לוצ'יליו ואניני

> לוצ'יליו ואניני (Lucilio Vanini), אשר בכתביו כינה את עצמו ג'וליו צ'זארה ואניני (Giulio Cesare Vanini), היה פילוסוף, רופא והוגה דעות חופשי איטלקי, ואחד הנציגים המשמעותיים הראשונים של הליברטיניזם האינטלקטואלי. הוא היה בין ההוגים המודרניים הראשונים שראו ביקום ישות המנוהלת על ידי חוקי טבע (דטרמיניזם נומולוגי). הוא היה גם תומך מוקדם ומשכיל באבולוציה ביולוגית, וטען שלבני אדם ולקופים אחרים יש אבות קדמונים משותפים. הוא הוצא להורג בטולוז.

ואניני נולד בטאוריסאנו (Taurisano) שליד לצ'ה (Lecce), ולמד פילוסופיה ותאולוגיה בנאפולי. לאחר מכן, הקדיש את עצמו ללימודים פיזיקליים, בעיקר רפואה ואסטרונומיה, שתפסו תאוצה בתקופת הרנסאנס. בדומה לג'ורדנו ברונו (Giordano Bruno), הוא תקף את הסכולסטיקה.

מנאפולי עבר לפדובה (Padua), שם הושפע מהאלכסנדריסט פייטרו פומפוناצי (Pietro Pomponazzi), שאותו כינה מורו האלוהי. לאחר מכן, ניהל חיים נודדים בצרפת, שוויץ וארצות השפלה, כשהוא מפרנס את עצמו ממתן שיעורים והפצת רעיונות רדיקליים. הוא נאלץ להימלט לאנגליה ב-1612 אך נכלא בלונדון למשך 49 ימים.

מחווה לג'וליו צ'זארה ואניני במקום מותו, הפלאס דו סאלן (Place du Salin) בטולוז.

בשובו לאיטליה, ניסה ללמד בג'נובה אך נדחק שוב לצרפת, שם ניסה לנקות את עצמו מחשדות על ידי פרסום ספר נגד אתאיזם: Amphitheatrum Aeternae Providentiae Divino-Magicum ב-1615. אף שהגדרות האל בו היו פנתאיסטיות במידת מה, הספר השיג את מטרתו המיידית. אף על פי שואניני לא הציג את דעותיו האמיתיות בספרו הראשון, הוא עשה זאת בשני: De Admirandis Naturae Reginae Deaeque Mortalium Arcanis (פריז, 1616). יצירה זו אושרה בתחילה על ידי שני דוקטורים מהסורבון, אך מאוחר יותר נבחנה מחדש וגונתה.

ואניני עזב את פריז, שם שהה ככומר של המרשל דה באסומפייר (Marechal de Bassompierre), והחל ללמד בטולוז. בנובמבר 1618 נעצר, ולאחר משפט ממושך, נידון לכריתת לשונו, לחניקה על המוקד ושריפת גופתו לאפר. גזר הדין בוצע ב-9 בפברואר 1619.

תוכן עניינים 1 חיים 1.1 חיים מוקדמים 1585–1612 1.2 באנגליה 1612–1614 1.3 בצרפת 1614–1618 1.4 שנה אחרונה 1618–1619 2 יצירות 2.1 Amphitheatrum 2.2 De Admirandis 3 הגות 4 מוניטין 5 הערות 6 ביבליוגרפיה 7 קריאה נוספת

חיים

### חיים מוקדמים 1585–1612

לוצ'יליו ואניני נולד ב-1585 בטאוריסאנו, טרה ד'אוטראנטו (Terra d'Otranto), איטליה. אביו היה ג'ובאן בטיסטה ואניני (Giovan Battista Vanini), איש עסקים מטרסאנה (Tresana) שבטוסקנה, ואמו הייתה בתו של אדם בשם לופז דה נוגרה (Lopez de Noguera), קבלן מכס באדמות משפחת המלוכה הספרדית בבארי (Bari), טרה ד'אוטראנטו, קפיטנאטה (Capitanata) ובזיליקטה (Basilicata). מסמך מתאריך אוגוסט 1612, שהתגלה בארכיון הסודי של הוותיקן, מתאר את ואניני כמי שמקורו מאפוליה (Apulia), דבר התואם לארץ הולדתו כפי שהוא מציין בכתביו.

מפקד האוכלוסין הממשלתי של הכפר טאוריסאנו משנת 1596 כולל את שמותיהם של ג'ובאן בטיסטה ואניני, בנו החוקי אלכסנדר, שנולד ב-1582, ובנו הטבעי ג'ובאן פרנצ'סקו, בעוד אין כל אזכור לאשתו של ואניני או לבן חוקי אחר בשם לוצ'יליו או ג'וליו צ'זארה. בשנת 1603 דווח על ג'ובאן בטיסטה ואניני בפעם האחרונה בטאוריסאנו.

לוצ'יליו ואניני נכנס לאוניברסיטת נאפולי בשנת 1599. ב-1603 הצטרף למסדר הכרמליטים ונטל את השם פרא גבריאלה (Fra Gabriele). הוא קיבל דוקטורט במשפט קאנוני ואזרחי מאוניברסיטת נאפולי ב-6 ביוני 1606.

מקום הולדתו של ואניני, טאוריסאנו

לאחר מכן נשאר באזור נאפולי במשך שנתיים, ככל הנראה כנזיר, או לחלופין חזר ללצ'ה ולמד את מדעים הרנסאנס החדשים, בעיקר רפואה ואסטרונומיה. עד אז צבר ידע רב ו"דובר לטינית טובה מאוד ובקלילות רבה, הוא גבוה ורזה מעט, בעל שיער חום, אף נשרי, עיניים חיות ופיזיונומיה נעימה וממולחת".

ככל הנראה בשנת 1606, מת אביו של ואניני בנאפולי. ואניני, שהגיע לבגרות, הוכר על ידי בית משפט בבירה כיורש של ג'ובאן בטיסטה וכאפוטרופוס של אחיו אלכסנדר. עם סדרת מסמכים ויפויי כוח שנערכו בנאפולי, החל ואניני ליישב את ההשלכות הפיננסיות של מות אביו: מכירת בית שהיה בבעלותו באוג'נטו (Ugento), כמה קילומטרים מארץ מולדתו; ב-1607 הורה לדוד מצד אמו לבצע מטלות מאותו סוג; וב-1608 הורה לידידו סקארצ'יליה (Scarciglia) לגבות סכום כסף ולמכור נכסים שנותרו בטאוריסאנו והיו במשמרתם של שני האחים.

בשנת 1608 עבר ואניני לפדובה, עיר תחת שלטון ונציה, כדי ללמוד תאולוגיה באוניברסיטה שלה, אף שאין תיעוד לכך שקיבל תואר לאחר מכן. בזמן שהותו שם בא במגע עם הקבוצה שהוביל פאולו סארפי (Paolo Sarpi), אשר בתמיכת השגרירות האנגלית בוונציה, הזינה פולמוסים אנטי-אפיפיוריים. בשנת 1611 השתתף בדרשות התענית, מה שעורר את חשד הרשויות הדתיות. באותה תקופה, המחלוקת על האינטרדיקט שהוטל ב-1606 על הרפובליקה של ונציה על ידי האפיפיור פאולוס החמישי עדיין השתוללה, וואניני הציג את עצמו בצורה חד-משמעית לטובת הרפובליקה. כתוצאה מכך, המנהל הכללי של מסדרו, אנריקו סילביו (Enrico Silvio), פקד עליו לחזור לנאפולי, שם כנראה היה נענש בחומרה, אך במקום זאת חיפש ואניני מקלט אצל השגריר האנגלי בוונציה בשנת 1612.

### באנגליה 1612–1614

ואניני נמלט אז לאנגליה, יחד עם בן לווייתו הג'נובזי בונאוונטורה ג'נוקי (Bonaventure Genocchi). הם עברו דרך בולוניה, מילאנו, הקנטון השוויצרי גראובינדן (Graubünden), וירדו דרך הריין, גרמניה וארצות השפלה, אל חוף הים הצפוני ותעלת למאנש, ולבסוף הגיעו ללונדון ולמעונו בלמבת' (Lambeth) של הארכיבישוף מקנטרברי. כאן שהו השניים כמעט שנתיים, תוך שהם מסתירים את זהותם האמיתית מאורחיהם האנגלים. ביולי 1612, שניהם התכחשו לאמונתם הקתולית ואימצו את האנגליקניזם.

פסל של פאולו סארפי בוונציה

בשנת 1613, לעומת זאת, ואניני חווה ספקות, ולכן פנה לאפיפיור בבקשה להתקבל בחזרה לחיק הקתוליות, אך ככומר חילוני ולא כנזיר; הבקשה אושרה על ידי האפיפיור עצמו. בסביבות תחילת 1614 ביקר ואניני באוניברסיטאות קיימברידג' ואוקספורד והתוודה בפני כמה מכרים על בריחתו הקרובה מאנגליה, כך שבינואר נעצרו הוא וג'נוקי בהוראת הארכיבישוף מקנטרברי, ג'ורג' אבוט (George Abbot). עם זאת, הם הצליחו להימלט, ג'נוקי בפברואר 1614 וואניני במרץ. סבורים כי השגריר הספרדי בלונדון והכומר של שגרירות הרפובליקה הוונציאנית תכננו את בריחתם. השניים עברו מידיו של הנונציו האפיפיורי בפלנדריה, גידו בנטיבוליו (Guido Bentivoglio), לידיו של הנונציו האפיפיורי בפריז, רוברטו אובלדיני (Roberto Ubaldini).

### בצרפת 1614–1618

בפריז, בקיץ 1614, חתם ואניני על עקרונות ועידת טרנטו, כדי להוכיח את כנות שובו לאמונה הקתולית. לאחר מכן נסע לאיטליה, תחילה לרומא, שם נאלץ להתמודד עם השלבים הסופיים והקשים של התהליך בבית הדין של האינקוויזיציה, ואז לג'נובה לכמה חודשים, שם פגש את חברו ג'נוקי ולימד פילוסופיה את ילדיו של סקיפיו דוריה (Scipio Doria) למשך זמן מה.

למרות ההבטחות, חזרתם של ואניני וג'נוקי לא הייתה שקטה לחלוטין; בינואר 1615 נעצר ג'נוקי על ידי האינקוויזיטור של ג'נובה. ואניני, מחשש לגורל דומה, נמלט שוב לצרפת ופנה לליון. שם, ביוני 1615, פרסם את Amphitheatrum, ספר נגד אתאיזם, שקיווה שינקה את שמו מול הרשויות הרומיות.

זמן קצר לאחר מכן חזר ואניני לפריז, שם ביקש מהנונציו אובלדיני להתערב בשמו אצל הרשויות ברומא. כיוון שלא היה משוכנע מספיק, החליט ואניני שלא לחזור לאיטליה, ובמקום זאת טיפח קשרים עם אלמנטים יוקרתיים של האצולה הצרפתית.

תחריט קו של לוצ'יליו (ג'וליו צ'זארה) ואניני

בשנת 1616 השלים ואניני את השני משתי יצירותיו, De Admirandis, וקיבל אישור לשני תאולוגים בסורבון. היצירה פורסמה בספטמבר בפריז. היא הוקדשה לפרנסואה דה באסומפייר (François de Bassompierre), אדם רב-עוצמה בחצרה של מריה דה מדיצ'י (Marie de' Medici), והודפסה על ידי אדריאן פריאר (Adrien Périer), פרוטסטנטי. היצירה זכתה להצלחה מיידית בקרב אותם חוגים אריסטוקרטיים שאוכלסו על ידי רוחות צעירות שהביטו בעניין בחידושים התרבותיים והמדעיים שהגיעו מאיטליה. ה-De Admirandis הייתה סיכום (summa), חי ומבריק, של הידע החדש, והפכה לסוג של "מניפסט" עבור רוחות חופשיות תרבותיות אלו, מה שנתן לואניני הזדמנות להישאר בטוח בחוגים הקרובים לחצר הצרפתית. עם זאת, כמה ימים לאחר פרסום היצירה, שני התאולוגים מהסורבון שהביעו את אישורם הוצגו בפני הפקולטה לתאולוגיה בישיבה רשמית, והתוצאה הייתה איסור דה-פקטו על הפצת הטקסט.

כעת, לא רצוי באנגליה, לא מסוגל לחזור לאיטליה ומאוים על ידי חוגים מסוימים של קתולים צרפתים, ראה ואניני את מרחב התמרון שלו מצטמצם ואת סיכוייו למצוא מקום יציב בחברה הצרפתית נכשלים. מחשש שייפתח נגדו תיק משפטי בפריז, הוא נמלט והסתתר במנזר רדון (Redon Abbey) בברטאן, שם שימש האב ארתור ד'אפינה דה סן-לוק (Arthur d'Épinay de Saint-Luc) כמגנו. אך גורמים אחרים עוררו דאגה: באפריל 1617 נהרג בפריז קונצ'ינו קונצ'יני (Concino Concini), המועדף על מריה דה מדיצ'י, מה שעורר גל של עוינות כלפי תושבים איטלקים בחצר.

### שנה אחרונה 1618–1619

בחודשים שלאחר מכן, איטלקי מסתורי, בעל שם מוזר פומפאו אוצ'יליו (Pompeo Uciglio) ובעל ידע רב אך עבר לא ברור, הופיע בכמה ערים בגייין (Guyenne), לאחר מכן בלנגדוק (Languedoc) ולבסוף בטולוז. הדוכס אנרי השני דה מונמורנסי (Henri II de Montmorency), מגן ה-esprits forts של התקופה, היה המושל של אזור זה ונראה שהעניק הגנה לנמלט, שעדיין המשיך להישאר חבוי היטב.

נוכחותו של דמות מסתורית זו בטולוז לא עברה עם זאת ללא תשומת לב ועוררה את חשד הרשויות. באוגוסט 1618 הוא נעצר ונחקר. בפברואר 1619 מצא אותו הפרלמנט של טולוז אשם באתאיזם וחילול הקודש, ובהתאם לתקנות של אותה תקופה, לשונו נכרתה, הוא נחנק וגופתו נשרפה. לאחר ההוצאה להורג התברר שהזר היה למעשה ואניני.

יצירות

### Amphitheatrum

Amphitheatrum Aeternae Providentiae divino-magicum, christiano-physicum, necnon astrologo-catholicum adversus veteres philosophos, atheos, epicureos, peripateticos et stoicos, תרגום אפשרי: "אמפיתאטרון של השגחה נצחית – דתי-מאגי, נוצרי-פיזיקלי ואסטרולוגי-קתולי – נגד הפילוסופים הקדומים, האתאיסטים, האפיקוראים, הפריפטטיקנים והסטואיקנים", שפורסם בליון ב-1615, מורכב מ-50 תרגילים, המטרה להוכיח את קיומו של האל, להגדיר את מהותו, לתאר את השגחתו ולבחון או להפריך את דעותיהם של פיתגורס, פרוטגורס, קיקרו, בואתיוס, תומאס אקווינס, האפיקוראים, אריסטו, אבן רושד (Averroes), ג'ירולמו קרדאנו (Gerolamo Cardano), הפריפטטיקנים, הסטואיקנים וכו' בנושא זה.

### De Admirandis

De Admirandis Naturae Reginae Deaeque Mortalium Arcanis, תרגום אפשרי: "על הסודות המופלאים של הטבע, המלכה והאלה של בני התמותה", שנדפס בפריז ב-1616 על ידי המוציא לאור אדריאן פריאר, מחולק לארבעה ספרים:

1. על השמיים והאוויר 2. על המים והיבשה 3. על בעלי חיים ותשוקות 4. על דתות לא נוצריות

אלו מכילים סך של 60 דיאלוגים אך למעשה רק 59, שכן דיאלוג XXXV נעדר, המתקיימים בין המחבר, בתפקיד מפיץ הידע, לבין אלסנדרו דמיוני, שדוחק בבן שיחו לרשום ולהסביר את מסתורי הטבע הנמצאים סביב ובתוך האדם.

בתערובת של פרשנות מחדש של ידע עתיק והפצת תאוריות מדעיות ודתיות חדשות, הגיבור דן ב: החומר, הדמות, הצבע, הצורה, האנרגיה והנצחיות של השמיים; התנועה והקוטב המרכזי של השמיים; השמש, הירח, הכוכבים; אש; כוכבי שביט וקשתות; ברק, שלג וגשם; התנועה והמנוחה של קליעים באוויר; הדחף של מרגמות ורובי קשת; רוחות ובריזות; אווירים מושחתים; אלמנט המים; לידת הנהרות; עליית הנילוס; ההיקף והמליחות של הים; השאגה ותנועת המים; תנועת קליעים; יצירת איים והרים, כמו גם הסיבה לרעידות אדמה; הגנזיס, השורש והצבע של אבני החן, כמו גם כתמים של אבנים; חיים, מזון, ומות האבנים; כוחו של המגנט למשוך ברזל וכיוונו לעבר קטבי כדור הארץ; צמחים; ההסבר שיש לתת לתופעות מסוימות בחיי היומיום; זרע; הרבייה, הטבע, הנשימה והתזונה של דגים; הרבייה של ציפורים; הרבייה של דבורים; הדור הראשון של האדם; כתמים שילדים נדבקים בהם ברחם; יצירת זכר ונקבה; חלקים של מפלצות; פני ילדים מכוסים על ידי זחלים; צמיחת האדם; אורך חיי האדם; ראייה; שמיעה; ריח; טעם; מגע ודגדוג; חיבת האדם; אלוהים; מראות באוויר; אורקלים; הסיבילות (Sibyls); האחוזים דיבוק; תמונות קדושות של הפגאנים; אוגורים; הריפוי המופלא של מחלות שדווח בתקופות פגאניות; תחיית המתים; כישוף; חלומות.

הגות

הפרשנות הנטורליסטית לתופעות על-טבעיות שפייטרו פומפונאצי – שנקרא על ידי ואניני magister meus, divinus praeceptor meus, nostri seculi Philosophorum princeps – העניק בתחילת המאה ה-16 בחיבורו De Incantationibus סוכמה ב-De Admirandis Naturae, שם, בפרוזה פשוטה ואלגנטית, ואניני התייחס גם לקרדאנו, יוליוס קיסר סקליגר (Julius Caesar Scaliger) והוגים אחרים מהמאה ה-16.

"אלוהים פועל על יצורים תת-ירחיים תוך שימוש בשמיים ככלי": מכאן ההסבר הטבעי והרציונלי לתופעות כביכול על-טבעיות, שכן גם אסטרולוגיה נחשבת למדע. אלוהים עשוי להשתמש בתופעות כאלה כדי להזהיר את האנשים, ובמיוחד את השליטים, מפני סכנה. אבל המקור האמיתי לתופעות על-טבעיות הוא, עבור ואניני, הדמיון האנושי, שיכול לפעמים לשנות את המראה של המציאות החיצונית. עבור "המתחזים" הכנסייתיים שמפיצים אמונות שווא כדי לצבור עושר וכוח, ושליטים המעוניינים לשלוט באנשים, על פי ואניני, "כל הדברים הדתיים הם עקרונות שקריים ומזויפים כדי ללמד את ההמון הנאיבי שכאשר לא ניתן להגיע להגיון, לפחות לתרגל דת".

בעקבות פייטרו פומפונאצי וסימון פורציו (Simone Porzio) בפרשנותם לטקסטים האריסטוטליים ובפרשנות עליהם על ידי אלכסנדר מאפרודיסיאס, הכחיש ואניני את אלמוות הנשמה ותקף את תפיסת הקוסמוס האריסטוטלית. בדומה לברונו, הוא הכחיש את ההבדל בין עולם היומיום לבין העולם השמימי, ואמר ששניהם מורכבים מאותו חומר מתכלה. הוא ערער, בעולם הפיזי והביולוגי, על סופיות ועל הדוקטרינה האריסטוטלית ההילומורפית, ובחיבור מחדש של האפיקוראיות עם לוקרטיוס, הכין תיאור מכניסטי-מטריאליסטי חדש של היקום שבו גופים דומים לשעון, והגה צורה ראשונה של טרנספורמציה אוניברסלית של מינים חיים. הוא הסכים עם הנצחיות האריסטוטלית של העולם, במיוחד בהתחשב בהיבט הזמני, אך אישר את סיבוב כדור הארץ ונראה שדחה את המערכת התלמית לטובת המערכת ההליוצנטרית/קופרניקנית.

אם העורך הראשון של יצירותיו, לואיג'י קורבליה (Luigi Corvaglia), וההיסטוריון גידו דה רוג'ירו (Guido De Ruggiero), שלא בצדק, החשיבו את כתביו פשוט כ"קנטונה (centone) חסרת מקוריות ורצינות מדעית", הכומר הישועי פרנסואה גאראס (François Garasse), המודאג הרבה יותר מההשלכות של הפצת כתביו, שפט אותם כ"יצירה של אתאיזם מזיק ביותר כפי שמעולם לא פורסמה במאה השנים האחרונות". יצירותיו של ואניני נבחנו מחדש והוערכו בהרחבה על ידי מבקרים עכשוויים, מה שחשף מקוריות ותובנות מטאפיזיות, פיזיות, ביולוגיות לעיתים הרבה לפני זמנן.

פייטרו פומפונאצי

מכיוון שואניני בכתביו הסתיר את רעיונותיו, תחבולה אופיינית בזמנו כדי להימנע מסכסוכים רציניים עם הרשויות הדתיות והפוליטיות, הפרשנות של מחשבתו קשה. עם זאת, בהיסטוריה של הפילוסופיה, יש לו תדמית של כופר או אפילו אתאיסט. נחשב לאחד מאבות הליברטיניזם, הוא נחשב לנשמה אבודה על ידי נוצרים קונבנציונליים, למרות שכתב הגנה על ועידת טרנטו.

כדי להבין את מקורות מחשבתו של ואניני יש להסתכל על הרקע התרבותי שלו, שהיה טיפוסי למדי לרנסאנס, עם שכיחות של אלמנטים של אריסטוטליזם אברואיסטי אך עם אלמנטים חזקים של מיסטיקה ונאופלאטוניזם. מצד שני, הוא שאב מניקולאס מקוזה (Nicholas of Cusa) אלמנטים פנתאיסטיים טיפוסיים, דומים לאלה שנמצאים גם אצל ג'ורדנו ברונו, אך מטריאליסטיים יותר. תפיסת עולמו התבססה על נצחיות החומר, ושל אל בטבע כ"כוח" שמעצב, מסדר ומכוון. כל צורות החיים, חשב, מקורן באופן ספונטני מהאדמה עצמה כיוצר שלהן.

ואניני נחשב לאתאיסט, אך יצירתו הראשונה, שפורסמה בליון ב-1615, Amphitheatrum, מעידה אחרת. כמבשר של הליברטיניזם ישנם אלמנטים רבים שהופכים את תורתו לקרובה למחשבתו של המחבר האלמוני של "הטרקטט של שלושת המתחזים", גם הוא פנתאיסט. ואניני חשב למעשה שיוצרי שלוש הדתות המונותאיסטיות, משה, ישוע ומוחמד, לא היו אלא מתחזים.

ב-De Admirandis נמצאים נושאים מ-Amphitheatrum, עם שיפורים ופיתוחים שהופכים אותה ליצירת המופת שלו ולסיכום הפילוסופיה שלו. בהכחישו בריאה מכלום ואת אלמוות הנשמה, הוא ראה באלוהים בטבע ככוח המניע וכוח החיות שלו, שניהם נצחיים. את כוכבי השמיים הוא החשיב כסוג של מתווך בין אלוהים לטבע. הדת האמיתית היא אפוא "דת של טבע" שאינה מכחישה את אלוהים אלא מחשיבה אותו ככוח-רוח.

מחשבתו של ואניני מקוטעת למדי ומשקפת גם את מורכבות מקורותיה, שכן הוא היה דמות דתית, נטורליסט, אך גם רופא ובחלקו קוסם. מה שמאפיין את הפרוזה הוא הרגש האנטי-קלריקלי העז. בין ההיבטים המקוריים של מחשבתו יש סוג של ציפייה לדרוויניזם, כי אחרי מחצית ראשונה שבה הוא טוען שמיני בעלי חיים נוצרים בהתפתחות ספונטנית מהאדמה, בחלק השני נראה שהוא משוכנע שהם יכולים להשתנות זה לזה ושהאדם מגיע מ"בעלי חיים הקשורים לאדם, כמו קופי הברברי, קופים וקופים בכלל".

מוניטין

בשנת 1623 הופיעו שתי יצירות שהתחילו את המיתוס של ואניני האתאיסט: La doctrine curieuse des beaux esprits de ce temps ... של הישועי פרנסואה גאראס, ו-Quaestiones celeberrimae in Genesim cum accurata explicatione ..., של האב מארן מרסן (Marin Mersenne). שתי היצירות, למרות זאת, במקום לכבות את קולו של הפילוסוף, הגבירו אותו בסביבה שהייתה בבירור מוכנה לקבל, לדון ולהכיר בתוקף טענותיו.

באותה שנה הובא שמו של ואניני שוב לתשומת לב התרבות הצרפתית במהלך המשפט הסנסציוני של המשורר תאופיל דה ויאו (Théophile de Viau), שתפיסתו דמתה בצורה מדהימה למחשבה הוואנינית.

בשנת 1624, הנזיר מארן מרסן חזר לתקוף את הפילוסופיה של ואניני, בניתוח כמה הצהרות בפרק X של ספרו L'Impiétè des Déistes, Athées et Libertins de ce temps, combatuë, et renversee de point en point par raisons tirées de la Philosophie, et de la Theologie, שבו התאולוג מביע את דעתו על יצירותיהם של ג'ירולמו קרדאנו וג'ורדנו ברונו.

אפילו לייבניץ (Leibniz), מתנגד נוסף לליברטיניזם, התנגד בתוקף לואניני, והחשיב אותו לרשע, טיפש ו...