לוסיאן ז'רפניון: הכומר שגרם לרומא לדבר
בגיל תשעים, עשור לאחר שרוב ההיסטוריונים היו מפסיקים לכתוב, פרסם לוסיאן ז'רפניון ספר בשם La Sottise? — הרהור על טיפשות, מוות ורוחניות, שקוראים מצאו בו חריפות ושובבות לא פחות מכל מה שכתב בשנות הארבעים לחייו. זו הייתה חתימה ראויה לאדם שהקדיש שישים שנה לכך שהעולם העתיק יישמע כאילו הוא עדיין מתווכח עם עצמו.
ילדות קטועה
ז'רפניון נולד ב-7 בספטמבר 1921, בנם של המהנדס אמיל ז'רפניון (Émile Jerphagnon) וז'אן ללאמנד (Jeanne Lallemand), שנפטרה כשהיה בן שש. הוא גדל בין נאנסי לליסיי בבורדו, והמשבר המכונן של דורו הגיע במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר נכלא בגרמניה. הוא שרד את התלאות ולימים שילב אותן ישירות בכתיבתו הפילוסופית, כשהוא מתייחס לסבל ולשבריריות של המשמעות לא כאל הפשטות, אלא כדברים שחווה על בשרו. הרצינות שחושלה במלחמה התקיימה, לשארית חייו, לצד קלילות כמעט תיאטרלית — השילוב שיגדיר את ספריו.
מהסמינר לסורבון
הקריירה הראשונה של ז'רפניון לא הייתה באולם הרצאות אלא ליד המזבח. הוא הוסמך לכמורה ב-29 ביוני 1950, ולימד פילוסופיה בסמינר במו (Meaux) במשך עשור. ב-1961 עזב את הכמורה ובנה את עצמו מחדש כאקדמאי חילוני, החלטה שעלתה לו בביטחון המוסדי של הכנסייה אך העניקה לו את החופש לכתוב כרצונו. הוא למד בבית הספר ללימודים גבוהים (École Pratique des Hautes Études) אצל ז'אן אורסיבאל (Jean Orcibal) וקיבל את הדוקטורט שלו בפילוסופיה ב-1965 תחת ולדימיר ינקלביץ' (Vladimir Jankélévitch), מהמוחות התובעניים והייחודיים ביותר בפילוסופיה הצרפתית. השוליות ניכרת בפרוזה המאוחרת של ז'רפניון: מדויקת, אלרגית לז'רגון, ולא מוכנה לתת ללמדנות להפוך למשעממת.
הוא החזיק במשרות כחוקר במרכז הלאומי למחקר מדעי (CNRS) ומרצה בסורבון לאורך אמצע שנות ה-60, לאחר מכן עבר לאוניברסיטת פראנש-קונטה, ומ-1970 לאוניברסיטת קן (Caen), שם לימד עד פרישתו ב-1984 — כשהוא מעביר את הקתדרה שלו, באופן בולט, לליק פרי (Luc Ferry), שיהפוך לימים לשר החינוך של צרפת. לצד ההוראה, ז'רפניון כיהן כמעט שני עשורים כיועץ למכון הבינלאומי לפילוסופיה ועזר לייסד את המרכז הבינלאומי ללימודים אפלטוניים ואריסטוטליים באתונה, מה שמשקף חיים אקדמיים שנבנו סביב יוון העתיקה לא פחות מאשר סביב רומא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קיסרים, בישופים וקהל קוראים
מה שהבדיל את ז'רפניון מרוב היסטוריונים של הפילוסופיה היה סירובו לכתוב רק עבור היסטוריונים אחרים של הפילוסופיה. לאורך כ-30 ספרים, הוא בנה גוף עבודה שקוראים רגילים באמת קנו וסיימו. Vivre et philosopher sous les Césars (לחיות ולהתפלסף תחת הקיסרים, 1980) זכה בפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית וקבע את התבנית: מחקר מעמיק על העת העתיקה המוגש בקצב של סיפור טוב. Julien, dit l'Apostat (1986) עסק בקיסר הפגאני האחרון של רומא, נושא שאפשר לז'רפניון לחקור את ההתנגשות בין פילוסופיה לכוח אימפריאלי שריתקה אותו לאורך כל הקריירה שלו. ספרו Histoire de la Rome antique (1987) הפך להיסטוריה פופולרית סטנדרטית של העולם הרומי בצרפתית.
עבודתו המחקרית המשמעותית ביותר הוקדשה לאוגוסטינוס מהיפו (Augustine of Hippo), הבישוף מצפון אפריקה שכתביו וידויים ו-עיר האלוהים עיצבו את המחשבה הנוצרית המערבית. בין 1998 ל-2002, ז'רפניון שימש כעורך ראשי של מהדורת אוגוסטינוס בשלושה כרכים עבור הסדרה היוקרתית "ביבליותק דה לה פליאד" (Bibliothèque de la Pléiade) — הדבר הקרוב ביותר שיש לפרסום צרפתי לקאנוניזציה. זו הייתה פסגתם של חיים שהוקדשו למעבר בין האסכולות הפילוסופיות של העת העתיקה הפגאנית לבין המחשבה הנוצרית שספגה ושינתה אותן, טריטוריה שהבין משני הצדדים, לאחר שהיה כומר לפני שהיה פרופסור.
סגנון שבני דורו ניסו להגדיר
מבקרים ועמיתים חיפשו שוב ושוב את אותו תיאור: סופר שמשלב "סגנון מהיר ומושך עם הלמדנות הקפדנית ביותר". ז'רפניון לא ריכך את מחקריו כדי להפוך אותם לפופולריים; הוא פשוט סירב להאמין שקפדנות וקריאות הם הפכים. הוא כתב על סנקה, על יוליאנוס, על אוגוסטינוס, עם התנופה הסיפורית של סופר והערות השוליים של מומחה, והוא סמך על קוראים כלליים שיעמדו בקצב של שניהם בו-זמנית. עמיתים שהכירו אותו אישית תיארו אותו כעליז, גחמני ומבריק — טמפרמנט של נהנתן (bon vivant) שבלט אפילו בעבודתו המאוחרת והרצינית ביותר, ההרהורים על המוות מבוססי הראיונות שהעניק לקראת סוף חייו.
המורה שמאחורי הספרים
השפעתו של ז'רפניון חרגה הרבה מעבר לביבליוגרפיה שלו דרך הסטודנטים שעברו באולמות ההרצאות שלו. הפילוסוף והמסאי מישל אונפרה (Michel Onfray), לימים אחד האינטלקטואלים הגלויים ביותר בצרפת, זקף לזכותו של ז'רפניון השפעה מעצבת, וזכר אותו כמורה יוצא דופן שהשיעורים שלו גרמו לו להתאהב במקצוע. עדות מסוג זה — סטודנט המציין פרופסור ספציפי עשורים מאוחר יותר כסיבה לעיסוקו — נדירה יותר מתארים מוסדיים, והיא מעידה על האופן שבו ז'רפניון באמת פעל בחדר, לא רק על הדף.
תאריו המוסדיים היו בכל זאת משמעותיים: הוא הועלה לדרגת אביר בלגיון הכבוד, מפקד במסדר דקלי האקדמיה ובמסדר האמנויות והספרות, ונבחר לחבר בהתכתבות באקדמיה של אתונה ובאקדמיות של מונפלייה וקן.
מדוע לוסיאן נקרא גאון
קריאה לז'רפניון גאון מותחת את המילה מעבר לשימוש הרגיל שלה במתמטיקה או המצאה, ואף מקור כאן לא משתמש בה לגביו ישירות — השבחים המתועדים מצומצמים יותר ובמובנים מסוימים, מעניינים יותר: עמיתים כינו אותו מבריק, וסטודנט לשעבר כינה אותו בלתי נשכח. הכישרון האמיתי שלו הורכב מכשירות כפולה ונדירה — שליטה אמיתית במקורות ראשוניים ביוונית ובלטינית, בשילוב עם אינסטינקט של סופר לקצב, דימוי וקול — שהופעלו לאורך קריירה מתמשכת של שלושים ספרים ולא הבזק יחיד של תובנה. זה קרוב יותר לשליטה במלאכה מאשר לקפיצה של מקוריות טהורה שהמילה "גאון" מרמזת עליה בדרך כלל; תרומותיו העיקריות, עריכת כרכי אוגוסטינוס בפליאד והנגשת העת העתיקה המאוחרת, הרחיבו וסינתזו מחקר קיים במקום להפוך אותו. הטענה הכנה לכינוי נשענת על עמידות וטווח: כתיבה בסמכות ובקריאות שווה על סנקה, יוליאנוס הכופר, היסטוריה רומית באופן כללי, ואוגוסטינוס בפרט, תוך שהוא עדיין מספק קוראים כלליים בגיל תשעים, היא שילוב לא רגיל של אריכות ימים, משמעת וקסם. הטיעון הכנה נגדו הוא שאף אחד מהמקורות שלו לא מייחס לו תיאוריה או תגלית מקורית מכוננת — הגאונות שלו, אם המילה חלה בכלל, הייתה גאונות של העברה.
מורשת
ז'רפניון נפטר ב-16 בספטמבר 2011, תשעה ימים לאחר יום הולדתו התשעים, ונקבר ברואי-מלמזון (Rueil-Malmaison) לצד אשתו, תרז. הוא הותיר אחריו מדף ספרים שממשיכים לשמש כנקודת כניסה לפילוסופיה עתיקה עבור קוראים צרפתים שלעולם לא יפתחו כתב עת מקצועי, ואת אוגוסטינוס של הפליאד שחוקרים עדיין מעיינים בו. עבור אדם שהחל את חייו המקצועיים בנשיאת דרשות בקפלת סמינר, זו הייתה קריירה שנייה שבילה, בהתמדה באותה מידה, בגרימה למתים לדבר בבהירות אל החיים.