ארנסט הקל

ארנסט הקל

ארנסט היינריך פיליפ אוגוסט הקל (Ernst Heinrich Philipp August Haeckel; 16 בפברואר 1834 – 9 באוגוסט 1919) היה זואולוג, חוקר טבע, אאוגניקאי, פילוסוף, רופא, פרופסור, ביולוג ימי ואמן גרמני. הוא גילה, תיאר ונתן שמות לאלפי מינים חדשים, מיפה עץ גנאלוגי המקשר בין כל צורות החיים וטבע מונחים רבים בביולוגיה, בהם אקולוגיה, מערכה (phylum), פילוגניה, אונטוגניה ופרוטיסטה. הקל קידם ופרסם את עבודתו של צ'ארלס דרווין בגרמניה ופיתח את תיאוריית הרקפיטולציה (הסיכום בפתגם "אונטוגניה משחזרת פילוגניה"), שלימים הכלליל אותה למה שכינה "החוק הביוגנטי". הוא טען בטעות כי ההתפתחות הביולוגית של אורגניזם בודד, או אונטוגניה, מקבילה ומסכמת את ההתפתחות האבולוציונית של המין שלו, או פילוגניה, תוך שימוש בתמונות מצוירות בצורה שגויה של התפתחות עוברית אנושית כדי לגזור את החוק. השאלה אם התמונות זויפו בכוונה או צוירו בצורה גרועה בטעות נתונה לוויכוח.

יצירות האמנות שפרסם הקל כוללות למעלה מ-100 איורים מפורטים וצבעוניים של בעלי חיים ויצורי ים, שנאספו בספרו "צורות אמנות בטבע" (Kunstformen der Natur), ספר שהשפיע על תנועת האר-נובו. כפילוסוף, כתב ארנסט הקל את "חידות היקום" (Die Welträthsel, 1895–1899), שהיווה את המקור למונח "חידת העולם" (Welträtsel), ואת "חופש במדע ובהוראה" כדי לתמוך בהוראת האבולוציה. הוא גם טבע את "החוק הביוגנטי".

הקל קידם גזענות מדעית ואימץ את רעיון הדרוויניזם החברתי. הוא היה האדם הראשון שאפיין את המלחמה הגדולה כ"מלחמת העולם" הראשונה, דבר שעשה כבר בשנת 1914.

חיים מוקדמים וחינוך

ארנסט הקל נולד ב-16 בפברואר 1834 בפוטסדאם (אז חלק מממלכת פרוסיה). בשנת 1852 השלים הקל את לימודיו ב-Domgymnasium, בית הספר התיכון של הקתדרלה במרזבורג. לאחר מכן למד רפואה בברלין ובווירצבורג, בין היתר אצל אלברט פון קליקר, פרנץ ליידיג, רודולף וירכו (שאיתו עבד מאוחר יותר זמן קצר כעוזר), ועם האנטום-פיזיולוג יוהנס פטר מילר (1801–1858). יחד עם הרמן שטוידנר הוא השתתף בהרצאות בוטניקה בווירצבורג. בשנת 1857 קיבל הקל דוקטורט ברפואה, ולאחר מכן קיבל רישיון לעסוק ברפואה. מקצוע הרופא נראה פחות כדאי להקל לאחר מגע עם חולים סובלים.

קריירה

הקל למד אצל קרל גגנבאור באוניברסיטת ינה במשך שלוש שנים. בשנת 1861 קיבל הסמכה (הביליטציה) באנטומיה השוואתית והפך לפרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת ינה, שם נשאר במשך 47 שנים, מ-1862 עד 1909. בין 1859 ל-1866 עבד הקל על מערכות רבות, כגון רדיולריות, ספוגיים ותולעים טבעתיות. במהלך טיול לים התיכון, נתן הקל שמות לכמעט 700 מינים חדשים של רדיולריות.

מ-1866 עד 1867 ערך הקל מסע ממושך לאיים הקנריים עם הרמן פול. ב-17 באוקטובר 1866 הגיע ללונדון. במהלך הימים הבאים פגש את צ'ארלס לייל, וביקר את תומאס הנרי האקסלי ומשפחתו בביתם. ב-21 באוקטובר ביקר את צ'ארלס דרווין בבית דאון בקנט. בשנת 1867 התחתן עם אגנס הושקה. בנם ולטר נולד ב-1868, בנותיהם אליזבת ב-1871 ואמה ב-1873. בשנת 1869 נסע כחוקר לנורווגיה, ב-1871 לקרואטיה (שם חי באי חוואר במנזר), וב-1873 למצרים, טורקיה ויוון. בשנת 1907 בנה מוזיאון בינה כדי ללמד את הציבור על אבולוציה. הקל פרש מהוראה ב-1909, וב-1910 פרש מהכנסייה האוונגליסטית של פרוסיה.

לרגל חגיגות יום הולדתו ה-80 הוענקה לו יצירה בשני כרכים שכותרתה "מה אנו חייבים לארנסט הקל" (Was wir Ernst Haeckel verdanken), שנערכה לבקשת ה-Monistenbund הגרמני על ידי היינריך שמידט מינה.

חיים אישיים ומוות

בשנת 1864 מתה אשתו הראשונה, אנה סתה. הקל הקדיש לה כמה מיני מדוזות שמצא כיפים (כמו Desmonema annasethe).

אשתו השנייה של הקל, אגנס, מתה ב-1915, והוא הפך לחלש משמעותית, ושבר את רגלו וזרועו. הוא מכר את "וילה מדוזה" שלו בינה ב-1918 לקרן קרל צייס, ששימרה את ספרייתו. הקל מת ב-9 באוגוסט 1919.

### השקפות דתיות

בספרו "מוניזם כמקשר בין דת למדע" (1892), הוא טען לטובת המוניזם כהשקפה התואמת ביותר את ההבנה המדעית הנוכחית של העולם הטבעי. השקפתו על המוניזם הייתה פנתאיסטית ובלתי אישית.

> הרעיון המוניסטי של אלוהים, שהוא היחיד התואם את הידע הנוכחי שלנו על הטבע, מזהה את הרוח האלוהית בכל הדברים. הוא לעולם לא יכול להכיר באלוהים כ"ישות אישית", או במילים אחרות, כיחיד בעל היקף מוגבל במרחב, או אפילו בצורה אנושית. אלוהים נמצא בכל מקום.

הקל הפך לתומך המפורסם ביותר של המוניזם בגרמניה. בשנת 1906 נמנה הקל עם מייסדי הליגה המוניסטית (Deutscher Monistenbund), שנקטה עמדה נגד המטריאליזם הפילוסופי וקידמה "Weltanschauung" (השקפת עולם) טבעית. ארגון זה התקיים עד 1933 וכלל חברים בולטים כמו וילהלם אוסטוולד, גאורג פון ארקו (1869–1940), הלנה שטוקר וולטר ארתור ברנדסון.

### פוליטיקה

זיקתו של הקל לתנועה הרומנטית הגרמנית, יחד עם קבלת צורה של למארקיזם, השפיעו על אמונותיו הפוליטיות. במקום להיות דרוויניסט קפדני, הקל האמין שמאפייני האורגניזם נרכשים באמצעות אינטראקציות עם הסביבה ושאונטוגניה משקפת פילוגניה. הוא ראה במדעי החברה מקרים של "ביולוגיה יישומית", וביטוי זה נלקח ושימש לתעמולה נאצית.

הוא היה האדם הראשון שהשתמש במונח "מלחמת העולם הראשונה" לגבי מלחמת העולם הראשונה.

עם זאת, ספריו של הקל נאסרו על ידי המפלגה הנאצית, שדחתה את המוניזם ואת חופש המחשבה של הקל. יתרה מכך, ראוי לציין שהקל הכיר לעיתים קרובות בגלוי בתרומה הגדולה של יהודים משכילים לתרבות הגרמנית.

מחקר

הקל היה זואולוג, אמן ומאייר מוכשר, ומאוחר יותר פרופסור לאנטומיה השוואתית. למרות שרעיונותיו של הקל חשובים להיסטוריה של התיאוריה האבולוציונית, ולמרות שהיה אנטום חסרי חוליות מוכשר המפורסם ביותר בזכות עבודתו על רדיולריות, מושגים ספקולטיביים רבים שקידם נחשבים כיום לשגויים. לדוגמה, הקל תיאר ונתן שמות למיקרואורגניזמים קדומים היפותטיים שמעולם לא נמצאו.

הוא היה אחד הראשונים שהתייחסו לפסיכולוגיה כענף של פיזיולוגיה. הוא גם הציע את ממלכת הפרוטיסטה בשנת 1866. תחומי העניין העיקריים שלו היו אבולוציה ותהליכי התפתחות חיים בכלל, כולל התפתחות צורה לא אקראית, שהגיעה לשיאה בספר המאויר להפליא "צורות אמנות בטבע". הקל לא תמך בברירה טבעית, אלא האמין בלמארקיזם.

הקל קידם גרסה של תיאוריית הרקפיטולציה המוקדמת שהוצגה בעבר על ידי אטיין סר בשנות ה-20 של המאה ה-19 ונתמכה על ידי חסידיו של אטיין ז'ופרואה סנט-אילר, כולל רוברט אדמונד גרנט. היא הציעה קשר בין אונטוגניה (התפתחות צורה) לפילוגניה (מוצא אבולוציוני), המסוכם בביטוי "אונטוגניה משחזרת פילוגניה". תפיסת הרקפיטולציה שלו הופרכה בצורה שנתן לה (הנקראת כיום "רקפיטולציה חזקה"), לטובת הרעיונות שהועלו לראשונה על ידי קרל ארנסט פון באר. השערת הרקפיטולציה החזקה רואה באונטוגניה חזרה על צורות של אבות בוגרים, בעוד שרקפיטולציה חלשה פירושה שמה שחוזר על עצמו (ונבנה עליו) הוא תהליך ההתפתחות העוברית הקדום. הקל תמך בתיאוריה עם ציורי עוברים שהוכחו מאז כפשטניים מדי ובחלקם לא מדויקים, והתיאוריה נחשבת כיום לפשטנות יתר של מערכות יחסים מסובכות למדי, עם זאת השוואת עוברים נותרה דרך רבת עוצמה להדגים שכל בעלי החיים קשורים זה לזה. הקל הציג את מושג ההטרוכרוניה, השינוי בתזמון ההתפתחות העוברית במהלך האבולוציה.

הקל היה דמות ראוותנית, שלעיתים עשתה קפיצות גדולות ולא מדעיות מהראיות הזמינות. לדוגמה, בזמן שדרווין פרסם את "מוצא המינים באמצעות ברירה טבעית" (1859), הקל הניח כי ראיות לאבולוציה אנושית יימצאו באיי הודו המזרחית ההולנדית (כיום אינדונזיה). באותה עת, טרם זוהו שרידים של אבות אנושיים. הוא תיאר שרידים תיאורטיים אלו בפירוט רב ואף נתן שם למין שטרם נמצא, Pithecanthropus alalus, והורה לתלמידיו כמו ריצ'רד ואוסקר הרטוויג ללכת ולמצוא אותו.

תלמיד אחד אכן מצא כמה שרידים: הולנדי בשם אז'ן דובואה חיפש באיי הודו המזרחית מ-1887 עד 1895, וגילה את שרידי "איש ג'אווה" ב-1891, המורכבים מכיפת גולגולת, עצם ירך וכמה שיניים. שרידים אלו הם בין שרידי ההומינידים העתיקים ביותר שנמצאו אי פעם. דובואה סיווג את איש ג'אווה עם התווית Pithecanthropus של הקל, אם כי מאוחר יותר הם סווגו מחדש כ-Homo erectus. כמה מדענים באותה תקופה הציעו את איש ג'אווה של דובואה כצורה ביניים פוטנציאלית בין בני אדם מודרניים לאב הקדמון המשותף שאנו חולקים עם שאר קופי האדם הגדולים. הקונצנזוס הנוכחי של אנתרופולוגים הוא שהאבות הישירים של בני האדם המודרניים היו אוכלוסיות אפריקאיות של Homo erectus (אולי Homo ergaster), ולא האוכלוסיות האסיאתיות המודגמות על ידי איש ג'אווה ואיש פקין. (באופן אירוני, מין אנושי חדש, Homo floresiensis, סוג של אדם גמד, התגלה לאחרונה באי פלורס).

פוליגניזם ותיאוריה גזעית

הפוליגניזם הבריאתני של סמואל ג'ורג' מורטון ולואי אגאסי, שהציג את הגזעים האנושיים כמינים שנוצרו בנפרד, נדחה על ידי צ'ארלס דרווין, שדגל במונוגנזה של המין האנושי ובמוצא האפריקאי של בני האדם המודרניים. הקל הציג דוקטרינה גזענית של פוליגניזם אבולוציוני המבוססת על רעיונותיו של הבלשן אוגוסט שלייכר, שבה כמה קבוצות שפה שונות צמחו בנפרד מ-Urmenschen (גרמנית: אדם קדמון) חסרי דיבור, שהתפתחו בעצמם מאבות קופים. שפות נפרדות אלו השלימו את המעבר מבעלי חיים לאדם, ותחת השפעת כל ענף עיקרי של שפות, בני האדם התפתחו – בסוג של תורשת שימוש למארקיאנית – כמינים נפרדים, שניתן לחלקם לגזעים. מכאן הסיק הקל שהשפות בעלות הפוטנציאל הרב ביותר מניבות את הגזעים האנושיים בעלי הפוטנציאל הרב ביותר, בראשות הקבוצות השמיות וההודו-גרמניות, עם זנים ברברים, יהודיים, יווניים-רומיים וגרמניים בחזית. כפי שהצהיר הקל:

> עלינו להזכיר כאן את אחת התוצאות החשובות ביותר של המחקר ההשוואתי של שפות, אשר עבור ה-Stammbaum (עץ משפחה) של מיני בני האדם היא בעלת משמעות עליונה, והיא שלשפות אנושיות היה כנראה מוצא מרובה או פוליפילטי. שפה אנושית ככזו התפתחה כנראה רק לאחר שמיני ה-Urmenschen או Affenmenschen (גרמנית: קופי-אדם) חסרי הדיבור התפצלו לכמה מינים או סוגים. עם כל אחד ממיני אדם אלו, השפה התפתחה בעצמה ובאופן בלתי תלוי באחרים. לפחות זוהי השקפתו של שלייכר, אחד הסמכויות המובילות בנושא זה. ... אם מסתכלים על מקור ענפי השפה כפעולה המיוחדת והעיקרית של הפיכה לאנושי, ועל מיני האנושות כנבדלים לפי גזע השפה שלהם, אז אפשר לומר שמיני האדם השונים קמו באופן בלתי תלוי זה בזה.

ניתן לראות בהשקפתו של הקל מבשרת להשקפותיו של קרלטון קון, שגם האמין שגזעים אנושיים התפתחו באופן עצמאי ובמקביל זה לזה. רעיונות אלו יצאו בסופו של דבר מהאופנה.

הקל גם יישם את השערת הפוליגניזם על המגוון המודרני של קבוצות אנושיות. הוא הפך לדמות מפתח בדרוויניזם חברתי ולתומך מוביל בגזענות מדעית, וקבע למשל:

> האדם הקווקזי, או הים-תיכוני (Homo Mediterraneus), הוצב מאז ומעולם בראש כל גזעי האדם, כמפותח ומושלם ביותר. הוא נקרא בדרך כלל הגזע הקווקזי, אך מכיוון שבין כל זני המין, הענף הקווקזי הוא הפחות חשוב, אנו מעדיפים את הכינוי המתאים הרבה יותר שהציע פרידריך מילר, כלומר, הים-תיכוני. שכן הזנים החשובים ביותר של מין זה, שהם יתרה מכך השחקנים הבולטים ביותר במה שנקרא "היסטוריה אוניברסלית", עלו לראשונה למצב משגשג על חופי הים התיכון. ... מין זה לבדו (למעט המונגולי) זכה להיסטוריה ממשית; הוא לבדו הגיע לדרגת הציוויליזציה שנראית כמעלה את בני האדם מעל שאר הטבע.

הקל חילק את בני האדם לעשרה גזעים, מתוכם הקווקזי היה הגבוה ביותר והפרימיטיביים היו נידונים להכחדה. לדעתו, 'כושים' היו פראים ולבנים היו המתורבתים ביותר: למשל, הוא טען של'כושי' היו בהונות חזקות וניתנות להזזה בחופשיות יותר מכל גזע אחר, מה שלטענתו היה עדות לכך שהם פחות מפותחים, ומה שהוביל אותו להשוות אותם ל'קופים "בעלי ארבע ידיים"'.

בספרו "אונטוגניה ופילוגניה" כתב הפליאונטולוג מהרווארד סטיבן ג'יי גולד: "הגזענות האבולוציונית של [הקל]; קריאתו לעם הגרמני לטוהר גזעי ומסירות בלתי מתפשרת למדינה 'צודקת'; אמונתו שחוקי אבולוציה קשים ובלתי נמנעים שלטו בציוויליזציה האנושית ובטבע כאחד, והעניקו לגזעים מועדפים את הזכות לשלוט באחרים ... כולם תרמו לעליית הנאציזם."

בהקדמתו לספרו של אידיאולוג המפלגה הנאצית אלפרד רוזנברג משנת 1930, "מיתוס המאה העשרים", מאשר פיטר פיל שרוזנברג אכן קרא את הקל.

באותו קו מחשבה, ההיסטוריון דניאל גסמן קובע שהאידיאולוגיה של הקל עוררה את לידת האידיאולוגיה הפשיסטית באיטליה ובצרפת.

עם זאת, בשנת 2009 ציין רוברט ג'. ריצ'רדס: "הקל, במסעותיו לציילון ולאינדונזיה, יצר לעיתים קרובות קשרים קרובים ואינטימיים יותר עם ילידים, אפילו בני המעמדות הבלתי ניתנים למגע, מאשר עם הקולוניאליסטים האירופאים." ואומר שהנאצים דחו את הקל, מכיוון שהתנגד לאנטישמיות, תוך תמיכה ברעיונות שלא אהבו (למשל אתאיזם, פמיניזם, אינטרנציונליזם, פציפיזם וכו').

הצהרת ינה, שפורסמה על ידי החברה הזואולוגית הגרמנית, דוחה את הרעיון של "גזעים" אנושיים ומתנערת מהתיאוריות הגזעיות של ארנסט הקל ומדענים אחרים מהמאה ה-20. היא טוענת שהשונות הגנטית בין אוכלוסיות אנושיות קטנה יותר מאשר בתוכן, מה שמוכיח שהמושג הביולוגי של "גזעים" אינו תקף. ההצהרה מדגישה כי אין גנים ספציפיים או סמנים גנטיים התואמים לסיווגים גזעיים קונבנציונליים. היא גם מציינת שהרעיון של "גזעים" מבוסס על גזענות ולא על עובדתיות מדעית כלשהי.

### השערת אסיה

הקל טען שמקור האנושות נמצא באסיה: הוא האמין שהינדוסטאן (תת-היבשת ההודית) היא המיקום הממשי שבו התפתחו בני האדם הראשונים. הקל טען שבני אדם קשורים קשר הדוק לפרימטים של דרום-מזרח אסיה ודחה את השערתו של דרווין על אפריקה.

הקל טען מאוחר יותר שהחוליה החסרה נמצאת ביבשת האבודה למוריה הממוקמת באוקיינוס ההודי. הוא האמין שלמוריה הייתה ביתם של בני האדם הראשונים ושאסיה הייתה ביתם של רבים מהפרימטים המוקדמים ביותר; לפיכך הוא תמך בכך שאסיה הייתה ערש האבולוציה של ההומינידים. הקל גם טען שלמוריה חיברה בין אסיה לאפריקה, מה שאפשר את הגירת בני האדם לשאר העולם.

בספרו של הקל "תולדות הבריאה" (1884) הוא כלל נתיבי הגירה שלדעתו בני האדם הראשונים השתמשו בהם מחוץ ללמוריה.

אמבריולוגיה ותיאוריית הרקפיטולציה

כשהיה הקל סטודנט בשנות ה-50 של המאה ה-19 הוא גילה עניין רב באמבריולוגיה, השתתף בהרצאות הלא פופולריות פעמיים וברישומיו שרטט את העזרים החזותיים: לספרי לימוד היו מעט איורים, ולוחות בפורמט גדול שימשו כדי להראות לסטודנטים כיצד לראות את הצורות הזעירות תחת מיקרוסקופ מחזיר אור, עם הרקמות השקופות שנראו על רקע שחור. סדרות התפתחותיות שימשו להצגת שלבים בתוך מין, אך השקפות ושלבים לא עקביים הקשו עוד יותר על השוואת מינים שונים. כל האבולוציוניסטים האירופאים הסכימו שכל בעלי החוליות נראו דומים מאוד בשלב מוקדם, במה שנחשב כסוג אידיאלי משותף, אך היה ויכוח מתמשך משנות ה-20 של המאה ה-19 בין תיאוריית הרקפיטולציה הרומנטית שעוברי אדם התפתחו דרך שלבים של צורות כל הקבוצות העיקריות של בעלי חיים בוגרים, המבטאים ממש רצף של אורגניזמים על שרשרת הוויה ליניארית, לבין השקפתו המנוגדת של קרל ארנסט פון באר, המוצהרת בחוקי האמבריולוגיה של פון באר, שהצורות הכלליות המוקדמות התפצלו לארבע קבוצות עיקריות של צורות מתמחות מבלי להידמות אי פעם לבוגר של מין אחר, מה שמראה זיקה לארכיטיפ אך ללא קשר לסוגים אחרים או כל טרנסמוטציה של מינים. בזמן שהקל לימד הוא היה מסוגל להשתמש בספר לימוד עם איורי חיתוך עץ שנכתב על ידי מורו אלברט פון קליקר, שהתיימר להסביר את ההתפתחות האנושית תוך שימוש גם בעוברי יונקים אחרים כדי לטעון לרצף קוהרנטי. למרות המשמעות לרעיונות הטרנספורמיזם, זה לא היה מנומס מספיק לכתיבה מדעית פופולרית חדשה, והיה עניין למוסדות רפואיים ולמומחים שיכלו לבצע השוואות משלהם.

### דרווין, Naturphilosophie ולמארק

ספרו של דרווין "מוצא המינים", שהותיר רושם חזק על הקל כשקרא אותו ב-1864, היה זהיר מאוד לגבי האפשרות לשחזר אי פעם את היסטוריית החיים, אך כלל חלק המפרש מחדש את האמבריולוגיה של פון באר ומחולל מהפכה בתחום המחקר, ומסיק ש"האמבריולוגיה עולה מאוד בעניין, כאשר אנו מסתכלים כך על העובר כתמונה, מטושטשת פחות או יותר, של צורת ההורה המשותפת של כל מחלקה גדולה של בעלי חיים." הוא הזכיר את האנקדוטה של פון באר מ-1828 (תוך ייחוס שגוי ללואי אגאסי) שבשלב מוקדם עוברים היו דומים כל כך עד שזה יכול להיות בלתי אפשרי לדעת אם דגימה ללא תווית הייתה של יונק, ציפור או זוחל, ומחקרו של דרווין עצמו תוך שימוש בשלבים עובריים של בלוטי ים כדי להראות שהם סרטנים, תוך אזהרה מפני הרעיון שאורגניזם או שלב עוברי אחד הוא "גבוה" או "נמוך" יותר, או מפותח יותר או פחות. הקל התעלם מאזהרה כזו, ובתוך שנה כתב את ה-Generelle Morphologie המסיבי והשאפתני שלו, שפורסם ב-1866, והציג סינתזה מהפכנית חדשה של רעיונותיו של דרווין עם המסורת הגרמנית של Naturphilosophie שחוזרת לגתה ועם האבולוציוניזם הפרוגרסיבי של למארק במה שכינה Darwinismus. הוא השתמש במורפולוגיה כדי לשחזר את ההיסטוריה האבולוציונית של החיים, בהיעדר ראיות מאובנים תוך שימוש באמבריולוגיה כעדות לקשרים קדומים. הוא המציא מונחים חדשים, כולל אונטוגניה ופילוגניה, כדי להציג את תיאוריית הרקפיטולציה האבולוציונית שלו ש"אונטוגניה משחזרת פילוגניה". שני הכרכים המסיביים נמכרו בצורה גרועה, והיו קשים לקריאה: עם הבנתו המוגבלת בגרמנית, דרווין מצא אותם בלתי אפשריים לקריאה. המוציא לאור של הקל דחה הצעה למהדורה שנייה "מלומדת ואובייקטיבית לחלוטין".

### ציורים אמבריולוגיים

מטרתו של הקל הייתה מורפולוגיה מתוקנת עם אבולוציה כעיקרון המארגן של סינתזה קוסמית המאחדת מדע, דת ואמנות. הוא נתן "הרצאות פופולריות" מוצלחות על רעיונותיו לסטודנטים ולתושבי העיר בינה, בגישה שחלוץ בה מורו רודולף וירכו. כדי לענות על הצורך של המוציא לאור שלו בעבודה פופולרית הוא השתמש בתמלול של סטודנט מהרצאותיו כבסיס ל-Natürliche Schöpfungsgeschichte שלו מ-1868, המציג הצגה מקיפה של האבולוציה. באביב של אותה שנה הוא צייר דמויות לספר, תוך סינתזה של השקפותיו על דגימות בינה ופרסם תמונות לייצוג סוגים. לאחר הפרסום אמר לעמית שהתמונות "מדויקות לחלוטין, בחלקן מועתקות מהטבע, בחלקן מורכבות מכל האיורים של שלבים מוקדמים אלו שנודעו עד כה". היו סגנונות שונים של ציורים אמבריולוגיים באותה תקופה, החל מייצוגים סכמטיים יותר ועד לאיורים "נטורליסטיים" של דגימות ספציפיות. הקל האמין באופן פרטי שהדמויות שלו הן מדויקות וסינתטיות כאחד, ובפומבי טען שהן סכמטיות כמו רוב הדמויות המשמשות בהוראה. התמונות עובדו מחדש כדי להתאים בגודל ובכיוון, ולמרות שהציגו את השקפותיו של הקל על מאפיינים חיוניים, הן תומכות במושג של פון באר שעוברי בעלי חוליות מתחילים בצורה דומה ואז מתפצלים. קישור תמונות שונות על רשת העביר מסר אבולוציוני רב עוצמה. כספר לקהל הרחב, הוא עקב אחר הנוהג המקובל של אי ציטוט מקורות.

הספר נמכר היטב, ובעוד כמה מומחים אנטומיים עוינים להשקפותיו האבולוציוניות של הקל הביעו חששות פרטיים מסוימים שדמויות מסוימות צוירו בחופשיות רבה מדי, הדמויות הראו את מה שהם כבר ידעו על דמיון בעוברים. החששות הראשונים שפורסמו הגיעו מלודוויג ריטמאייר, פרופסור לזואולוגיה ואנטומיה השוואתית באוניברסיטת בזל שהציב יונקים מאובנים בשושלת אבולוציונית בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 ונשלח אליו עותק חינם. בסוף 1868 הסקירה שלו ב-Archiv für Anthropologie תהתה לגבי הטענה שהעבודה היא "פופולרית ומלומדת", והטילה ספק אם השני נכון, והביעה אימה על דיון ציבורי כזה על מקומו של האדם בטבע עם איורים כמו עצי האבולוציה המוצגים ללא מומחים. למרות שלא הציע שאיורי עוברים צריכים להתבסס ישירות על דגימות, עבורו הנושא דרש את מירב "הדקדקנות והמצפוניות" ואמן חייב "לא לעצב או להכליל באופן שרירותי את המקורות שלו למטרות ספקולטיביות" מה שלדעתו הוכח בהשוואה לעבודות של מחברים אחרים. בפרט, "אותו חיתוך עץ, יתרה מכך מפורש בצורה שגויה, מוצג לקורא שלוש פעמים ברציפות ועם שלוש כיתובים שונים כעובר של הכלב, האפרוח, [ו]הצב". הוא האשים את הקל ב"משחק מהיר ורופף עם הציבור ועם המדע", ובאי עמידה בחובה לאמת של כל חוקר רציני. הקל הגיב בהאשמות כועסות על כניעה לדעה קדומה דתית, אך במהדורה השנייה (1870) שינה את תמונות העוברים המשוכפלות לתמונה אחת עם הכיתוב "עובר של יונק או ציפור". שכפול באמצעות סטריאוטיפים גלוונופלסטיים (קלישאות) היה טכניקה נפוצה בספרי לימוד, אך לא באותו עמוד כדי לייצג ביצים או עוברים שונים. בשנת 1891 תירוץ הקל ש"טיפשות פזיזה ביותר" זו התרחשה בחיפזון רב מדי אך הייתה "בתום לב", ומכיוון שחזרה על פרטים מקריים הייתה ברורה בבדיקה מדוקדקת, לא סביר שזו הייתה הונאה מכוונת.

המהדורה השנייה המתוקנת משנת 1870 של 1,500 עותקים משכה תשומת לב רבה יותר, ואחריה הגיעו במהירות מהדורות מתוקנות נוספות עם הדפסות גדולות יותר ככל שהספר הפך לחלק בולט מ"תרבות הקידמה" האופטימית, הלאומנית והאנטי-קלריקלית באימפריה הגרמנית החדשה של אוטו פון ביסמרק. הדמיון של עוברי בעלי חוליות מוקדמים הפך לידע נפוץ, והאיורים זכו לשבחים על ידי מומחים כמו מייקל פוסטר מאוניברסיטת קיימברידג'. בהקדמה לספרו משנת 1871 "מוצא האדם, וברירה ביחס למין", נתן דרווין שבחים מיוחדים להקל, וכתב שאם Natürliche Schöpfungsgeschichte "היה מופיע לפני שהחיבור שלי נכתב, כנראה לעולם לא הייתי משלים אותו". הפרק הראשון כלל איור: "מכיוון שחלק מקוראיי אולי מעולם לא ראו ציור של עובר, נתתי אחד של אדם ואחר של כלב, בערך באותו שלב מוקדם של התפתחות, מועתק בקפידה משתי עבודות בעלות דיוק ללא ספק" עם הערת שוליים המצטטת את המקורות ומציינת ש"הקל נתן גם ציורים אנלוגיים ב-Schöpfungsgeschichte שלו." המהדורה החמישית של ספרו של הקל הופיעה ב-1874, עם דיוקן הרואי של הקל עצמו בחזית, שהחליף את התמונה השנויה במחלוקת הקודמת של ראשי קופים ובני אדם.

### מחלוקת

מאוחר יותר ב-1874, ספר הלימוד האמבריולוגי המפושט של הקל Anthropogenie הפך את הנושא לשדה קרב על דרוויניזם המיושר עם ה-Kulturkampf ("מאבק תרבות") של ביסמרק נגד הכנסייה הקתולית. הקל הקפיד במיוחד על האיורים, ועבר למוציא לאור הזואולוגי המוביל וילהלם אנגלמן מלייפציג וקיבל מהם שימוש באיורים מספרי הלימוד האחרים שלהם וכן הכין ציורים משלו כולל איור דרמטי כפול עמוד המציג שלבים "מוקדמים", "מאוחרים במקצת" ו"מאוחרים עוד יותר" של 8 בעלי חוליות שונים. למרות שהשקפותיו של הקל משכו מחלוקת מתמשכת, היה מעט ויכוח על העוברים והיו לו תומכים מומחים רבים, אך וילהלם היס החיה את הביקורות המוקדמות והציג התקפות חדשות על איורי 1874.

אנטומים מומחים היו ביקורתיים כלפי עבודתו של הקל. כמרים קתולים התנגדו גם הם להשקפותיו של הקל. באופן ספציפי, מבקריו של הקל האשימו אותו במניפולציה של ציורי העוברים כדי לגרום לשלבים המוקדמים של מינים שונים להיראות דומים יותר. הם טענו שציורי עוברים של כלב ואדם בני ארבעה שבועות הועתקו ללא ייחוס ממקורות אחרים, ושונו על ידי הרחבת ראש הכלב וצמצום ראש האדם, הזזת העין והגזמת גודל זנב האדם. הקל עצמו ראה בציורים מסוגננים וממחישים, אך מבקריו ראו בהם זיוף והונאה.

בעוד שנטען רבות שהקל הואשם בהונאה על ידי חמישה פרופסורים והורשע על ידי בית משפט אוניברסיטאי בינה, לא נראה שיש מקור שניתן לאימות באופן עצמאי לטענה זו. ניתוחים אחרונים (Richardson 1998, Richardson and Keuck 2002) מצאו שחלק מהביקורות על ציורי העוברים של הקל היו לגיטימיות, אך אחרות היו חסרות בסיס. היו גרסאות מרובות של ציורי העוברים, והקל דחה את טענות ההונאה. מאוחר יותר נאמר כי "ישנן עדויות לזריזות ידיים" משני צידי הסכסוך בין הקל לווילהלם היס. רוברט ג'. ריצ'רדס, במאמר שפורסם ב-2008, מגן על המקרה של הקל, ומטיל ספק נגד האשמות ההונאה בהתבסס על החומר ששימש להשוואה עם מה שהקל יכול היה לגשת אליו באותה עת.

הערכות של השפעה פוטנציאלית על הנאציזם

כמה היסטוריונים ראו בדרוויניזם החברתי של הקל מבשר לאידיאולוגיה הנאצית. אחרים הכחישו את הקשר לחלוטין.

הראיות הן במובנים מסוימים דו-משמעיות. מצד אחד, הקל היה תומך בגזענות מדעית. הוא טען שביולוגיה אבולוציונית הוכיחה באופן סופי שגזעים אינם שווים באינטליגנציה וביכולת, וכי חייהם הם גם בעלי ערך לא שווה, למשל, "גזעים נחותים אלו (כמו ה-Veddahs או כושים אוסטרליים) קרובים פסיכולוגית ליונקים (קופים או כלבים) מאשר לאירופאים מתורבתים; לכן עלינו לייחס ערך שונה לחלוטין לחייהם." כתוצאה מ"המאבק לקיום", נבע מכך שהגזעים ה"נחותים" יושמדו בסופו של דבר. הוא היה גם דרוויניסט חברתי שהאמין ש"הישרדות החזקים ביותר" היא חוק טבע, ושהמאבק הוביל לשיפור הגזע. כתומך באאוגניקה, הוא גם האמין שיש להרוג כ-200,000 חולי נפש ומומים מולדים על ידי מועצת בקרה רפואית. רעיון זה יושם מאוחר יותר על ידי גרמניה הנאצית, כחלק מתוכנית Aktion T4.

אלפרד פלוץ, מייסד החברה הגרמנית להיגיינה גזעית, שיבח את הקל שוב ושוב, והזמין אותו להפוך לחבר כבוד. הקל קיבל את ההזמנה. הקל גם האמין שגרמניה צריכה להיות מנוהלת על ידי מערכת פוליטית סמכותית, וכי אי-שוויון בתוך חברות וביניהן הוא תוצר בלתי נמנע של חוק אבולוציוני. הקל היה גם לאומן גרמני קיצוני שהאמין מאוד בעליונות התרבות הגרמנית.

מצד שני, הקל לא היה אנטישמי. בהיררכיות הגזעיות שבנה, יהודים נטו להופיע קרוב יותר לראש, ולא קרוב יותר לתחתית כפי שהיה במחשבה הגזעית הנאצית. הוא היה גם פציפיסט עד מלחמת העולם הראשונה, אז כתב תעמולה לטובת המלחמה. הטיעונים העיקריים של היסטוריונים השוללים קשר משמעותי בין הקל לנאציזם הם שהרעיונות של הקל היו נפוצים מאוד באותה תקופה, שהנאצים הושפעו הרבה יותר מהוגים אחרים, ושהקל מסווג כראוי כליברל גרמני מהמאה ה-19, ולא כמבשר לנאציזם. הם גם מצביעים על אי-תאימות בין ביולוגיה אבולוציונית לאידיאולוגיה נאצית.

הנאצים עצמם היו חלוקים בשאלה האם יש להחשיב את הקל כחלוץ האידיאולוגיה שלהם. קפטן ה-SS והביולוג היינץ ברוכר כתב ביוגרפיה של הקל ב-1936, שבה שיבח את הקל כ"חלוץ בחשיבה מדינתית ביולוגית". דעה זו הייתה משותפת גם לכתב העת המדעי Der Biologe, שחגג את יום הולדתו ה-100 של הקל, ב-1934, עם מספר מאמרים ששיבחו אותו כהוגה חלוצי של הנאציזם. נאצים אחרים שמרו מרחק מהקל. הנחיות תעמולה נאציות שפורסמו ב-1935 רשמו ספרים שפרסמו את דרווין ואבולוציה ב"רשימה מחוקה". הקל נכלל בשמו כמחבר אסור. גונתר הכט, חבר במחלקה למדיניות גזעית נאצית, הוציא גם הוא מזכר הדוחה את הקל כמבשר הנאציזם. קורט הילדברנד, פילוסוף פוליטי נאצי, דחה גם הוא את הקל. בסופו של דבר נדחה הקל על ידי ביורוקרטים נאצים.

פרסים והוקרה

הקל נבחר כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1885. הוא זכה בתואר מצוינות על ידי הקיסר וילהלם השני בשנת 1907 ובמדליית דרווין-וואלאס היוקרתית של החברה הלינאית של לונדון בשנת 1908. בארצות הברית, הר הקל, פסגה בגובה 13,418 רגל (4,090 מ') במזרח סיירה נבאדה, המשקיפה על אגן האבולוציה, נקרא על שמו, וכך גם הר הקל אחר, פסגה בגובה 2,941 מ' (9,649 רגל) בניו זילנד; והאסטרואיד 12323 Haeckel.

בינה הוא מונצח באנדרטה בהרנברג (שהוקמה ב-1969), תערוכה ב-Ernst-Haeckel-Haus, ובמוזיאון הפילטי של ינה, שממשיך ללמד על אבולוציה ולשתף את עבודתו עד היום.

דג העכברון, Harriotta haeckeli, נקרא על שמו. ת.ה. האקסלי קרא ל-Bathybius haeckelii על שמו.

ספינת המחקר ארנסט הקל נקראת על שמו.

בשנת 1981 החל להתפרסם כתב עת בוטני בשם Ernstia בעיר מרקאי, ונצואלה.

בשנת 2013, Ernstia, סוג של ספוגים גירניים במשפחת Clathrinidae. הסוג הוקם כדי להכיל חמישה מינים שסווגו בעבר ל-Clathrina. שם הסוג מכבד את ארנסט הקל על תרומתו לטקסונומיה ופילוגניה של ספוגים.

פרסומים

ספרו של דרווין משנת 1859 "מוצא המינים" השפיע רבות על הציבור, אך למרות שמכירותיו עלו על תקוות המוציא לאור שלו, זה היה ספר טכני ולא עבודה של מדע פופולרי: ארוך, קשה ועם מעט איורים. אחד מספריו של הקל עשה רבות כדי להסביר את הגרסה שלו ל"דרוויניזם" לעולם. זה היה ספר רב מכר, מאויר בצורה פרובוקטיבית בגרמנית, שכותרתו Natürliche Schöpfungsgeschichte, פורסם בברלין ב-1868, ותורגם לאנגלית כ"תולדות הבריאה" ב-1876. עד 1909 הופיעו אחת עשרה מהדורות, וכן 25 תרגומים לשפות אחרות. ה-Natürliche Schöpfungsgeschichte ביסס את המוניטין של הקל כאחד המפיצים הפופולריים והחזקים ביותר של המדע בגרמניה. ה-Welträthsel שלו הודפסו מחדש עשר פעמים לאחר הפרסום הראשון של הספר ב-1899; בסופו של דבר, נמכרו למעלה מ-400,000 עותקים.

הקל טען שהאבולוציה האנושית מורכבת מ-22 שלבים בדיוק, כאשר ה-21 – ה"חוליה החסרה" – הוא שלב ביניים בין קופים לבני אדם. הוא אף נתן שם רשמי לחוליה חסרה זו Pithecanthropus alalus, שתורגם כ"קוף-אדם ללא דיבור".

התפוקה הספרותית של הקל הייתה נרחבת, וכללה ספרים רבים, מאמרים מדעיים ואיורים.

### מונוגרפיות

רדיולריות (1862)

### דוחות צ'לנג'ר

- מדוזות ים עמוק (1881)

### ספרים על ביולוגיה והפילוסופיה שלה

- G enerelle Morphologie der Organismen: allgemeine Grundzüge der organischen Formen-Wissenschaft, mechanisch begründet durch die von Charles Darwin reformirte Descendenz-Theorie. (1866) ברלין (מורפולוגיה כללית של אורגניזמים: יסודות כלליים של מדע הצורה, מבוססים מכנית על תיאוריית המוצא שרפורמה על ידי צ'ארלס דרווין)

- Natürliche Schöpfungsgeschichte (1868); באנגלית The History of Creation (1876; מהדורה שישית: ניו יורק, D. Appleton and Co., 1914, 2 כרכים)

- Freie Wissenschaft und freie Lehre (1877), באנגלית, מדע חופשי והוראה חופשית

- Die systematische Phylogenie (1894) – פילוגניה שיטתית

- Anthropogenie, oder, Entwickelungsgeschichte des Menschen (באיטלקית). טורינו: UTET. 1895.

- Die Welträthsel [de] (1895–1899), מאוית גם Die Welträtsel – באנגלית חידת היקום: בסוף המאה התשע-עשרה, תורגם על ידי ג'וזף מקייב, ניו יורק ולונדון: Harper & Brothers Publishers, 1900.

- Über unsere gegenwärtige Kenntnis vom Ursprung des Menschen (1898) (על הבנתנו הנוכחית את מוצא האדם) – באנגלית החוליה האחרונה, 1898

- Der Kampf um den Entwickelungsgedanken (1905) (המאבק על המחשבה על האבולוציה) – באנגלית מילים אחרונות על אבולוציה: רטרוספקטיבה וסיכום פופולרי, תורגם מהמהדורה השנייה על ידי ג'וזף מקייב, ניו יורק: Peter Eckler, Publisher; לונדון: A. Owen & Co., 1906.

- Die Lebenswunder (1904) – באנגלית נפלאות החיים

- Kristallseelen : Studien über das anorganische Leben (1917) (נשמות קריסטל: מחקרים על חיים אנאורגניים)

### ספרי מסעות

- Indische Reisebriefe (1882) – הערות מסע מהודו

- Aus Insulinde: Malayische Reisebriefe (1901) – הערות מסע ממלזיה

- Kunstformen der Natur (1904) – צורות אמנות בטבע, מהדורה דיגיטלית (1924)

השפעה מתמשכת

### פסיכולוגיה

ארנסט הקל הכיר בפסיכולוגיה כהרחבה של פיזיולוגיה, תוך דגילה במוניזם. החוק הביוגנטי של הקל השפיע על ג'. סטנלי הול, פסיכולוג התפתחותי משפיע ששימש כנשיא הראשון של ה-APA ומייסד ה-American Journal of Psychology. תמונה מפורסמת מגיעה מכנס שג'. סטנלי הול ארגן ב-1909 כנשיא הראשון של אוניברסיטת קלארק. גולד (1977) מציין השפעה של החוק הביוגנטי על כל מי שבתמונה זו מלבד בריל וג'ונס, כאשר הול נמצא לצד גוסטב יונג, פרנצי, בריל, ג'ונס ופרויד שהיה "רקפיטולציוניסט אדוק" (גולד, 1977, עמ' 156–161). כפי שמראה החשבון המשפיע "אונטוגניה ופילוגניה" מאת סטיבן ג'. גולד, הרקפיטולציוניזם ההקליאני השפיע על פסיכואנליטיקאים כמו פרויד או קרימינולוגים כמו צ'זארה לומברוזו. בהתבסס על המהירות שבה מתרחשים שלבים התפתחותיים (הטרוכרוניה, פדומורפוזיס), פסיכולוגים כמו האבלוק אליס (1894) הציעו תצפיות על האופן שבו אנשים ממוצא אסיאתי קרובים יותר ל"תנאים ילדותיים"; לאחרונה, הנס אייזנק (1971) לקח את תזמון ההתפתחות החושית-מוטורית לסיווג אנשים ממוצא אפריקאי (גולד, 1977, עמ' 134). בעוד שזה שנוי במחלוקת ברובו, רקפיטולציוניזם בפסיכולוגיה עדיין עולה כשמנסים להסביר מדוע קל ללמוד פחדים מסוימים – המופיעים כמעט מולדים – כמו פחד מנחשים או פחד ממים בשל האיום שהציבו לאבותיהם של אנשים מודרניים (גולד, 1977, עמ' 139–140). עדיין ניתן לחשוב על תרפיה במשחק כמתפקדת בחלקה בשל רקפיטולציה.

### פוליטיקה

הפופולריזציה של הפלינגנזה על ידי ארנסט הקל השפיעה על פוליטיקאים משני קצוות הספקטרום – מהמאמר של פרידריך אנגלס מ-1876 (גולד, 1977, עמ' 136) ומרקסיזם ועד לאולטרנציונליזם פלינגנטי.

לרשימה מלאה יותר של עבודות של ועל הקל, ראו את הערך שלו ב-Wikisource הגרמני.