פרידריך שליירמאכר

פרידריך שליירמאכר

פרידריך דניאל ארנסט שליירמאכר (Friedrich Daniel Ernst Schleiermacher; 21 בנובמבר 1768 – 12 בפברואר 1834) היה תאולוג רפורמי, כומר, פילוסוף וחוקר מקרא גרמני, הידוע בשל ניסיונו לגשר בין ביקורות הנאורות לנצרות הפרוטסטנטית המסורתית. הוא הפך למשפיע על התפתחות הביקורת הגבוהה, ועבודתו מהווה חלק מהיסוד לתחום ההרמנויטיקה המודרני. בשל השפעתו העמוקה על המחשבה הנוצרית שלאחר מכן, הוא מכונה לעיתים "אבי התאולוגיה הליברלית המודרנית" ונחשב לאחד ממנהיגיה המוקדמים של הנצרות הליברלית. תנועת הנאו-אורתודוקסיה של המאה העשרים, שנתפסת בדרך כלל (אם כי לא ללא ערעור) ככזו שבראשה עמד קארל בארת (Karl Barth), הייתה במובנים רבים ניסיון לערער על השפעתו. כפילוסוף הוא היה ממנהיגי הרומנטיקה הגרמנית.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים והתפתחות

נולד בברסלאו שבשלזיה הפרוסית כנכדו של דניאל שליירמאכר, כומר שהיה קשור בתקופה מסוימת לציאוניטים, וכבנו של גוטליב שליירמאכר, כומר צבאי רפורמי בצבא פרוסיה. שליירמאכר החל את השכלתו הפורמלית בבית ספר מוראבי בניסקי שבשלזיה העלית, וכן בבארבי שליד מגדבורג. עם זאת, התאולוגיה המוראבית הפיאטיסטית לא סיפקה את ספקותיו הגוברים, ואביו העניק לו באי-רצון רשות להיכנס לאוניברסיטת האלה (Halle), שכבר נטשה את הפיאטיזם ואימצה את הרוח הרציונליסטית של כריסטיאן וולף (Christian Wolff) ויוהאן סלומו זמלר (Johann Salomo Semler). כסטודנט לתאולוגיה, שליירמאכר עקב אחר מסלול קריאה עצמאי והזניח את לימוד הברית הישנה והשפות המזרחיות. עם זאת, הוא נכח בהרצאותיו של זמלר והתוודע לטכניקות הביקורת ההיסטורית של הברית החדשה, וכן ליוהאן אוגוסטוס אברהרד (Johann Augustus Eberhard), ממנו רכש אהבה לפילוסופיה של אפלטון ואריסטו. במקביל, למד את כתביהם של עמנואל קאנט (Immanuel Kant) ופרידריך היינריך יעקבי (Friedrich Heinrich Jacobi) והחל ליישם רעיונות מהפילוסופים היוונים לשחזור שיטתו של קאנט.

שליירמאכר פיתח ספקנות מושרשת היטב כסטודנט ועד מהרה דחה את הנצרות האורתודוקסית.

בריאן גריש (Brian Gerrish), חוקר כתביו של שליירמאכר, כתב:

> במכתב לאביו, שליירמאכר רומז ברמז דק שמוריו נכשלים בהתמודדות עם אותם ספקות נפוצים המטרידים צעירים רבים בימינו. אביו מפספס את הרמז. הוא עצמו קרא חלק מהספרות הספקנית, הוא אומר, ויכול להבטיח לשליירמאכר שזה לא שווה בזבוז זמן. במשך שישה חודשים שלמים אין שום מילה נוספת מבנו. אז מגיעה הפצצה. במכתב מרגש מ-21 בינואר 1787, שליירמאכר מודה שהספקות אליהם התייחס הם שלו. אביו אמר שהאמונה היא "סמל המלכות של האלוהות", כלומר, זכותו המלכותית של אלוהים.

שליירמאכר הודה: "האמונה היא סמל המלכות של האלוהות, אתה אומר. אבוי! אבי היקר, אם אתה מאמין שללא אמונה זו איש אינו יכול להגיע לישועה בעולם הבא, או לשלווה בעולם הזה — וכזה, אני יודע, היא אמונתך — הו! אז התפלל לאלוהים שיעניק לי אותה, כי עבורי היא אבדה כעת. אני לא יכול להאמין שמי שקרא לעצמו בן האדם היה האלוהים האמיתי והנצחי; אני לא יכול להאמין שמותו היה כפרה חליפית."

### הוראה, כהונה ויצירות ראשונות

עם סיום לימודיו בהאלה, הפך שליירמאכר למורה פרטי למשפחת פרידריך אלכסנדר בורגגרף וגראף צו דונה-שלוביטן (Friedrich Alexander Burggraf und Graf zu Dohna-Schlobitten) (1741–1810), ופיתח במשק בית מתורבת ואריסטוקרטי את אהבתו העמוקה לחיי המשפחה והחברה.

שליירמאכר הוסמך בשנת 1794. שנתיים לאחר מכן, ב-1796, הפך לכומר בבית החולים שריטה (Charité) בברלין. בהיעדר מרחב לפיתוח כישורי ההטפה שלו, הוא חיפש סיפוק נפשי ורוחני בחברה המתורבתת של העיר ובלימודים פילוסופיים אינטנסיביים, כשהוא מתחיל לבנות את המסגרת של מערכת הפילוסופית והדתית שלו. כאן התוודע שליירמאכר לאמנות, ספרות, מדע ותרבות כללית. הוא הושפע מאוד מהרומנטיקה הגרמנית, כפי שיוצגה על ידי חברו קארל וילהלם פרידריך פון שלגל (Karl Wilhelm Friedrich von Schlegel). עניין זה בא לידי ביטוי ב"מכתבים סודיים" שלו על היצירה "לוסינדה" (Lucinde) של שלגל, כמו גם במערכת היחסים בת שבע השנים שלו (1798–1805) עם אליאונורה כריסטיאנה גרונו (Eleonore Christiane Grunow) (לבית קרוגר, 1769/1770–1837), אשתו של איש הכנסייה הברלינאי אוגוסט כריסטיאן וילהלם גרונו (1764–1831).

אף שעקרונותיו הסופיים נותרו ללא שינוי, הוא שם דגש רב יותר על רגש אנושי ודמיון. בינתיים, למד את שפינוזה (Spinoza) ואפלטון, שניהם השפעות חשובות. הוא הפך לבעל חוב רב יותר לקאנט אף שהם היו חלוקים בנקודות יסוד. הוא גילה אהדה לכמה מעמדותיו של יעקבי, ואימץ כמה רעיונות מפיכטה (Fichte) ושלינג (Schelling). התוצר הספרותי של אותה תקופה של פיתוח מהיר היה ספרו המשפיע, "נאומים על הדת" (Reden über die Religion), ו"מתנת ראש השנה" שלו למאה החדשה, ה"מונולוגים" (Monologen).

בספר הראשון, העניק שליירמאכר לדת מקום בלתי משתנה בין המסתורין האלוהי של הטבע האנושי, הבחין בינה לבין מה שהחשיב כקריקטורות נוכחיות של דת ותיאר את צורות הביטוי הנצחיות שלה. זה ביסס את התוכנית של המערכת התאולוגית הבאה שלו. ב"מונולוגים", הוא חשף את המניפסט האתי שלו בו הטיף לרעיונותיו על החופש והעצמאות של הרוח ועל הקשר של הנפש לעולם החושי, ושרטט את האידיאל שלו לעתיד הפרט והחברה.

### כהונה ככומר

מ-1802 עד 1804, כיהן שליירמאכר ככומר של כנסייה רפורמית קטנה בעיר פומרניה שטולפ (Stolp). הוא שחרר את פרידריך שלגל לחלוטין מאחריותו הנומינלית לתרגום כתבי אפלטון, אותם לקחו על עצמם יחד (כרכים 1–5, 1804–1810; כרך 6, פורסם ב-1828). יצירה נוספת, "קווי יסוד לביקורת תורת המוסר עד כה" (Grundlinien einer Kritik der bisherigen Sittenlehre) (1803), הראשונה בהפקותיו הביקורתיות והפילוסופיות המחמירות, העסיקה אותו; מדובר בביקורת על כל מערכות המוסר הקודמות, כולל אלו של קאנט ופיכטה: אלו של אפלטון ושפינוזה זוכות להכי הרבה חסד. היא טוענת שהמבחנים לתקינותה של מערכת מוסרית הם השלמות של השקפתה על חוקי ומטרות החיים האנושיים בכללותם, והסידור ההרמוני של נושאיה תחת עיקרון יסודי אחד. למרות שהיא ביקורתית ושלילית כמעט אך ורק, הספר מכריז על השקפתו המאוחרת של שליירמאכר על מדע המוסר, המייחס חשיבות עליונה ל-Güterlehre, או תורת המטרות שיש להשיג על ידי פעולה מוסרית. עמימות הסגנון של הספר והטון השלילי שלו מנעו הצלחה מיידית.

### פרופסורה

בשנת 1804 עבר שליירמאכר להיות מטיף אוניברסיטאי ופרופסור לתאולוגיה באוניברסיטת האלה, שם נשאר עד 1807. הוא זכה במהירות למוניטין כפרופסור ומטיף והפעיל השפעה עוצמתית למרות האשמות באתאיזם, שפינוזיזם ופיאטיזם. בתקופה זו החל את הרצאותיו על הרמנויטיקה (1805–1833) וכתב גם את הדיאלוג שלו "חגיגת חג המולד" (Weihnachtsfeier) (1806), המייצג נקודת אמצע בין ה"נאומים" שלו לעבודתו הדוגמטית הגדולה, "האמונה הנוצרית" (Der christliche Glaube); הנאומים מייצגים שלבים של הערכתו הגוברת לנצרות כמו גם את האלמנטים הסותרים של התאולוגיה של התקופה. לאחר קרב ינה (Jena), חזר לברלין (1807), מונה עד מהרה לכומר של כנסיית השילוש, וב-18 במאי 1809, נשא לאישה את הנרייטה פון ויליך (Henriette von Willich) (לבית פון מילנפלס; 1788–1840), אלמנת חברו יוהאן ארנפריד תאודור פון ויליך (1777–1807).

בהקמת אוניברסיטת ברלין (1810), בה לקח חלק בולט, קיבל שליירמאכר קתדרה לתאולוגיה והפך עד מהרה למזכיר האקדמיה הפרוסית למדעים. הוא לקח חלק בולט בארגון מחדש של הכנסייה הפרוסית והפך לתומך העוצמתי ביותר באיחוד הזרמים הלותרני והרפורמי של הנצרות הפרוטסטנטית הגרמנית, וסלל את הדרך לאיחוד הכנסיות הפרוסי (1817). 24 שנות הקריירה המקצועית שלו בברלין החלו עם קווי המתאר הקצרים שלו ללימודי תאולוגיה (Kurze Darstellung des theologischen Studiums, 1811) בהם ביקש לעשות עבור התאולוגיה את מה שעשה עבור הדת ב"נאומים" שלו.

בעודו מטיף בכל יום ראשון, שליירמאכר גם נטל על עצמו בהדרגה בהרצאותיו באוניברסיטה כמעט כל ענף של תאולוגיה ופילוסופיה: אקסגזה של הברית החדשה, מבוא ופרשנות של הברית החדשה, אתיקה (פילוסופית ונוצרית כאחד), תאולוגיה דוגמטית ומעשית, היסטוריה של הכנסייה, היסטוריה של הפילוסופיה, פסיכולוגיה, דיאלקטיקה (לוגיקה ומטפיזיקה), פוליטיקה, פדגוגיה, אסתטיקה ותרגום.

בפוליטיקה, שליירמאכר תמך בחירות ובקדמה, ובתקופת הריאקציה שבאה בעקבות הפלת נפוליאון, הוא הואשם על ידי הממשלה הפרוסית ב"הסתה דמגוגית" בשיתוף עם הפטריוט ארנסט מוריץ ארנדט (Ernst Moritz Arndt).

במקביל, הכין שליירמאכר את עבודתו התאולוגית העיקרית, "האמונה הנוצרית על פי עקרונות הכנסייה האוונגליסטית" (Der christliche Glaube nach den Grundsätzen der evangelischen Kirche) (1821–1822; מהדורה שנייה, שונתה מאוד, 1830–1831; מהדורה שישית, 1884). עקרונה הבסיסי הוא שמקור הבסיס של התאולוגיה הדוגמטית הוא התחושה הדתית, תחושת התלות המוחלטת באלוהים כפי שהועברה על ידי ישו דרך הכנסייה, ולא האמונות או אות הכתובים או ההבנה הרציונליסטית. העבודה היא לכן פשוט תיאור של עובדות התחושה הדתית, או של החיים הפנימיים של הנשמה ביחסיה עם אלוהים, והעובדות הפנימיות נבחנות בשלבים השונים של התפתחותן ומוצגות בקשר השיטתי שלהן. מטרת העבודה הייתה לרפורמה בתאולוגיה הפרוטסטנטית, לשים קץ לחוסר ההיגיון והשטחיות של העל-טבעיות והרציונליזם כאחד, ולשחרר את הדת והתאולוגיה מהתלות במערכות פילוסופיה משתנות ללא הרף.

אף שהעבודה הוסיפה למוניטין של מחברה, היא עוררה את התנגדותם הגוברת של בתי הספר התאולוגיים אותם התכוונה להפיל, ובאותו זמן, הגנתו של שליירמאכר על זכות הכנסייה לקבוע ליטורגיה משלה בניגוד להכתבה השרירותית של המונרך או שריו הביאה לו צרות חדשות. הוא הרגיש מבודד למרות שהכנסייה ואולם ההרצאות שלו המשיכו להיות עמוסים.

שליירמאכר המשיך בתרגומו לאפלטון והכין מהדורה חדשה ומשונה מאוד של "האמונה הנוצרית" שלו, כשהוא צופה את האחרונה בשני מכתבים לחברו גוטפריד לוקה (Gottfried Lücke) (ב-Studien und Kritiken, 1829) בהם הגן על עמדתו התאולוגית בכלל ועל ספרו בפרט נגד מתנגדים מימין ומשמאל.

באותה שנה, איבד שליירמאכר את בנו היחיד, נתנאל (1820–1829), מכה שלדבריו "תקעה את המסמרים בארונו שלו", אך הוא המשיך להגן על עמדתו התאולוגית נגד מפלגתו של הנגסטנברג (Hengstenberg) והרציונליסטים דניאל גאורג קונרד פון קלן (Daniel Georg Konrad von Cölln) (1788–1833) ודייוויד שולץ (David Schulz) (1779–1854), במחאה נגד חתימה על האמונות העתיקות והטלת טופס רציונליסטי חדש.

### מוות

שליירמאכר מת בגיל 65 מדלקת ריאות ב-12 בפברואר 1834.

עבודה

### תורת הידע

הפסיכולוגיה של שליירמאכר לוקחת כבסיס את הדואליזם הפנומנלי של האגו והלא-אגו, ומתייחסת לחיי האדם כאל האינטראקציה של אלמנטים אלו עם חדירתם ההדדית כיעד האינסופי שלהם. הדואליזם אינו מוחלט לכן, ואף שקיים בחוקה של האדם עצמו המורכבת מגוף ונפש, הוא יחסי בלבד אפילו שם. האגו עצמו הוא גם גוף וגם נפש — החיבור של שניהם מהווה אותו. ל"ארגון" או לטבע החושי שלנו יש אלמנט אינטלקטואלי, ול"אינטלקט" שלנו אלמנט אורגני, ואין דבר כזה "נפש טהורה" או "גוף טהור". הפונקציה הכללית האחת של האגו, המחשבה, הופכת ביחס ללא-אגו לפעולה קולטת או ספונטנית, ובשתי צורות הפעולה האנרגיות האורגניות, או החושיות, והאינטלקטואליות שלה משתפות פעולה; וביחס לאדם, לטבע וליקום האגו מוצא בהדרגה את האינדיבידואליות האמיתית שלו על ידי הפיכתו לחלק מהם, "כל הרחבה של התודעה היא חיים גבוהים יותר."

הפונקציות הספציפיות של האגו, כפי שנקבעו על ידי הדומיננטיות היחסית של החושים או האינטלקט, הן פונקציות של החושים (או האורגניזם) או פונקציות של האינטלקט. הראשונות מתחלקות לשתי מחלקות של רגשות (סובייקטיביים) ותפיסות (אובייקטיביות); האחרונות, בהתאם לאלמנט הקולט או הספונטני הדומיננטי, לידיעה ורצון. בידיעה, המחשבה מכוונת אונטולוגית לאובייקט; וברצון היא המטרה הטלאולוגית של המחשבה. במקרה הראשון אנו מקבלים (בדרכנו) את אובייקט המחשבה לתוכנו. באחרון אנו שותלים אותו החוצה אל העולם. גם הידיעה וגם הרצון הם פונקציות של המחשבה וכן צורות של פעולה מוסרית.

באותן שתי פונקציות מתבטאים החיים האמיתיים של האגו, אך מאחוריהן קיימת תודעה עצמית שנמצאת לצמיתות, שתמיד היא גם סובייקטיבית וגם אובייקטיבית — מודעות לעצמנו וללא-אגו. תודעה עצמית זו היא הצורה או הפונקציה המיוחדת השלישית של המחשבה — המכונה גם תחושה וידיעה מיידית. בה אנו מכירים את חיינו הפנימיים כמושפעים מהלא-אגו. כשהלא-אגו עוזר או מפריע, מגדיל או מגביל, את חיינו הפנימיים, אנו מרגישים הנאה או כאב. רגשות אסתטיים, מוסריים ודתיים מופקים בהתאמה על ידי הקבלה לתודעה של רעיונות גדולים — טבע, האנושות והעולם; אותם רגשות הם תחושת האחדות עם אובייקטים עצומים אלה. תחושה דתית היא לכן הצורה הגבוהה ביותר של מחשבה וחיים; בה אנו מודעים לאחדותנו עם העולם ואלוהים; זהו אפוא חוש התלות המוחלטת.

תורת הידע של שליירמאכר מקבלת את העיקרון הבסיסי של קאנט שהידע מוגבל על ידי הניסיון, אך היא מבקשת להסיר את הספקנות של קאנט בנוגע לידע של ה-ding an sich (הנואומנון) או Sein (הוויה), כפי ששליירמאכר מכנה זאת. רעיון הידע או המחשבה המדעית כפי שהוא מובחן מהצורה הפסיבית של המחשבה — של אסתטיקה ודת — הוא מחשבה המיוצרת על ידי כל הוגה באותה צורה ואשר מתכתבת עם ההוויה. כל ידע לובש צורה של מושג (Begriff) או שיפוט (Urteil), הראשון תופס את מגוון ההוויה כאחדות וריבוי מוגדרים, והאחרון פשוט מחבר את המושג עם אובייקטים אינדיבידואליים מסוימים.

במושג, לכן, האלמנט האינטלקטואלי ובשיפוט האלמנט האורגני או החושי שולטים. האחידות האוניברסלית של יצירת שיפוטים מניחה מראש את האחידות של יחסינו לעולם החיצון, והאחידות של מושגים נשענת באופן דומה על הדמיון של טבענו הפנימי. אחידות זו אינה מבוססת על זהותן של הפונקציות האינטלקטואליות או האורגניות לבדן, אלא על ההתכתבות של צורות המחשבה והתחושה עם צורות ההוויה. הטבע המהותי של המושג הוא שהוא משלב את הכללי והמיוחד, ואותו שילוב חוזר בהוויה; בהוויה מערכת הצורות המהותיות או הקבועות עונה על מערכת המושגים והיחס של סיבה ותוצאה למערכת השיפוטים, המושג הגבוה עונה ל"כוח" והנמוך לתופעות של כוח, והשיפוט לאינטראקציה המקרית של דברים.

סכום ההוויה מורכב משתי מערכות הצורות המהותיות ויחסי האינטראקציה, והוא מופיע מחדש בצורה של מושג ושיפוט, המושג מייצג הוויה והשיפוט הוויה בפעולה. לידע יש תחת שתי הצורות את אותו אובייקט, ההבדל היחסי בין השניים הוא שכאשר הצורה המושגית שולטת יש לנו מדע ספקולטיבי וכאשר צורת השיפוט גוברת יש לנו מדע אמפירי או היסטורי. לאורך כל תחום הידע נמצאות שתי הצורות ביחסים הדדיים קבועים, הוכחה נוספת לאחדות הבסיסית של מחשבה והוויה או לאובייקטיביות של הידע. אפלטון, שפינוזה וקאנט תרמו אלמנטים אופייניים של מחשבתם למערכת זו, ובעקיפין או במישרין היא הייתה חייבת רבות לשלינג עבור תפיסות יסוד.

### הרמנויטיקה

בעוד ששליירמאכר לא פרסם בהרחבה על הרמנויטיקה במהלך חייו, הוא הרצה רבות על התחום. כתביו שפורסמו ושלא פורסמו בנושא נאספו יחד לאחר מותו ופורסמו ב-1838 כ-"Hermeneutik und Kritik mit besonderer Beziehung auf das Neue Testament". עם זאת, רק במהדורה של היינץ קימרלה (Heinz Kimmerle) מ-1959, "המבוססת על תמלול מדוקדק של כתבי היד המקוריים בכתב יד, התאפשרה סקירה מובטחת ומקיפה של תורת ההרמנויטיקה של שליירמאכר."

שליירמאכר רצה להרחיק את ההרמנויטיקה משיטות פרשנות ספציפיות (למשל שיטות לפרשנות טקסטים מקראיים או קלאסיים) ולעבר התמקדות באופן שבו אנשים מבינים טקסטים באופן כללי. הוא התעניין בפרשנות הכתובים, אך חשב שניתן לעשות זאת כראוי רק לאחר ביסוס מערכת פרשנות שהייתה ישימה לכל הטקסטים. תהליך זה לא היה גישה שיטתית או פילולוגית גרידא, אלא מה שכינה "אמנות ההבנה". שליירמאכר ראה בטקסט כלי שבו השתמש מחבר כדי להעביר מחשבות שהיו לו לפני יצירת הטקסט. מחשבות אלו הן שגרמו למחבר ליצור את הטקסט; ברגע יצירת הטקסט, "מחשבות פנימיות" אלו הופכות ל"ביטוי חיצוני" בשפה. כדי לפרש טקסט, אפוא, על המפרש לשקול הן את המחשבות הפנימיות של המחבר והן את השפה שבה הוא/היא השתמשו בכתיבת הטקסט. במילים אחרות, על הקורא לשקוע במציאות של מושא ההבנה (הטקסט). גישה זו לפרשנות טקסטים כוללת הן "פרשנות דקדוקית" והן "פרשנות פסיכולוגית (או טכנית)". הראשונה עוסקת בשפת הטקסט; האחרונה במחשבות, ברגשות, בכוונות ובמטרות של המחבר.

השפה שבה משתמש מחבר "היא המתווכת באופן חושי וחיצוני בין הדובר למאזין". המטרה הסופית של ההרמנויטיקה עבור שליירמאכר היא "הבנה במובן הגבוה ביותר" — חוויה של אותן מחשבות שהמחבר חווה בעת כתיבת הטקסט, אותה זיהה כשקיעה. הבנה היא תהליך היסטורי הכולל למידה על ההקשר שבו כתב המחבר, וכיצד קוראי הטקסט המקוריים הבינו את שפתו. הבנה היא גם תהליך פסיכולוגי הנשען על אינטואיציה וקשר בין המפרש למחבר. הקורא והמחבר הם שניהם בני אדם. כבני אדם, יש להם מידה מסוימת של הבנה משותפת. הבנה משותפת זו היא שמאפשרת לקורא להבין מחבר.

חלק מאמנות ההבנה הוא אמנות הימנעות מאי-הבנה. שליירמאכר מזהה שתי צורות של אי-הבנה. אי-הבנה איכותית היא כישלון של פרשנות דקדוקית — אי-הבנת שפת הטקסט — "בלבול המשמעות של מילה אחת באחרת". אי-הבנה כמותית היא כישלון של פרשנות טכנית/פסיכולוגית — אי-הבנת הניואנס בתוך ה"ספירה" של המחבר עצמו.

בלימוד השפה שבה משתמש מחבר כדי להציג את מחשבותיו/ה, מפרש עשוי להיות מסוגל להבין מחשבות אלו אפילו טוב יותר מהמחבר עצמו/ה. ניתן לעשות זאת על ידי גילוי מדוע נוצרה יצירה מסוימת, ועל ידי גילוי אחדות בתוך יצירות אחרות שנוצרו בז'אנר דומה על ידי אחרים, או אחדות ביצירות אחרות של אותו מחבר בכל ז'אנר.

למרות טענתו של שליירמאכר לאפשרות של הבנת מחשבות המחבר טוב יותר מהמחבר, הוא מודה ש"ניתן רק לקרב פרשנות טובה" ושהרמנויטיקה אינה "אמנות מושלמת". האמנות מעמידה את המפרש בעמדה הטובה ביותר על ידי "העמדת עצמו בחזקת כל תנאי ההבנה". עם זאת, מידת הבנתו של מפרש את הטקסט מוגבלת על ידי האפשרות של אי-הבנת הטקסט.

לעבודתו של שליירמאכר הייתה השפעה עמוקה על תחום ההרמנויטיקה, עד כדי כך שהוא מכונה לעיתים קרובות "אבי ההרמנויטיקה המודרנית כמחקר כללי". עבודתו מסמנת את תחילת ההרמנויטיקה כתחום חקירה כללי, נפרד מדיסציפלינות ספציפיות (למשל משפט או תאולוגיה). במאה העשרים, פילוסופים כגון היידגר (Heidegger), גדמר (Gadamer) וריקר (Ricoeur) ירחיבו את ההרמנויטיקה עוד יותר, מתיאוריה של פרשנות ביטויים טקסטואליים לתיאוריה של פרשנות חוויות חיים.

### אתיקה

לצד הדת והתאולוגיה, הקדיש שליירמאכר את עצמו לעולם המוסרי, שבו תופעות הדת והתאולוגיה היו, במערכות שלו, רק מרכיבים חוקתיים. בחיבוריו המוקדמים הוא התאמץ להצביע על ליקויים של הוגים אתיים עתיקים ומודרניים, במיוחד של קאנט ופיכטה, כאשר רק אפלטון ושפינוזה זוכים לחסד בעיניו. הוא לא הצליח לגלות במערכות מוסריות קודמות שום בסיס הכרחי במחשבה, שום שלמות בנוגע לתופעות של פעולה מוסרית, שום סידור שיטתי של חלקיה ושום התייחסות ברורה ומובחנת למעשים ויחסים מוסריים ספציפיים.

המערכת המוסרית של שליירמאכר עצמו היא ניסיון לספק ליקויים אלה. היא מחברת את העולם המוסרי בתהליך דדוקטיבי עם הרעיון הבסיסי של ידע והוויה; היא מציעה מבט על כל עולם הפעולה האנושית אשר מכל מקום שואף להיות ממצה; היא מציגה סידור של ענייני המדע המטבל את מרכיביו לפי המודל של מדעי הפיזיקה; והיא מספקת התייחסות מוגדרת בחדות לתופעות מוסריות ספציפיות ביחסן לרעיון הבסיסי של החיים האנושיים בכללותם. שליירמאכר מגדיר את האתיקה כתיאוריה של טבע התבונה, או כטיפול מדעי בהשפעות המופקות על ידי התבונה האנושית בעולם הטבע והאדם.

כמדע תיאורטי או ספקולטיבי הוא תיאורי גרידא ולא מעשי, כשהוא מתואם מצד אחד למדע הפיזיקה ומצד שני להיסטוריה. שיטתו זהה לזו של מדע הפיזיקה, כשהיא נבדלת מהאחרון רק בחומר שלה. הבסיס האונטולוגי של האתיקה הוא האחדות של הממשי והאידיאלי, והבסיס הפסיכולוגי והממשי של התהליך האתי הוא הנטייה של התבונה והטבע להתאחד בצורה של ארגון שלם של האחרון על ידי הראשון. סופו של התהליך האתי הוא שהטבע (כלומר כל מה שאינו נפש, הגוף האנושי כמו גם הטבע החיצוני) יהפוך לסמל ולאיבר המושלם של הנפש.

מצפון, כביטוי הסובייקטיבי של הזהות המונחת מראש של תבונה וטבע בבסיסיהם, מבטיח את הישימות של ייעודנו המוסרי. הטבע מיועד מראש או מורכב להפוך לסמל ולאיבר של הנפש, בדיוק כפי שהנפש מחוננת בדחף לממש מטרה זו. אך אין להבין את החוק המוסרי תחת צורה של "ציווי" או "Sollen"; הוא נבדל מחוק טבע רק בכך שהוא תיאורי לעובדה שהוא מדרג את הנפש כרצון מודע, או Zweckdenken, מעל הטבע. לומר את האמת, לאנטי-תזות של טוב ורע ושל חופשי ונחוץ אין מקום במערכת אתית, אלא פשוט בהיסטוריה, שנאלצת להשוות את הממשי עם האידיאלי, אך ככל שהמונחים "טוב" ו-"רע" משמשים במוסר הם מבטאים את הכלל או את ההפך מהתבונה, או את ההרמוניה או ההפך של הפרט והכלל. הרעיון של חופשי לעומת נחוץ מבטא פשוט את העובדה שהנפש יכולה להציע לעצמה מטרות, אף שאדם אינו יכול לשנות את טבעו שלו.

בניגוד לקאנט ופיכטה ופילוסופים מוסריים מודרניים, שליירמאכר הציג מחדש והקצה חשיבות עליונה לתורת ה-summum bonum, או הטוב העליון. הוא מייצג במערכת שלו את האידיאל והמטרה של כל חיי האדם, ומספק את ההשקפה האתית על התנהגותם של אינדיבידואלים ביחס לחברה וליקום, ובכך מהווה פילוסופיה של היסטוריה בו זמנית. בהתחלה עם הרעיון של הטוב העליון ומרכיביו (Güter), או הצורות העיקריות של איחוד הנפש והטבע, המערכת של שליירמאכר מחלקת את עצמה לתורת המטרות המוסריות, תורת המידה הטובה ותורת החובות; במילים אחרות, כפיתוח של הרעיון של הכפפת הטבע לתבונה הוא הופך לתיאור של הצורות הממשיות של ניצחונות התבונה, של הכוח המוסרי הבא בהם לידי ביטוי ושל השיטות הספציפיות המועסקות. לכל טוב או מוצר מוסרי אופי מרובע: הוא אינדיבידואלי ואוניברסלי; הוא איבר וסמל של התבונה, כלומר, הוא תוצר של האינדיבידואל ביחס לקהילה, ומייצג או מבטא כמו גם מסווג ושולט בטבע.

שני המאפיינים הראשונים מספקים את הפונקציות והזכויות של הפרט וכן של הקהילה או הגזע. אף שפעולה מוסרית עשויה לכלול מאפיינים אלה בדרגות עוצמה שונות, היא מפסיקה להיות מוסרית אם אחד מהם חסר לחלוטין. ניתן לסווג את כל המוצרים המוסריים על פי הדומיננטיות של מאפיין זה או אחר. פעולת ארגון אוניברסלית מייצרת את צורות האינטראקציה, ופעולת סמליות אוניברסלית מייצרת את צורות המדע השונות; פעולת ארגון אינדיבידואלית מניבה את צורות הרכוש ופעולת סמליות אינדיבידואלית את הייצוגים השונים של תחושה, כל אלו מהווים את היחסים, הספירות היצרניות, או התנאים החברתיים של פעולה מוסרית. פונקציות מוסריות אינן יכולות להתבצע על ידי הפרט בבידוד אלא רק ביחסו למשפחה, למדינה, לבית הספר, לכנסייה ולחברה — כל צורות החיים האנושיים שהמדע האתי מוצא בהישג יד ומשאיר למדע ההיסטוריה הטבעית להסביר. התהליך המוסרי מושלם על ידי המדורים השונים של האנושות בספירות האינדיבידואליות שלהם, ותורת המידה הטובה עוסקת בתבונה ככוח המוסרי בכל אינדיבידואל שבאמצעותו מושגת מכלול המוצרים המוסריים.

שליירמאכר מסווג את המידות הטובות תחת שתי צורות של Gesinnung ("נטייה, גישה") ו-Fertigkeit ("מיומנות, מומחיות"), הראשונה מורכבת מהאלמנט האידיאלי הטהור בפעולה והשנייה הצורה שהיא לובשת ביחס לנסיבות, כאשר כל אחת משתי המחלקות מתחלקת בהתאמה לשתי חטיבות של חוכמה ואהבה ושל אינטליגנציה ויישום. במערכת שלו תורת החובה היא התיאור של שיטת ההשגה של מטרות אתיות, כאשר תפיסת החובה כציווי, או התחייבות, אינה נכללת, כפי שראינו. שום פעולה אינה ממלאת את תנאי החובה אלא אם היא משלבת את שלוש האנטי-תזות הבאות: התייחסות לרעיון המוסרי במלוא היקפו ובדומה לספירה מוסרית מוגדרת; קשר עם תנאים קיימים ובמקביל ייצור אישי מוחלט; הגשמת הייעוד המוסרי כולו בכל רגע אף שניתן לעשות זאת רק בספירה מוגדרת. החובות מחולקות בהתייחס לעיקרון שכל אדם עושה את בעיית המוסר כולה לשלו ופועל בו זמנית בחברה מוסרית קיימת. תנאי זה נותן ארבע מחלקות כלליות של חובה: חובות של התאגדות כללית או חובות ביחס לקהילה (Rechtspflicht), וחובות של ייעוד (Berufspflicht) — שניהם עם התייחסות אוניברסלית, חובות של המצפון (בהן הפרט הוא שופט יחיד), וחובות של אהבה או של התאגדות אישית.

רק הראשון מבין שלושת החלקים של מדע האתיקה — תורת המטרות המוסריות — היה זה ששליירמאכר טיפל בו בשלמות מקורבת; שני החלקים האחרים טופלו בצורה תמציתית מאוד. ב"אתיקה נוצרית" שלו הוא עסק בנושא מתוך הבסיס של התודעה הנוצרית במקום מזה של התבונה בכלל; התופעות האתיות בהן טופל זהות בשתי המערכות, והן שופכות אור זו על זו, בעוד המערכת הנוצרית דנה בהרחבה ובפחות אפוריזם במציאויות האתיות העיקריות — כנסייה, מדינה, משפחה, אמנות, מדע וחברה. רותה (Rothe), בין היתר פילוסופים מוסריים, מבסס את המערכת שלו באופן מהותי, עם חריגות חשובות, על זו של שליירמאכר. במערכת המוסרית של בנקה (Beneke) הרעיון הבסיסי שלו עובד ביחסיו הפסיכולוגיים.

שליירמאכר סבר שגיהינום נצחי אינו תואם את אהבת אלוהים. ענישה אלוהית הייתה שיקומית, לא עונשית, ונועדה לתקן את האדם. הוא היה אחד התאולוגים הגדולים הראשונים של העת החדשה שלימדו אוניברסליזם נוצרי.

### כתבים בנוגע לחברה

"על הדת: נאומים למלעיזיה המשכילים" הוא ספר שנכתב על ידי שליירמאכר העוסק בפער שראה כמתהווה בין האליטה התרבותית לחברה הכללית. שליירמאכר כתב כשהנאורות הייתה בשיאה וכשהמעבר הגדול הראשון למודרניות התרחש בו זמנית. עם נפילת ימי הביניים המאוחרים ושיח נמרץ שתפס אחיזה בקרב אינטלקטואלים מערב אירופאים, תחומים של אמנות ופילוסופיית טבע פרחו. עם זאת, השיח של תאולוגים, ללא ספק השיח העיקרי והיחיד של אינטלקטואלים במשך מאות שנים, עבר לפינה המשנית שלו כעת באוניברסיטאות. "על הדת" מחולק לחמישה חלקים עיקריים: ההגנה (Apologie), טבע הדת (Über das Wesen der Religion), טיפוח הדת (Über die Bildung zur Religion), התאגדות בדת (Über das Gesellige in der Religion, oder über Kirche und Priesterthum), והדתות (Über die Religionen). שליירמאכר פותח את נאומיו על הדת בפרק הפתיחה שלו בטענה שהביקורת העכשווית על הדת היא לעיתים קרובות מופשטת מדי על ידי ההנחה שישנם שני "צירים" לכאורה שעליהם מבוססות כל הביקורות על דת(ות). שתי הפשטות יתר אלו ניתנות על ידי שליירמאכר כראשית, שמצפונם יישפט, ושנית, ה"רעיון הכללי נסוב סביב הפחד מישות נצחית, או, באופן רחב, כבוד להשפעתו על אירועי חיים אלו המכונים על ידיכם השגחה, או ציפייה לחיים עתידיים לאחר אלו, המכונים על ידיכם אלמוות."

### מחשבה דתית

לייבניץ (Leibniz), לסינג (Lessing), פיכטה (Fichte), יעקבי (Jacobi) והאסכולה הרומנטית, שליירמאכר ספג השקפה עמוקה ומיסטית על המעמקים הפנימיים של האישיות האנושית. מחשבתו הדתית מצאה את ביטויה בצורה הבולטת ביותר ב"האמונה הנוצרית", אחת היצירות המשפיעות ביותר של התאולוגיה הנוצרית בזמנה.

שליירמאכר ראה באגו, באדם, כאינדיבידואליזציה של תבונה אוניברסלית; ובפעולה העיקרית של תודעה עצמית כחיבור הראשון של חיים אוניברסליים ואינדיבידואליים, האיחוד המיידי או הנישואין של היקום עם תבונה מגולמת. כך כל אדם הופך לייצוג ספציפי ומקורי של היקום ולתקציר של האנושות, מיקרוקוסמוס שבו העולם משתקף באופן מיידי. בעוד שאיננו יכולים, כפי שראינו, להשיג את הרעיון של האחדות העליונה של מחשבה והוויה על ידי ידע או רצון, אנו יכולים למצוא אותו באישיותנו שלנו, בתודעה עצמית מיידית או (מה שזהה בטרמינולוגיה של שליירמאכר) תחושה. תחושה במובן גבוה זה (להבדיל מ"אורגנית", Empfindung), שהיא המינימום של תודעה אנטי-תטית ברורה, הפסקת האנטי-תזה של סובייקט ואובייקט, מהווה באופן דומה את האחדות של הווייתנו, שבה הפונקציות המנוגדות של ידע ורצון בעלות רקע בסיסי וקבוע של אישיות וקשר מעבר. בהיותה מושבת בנקודה מרכזית זו של הווייתנו, או למעשה המורכבת מהעובדה המהותית של תודעה עצמית, הדת מונחת בבסיס כל מחשבה, תחושה ופעולה.

בתקופות שונות בחייו השתמש שליירמאכר במונחים שונים כדי לייצג את האופי והקשר של התחושה הדתית. בימיו המוקדמים קרא לזה תחושה או אינטואיציה של היקום, מודעות לאחדות התבונה והטבע, של האינסופי והנצחי בתוך הסופי והזמני. בחייו המאוחרים תיאר זאת כתחושת תלות מוחלטת, או, כמשמעות של אותו הדבר, המודעות להיות בקשר עם אלוהים. ב"נאומים על הדת" (1799), כתב:

> הדת אינה פרי הפחד ממוות, וגם לא הפחד מאלוהים. היא עונה על צורך עמוק באדם. היא אינה מטאפיזיקה, ולא מוסר, אלא מעל הכל ובעיקר אינטואיציה ותחושה. ... דוגמות אינן, באופן ראוי, חלק מהדת: אלא שהן נגזרות ממנה. הדת היא הנס של קשר ישיר עם האינסופי; ודוגמות הן ההשתקפות של נס זה. באופן דומה אמונה באלוהים, ובאלמוות אישי, אינם בהכרח חלק מהדת; אפשר לתפוס דת ללא אלוהים, והיא תהיה התבוננות טהורה ביקום; הרצון לאלמוות אישי נראה כמעיד על חוסר דת, שכן דת מניחה רצון לאבד את עצמך באינסופי, במקום לשמר את עצמך הסופי.

תפיסת הכנסייה של שליירמאכר עומדה בניגוד לזו של י. ס. זמלר (J. S. Semler).

קבלה

התאולוג הרפורמי ההולנדי הרמן בבינק (Herman Bavinck), המודאג עמוקות מבעיית האובייקטיביות והסובייקטיביות בתורת ההתגלות, משתמש בתורת ההתגלות של שליירמאכר בדרכו שלו ומתייחס לתנ"ך כסטנדרט האובייקטיבי לעבודתו התאולוגית. בבינק מדגיש גם את חשיבות הכנסייה, המעצבת את התודעה והחוויה הנוצרית. בכך, הוא מנסה להתגבר על החולשה הסמויה של תורת ההתגלות של שליירמאכר באמצעות הדגש שלו על תורת ההתגלות האקלזיולוגית.

מורשת

האסטרואיד 12694 Schleiermacher קרוי על שם תאולוג גרמני זה — השם נבחר על ידי האסטרונום הגרמני פרימוט בורנגן (Freimut Börngen).

- ברובע ברלין-קרויצברג, שליירמאכרשטראסה (Schleiermacherstrasse) נקרא על שמו בשנת 1875; אזור שבו הרחובות נקראו על שם הפרופסורים המייסדים של אוניברסיטת ברלין.

עבודות

תחת הכותרת "Gesamtausgabe der Werke Schleiermachers in drei Abteilungen", עבודותיו של שליירמאכר פורסמו לראשונה בשלושה חלקים:

- פילוסופיה ושונות (9 כרכים, 1835–1864).

ראה גם Sämmtliche Werke (ברלין, 1834 ואילך), ו-Werke: mit einem Bildnis Schleiermachers (לייפציג, 1910) בארבעה כרכים.

עבודות אחרות כוללות:

- Pädagogische Schriften (מהדורה שלישית, 1902).

- Aus Schleiermachers Leben in Briefen (ברלין, 1858–1863, ב-4 כרכים, התכתבות).

- Leben Schleiermachers. כרך 1. עורך וילהלם דילתיי (Wilhelm Dilthey). ברלין: ריימר, 1870. (התכתבות מ-1768–1804). The Life of Schleiermacher as Unfolded in His Autobiography and Letters. כרך 1 וכרך 2. תרגום פ. רואן (F. Rowan). לונדון: 1860.

- Friedrich Schleiermacher, ein Lebens- und Charakterbild. ד. שנקל (D. Schenkel), 1868 (מבוסס על מבחר מכתבים).

מהדורות מודרניות:

- Brief Outline for the Study of Theology (Kurze Darstellung des theologischen Studiums zum Behuf einleitender Vorlesungen, 1830). טקסט מ-1850 בתרגום ויליאם פארר (William Farrer), אדינבורו.

- טקסט מ-1966 בתרגום טרנס טייס (Terrence Tice), ריצ'מונד, וירג'יניה.

- The Christian Faith in Outline (מהדורה שנייה של Der Christliche Glaube, 1830–1). מצגת מקוצרת מ-1911 בתרגום ועריכת ג'ורג' קרוס (George Cross), The Theology of Friedrich Schleiermacher. שיקגו: הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 1911.

- קווי מתאר מ-1922 בתרגום ד. מ. (דונלד מקפרסון) ביילי (D. M. Baillie), אדינבורו: T. & T. Clark.

- טקסט מ-1999 בתרגום ה. ר. מקינטוש (H. R. MacKintosh), עורך ג'. ס. סטיוארט (J. S. Stewart). אדינבורו: T. & T. Clark. כריכה רכה: ISBN 0-567-08709-3.

- Christmas Eve: A Dialogue on the Incarnation (Die Weihnachtsfeier: Ein Gespräch, 1826). טקסט מ-1890 בתרגום ו. האסטי (W. Hastie), אדינבורו: T. & T. Clark.

- טקסט מ-1967 בתרגום טרנס טייס (Terrence Tice), ריצ'מונד, וירג'יניה: Scholars Press.

- Dialectic, or, The Art of Doing Philosophy: A Study Edition of the 1811 Notes (Schleiermachers Dialektik, 1903). תרגום טרנס טייס (Terrence Tice). אטלנטה, ג'ורג'יה: Scholars Press, 2000. כריכה רכה: ISBN 0-7885-0293-X

- Fifteen Sermons of Friedrich Schleiermacher Delivered to Celebrate the Beginning of a New Year (Monologues, 1800), תרגום אדווינה ג. לולר (Edwina G. Lawler), לויסטון, ניו יורק: Edwin Mellen Press, 2003. כריכה קשה: ISBN 0-7734-6628-2

- Selected Sermons of Schleiermacher. תרגום מרי פ. וילסון (Mary F. Wilson). לונדון: Hodder and Stoughton, 1890.

- Schleiermacher's Introductions to the Dialogues of Plato, תרגום ויליאם דובסון (William Dobson). 1836; הדפסה חוזרת, ניו יורק: Arno Press, 1973; הדפסה חוזרת, צ'רלסטון, דרום קרוליינה: BiblioBazaar, 2009. כריכה רכה: ISBN 1-116-55546-8.

- Lectures on Philosophical Ethics (Grundriss der philosophischen Ethik, 1841). תרגום לואיז אדי הויש (Louise Adey Huish). קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2002. כריכה רכה: ISBN 0-521-00767-4

- The Life of Jesus, תרגום ס. מקלין גילמור (S. Maclean Gilmour). Sigler Press 1997. כריכה רכה: ISBN 1-888961-04-X

- A Critical Essay on the Gospel of Luke (Űber die Schriften des Lukas: ein kritischer Versuch, 1817). לונדון: Taylor, 1825.

- Hermeneutics and Criticism and Other Writings (Hermeneutik und Kritik mit besonderer Beziehung auf das Neue Testament, 1838). תרגום אנדרו בואי (Andrew Bowie). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1998 כריכה רכה: ISBN 0-521-59848-6

- Hermeneutics: The Handwritten Manuscripts, עורך היינץ קימרלה (Heinz Kimmerle). תרגום ג'יימס או. דיוק (James O. Duke) וג'ק פורסטמן (Jack Forstman). אטלנטה, ג'ורג'יה: Scholars Press, 1977 כריכה רכה ISBN 0-89130-186-0

- On Creeds, Confessions And Church Union: "That They May Be One", תרגום איאן ג. ניקול (Iain G. Nicol). לויסטון, ניו יורק: Edwin Mellen Press, 2004. כריכה קשה: ISBN 0-7734-6464-6

- On Freedom, תרגום א. ל. בלקוול (A. L. Blackwell). לויסטון, ניו יורק: Edwin Mellen Press, 1992.

- On the Glaubenslehre: Two Letters to Dr. Lucke (Schleiermachers Sendschreiben über seine Glaubenslehre an Lücke). תרגום ג'יימס או. דיוק (James O. Duke) ופרנסיס פיורנזה (Francis Fiorenza). אטלנטה, ג'ורג'יה: Scholars Press, 1981.

- On the Highest Good, תרגום ה. ו. פרוז (H. V. Froese). לויסטון, ניו יורק: Edwin Mellen Press, 1992.

- On Religion: Speeches to its Cultured Despisers (Über die Religion: Reden an die Gebildeten unter ihren Verächtern, שלוש מהדורות: 1799, 1806, 1831) טקסט מ-1799 תרגום ריצ'רד קראוטר (Richard Crouter), קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1996. כריכה רכה: ISBN 0-521-47975-4

- טקסט מ-1893 תרגום ג'ון אומן (John Oman), לואיוויל: Westminster John Knox Press, 1994. כריכה רכה: ISBN 0-664-25556-6

- On the Worth of Life (Űber den Wert des Lebens), תרגום א. לולור (E. Lawlor), ט. נ. טייס (T. N. Tice). לויסטון, ניו יורק: Edwin Mellen Press, 1995.

- Soliloquies, תרגום הוראס ל. פריס (Horace L. Friess). שיקגו, 1957.

- Toward a Theory of Sociable Conduct and Essays in Its Intellectual-Cultural Context, תרגום רות דרוסילה ריצ'רדסון (Ruth Drucilla Richardson). לויסטון, ניו יורק: Edwin Mellen Press, 1996 כריכה קשה: ISBN 0-7734-8938-X

- Selected Sermons of Schleiermacher, תרגום מרי פ. וילסון (Mary F. Wilson). Wipf & Stock Publishers, 2004. כריכה רכה: ISBN 1-59244-602-7

- וינקלר, מ., בלג'אן, י., ארהרדט, צ'., מאייר, ד., וירמונד, ו., Vorlesungen über die Pädagogik und amtliche Voten zum öffentlichen Unterricht. Friedrich Schleiermacher Kritische Gesamtausgabe, Abteiling II: Vorlesungen, Band 12, ברלין / ניו יורק, Walter de Gruyter, 2017