שירותי הטבילה והנישואים. הראשונה כללה את "תפילת המבול".
לותר ועמיתיו הציגו את סדר הפולחן החדש במהלך ביקורם בנסיכות הבוחר של סקסוניה, שהחל ב-1527. הם גם העריכו את רמת הטיפול הפסטורלי והחינוך הנוצרי בשטח. "אלוהים רחום, איזו אומללות ראיתי," כותב לותר, "האנשים הפשוטים אינם יודעים דבר על דוקטרינה נוצרית ... ולמרבה הצער כמרים רבים הם כמעט לא מיומנים ואינם מסוגלים ללמד."
### קטכיזמים
לותר הגה את הקטכיזם כשיטה להעברת יסודות הנצרות לקהילות. בשנת 1529, הוא כתב את הקטכיזם הגדול, מדריך לכמרים ומורים, כמו גם תקציר, הקטכיזם הקטן, לשינון על ידי האנשים. הקטכיזמים סיפקו חומר לימודי ופולחני קל להבנה על עשרת הדיברות, הקרדו של השליחים, תפילת האדון, טבילה וסעודת האדון. לותר שילב שאלות ותשובות בקטכיזם כדי שיסודות האמונה הנוצרית לא רק יילמדו בעל פה, "כפי שקופים עושים זאת", אלא יובנו.
הקטכיזם הוא אחת מיצירותיו האישיות ביותר של לותר. "לגבי התוכנית לאסוף את כתביי בכרכים," כתב, "אני די קריר ולא להוט כלל לגבי זה כי, מעורר על ידי רעב סטורני, הייתי מעדיף לראות את כולם נבלעים. כי אני לא מודה שאף אחד מהם הוא באמת ספר שלי, אולי חוץ מעבדות הרצון והקטכיזם." הקטכיזם הקטן זכה למוניטין כמודל של הוראה דתית ברורה. הוא נשאר בשימוש כיום, יחד עם המזמורים של לותר ותרגומו לתנ"ך.
הקטכיזם הקטן של לותר התגלה כיעיל במיוחד בעזרה להורים ללמד את ילדיהם; באופן דומה הקטכיזם הגדול היה יעיל לכמרים. תוך שימוש בשפה הגרמנית המדוברת, הם ביטאו את הקרדו של השליחים בשפה טריניטרית פשוטה ואישית יותר. הוא שכתב כל מאמר בקרדו כדי לבטא את אופיו של האב, הבן או רוח הקודש. מטרתו של לותר הייתה לאפשר לקטכומנים לראות את עצמם כאובייקט אישי של עבודת שלושת האנשים של השילוש, שכל אחד מהם פועל בחיי הקטכומן. כלומר, לותר מתאר את השילוש לא כדוקטרינה שיש ללמוד, אלא כאנשים שיש להכיר. הטיפול של לותר בקרדו של השליחים חייב להיות מובן בהקשר של הדקאלוג (עשרת הדיברות) ותפילת האדון, שהם גם חלק מההוראה הקטכיטית הלותרנית.
### הדיאט של אאוגסבורג ו-Veste Coburg 1530
קרל החמישי ביקש מהדיאט הקיסרי של 1530 להחליט על שלוש סוגיות; אחת מהן היא חילוקי הדעות לגבי הנצרות. מכיוון שלותר היה מחוץ לחוק ולא יכול היה להשתתף באופן אישי, הוא שהה במבצר של ג'ון האיתן Veste Coburg מ-24 באפריל עד 4 באוקטובר 1530 להגנה. מכאן הוא השפיע על המשא ומתן של פיליפ מלנכתון, כולל הווידוי של אאוגסבורג, שהוצג לקרל החמישי ב-25 ביוני. לותר גם תרגם חלקים מספר תהילים וכתב מעל תריסר יצירות.
### תרגום התנ"ך: 1534–1535
לותר פרסם את תרגומו הגרמני לברית החדשה בשנת 1522, והוא ומשתפי הפעולה שלו השלימו את תרגום התנ"ך בשנת 1534, כאשר התנ"ך כולו פורסם. הוא המשיך לעבוד על שיפור התרגום עד סוף חייו. אחרים תרגמו בעבר את התנ"ך לגרמנית, אך לותר התאים את התרגום שלו לדוקטרינה שלו. שניים מהתרגומים המוקדמים יותר היו תנ"ך מנטלין (1456) ותנ"ך קוברגר (1484). היו לא פחות מארבעה-עשר בגרמנית עילית, ארבעה בגרמנית תחתית, ארבעה בהולנדית, ותרגומים שונים אחרים בשפות אחרות לפני התנ"ך של לותר.
התרגום של לותר השתמש בגרסה של הגרמנית המדוברת בקנצלריה הסקסונית, המובנת לגרמנים מהצפון ומהדרום כאחד. הוא התכוון לשפתו הנמרצת והישירה להפוך את התנ"ך לנגיש לגרמנים יומיומיים, "כי אנו מסירים מכשולים וקשיים כדי שאנשים אחרים יוכלו לקרוא אותו ללא הפרעה." פורסם בתקופה של ביקוש גובר לפרסומים בשפה הגרמנית, הגרסה של לותר הפכה במהירות לתרגום תנ"ך פופולרי ומשפיע. ככזה, הוא תרם טעם מובחן לשפה ולספרות הגרמנית. מצויד בהערות והקדמות מאת לותר, ועם חיתוכי עץ מאת לוקאס קראנאך שהכילו דימויים אנטי-אפיפיוריים, הוא מילא תפקיד מרכזי בהפצת הדוקטרינה של לותר ברחבי גרמניה. תנ"ך לותר השפיע