פרידריך שילר

פרידריך שילר

יוהאן כריסטוף פרידריך פון שילר (10 בנובמבר 1759 – 9 במאי 1805) היה מחזאי, משורר, פילוסוף והיסטוריון גרמני. שילר נחשב לאחד המחזאים הקלאסיים החשובים ביותר של גרמניה. הוא היה אחת הדמויות החשובות ביותר בתנועת "סער ופרץ" (Sturm und Drang).

הוא נולד במארבאך למשפחה לותרנית אדוקה. בתחילה יועד לכמורה, אך ב-1773 נכנס לאקדמיה צבאית בשטוטגרט וסיים בלימודי רפואה. מחזהו הראשון, "השודדים", נכתב בתקופה זו והתגלה כמוצלח מאוד. לאחר תקופה קצרה כרופא גדודי, עזב את שטוטגרט והגיע בסופו של דבר לוויימאר. בשנת 1789 הפך לפרופסור להיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ינה, שם כתב עבודות היסטוריות.

במהלך שבע-עשרה השנים האחרונות לחייו (1788–1805), פיתח שילר ידידות פורייה, אם כי מורכבת, עם יוהאן וולפגנג פון גתה המפורסם והמשפיע. הם דנו לעיתים קרובות בנושאים הנוגעים לאסתטיקה, ושילר עודד את גתה לסיים יצירות שהשאיר כטיוטות. מערכת יחסים ודיונים אלו הובילו לתקופה המכונה כיום "הקלאסיציזם של ויימאר". יחד הם ייסדו את תיאטרון ויימאר.

הם גם עבדו יחד על "קסנין" (Xenien), אוסף של שירים סאטיריים קצרים שבהם שילר וגתה מאתגרים את מתנגדי חזונם הפילוסופי.

חיים מוקדמים וקריירה

פרידריך שילר נולד ב-10 בנובמבר 1759 במארבאך, בדוכסות וירטמברג, כבן יחיד לרופא הצבאי יוהאן קספר שילר ולאליזבת דורותיאה שילר. היו להם גם חמש בנות, כולל כריסטופין, הבכורה. שילר גדל במשפחה לותרנית דתית מאוד ובילה חלק גדול מנעוריו בלימוד התנ"ך, מה שישפיע מאוחר יותר על כתיבתו לתיאטרון. אביו היה רחוק במלחמת שבע השנים כשפרידריך נולד. הוא נקרא על שם המלך פרידריך הגדול, אך כמעט כולם קראו לו פריץ. קספר שילר כמעט ולא היה בבית במהלך המלחמה, אך הוא הצליח לבקר את המשפחה מדי פעם. אשתו וילדיו גם ביקרו אותו לעיתים במקום שבו הוצב. כשהמלחמה הסתיימה ב-1763, הפך אביו של שילר לקצין גיוס והוצב בשווביש גמונד. המשפחה עברה איתו. בשל יוקר המחיה – במיוחד שכר הדירה – עברה המשפחה לעיירה הסמוכה לורך.

אף שהמשפחה הייתה מאושרת בלורך, אביו של שילר מצא את עבודתו לא מספקת. הוא לקח לעיתים את בנו איתו. בלורך קיבל שילר את השכלתו היסודית. איכות השיעורים הייתה גרועה למדי, ופרידריך נהג להבריז משיעורים עם אחותו הגדולה. מכיוון שהוריו רצו ששילר יהיה כומר, הם דאגו שהכומר של הכפר ילמד את הילד לטינית ויוונית. האב מוזר היה מורה טוב, ומאוחר יותר שילר קרא לכומר במחזהו הראשון "השודדים" (Die Räuber) על שמו. כילד, שילר התלהב מהרעיון להפוך לכומר ולעיתים קרובות לבש גלימות שחורות והעמיד פנים שהוא מטיף.

בשנת 1766 עזבה המשפחה את לורך למקום מגוריו העיקרי של דוכס וירטמברג, לודוויגסבורג. אביו של שילר לא קיבל שכר במשך שלוש שנים, והמשפחה חיה מחסכונותיה אך לא יכלה להרשות זאת לעצמה עוד. לכן קספר שילר קיבל תפקיד בחיל המצב בלודוויגסבורג.

שם הילד שילר משך את תשומת ליבו של קרל אויגן, דוכס וירטמברג. הוא נכנס לקרלסשולה שטוטגרט (אקדמיה צבאית עילית שהקים הדוכס) ב-1773, שם למד בתחילה משפטים אך בסופו של דבר עבר לרפואה, וסיים כדוקטור לרפואה ב-1780. במהלך רוב חייו הקצרים הוא סבל ממחלות שניסה לרפא בעצמו.

בזמן שהיה בקרלסשולה, שילר קרא את רוסו וגתה ודן באידיאלים קלאסיים עם חבריו לכיתה. בבית הספר כתב את מחזהו הראשון, "השודדים", הממחיז את הסכסוך בין שני אחים אריסטוקרטים: הבכור, קרל מור, מוביל קבוצת סטודנטים מורדים ליער בוהמיה, שם הם הופכים לשודדים דמויי רובין הוד, בעוד פרנץ מור, האח הצעיר, זומם לרשת את נכסיו הרבים של אביו. הביקורת של המחזה על השחיתות החברתית והאישור שלו לאידיאלים רפובליקניים פרוטו-מהפכניים הדהימו את הקהל המקורי שלו. שילר הפך לסנסציה בן לילה. מאוחר יותר, שילר יקבל תואר חבר כבוד של הרפובליקה הצרפתית בגלל מחזה זה. המחזה נכתב בהשראת מחזהו המוקדם של לייזביץ, "יוליוס מטרנטו", שהיה חביב על שילר הצעיר.

בשנת 1780 קיבל משרה כרופא גדודי בשטוטגרט, עבודה שתיעב. כדי להשתתף בהצגת הבכורה של "השודדים" במנהיים, עזב שילר את הגדוד שלו ללא רשות. כתוצאה מכך נעצר, נידון ל-14 ימי מאסר, ונאסר עליו על ידי קרל אויגן לפרסם יצירות נוספות.

הוא נמלט משטוטגרט ב-1782, דרך פרנקפורט, מנהיים, לייפציג ודרזדן לוויימאר. במהלך המסע ניהל רומן עם שרלוטה פון קאלב, אשתו של קצין צבא. במרכזו של מעגל אינטלקטואלי, היא הייתה ידועה בפיקחותה ובחוסר יציבותה. כדי להיחלץ ממצב כלכלי קשה ומקשר לאישה נשואה, שילר חיפש בסופו של דבר עזרה ממשפחה וחברים.

בשנת 1787 התיישב בוויימאר וב-1789 מונה לפרופסור להיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ינה. הרצאת הפתיחה שלו, "מהי היסטוריה אוניברסלית ולשם מה אנו לומדים אותה?" (Was heißt und zu welchem Ende studiert man Universalgeschichte?), שנשאה ב-26 במאי 1789, התוותה את הפילוסופיה שלו על ההיסטוריה ואת המטרה המוסרית של לימודי ההיסטוריה. בינה הוא כתב עבודות היסטוריות.

נישואין ומשפחה

ב-22 בפברואר 1790 נשא שילר לאישה את שרלוטה פון לנגפלד, אחותה של הסופרת קרולינה פון וולצוגן (1763–1847) ובתם של מנהל היערות של לואי גינתר השני, נסיך שוורצבורג-רודולשטאדט, קרל כריסטוף פון לנגפלד (1715–1775) ואשתו לואיזה פון לנגפלד, לבית וורמב (1743–1823).

קרל פרידריך לודוויג (1793–1857) וארנסט פרידריך וילהלם (1796–1841), קרולינה לואיזה הנרייטה (1799–1850) ולואיזה הנרייטה אמילי (1804–1872) נולדו בין 1793 ל-1804. הצאצא החי האחרון של שילר היה נכד של אמילי, הברון אלכסנדר פון גלייכן-רוסוורם (1865–1947), שמת בבאדן-באדן, גרמניה, ב-1947.

ויימאר וקריירה מאוחרת

שילר חזר עם משפחתו לוויימאר מינה ב-1799. גתה שכנע אותו לחזור לכתיבת מחזות. הוא וגתה ייסדו את תיאטרון ויימאר, שהפך לתיאטרון המוביל בגרמניה. שיתוף הפעולה ביניהם סייע להוביל לרנסנס של הדרמה בגרמניה.

על הישגיו, שילר קיבל תואר אצולה ב-1802 על ידי דוכס סקסוניה-ויימאר, והוסיף את חלקיק האצולה "פון" לשמו. הוא נשאר בוויימאר, סקסוניה-ויימאר עד מותו בגיל 45 משחפת ב-1805.

מורשת וכבוד

הביוגרפיה הסמכותית הראשונה של שילר נכתבה על ידי גיסתו קרולינה פון וולצוגן ב-1830, "חיי שילר" (Schillers Leben).

הארון המכיל את מה שהיה כביכול השלד של שילר הובא ב-1827 ל"כספת הדוכסית של ויימאר" (Weimarer Fürstengruft), מקום קבורתם של בית סקסוניה-ויימאר-אייזנך בבית הקברות ההיסטורי של ויימאר, ומאוחר יותר גם מקום מנוחתו של גתה. ב-3 במאי 2008 הודיעו מדענים כי בדיקות DNA הראו שהגולגולת של שלד זה אינה של שילר, וקברו ריק כעת. הדמיון הפיזי בין גולגולת זו למסכת המוות הקיימת וכן לדיוקנאות של שילר, הוביל מומחים רבים להאמין שהגולגולת היא של שילר.

העיר שטוטגרט הקימה ב-1839 פסל לזכרו בכיכר ששמה שונה לשילרפלאץ. אנדרטת שילר נחשפה בכיכר ז'נדארמרנמרקט בברלין ב-1871.

הקהילה הגרמנית-אמריקאית של ניו יורק תרמה פסל ברונזה של שילר לסנטרל פארק ב-1859. זה היה הפסל הראשון שהותקן בסנטרל פארק.

שיקגו הקדישה פסל לשילר בפארק לינקולן שלה.

פארק שילר בקולומבוס, אוהיו, קרוי על שם שילר, והוא ממוקד סביב פסל בדמותו מאז שנתרם ב-1891. במהלך מלחמת העולם הראשונה שונה שם הפארק לפארק וושינגטון בתגובה לרגשות אנטי-גרמניים, אך שונה בחזרה כעבור מספר שנים. זהו הפארק המרכזי של שכונת סאות' סייד בכפר הגרמני.

יש פסל של פרידריך שילר בבל אייל בדטרויט, מישיגן. פסל זה של המחזאי הגרמני הוזמן על ידי הקהילה הגרמנית-אמריקאית של דטרויט ב-1908 בעלות של 12,000 דולר; המעצב היה הרמן מאצן.

פסל ברונזה של איגנץ טאשנר של יוהאן כריסטוף פרידריך פון שילר ניצב בפארק קומו – סנט פול, מינסוטה. הוא הוקדש ב-1907. הפסל נתרם על ידי אגודות גרמניות אמריקאיות של סנט פול ואזרחים פרטיים ממוצא גרמני כדי להנציח את יוהאן פון שילר הנודע.

שילר הוא קמע לא רשמי של מכללת קרלטון בנורת'פילד, מינסוטה. מאז 1957, פסל גבס של שילר מופיע בקביעות באירועים גדולים בקמפוס, והופיע ב"דיילי שואו עם ג'ון סטיוארט" (The Colbert Report) במרץ 2010, ב"עקרות בית נואשות" במאי 2012, וב-MSNBC עם ג'ונתן קייפהארט במרץ 2025.

דמותו הופיעה על מספר מטבעות ושטרות בגרמניה, כולל שטרות 10 מארק של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית מ-1964, מטבעות זיכרון של 20 מארק של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית מ-1972, ומטבעות זיכרון של 5 רייכסמארק של הרייך הגרמני מ-1934.

בספטמבר 2008 ערך ערוץ הטלוויזיה הגרמני-צרפתי Arte סקר בקרב צופיו כדי לקבוע את המחזאי האירופי הגדול ביותר ("מלך הדרמה"). שילר דורג במקום השני אחרי ויליאם שייקספיר.

אחים ואחיות

לפרידריך שילר היו חמש אחיות, שתיים מהן מתו בילדותן ושלוש הגיעו לבגרות:

- אליזבת כריסטופין פרידריקה שילר (1757–1847) – ציירת, הייתה נשואה לספרן וילהלם פרידריך הרמן ריינוולד (1737–1815), ללא ילדים.

- לואיזה דורותיאה קתרינה שילר (1766–1836) – נישאה לכומר יוהאן גוטליב פרנק (1760–1834).

- קרולינה כריסטיאנה שילר (1777–1796)

כתיבה

### מאמרים פילוסופיים

שילר כתב מאמרים פילוסופיים רבים על אתיקה ואסתטיקה. הוא סינתז את מחשבתו של עמנואל קאנט עם מחשבתו של הפילוסוף האידיאליסט הגרמני, קרל לאונרד ריינהולד. הוא הרחיב על המושג של כריסטוף מרטין וילנד "הנשמה היפה" (die schöne Seele), בן אנוש שרגשותיו חונכו על ידי התבונה, כך ש"חובה ונטייה" (Pflicht und Neigung) אינם עוד בסכסוך זה עם זה; לפיכך יופי, עבור שילר, אינו רק חוויה אסתטית, אלא גם מוסרית: הטוב הוא היפה. הקשר בין מוסר לאסתטיקה מופיע גם בשירו השנוי במחלוקת של שילר, "האלים של יוון" (Die Götter Griechenlandes). ה"אלים" בשירו של שילר נחשבים על ידי חוקרים מודרניים כמייצגים ערכים מוסריים ואסתטיים, ששילר קשר לפגאניזם ולרעיון של טבע מכושף. בהקשר זה, הדוקטרינה האסתטית של שילר מראה את השפעת התיאוסופיה הנוצרית.

יש קונצנזוס כללי בקרב חוקרים כי הגיוני לחשוב על שילר כליברל, והוא מצוטט לעיתים קרובות כהוגה קוסמופוליטי. עבודתו הפילוסופית של שילר עסקה במיוחד בשאלת החופש האנושי, עיסוק שהנחה גם את מחקרו ההיסטורי, כמו על מלחמת שלושים השנים והמרד ההולנדי, ואז מצא את דרכו גם לדרמות שלו: טרילוגיית "וולנשטיין" עוסקת במלחמת שלושים השנים, בעוד "דון קרלוס" מתייחס למרד של הולנד נגד ספרד. שילר כתב שני מאמרים חשובים על שאלת הנשגב (das Erhabene), שכותרתם "על הנשגב" (Vom Erhabenen) ו"על הנשגב" (Über das Erhabene); מאמרים אלו מתייחסים להיבט אחד של החופש האנושי – היכולת להתריס נגד האינסטינקטים החייתיים של האדם, כגון הדחף לשימור עצמי, כאשר, למשל, מישהו מקריב את עצמו מרצון עבור אידיאלים רעיוניים.

### מחזות

שילר נחשב לאחד המחזאים הקלאסיים החשובים ביותר של גרמניה. מבקרים כמו פ. ג'. למפורט ואריך אוארבך ציינו את השימוש החדשני שלו במבנה דרמטי ואת יצירת צורות חדשות, כגון המלודרמה והטרגדיה הבורגנית. להלן תיאור כרונולוגי קצר של המחזות.

- "השודדים" (Die Räuber): השפה של "השודדים" רגשית מאוד, ותיאור האלימות הפיזית במחזה מסמן אותו כיצירה מובהקת של תנועת "סער ופרץ" הרומנטית של גרמניה. "השודדים" נחשב על ידי מבקרים כמו פיטר ברוקס למלודרמה האירופית הראשונה. המחזה מעמיד שני אחים זה מול זה בסצנות מתחלפות, כאשר אחד מחפש כסף וכוח, בעוד השני מנסה ליצור אנרכיה מהפכנית ביער בוהמיה. המחזה מבקר בחריפות את הצביעות של המעמד והדת, ואת אי-השוויון הכלכלי של החברה הגרמנית; הוא גם עורך חקירה מורכבת על טבע הרוע. שילר קיבל השראה מהמחזה "יוליוס מטרנטו" מאת יוהאן אנטון לייזביץ.

- "פיסקו" (Die Verschwörung des Fiesco zu Genua):

- "קנוניה ואהבה" (Kabale und Liebe): האריסטוקרט פרדיננד פון ואלטר רוצה להינשא ללואיזה מילר, בתו הבורגנית של מורה המוזיקה של העיר. פוליטיקה חצרונית הכוללת את פילגשו היפה אך הערמומית של הדוכס, ליידי מילפורד, ואביו חסר הרחמים של פרדיננד, יוצרת מצב הרסני המזכיר את "רומיאו ויוליה" של שייקספיר. שילר מפתח את ביקורתו על האבסולוטיזם והצביעות הבורגנית בטרגדיה בורגנית זו. מערכה 2, סצנה 2 היא פרודיה אנטי-בריטית המתארת טבח של כיתת יורים. צעירים גרמנים שסירבו להצטרף להסיאנים ולבריטים כדי לדכא את מלחמת העצמאות האמריקאית נורים למוות.

- "דון קרלוס": מחזה זה מסמן את כניסתו של שילר לדרמה היסטורית. מבוסס באופן רופף מאוד על האירועים סביב דון קרלוס האמיתי של ספרד, דון קרלוס של שילר הוא דמות רפובליקנית נוספת – הוא מנסה לשחרר את פלנדריה מאחיזתו העריצה של אביו, המלך פיליפ. נאומו המפורסם של המרקיז פוזה למלך מכריז על אמונתו של שילר בחופש אישי ובדמוקרטיה.

- טרילוגיית "וולנשטיין": מורכבת מ"מחנה וולנשטיין", "הפיקולומיני" ו"מות וולנשטיין", מחזות אלו מספרים את סיפור ימיו האחרונים והתנקשותו של המפקד הבוגדני אלברכט פון וולנשטיין במהלך מלחמת שלושים השנים.

- "מרי סטיוארט" (Maria Stuart): היסטוריה זו של המלכה הסקוטית, שהייתה יריבתה של אליזבת הראשונה, מציגה את מרי סטיוארט כגיבורה טראגית, שלא הובנה ונוצלה על ידי פוליטיקאים חסרי רחמים, כולל ובמיוחד, אליזבת.

- "הבתולה מאורליאן" (Die Jungfrau von Orleans): על ז'אן ד'ארק

- "הכלה ממסינה" (Die Braut von Messina)

### מכתבים אסתטיים

יצירה מרכזית של שילר הייתה "על החינוך האסתטי של האדם בסדרה של מכתבים" (Über die ästhetische Erziehung des Menschen in einer Reihe von Briefen), שפורסמה לראשונה ב-1794, אשר קיבלה השראה מהאכזבה הגדולה שחש שילר מהמהפכה הצרפתית, התדרדרותה לאלימות וכישלון הממשלות העוקבות ליישם את האידיאלים שלה. שילר כתב ש"רגע גדול מצא עם קטן"; הוא כתב את המכתבים כחקירה פילוסופית על מה השתבש, וכיצד למנוע טרגדיות כאלה בעתיד. במכתבים הוא טוען שאפשר לרומם את האופי המוסרי של עם, על ידי נגיעה ראשונה בנשמתם ביופי, רעיון שנמצא גם בשירו "האמנים" (Die Künstler): "רק דרך שער הבוקר של היופי, אתה חודר לארץ הידע."

בצד הפילוסופי, המכתבים מציגים את המושג של "דחף חושי" (der sinnliche Trieb / Sinnestrieb) ו"דחף צורני" (Formtrieb). בהערה לפילוסופיה של עמנואל קאנט, שילר מתעלה מעל הדואליזם בין "דחף צורני" ל"דחף חושי" עם המושג "דחף המשחק" (Spieltrieb), הנגזר, כמו מספר מונחים אחרים, מ"ביקורת כוח השיפוט" של קאנט. את הסכסוך בין טבעו החומרי והחושי של האדם לבין יכולתו לתבונה (כאשר "דחף צורני" הוא הדחף לכפות סדר רעיוני ומוסרי על העולם), שילר פותר עם האיחוד המאושר של "דחף צורני" ו"דחף חושי", "דחף המשחק", שעבורו הוא שם נרדף ליופי אמנותי, או "צורה חיה". על בסיס "דחף המשחק", שילר משרטט במכתבים מדינה אידיאלית עתידית (אוטופיה), שבה כולם יהיו מרוצים, והכל יהיה יפה, הודות למשחק החופשי של "דחף המשחק". ההתמקדות של שילר ביחסי הגומלין הדיאלקטיים בין "דחף צורני" ל"דחף חושי" עוררה השראה למגוון רחב של תיאוריות פילוסופיות אסתטיות עוקבות, כולל בעיקר התפיסה של ז'אק רנסייר על "המשטר האסתטי של האמנות", כמו גם פילוסופיה חברתית אצל הרברט מרקוזה. בחלק השני של עבודתו החשובה "ארוס וציוויליזציה", מרקוזה מוצא את המושג של שילר "דחף המשחק" שימושי בחשיבה על מצב חברתי ללא התנאי של הניכור החברתי המודרני. הוא כותב, "המכתבים של שילר... מכוונים לעיצוב מחדש של הציוויליזציה מכוח הכוח המשחרר של התפקוד האסתטי: הוא נתפס ככולל את האפשרות של עקרון מציאות חדש."

### בונים חופשיים

חלק מהבונים החופשיים משערים ששילר היה בונה חופשי, אך הדבר לא הוכח. בשנת 1787, במכתבו העשירי על "דון קרלוס", כתב שילר: "אני לא אילומינטי ולא בונה חופשי, אבל אם לאחווה יש מטרה מוסרית משותפת זה עם זה, ואם מטרה זו עבור החברה האנושית היא החשובה ביותר, ..." במכתב מ-1829, שני בונים חופשיים מרודולשטאדט מתלוננים על פירוק הלשכה שלהם "גינתר אל האריה העומד" (Günther zum stehenden Löwen) שזכתה לכבוד על ידי חניכתו של שילר. על פי נינו של שילר, אלכסנדר פון גלייכן-רוסוורם, שילר הובא ללשכה על ידי וילהלם היינריך קרל פון גלייכן-רוסוורם. לא נמצא מסמך חברות.

הגדרות מוזיקליות

לודוויג ואן בטהובן אמר ששיר גדול קשה יותר להלחנה מאשר שיר טוב בלבד, כי המלחין חייב להתעלות גבוה יותר מהמשורר – "מי יכול לעשות זאת במקרה של שילר? בהקשר זה גתה הרבה יותר קל," כתב בטהובן.

יש מעט יחסית הגדרות מוזיקליות מפורסמות לשיריו של שילר. יוצאי דופן בולטים הם ההגדרה של בטהובן ל"הו לאושר" (An die Freude) בתנועה האחרונה של הסימפוניה התשיעית שלו, ההגדרה המקהלתית של יוהאנס ברהמס ל"נני" (Nänie), ו"קינת הנערה" (Des Mädchens Klage) מאת פרנץ שוברט, שהלחין 44 משיריו של שילר כלידר, בעיקר לקול ופסנתר, כולל גם את "הערובה" (Die Bürgschaft).

המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי העריץ את שילר מאוד ועיבד כמה ממחזותיו לאופרות שלו:

"השודדים" (I masnadieri) מבוסס על "השודדים"

- "ז'אן ד'ארק" (Giovanna d'Arco) מבוסס על "הבתולה מאורליאן"

- "לואיזה מילר" (Luisa Miller) מבוסס על "קנוניה ואהבה"

- "כוחו של גורל" (La forza del destino) מבוסס בחלקו על "מחנה וולנשטיין"

- "דון קרלוס" מבוסס על המחזה בעל אותו שם

"מריה סטיוארט" של דוניצטי מבוסס על "מרי סטיוארט"; "וילהלם טל" של רוסיני הוא עיבוד ל"וילהלם טל". "ז'אן ד'ארק" של ניקולה ואקאי (1827) מבוסס על "הבתולה מאורליאן", ו"הכלה ממסינה" שלו (1839) על "הכלה ממסינה". "שיר הפעמון" של ברוך מבוסס גם הוא על שיר מאת שילר. אליזה שמצר (1810–1856) השתמשה בטקסט של שילר עבור הליד שלה "הסוד" (Das Geheimnis). האופרה של צ'ייקובסקי מ-1881 "הבתולה מאורליאן" מבוססת בחלקה על עבודתו של שילר. בשנת 1923 כתבה המלחינה הגרמנייה פרידה שמיט-לרמן את המוזיקה להפקה תיאטרלית ("שיר הפעמון") המבוססת על הטקסט של שילר. המלחינה הגרמנייה-רוסית זינאידה פטרובנה זיברובה יצרה הגדרה מוזיקלית ל"וילהלם טל" של שילר ב-1935. המלחין מהמאה ה-20 גיזלהר קלבה עיבד את "השודדים" לאופרה הראשונה שלו בעלת אותו שם, שהוצגה בבכורה ב-1957.

קבורתו של שילר

שיר שנכתב על קבורת המשורר:

> שני לפידים עמומים ועלובים שהסערה המשתוללת וגשם בכל רגע מאיימים לכבות. תכריכים מתנופפים. ארון קבורה וולגרי עשוי אורן ללא זר, אפילו לא העני ביותר, וללא לוויה – כאילו פשע הובל במהירות לקבר! הנושאים מיהרו קדימה. אלמוני אחד בלבד, סביבו התנופפה גלימה בעלת קפל רחב ואצילי, עקב אחרי ארון הקבורה הזה. זו הייתה רוח האנושות.

– קונרד פרדיננד מאייר

יצירות

מחזות

- "פיסקו" (Die Verschwörung des Fiesco zu Genua), 1783

- "קנוניה ואהבה" (Kabale und Liebe), 1784

- "דון קרלוס" (Don Karlos, Infant von Spanien), 1787

- "הבתולה מאורליאן" (Die Jungfrau von Orleans), 1801

- "הכלה ממסינה" (Die Braut von Messina), 1803

היסטוריות

- "מהי היסטוריה אוניברסלית ולשם מה אנו לומדים אותה?" (Was heißt und zu welchem Ende studiert man Universalgeschichte?), 1789

- "המרד של הולנד" (Geschichte des Abfalls der vereinigten Niederlande von der spanischen Regierung)

- "היסטוריה של מלחמת שלושים השנים" (Geschichte des dreißigjährigen Kriegs)

- "על פלישות הברברים, מסעי הצלב וימי הביניים" (Über Völkerwanderung, Kreuzzüge und Mittelalter)

תרגומים

- לואי-בנואה פיקאר, "האחיין כדוד" (Der Neffe als Onkel)

פרוזה

- "חוזה הרוחות" (Der Geisterseher) (רומן לא גמור) (החל ב-1786 ופורסם מעת לעת. פורסם כספר ב-1789)

- "על החינוך האסתטי של האדם בסדרה של מכתבים" (Über die ästhetische Erziehung des Menschen in einer Reihe von Briefen), 1795

- "הפושע מתוך כבוד אבוד" (Der Verbrecher aus verlorener Ehre), 1786

שירים

- "הו לאושר" ("Ode to Joy") (1785) הפך לבסיס לתנועה הרביעית של הסימפוניה התשיעית של בטהובן

- "הצוללן" ("Der Taucher"; הולחן על ידי שוברט)

- "עגורי איביקוס" ("Die Kraniche des Ibykus")

- "טבעת פוליקרטס" ("Der Ring des Polykrates")

- "הערובה" ("Die Bürgschaft"; הולחן על ידי שוברט)

- "שיר הפעמון" ("Das Lied von der Glocke")

- "הפסל המכוסה בסאיס" ("Das verschleierte Bild zu Sais")